האירוניה הגדולה של התקופה הזו היא גם טרגדיה גדולה. כדי להבין שהטבע הוא דבר חי היינו צריכים לראות אותו גוסס. היינו צריכים לשמוע את צווחות הכאב של כדור הארץ כדי להתחיל לדבר עליו שוב כעל דבר חי. כמו מדענים שעורכים ניסויים בחולדות חסרות ישע כדי להוכיח שהן מסוגלות לחוש כאב וצער. הניסוי הצליח. החולה, למזלנו, לא מת. בינתיים.
לכאורה די בעובדה שביטויים כמו "We are killing the planet" ו"כדור הארץ גוסס" הופכים יותר ויותר שגורים כדי להיווכח שאנחנו חושבים על כדור הארץ כעל דבר חי, שהרי מה שאינו חי לא יכול למות. אלא שבמשך עידנים המחשבה המערבית ראתה בעולם "הטבע" דבר דומם, נחות, גורם מפריע שאין לייחס לו חשיבות. הנצרות שמה דגש על הנשמה לעומת הגוף והחומר הבזויים של "העולם הזה", אפלטון לפניה קידש את עולם האידאות המושלם שאותו הציב נגד העולם המשתנה וחסר הממשות הזה, וייתכן שצריך להרחיק עד המצאת הכתב אשר חיסלה את הקשר הישיר עם המציאות, קידשה את האותיות והמילים והרעיונות המופשטים, והפכה את בעלי החיים, הצמחים, האבנים והנהרות לאילמים.
ובכן, לא עוד אילמים. בתזמון מזהיר, כשכל עיסוק תקשורתי וחברתי ב"טבע" ובכדור הארץ מתרכז בגסיסה הזו, פורץ לחיינו לא אחר מהאנימיזם, אותה ראיית עולם "פרימיטיבית" שמיוחסת לחברות ילידיות ואוראליות שרואה גם בעצמים דוממים דבר בעל חיים. לא שמנו לב, היא נכנסה בשקט מהדלת האחורית, אבל עכשיו היא כאן איתנו בכל רגע.
הכל חי ומחובר. בולט מאוד ב"אווטאר"
כמובן, גם במערב אין כל חדש. דיסידנטים פגאניים היו באירופה גם בימי שלטון הכנסייה והיפותזת גאיה הניו אייג'ית, שעל פיה כדור הארץ הוא מערכת חיה של סך כל מרכיביה האורגניים והאי-אורגניים, עוררה סנטימנט כזה הרבה לפני שמשבר האקלים הפך למטבע מוכר. אלא שבשנים האחרונות קורה משהו מדהים: השיח הזה מגיע מתוך המיינסטרים – ספרי המדע הפופולריים ביותר עוסקים באיך עצים מדברים זה עם זה וברחבי העולם נהרות ומערכות אקולוגיות שלמות מקבלים זכויות משפטיות. המדע והמשפט מתגייסים לסיפור העל שהמערב ניסה לדכא במשך מאות שנים, אם לא אלפי שנים: הכל חי ותלוי זה בזה.
זה לא קורה סתם כך. כל עוד רמיסת הטבע הועילה כלכלית לאדם, הטבע היה אילם. כל עוד לא הרגשנו על בשרנו את הפגיעה בכדור הארץ, כדור הארץ שתק. כשמשבר האקלים מתחיל להיות מגולם בתחזיות הצמיחה ובמגזרים הכלכליים השונים אנחנו מתחילים לשמוע את הטבע. כשאנחנו מבינים שאנחנו קשורים בעבותות לכל דבר שקורה על פני כדור הארץ פתאום הטבע מתחיל לדבר.
המערב עצם את עיניו בפני הדבר הזה כל עוד היה אפשר. אפילו שפינוזה, בשר מבשרה של המחשבה המערבית, הגברית, הלבנה, שמפרידה בין סובייקט ואובייקט, אדם וטבע, הוקע במידה רבה לא רק על ידי היהודים. סיפור העל שהתקבל היה אחר, דומה יותר לזה שמספר ניטשה. שפינוזה ראה בהכל קיום אחיד ומאוחד; ברוח ובחומר הוא ראה שני צדדים של אותו מטבע, הפרדה שאנו עושים בשל מגבלות ההבנה שלנו את מהותו של האלוהים, כלומר הטבע – האחדות. אין שום דבר קיים "מחוץ" לטבע. בנוסף, כל דבר שקיים קיים בתוך הטבע והדרך של הדברים להתקיים נגזרת מתוך הקיום שלהם זה עם זה וזה מול זה בתוך הטבע. לפי שפינוזה, כל דבר שואף להתמיד בקיומו והוא אכן יעשה כך כל עוד דברים אחרים לא יכריחו אותו להפסיק להתקיים, כלומר יהרגו אותו, יכבו אותו וכו'.
ניטשה, שדמה בדברים רבים כל כך לשפינוזה וראה בו את אחיו האבוד מעבר למרחקי הזמן, לקח את החשיבה הזו צעד אחד קדימה וראה בעולם זירת מאבק, ואפשר אולי לומר שמה שעומד בבסיסה הוא הרצון לעוצמה, ההתפשטות הבלתי נגמרת ובלתי מרוסנת של היש כפי שהיא מתבטאת באורגניזמים. עבור ניטשה, הדברים לא רק רוצים להתמיד בקיומם מעצם טבעם, אלא רוצים להתפשט, להגדיל את הקיום שלהם. האינדיבידואל הוא מרכז היקום וכדי לשרוד עליו לצבור משאבים על חשבון חברו. יש מלומדים ממני שיגידו שניטשה התכוון לכך במובן פסיכולוגי בלבד, ויש גם מלומדים ממני שיאמרו שכוונתו הייתה ממש לבסיס האונטולוגי של המציאות.
ניטשה ושפינוזה
כך או כך, הסיפור הזה של ניטשה יושב היום על שני בסיסים שונים. מצד אחד, ההבטחה האלוהית לאדם. זו התרבות הכי מכוערת שאפשר לדמיין, שמתבטאת בכל מה שרע באמריקה: קפיטליזם דורסני עם אמונה דתית ש"מותר לי הכל". מצד שני, האקזיסטנציאליזם, ה-Geworfenheit של היידגר – היות האדם מושלך אל עולם חסר פשר, ללא סיבה, ללא תכלית (האנס יונס כבר העיר על הדמיון של המחשבה ההיידגריאנית לזרמים גנוסטיים מסוימים, שראו במצב זה תירוץ לשחרור מכל כבלי המוסר). גם הפרשנות הפשטנית לאקזיסטנציאליזם הזה הצדיקה את "מותר לי הכל", את כל מה שמכוער בתרבות הצריכה החילונית שנולדה מתוך החופש הכלכלי של שנות ה-50 והחופש החברתי של שנות ה-60. אני חושב שאלה הרגליים הפילוסופיות שהביאו את האנושות למצבה הנוכחי.
מתקבלת כאן שרשרת: הבדלה בין גוף ונפש, סובייקט ואובייקט; העדפת הסובייקט על פני האובייקט; קבלת התפשטותו של הסובייקט על פני האובייקט כעובדה דטרמיניסטית; ומוסר שמכופף לטובת הסובייקט בשל היותו מרכז היקום, בחיר האל, או היותו קיים בעולם חסר פשר ומשמעות. השרשרת הזו מובילה בהכרח להתעלמות מכך שכל דבר ביקום הזה הוא דבר חי, ושכל דבר ביקום הזה מחובר לכל שאר הדברים.
כתגובה לדברים הללו יש להניח תשתית לסיפור על חדש. לסיפור הזה יש יסודות רבים ומגוונים: הפנתאיזם של שפינוזה, בודהיזם, פנפסיכיזם על פי ווייטהד וברגסון, שלילת הרצון של שופנהאואר ועוד. מול התפיסה שרואה בעולם חומר מת ובאדם יצור מנותק שכל אחד מבניו עומד נפרד משאר היקום, יש להעמיד סיפור אחר: היקום כולו הוא דבר מאוחד, מחובר, חי ובעל תודעה, שהאדם הוא רק חלק ממנו. בעוד המטרה הסופית של הסיפור הנוכחי היא רווח של היחידה (אדם, מדינה) על חשבון הזולת, המטרה של הסיפור החדש צריכה להיות רווח לכולם, חמלה, אהבה וקשר.
והסיפור החדש הולך בערך ככה:
אין גבולות ברורים בין דברים ביקום. כשאני נושם – באיזה שלב האטומים שנכנסים אלי נחשבים לחלק ממני? בריאות? בקנה הנשימה? באף? אולי מילימטר מהאף? האם החיידקים שחיים בתוכי הם חלק ממני, או שהם דבר נפרד? כשאני מת, נקבר באדמה ומתפורר – האם המולקולות שמהן אני מורכב הופכות לחלק מהאדמה, או שהן עדיין שלי? הכל מורכב מדברים שאינם נפרדים זה מזה ב-100%. ברמה האטומית, עד כמה שאפשר להבין, אין "דברים" בכלל. הסיבה שנדמה לנו שאנחנו נפרדים היא כדי לייצר המשכיות של האורגניזם על ידי שמירה על אחדות הגוף. אך מה שקיים באמת זה דבר אחד, כפי שאומר שפינוזה. (הערה: המחשבה הזו נמצאת בתשתית הרעיון של "האינטרנט של הדברים" שהאנושות נמצאת באובססיה מסוימת לגביו – תקשורת של הכל עם הכל. הטכנולוגיה הזו נועדה למלא את החלל שהותירה הסתלקותו כביכול של האנימיזם מהעולם שלנו. האינטרנט היה אמור להחליף את התווך הבלתי נראה ובלתי נודע שמאפשר תקשורת בין כל הדברים בעולם, והעצמים ה"מתים" היו אמורים לקום לתחייה. אלא ששום דבר בעולם לא מת, הכל חי ומחובר, כמו שמדגים היטב דיוויד אברמס בכתביו. האינטרנט של הדברים הוא ניסיון של חברה עיוורת לרקום חיים ביקום שהוא כבר חי ומחובר לגמרי. זה כמו לשבת על ספה להגיד "הלוואי שהיה משהו רך ונוח מתחת לתחת שלי עכשיו").
יש לנו, או נדמה שיש לנו, ממד סובייקטיבי, תודעה. נדמה שאנחנו רוצים דברים, שיש לנו עמדה כלפי היקום. ברמה האטומית, נדמה שגם החלקיקים הקטנים ביותר רוצים דברים – כפי שאפשר לראות היום, אטומים נוטים להיות זה עם זה. נדיר למצוא אטומים בודדים ביקום – זו הסיבה שיש דברים מלכתחילה. האם לאטומים יש תודעה?
כדי שלנו תהיה תודעה, היקום מוכרח להכיל אפשרות, פוטנציאל, של תודעה. הסיבה תמיד מכילה את התולדה, באיזשהו אופן. אין דבר שקיים ללא הסיבה שלו.
מהסעיפים הנ"ל נובע שהתודעה שלנו היא גם כן בלתי נפרדת משאר היקום. ליקום עצמו יש, או יש בו, תודעה. אנחנו מממשים את החלק החושב ביקום באמצעות המוח שלנו, אבל איננו מייצרים אותה באופן נפרד משאר היקום.
אין אובייקט וסובייקט: כשאני מביט בדבר כלשהו, איפה עובר הגבול בין התפיסה שלי את הדבר, לדבר עצמו? האור/חומר שעובר מהדבר אל העיניים שלי, אל המוח, ומגולם בחוויה – הכל רצף. וראו סעיף 1.
אם אין אובייקט נתפס וסובייקט תופס, ואם הכל אחד ואין תודעה שהיא חיצונית ליקום, במי (או במה) אני מביט כשאני מביט? התשובה: בעצמי. או: היקום מביט בעצמו. אנחנו חלק מהיקום והממד ה"סובייקטיבי" שלנו הוא, כאמור, גילום של ה"סובייקטיביות" הכללית, שהיא תכונה של היקום. אנחנו העין הפקוחה של היקום. הגרייטפול דד שרו על זה פעם: "Wake up to find out that you are the eyes of the world".
כשהיקום מביט על עצמו, מה הוא רואה? האם הוא מרוצה? האם הוא מאושר? לא. היקום סובל מהבחינה הזו, מכיוון שבשבתו כתודעה אנושית הוא נוטה להתבצר באורגניזם: הוא רוצה להאכיל את עצמו, להפיץ את הגנים שלו ובאופן כללי להיות מוצלח יותר, טוב יותר, חזק יותר מזולתו. במבט שטחי הוא לא מבין שאין זולתו (או: במבט שטחי אנחנו לא מבינים שאין הבדל בינינו לבין זולתנו). כשהעין הפקוחה מביטה סביב היא רואה שהיקום נמתח למרחקים שווים ולכן חושבת שהיא במרכז, ומכך היא גוזרת שהיא הכי חשובה. האדם רוצה להתפשט בזמן ובמרחב. זה, בעצם, "הרצון לעוצמה" של ניטשה. וזו הסיבה לסבל – כשהאדם מתפשט על חשבון זולתו, הוא מתפשט על חשבון עצמו. כשאני פוגע בחברי אני פוגע בעצמי.
הסבל, אם כן, היא תכונה שהיקום מכיל בכוח; יש ביקום פוטנציאל לסבל. כל אורגניזם שואף להתפשט על חשבון זולתו (ובמונח אורגניזם אני מאמץ את הגדרתו של ווייטהד: גם דברים ברמה האטומית הם אורגניזמים לצורך העניין, מכיוון שיש להם "רצון"). אולם, מתחת לרמת התודעה האנושית נראה שהסבל – הסבל מהקיום עצמו, לא סבל "ספציפי" כמו כאב – לא מתגלם בפועל, מכיוון שחווית ה"נפרדות" – אשליית הסובייקט-אובייקט – אינה חזקה כמו אצל בני האדם.
כדי לעזור ליקום לא לסבול עלינו להראות חמלה – חמלה כלפי היקום, כלומר כלפי כל מה שיש, ודאי כלפי בני אדם אחרים, שהם בעצם אנו עצמנו. זה מקביל לתיקון הקבלי שבני אדם צריכים לעשות כדי לעזור לאלוהים עם כל הכלים השבורים שמפוזרים בכל מקום. לכאן ניטשה לא הגיע. הוא חשב שחמלה היא לא ערך מוסרי אלא חלק ממוסר העבדים המנוון. הוא חשב כך מכיוון שלדידו הטבע של האורגניזם הוא לדאוג לעצמו ולסגל את המציאות לטובתו, שזו הדרך להצלחה. אבל אם אנחנו מבינים שאין הבדל בינינו לכל שאר היקום, ושאנו בסך הכל עינו הפקוחה שמביטה על עצמו, אנחנו מבינים שעלינו להראות חמלה – כי זו חמלה לעצמנו. בפשטות, אם הכל אחד ואין הבדל ביני לחברי, איך אפגע בחברי? איך אעדיף את הנאתי הקולינרית על פני חיי הפרה? איך אזהם את האדמה? איך אנצל בני אדם אחרים או אפגע בהם כדי להתעשר? המסקנה מכך שהכל אחד והכל חי היא מסקנה קיצונית. היא מובילה למחשבה על כדור הארץ – ועל כל היקום, בעצם – כדבר חי, מרגיש, חושב, יודע. איך חיים ביקום כזה? זו שאלה כבדת משקל שתצריך הרבה מחשבה בתקופה הזו, שבה הפגיעה בכדור הארץ רק תלך ותעמיק.
העשור האחרון ראה ניצנים של מחשבה בכיוון הזה. 2011 סימנה את תחילתה של ההבנה הציבורית לגבי נזקי הקפיטליזם. התנועה הרוחנית-אקולוגית המתגברת מתנגדת לאקזיסטנציאליזם ולניטשיאניות גם יחד. כל דיון בטכנולוגיה מבכה את הנתק שהרשתות החברתיות יוצרות. הסנטימנט הציבורי בשל לפריצה של המחשבה האנימיסטית למיינסטרים – של הטבע החי, של הקשר בין הכל להכל.
למעשה, המחשבה הזו כבר פרצה למיינסטרים, ולא סתם למיינסטרים, אלא לאחד הסרטים המצליחים ביותר אי פעם. לפני עשור בדיוק יצא לאקרנים "אווטאר", סרט שעל קצה המזלג מספר על כוכב שבו באופן מופגן כל דבר קשור לדברים האחרים, שבו יצורים דמויי אדם חיים בהרמוניה מושלמת עם הטבע ומשתמשים בחומרים משני תודעה כדי להתחבר לתודעה הגדולה של הטבע. האדם מכדור הארץ מגיע כמובן לכבוש ולנצל את הכדור ואת האוכלוסייה המקומית, וההקבלות ברורות. ברורות גם ההשפעות של "פוקאהונטס" ושל "The Word for World is Forest" של אורסולה ק' לה גווין.
יצירות כאלה צפות ועולות כל הזמן, לאורך כל ההיסטוריה האנושית. החיים והקישור הנצחי וחובק הכל של הטבע הוא יסוד מוכר במיתולוגיות ברחבי העולם ועומד בבסיס חוויות מיסטיות מאז ומתמיד בחברות שונות על פני כדור הארץ. זה מעבר לארכיטיפים של הלא מודע הקולקטיבי. זה הלא מודע הקולקטיבי בעצמו.