מה אם היינו יכולים לחוות בו זמנית את כל חיינו? מה אם החלוקה המשולשת של רצף חיינו לעבר-הווה-עתיד הייתה מתבטלת והיינו חיים את עצמנו בגיל חמש, שלושים וחמש ושמונים וחמש באופן סימולטני? מה אם רגע מותנו היה רק עוד רגע ככל הרגעים האחרים, שבהם אנו עדיין חיים? זה נשמע כמו מדע בדיוני, וזה באמת מדע בדיוני, אבל יש פה יותר מהנראה לעין. עמנואל קאנט לימד אותנו שזמן אינו תכונה של המציאות כשלעצמה, אלא אחת הדרכים שבאמצעותן מסדרת ההכרה שלנו את המציאות כך שנוכל להבין ולמשמע אותה. זמן הוא האמצעי שבעזרתו אנו מגדירים שינוי שחל במרחב. כך אנחנו, בני האדם, תופסים את המציאות. אבל יש יצורים שההכרה שלהם שונה כל כך משלנו, שמה שאנחנו תופסים כזמן ליניארי ורציף, הוא עבורם בסך הכל ראייה צרה ומוגבלת של הזמן-מרחב.
מסע בזמן הוא אחד המאפיינים הפופולריים ביותר בספרות ספקולטיבית, או מדע בדיוני. כבר ב-1785 כתב המחזאי והמשורר הנורווגי-דני יוהאן הרמן וסל את המחזה "שנת 7603", שבו קסם שולח את הדמויות אלפי שנים אל העתיד. ב-1895 קיבלנו לראשונה את הביטוי Time Machine, בסיפור בשם זה של ה"ג וולס. מאז ועד היום אפשר למנות אינספור דוגמאות לסיפורים שבהם דמויות נשלחות קדימה או אחורה בזמן באמצעות מכונות, קסם או איתני הטבע.
אבל יש סוג אחד של מסע בזמן שלא נגרם כתוצאה מגורם חיצוני, אלא דווקא פנימי. זהו מסע בזמן שמתרחש בזכות שינוי תודעתי או נפשי. מסע בזמן שבו לא הגוף נוסע כמו תייר בין תקופות שונות, אלא התודעה תופסת את כל הזמנים בבת אחת. לא רבים הסופרים שהבינו את הסוד הזה, שהלכו בדרך שבסופה צריך להחליט: לו כל חיינו היו פרושים לפנינו כמו מגילה, האם היה אפשר לדבר על רצון חופשי? אם היינו יודעים מה יקרה בכל רגע בחיינו, האם הייתה לנו שליטה עליהם?
מספר סופרים, בהם קורט וונגוט וטד צ'יאנג האמריקאים, הלכו באומץ בדרך הזו, כל אחד בשביל מעט שונה. משהו בחיים של גיבורי הסיפורים שלהם גרם להם להשתחרר מהזמן הליניארי. אבל התופעה הזו לא ייחודית רק למד"ב אמריקאי. גם אחת הדמויות בסיפור הכמעט-בדיוני שלנו, סיפורו של העם היושב בציון, השתחררה מהזמן ויכלה לחוות את כולו בו זמנית. אחד, א"ד גורדון.
מרבי רגליים ענקיים
בילי פילגרים, גיבור יצירת המופת "בית מטבחיים 5", שאותה פרסם קורט וונגוט ב-1969, הוא חייל אמריקאי שכמו וונגוט עצמו חטף טראומה במלחמת העולם השנייה ומאז הפך להיות מה שוונגוט מכנה "Unstuck in time". הוא משייט בין זמנים בלי שליטה - רגע הוא במחנה שבויים בגרמניה, והנה הוא בביתו הפרברי עם אשתו, כאן הוא בהפצצה של דרזדן, ואחרי מצמוץ בעיניו פתאום שוכב בבית חולים לחולי נפש. הוא רואה את כל חייו ומכיר את עתידו, ולכן תוהה למה לעשות משהו בכלל. לילה אחד, בלי שום סיבה, הוא נחטף על ידי חייזרים מכוכב הלכת טרלפמדור. בחללית, הטרלפמדורים מסבירים לו סוף סוף למה הזמן מתנהג כפי שהוא מתנהג.
בילי: "איך הגעתי לכאן?"
חייזר טרלפמדורי: "יהיה צורך בבן אנוש אחר כדי להסביר לך זאת. היצורים האנושיים הם מסבירנים גדולים, הם מסבירים מדוע מאורע זה וזה בנוי בדיוק כפי שהוא, וכיצד אפשר לחולל מאורעות אחרים או להימנע מהם. אני טרלפמדורי, אני רואה את כל הזמן כולו, כשם שאתה מסוגל לראות שלוחה של הרי הרוקי. הזמן כולו הוא הזמן כולו. הוא אינו משתנה. הוא אינו ניתן להסברים או לאזהרות. הוא פשוט קיים".
בילי: "אתה נשמע לי כאילו אינך מאמין ברצון חופשי".
טרלפמדורי: "ביקרתי בשלושים ואחת פלנטות מיושבות ביקום ובדקתי דוחות על מאה פלנטות נוספות. רק בכדור הארץ מדברים על רצון חופשי".
ובאמת, לו היינו כמו הטרלפמדורים, איך היינו יכולים להאמין ברצון חופשי? הטרלפמדורים "מסוגלים לראות היכן היה כל כוכב ולאן הוא הולך, כך שהשמיים שלהם מלאים ספגטי דליל וזורח. וטרלפמדורים גם לא רואים את בני האדם כיצורים מהלכים על שתיים. הם רואים אותם כמרבי רגליים ענקיים – עם רגלי תינוק בצד האחד ורגלי זקן בצד השני".
בעוד וונגוט הנטוע בזוועות המלחמה מתייחס לזמן הטרלפמדורי בגישה טראגית-קומית, או הומוריסטית-אקזיסטנציאליסטית, סופר המד"ב האמריקאי המעוטר טד צ'יאנג נוקט גישה אחרת. בסיפור Story of Your Life, שעובד לקולנוע תחת השם The Arrival (תורגם לעברית כ״המפגש״), צ'יאנג מנסה לתקשר לקוראים את הפליאה שבפער בין תפיסת הזמן החייזרית לזו האנושית.
הסיפור עוקב אחר בלשנית מוערכת בשם לואיז בנקס, שממונה בוקר בהיר אחד למתורגמנית לשפת ההפטפודים - חייזרים שנחתו במפתיע בכדור הארץ, ומכונים כך על שם שבע הגפיים שלהם. נכון יותר לומר שתי שפות, שכן בנקס מגלה ששפתם המדוברת ושפתם הכתובה הן שפות נפרדות לגמרי. הכתב, או Heptapod B כפי שהיא מכנה אותו, הוא שפה סמסיוגרפית, כלומר שפה שמורכבת מסימנים שאין להם מקבילה בדיבור. פרטיטורה של מוזיקה, למשל, היא שפה סמסיוגרפית. כך גם תמרורים. הסימנים שההפטפודים כותבים מורכבים ממילים רבות ואף ממשפטים שלמים, והם כותבים אותם בבת אחת. כלומר, הם יודעים את תחילתו של הצירוף הלשוני ואת סופו עוד לפני שהתחילו לכתוב אותו.
בניגוד לבני אדם שתופסים את המציאות באופן ליניארי ועל כן שפתם מתקדמת מילה-מילה, שפתם של ההפטפודים תואמת את ההכרה הייחודית שלהם: הם יודעים כל מה שהם רוצים לומר עוד לפני שהחלו לומר זאת, כי הם יודעים כל מה שיקרה בעתיד. אנחנו חווים ארועים בסדר ותופסים את היחסים ביניהם כסיבה ותוצאה. הם חווים את כל הארועים בו זמנית ותופסים אותם באופן תכליתי. בעיבוד הקולנועי הסימנים הסמסיוגרפיים שלהם מתוארים כעיגולים עם כתמים שונים, רורשכיים למראה, שמופיעים בשלמותם.
בהתאם להיפותזת ספיר-וורף, שגורסת כי קיים יחס ישיר בין השפה שאדם מדבר לאופן שבו הוא תופס את המציאות, ככל שבנקס מתקדמת בהבנת שפת ההפטפודים כך ההכרה שלה תופסת את הזמן והמרחב כפי שההפטפודים תופסים אותם - בו זמנית. כמו בילי פילגרים, לואיז בנקס מתנתקת מן הזמן. כתוצאה מכך, מגלים הקוראים, טראומה איומה שתתרחש בעתידה הופכת להיות נוכחת בחייה כל הזמן.
הודות לשליטתה בשפה ההפטפודית ושינוי ההכרה ששליטה זו הביאה איתה, בנקס קוראת את חייה כספר פתוח מתחילתו ועד סופו. תודעתה, היא אומרת, הופכת לגחל בן חצי מאה שבוער מחוץ לזמן. כל בחירותיה מתגלות לפניה והיא חווה את רצף חייה בו זמנית. אה, זה העוקץ, כמאמר המלט: לבחור או לא לבחור - זאת השאלה. אם בנקס יודעת שדבר מה שתעשה יגרום לכאב לב, למה שלא תימנע מכך? מדוע שתבחר במסלול שיביא עליה את הטראומה האיומה?
התשובה של הסיפור יפהפיה: עבור תודעת רצף רצון חופשי הוא דבר ממשי. אך עבור תודעת בו-זמניות אין לו משמעות. כמו אשליה אופטית שבה ניתן לראות אישה זקנה או נערה צעירה, כך גם רצון חופשי: אם חווים את המציאות ברצף סיבתי ברור שישנה בחירה; אך אם חווים את המציאות בסימולטניות תכליתית, אין לבחירה שום משמעות. אלה שני פנים של אותה חוויה, אבל אי אפשר לחוות אותם יחד. עצם האפשרות של לואיז בנקס להכיר את העתיד שלה שוללת ממנה את הרצון החופשי. ולהפך, האפשרות שלה לבחור שוללת ממנה את הכרת העתיד. בנקס בוחרת במסלול שהיא יודעת שיביא עליה יום אחד צער, אבל אין לה באמת ברירה, כי היא לא יכולה לאחוז בשתי ההכרות האלה בו זמנית. אם פרידריך ניטשה היה מכיר אותה, הוא היה אומר שהיא בוחרת בחיים, בוחרת בחיוב חיים.
שלום מבעד לערבות הזמן
במספר חיבורים שלו, הבולט שבהם "המדע העליז", כתב ניטשה על החזרה הנצחית. כדי להבין מהי החזרה הנצחית, ניטשה מבקש מאיתנו לחשוב על המשמעות של המשפט הבא: כמות החומר ביקום קבועה וסופית, ואילו הזמן אינסופי. מכך נובע שביום מן הימים, מספר הצירופים והצורות שאותם יכול החומר להרכיב יסתיימו. מה יקרה אז? אז החומר יחזור וייצור את אותן הצורות שכבר היו. אני, את ואתה, השמש והכוכבים, העציץ על המדף והעורבני שמחוץ לחלון, כולנו נחזור שוב ושוב, ולכן בהכרח כבר חזרנו. כל מה שקיים חוזר על עצמו שוב ושוב. האם עכשיו כשאנחנו מבינים את זה, נהיה מרוצים מהבחירות שאנחנו עושים בחיים? האם נשנה את דרכינו? האם יש בכלל רצון חופשי במצב עניינים כזה?
כאן נכנס לתמונה א"ד גורדון, טיפוס נוסף שנותק מן הזמן. גורדון התנתק מחייו הפקידותיים באימפריה הרוסית והיגר לארץ ישראל ב-1904, בגיל 48, אחרי ששכל חמישה מילדיו. מספר חודשים אחרי שאשתו הצטרפה אליו, גם היא מתה. גורדון, שכל חייו רצופים טראומות, ביקש להתמודד עם השאלות שהציב ניטשה בסוגיית החזרה הנצחית. ב-1913, כשהוא כבר דמות מופת בקרב צעירי היישוב, אך סוחב על גבו את כל הפניות והבחירות הקשות שעשה בחייו, פרסם בעיתון הפועל הצעיר את המאמר "הנצח והרגע" (נדפס במהדורה החדשה של "האדם והטבע"), מאמרו השני בסך הכל, שמי שקורא אותו יכול לחוש לרגע Unstuck in time, עשרות שנים לפני וונגוט וצ'יאנג.
תשובתו של גורדון לניטשה ב"הנצח והרגע" מבריקה ומפחידה: לא רק הזמן אינסופי אלא גם המרחב. זאת ועוד, לא רק כמות החומר סופית, אלא גם מספר התבניות שבהן יכול החומר להתארגן. כלומר, יסודות החומר מוגבלים תחת כוחות היסוד הפיזיקליים וכללי הכימיה ליצור צורות מסוימות. אטומים לא יכולים להתארגן באינסוף צורות. לכן, אם נקפיא רגע בזמן ונדמיין מול עינינו תמונת פנורמה הולכת וגדלה של החלל האינסופי, נראה שאותן צורות בהכרח חוזרות על עצמן, כבר ברגע זה במרחב, ולא רק ביום מן הימים. ברגע זה ממש כל הדברים חוזרים על עצמם במרחבים האינסופיים של החלל. אנחנו לא צריכים לדמיין את עצמנו, את השמש והכוכבים, את העציץ על המדף ואת העורבני שמחוץ לחלון חוזרים על עצמם בציר האינסופי של הזמניות, אלא ממש עכשיו, איפשהו בציר האינסופי של החלל. כל רגע של כל אדם מתרחש בו זמנית במקומות שונים במרחב.
הבעיה של האדם, כותב גורדון, היא שאינו יכול לתפוס את הדברים האלה במקביל. ההכרה של המרחב והחוויה של הזמן לא יכולות לדור בכפיפה אחת, ממש כפי שלואיז בנקס לא יכולה להיות בתודעת רצף ובתודעה סימולטנית בו זמנית. באורח פלא, כשגורדון כותב זאת, הוא משתמש במילים הדומות כל כך לאלה של היצורים מפלנטת טרלפמדור כשהם מסבירים את תודעתם לבילי פילגרים: "לו היה המקום – כלומר הדברים התופסים מקום – נתפס על ידי ההכרה לא בפעם אחת, כי אם נקודות נקודות, שהיו מצטרפות לקווים, לשטחים ולגוף … כי עתה היה אולי גם המקום מצטייר במוחנו בצורת הזמן; כלומר בתור מקום קבוע ועומד הייתה מצטיירת במוחנו רק אותה הנקודה שאנחנו נמצאים בה, ויתר המקום היה מקבל צורה או של עבר – כלומר המקום שהיינו בו – או של עתיד – המקום שעוד נהיה בו. וכן להפך, אילו הייתה ההכרה תופסת את הזמן – כלומר את החזיונות העוברים בזמן – בפעם אחת, על דרך שהיא תופסת את המקום, או לא היה לנו חוש מיוחד לתפוס את הזמן, כי עתה היה אולי גם הזמן מצטייר במוחנו בצורת מקום".
כשקוראים את גורדון, אפשר לראות אותו מנופף לשלום לאחיו האובד קורט וונגוט מבעד לערבות הזמן: "כל מה שעובר בזמן, כל מה שעובר עלינו ועל אחרים ובטבע בכלל, היה מקבל צורה בעלת נפח ושטחים שהיינו רואים אותם מסביב לנו, מלפנינו, מאחורינו, מלמעלה, מלמטה … אז כאילו היינו רואים את העבר ואת העתיד רק במרחק הדרגתי, הנערך ברגעים, בשעות, בימים ושנים על דרך המרחק במקום, הנערך במילימטרים, במטרים, במיילים וכו'". ממש כמו שהטרלפמדורים רואים בני אדם כמרבי רגליים עם רגלי תינוק בצד אחד ורגלי זקן בצד השני, או את הכוכבים בשמיים כספגטי דליל וזורח.
מתוך תודעה זו כותב גורדון על השמש ש"במקום אחד היא נמצאת במצב הרגע הראשון לבריאתה, במקום שני המצב הרגע השני וכן הלאה והלאה, עד כי במקום אחד היא נמצאת במצב האחרון של חורבנה, וחוזר חלילה", וכך גם בני האדם: "גם חיינו אנו, יושבי כדור הארץ, חוזרים ונשנים בכל רגע ורגע מתחילתם ועד סופם, כאילו כולנו ביחד וכל אחד מאיתנו לחוד חיים ברגע אחד. כך חיינו ונחיה תמיד".
השיעור החשוב ביותר שבילי פילגרים למד מהטרלפמדורים הוא ש"כשאדם מת זה רק נראה שהוא מת. הוא עדיין חי מאוד בעבר, כך שזה מאוד מטופש מצד אנשים לבכות בהלוויה שלו. כל הרגעים – עבר, הווה ועתיד – תמיד התקיימו ותמיד יתקיימו". וגורדון כותב: "וזה סוד הנצח שברגע … וזה סוד החיים".
אם השפה שבה משתמש גורדון לתיאור הדבר הזה נדמית סבוכה, זה רק בגלל שהוא כתב בעברית, שפה ליניארית שמתרחשת ברצף, ולא בשפה סימולטנית כמו זו של ההפטפודים והטרלפמדורים: "בילי לא היה מסוגל לקרוא טרלפמדורית, כמובן, אבל הוא היה יכול לפחות לראות איך נכתבו הספרים הללו - גבבים מתוקצרים של סמלים מבותרים בכוכבים". ואומר לו היצור מטרלפמדור: "כל גיבוב סמלים הוא הודעה דחופה ומתוקצרת המתארת סיטואציה, סצנה. אנחנו, הטרלפמדורים, קוראים אותן בבת אחת, לא בזו אחר זו. אין קשר מיוחד כלשהו בין כל ההודעות, אלא שהמחבר ברר אותן בקפידה, כדי שכאשר ייראו יחד בבת אחת הן ייצרו דימוי של חיים יפים, מפתיעים ועמוקים. אין התחלה, אין אמצע, אין סוף, אין מתח, אין מוסר השכל, אין סיבות, אין השפעות. מה שאנחנו אוהבים בספרים שלנו הוא העומק של רגעים נפלאים רבים הנראים בעת ובעונה אחת".
אנחנו אולי לא יכולים להכיר את המציאות כפי שניסו ללמד אותנו וונגוט, צ'יאנג וגורדון, ואולי מותם של יקירינו לא עובר לידנו כמו אצל מי שמחזיק בתודעה סימולטנית, אבל לפחות נוכל להתנחם בעומק של רגעים נפלאים רבים הנראים בעת ובעונה אחת. את זה יש לבטח גם בספרים שלנו, לא רק באלה של יצורי טרלפמדור.
מאמר זה התפרסם במקור במוסף ״ספרות ותרבות״ בידיעות אחרונות ב-18 בנובמבר 2022
#א"דגורדון #ספרות #פילוסופיה #קורטוונגוט