לרגל 30 שנה ל"פארק היורה", הנה כמה מחשבות על התפיסה של הטבע בסרט ועל מה אפשר ללמוד ממנה היום:
1. "פארק היורה" מציג שתי תפיסות לגבי הטבע. מחד, ד"ר ג'ון האמונד, מדען ויזם מזוקן וחביב, מחזיר לחיים דינוזאורים באי מרוחק וסגור, ומייצג את התפיסה שלפיה הטבע הוא משהו שאפשר לגדר ולשים "אי שם". זו תפיסה רומנטית, של יופי ונשגבות, שאוהבת את הטבע כשהוא לא "כאן". המונח "שמורת טבע", למשל, מציית לתפיסה הזו. מאידך, ד"ר איאן מלקולם, "מדען הכאוס", מייצג את התפיסה שלפיה אי אפשר להפריד קטגורית בין התחומים, ושכל ניסיון לשים על הטבע תווית נועד לכישלון.
2. לפי התפיסה של האמונד, הטבע הוא ישות אידילית ונפרדת הניתנת לשליטה ולתמרן על ידי הטכנולוגיה האנושית. יש אי נפרד, מגודר, שבו מוצגים החיים הפרה-היסטוריים, כמעין חלום גן עדן שהתגשם. האתיקה הזו מתחזה לאקולוגית, כאומרת: תראו איזה טובים אנחנו, מחזירים לחיים את מה שנכחד, משמרים, נותנים לטבע מקום להיות עצמו שוב. התפיסה הזו נופלת לנרטיב פשטני של אקולוגיה. ביקורת לנרטיב הזה אפשר למצוא בפילוסופיה של טימותי מורטון. לפי הפילוסופיה של מורטון, אין דבר כזה בכלל טבע. כשאנחנו אומרים "טבע", אנחנו אומרים שיש הפרדה בינארית בין בני אדם, תרבות, טכנולוגיה, עיר וכו' - לבין הטבעי. ההפרדה הזו הרסנית, כי בני אדם לנצח יצטרכו עוד ועוד מקום ומשאבים, ואלה תמיד יבואו על חשבון "הטבע", שילך ויתגדר ויקטן עד שייעלם. אם נבין שגם אנחנו טבע, שגם בינינו יש טבע, שהכל טבע, אולי התפיסה שלנו לגבי עצמנו ולגבי מקומנו בעולם תשתנה, ונדע לשמור על הטבע בכל מקום. אליבא דמורטון, הניסיון של האמונד "לשמור על הטבע" נדונה לכישלון. הטבע הרבה יותר בלתי צפוי ממה שאנחנו אוהבים לדמיין אותו, הוא מלא בישויות בלתי אנושיות, בלתי מובנות, שלא מצייתות לחוקים שהיינו רוצים. ומכיוון שאין טבע שהוא "שם" ובני אדם שהם "כאן", האקולוגיה האפלה הזו משפיעה עלינו תמיד. אנחנו מוכרחים לקבל את מצב העניינים הזה שבו הטבע הוא גם דבר מגעיל ומכוער וקשה, מלא רקבון, מוות, גופים שמזעזעים אותנו, תופעות שלמראן אנחנו מתפלצים. בכל פעם שאנחנו צווחים למראה תיקן ש"פרץ" אלינו הביתה, אנחנו מעומתים עם האקולוגיה האפלה הזו, ועם הרצון שלנו שהטבע יהיה "שם" ולא "כאן".
3. איך אנחנו יודעים שהטבע הוא גם "כאן"? הכל בכל מקום בבת אחת: כשמתקרבים לדברים, כשמביטים דרך מיקרוסקופ מטאפורי (או אמיתי), אפשר לראות שאין הבדל בין שום דבר לשום דבר. הכל מחובר. כשאנחנו נושמים, למשל, אנחנו מכניסים לגופנו דברים שהם לא אנחנו. באיזה שלב הם הופכים להיות אנחנו? כשהם מילימטר מהנחיר שלנו? כשהם בריאות שלנו? כשגוף מת המולקולות והאטומים שמהם הוא בנוי מתמוססים לאוויר ולאדמה והופכים לחומרי הבניין שמהם נבנים גופים חדשים.
4. אם כבר הזכרנו את הפילוסופיה של טימותי מורטון, אחד המושגים המרכזיים בה הוא היפר-אובייקטים. היפר-אובייקט הוא אובייקט כל כך אדיר בזמן ובמרחב שאי אפשר ממש לתפוס אותו: כל הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה, למשל, שמשנה לגמרי את התנהגות כדור הארץ. כשחושבים על זה הפחמן הדו-חמצני שכלוא באטמוספירה הוא ישות אדירה שאין לנו שום דרך לתפוס, שמנהלת את החיים שלנו ואת עתיד החיים על פני כדור הארץ כסוג של אל. משבר האקלים בעצמו הוא היפר-אובייקט. כל הפלסטיק בעולם, כל החומר ביקום. היקום עצמו הוא היפר-אובייקט. מאות אלפי השנים שחומרים רדיואקטיביים נשארים פעילים, גם זה היפר-אובייקט. ב"פארק היורה" אנחנו נתקלים ביצירה מחדש של דינוזאורים באמצעות מניפולציה ביוטכנולוגית, תהליך שמתפרש על פני זמן ומרחב אדירים. התהליך הזה מאלץ אותנו לתפוס את תהליך האבולוציה, את ההכחדות שעברו מאז, תקופות גאולוגיות עתיקות, דברים שאי אפשר ממש להבין באמצעות התודעה שלנו, ושההשלכות שלהם חורגות מתחום ההבנה שלנו. לא לחינם ד"ר מלקולם מוצג כמומחה לתאוריית הכאוס.
5. דיברנו על ביוטכנולוגיה? מעניין לחשוב על הדינוזאורים עצמם בהקשר הזה. הפילוסופית דונה הראווי מפורסמת בעיקר כמחברת "מניפסט הסייבורג", ולאורך הקריירה שלה ביקרה את המבט המהותני, המייחס טבע קבוע ואובייקטיבי לבני אדם, לחיות ולאובייקטים שונים. הראווי מציעה את הסייבורג כמטאפורה לזהות בעידן שלנו. הסייבורג מייצג התעלות של גבולות מסורתיים ובינאריים של אדם/מכונה, פיזי/רוחני, זכר/נקבה וחיה/אדם. הוא כל אחד מאלה ואף אחד מהם. עבור הראווי, הסייבורג הוא מטאפורה לזהות הרצויה היום במיוחד עבור נשים, שהרוואי מבקשת שיתעלו מעבר לגבולות המסורתיים, נגד פוליטיקה שמקטלגת ומגבילה את הזהות שלהן על סמך הביולוגיה שלהן או תפקידיהן החברתיים. הסייבורג מגלם אפשרות לעולם פוסט מגדרי שאמור להתנגד לפטריארכליה. הדינוזאורים הם סוג של סייבורג, כי הם יצורים חיים שביצירתם מעורבת טכנולוגיה. כזכור, הם נוצרו בתהליך ספקולטיבי של שחזור DNA מדם של יתושים שעקצו דינוזאורים והשתמרו בענבר והשלמת מקטעי DNA נוספים מבעלי חיים נוספים כמו צפרדעים). לא זו אף זו: הדינוזאורים הם נקבות. האמונד יצר אותם נקבות בלבד כדי שלא יתרבו. אבל כפי שכבר הבנו, אי אפשר לשים על הטבע תוויות, ואי אפשר להכניס אותו לקטגוריות בינאריות של שם/כאן, זכר/נקבה, חיה/אדם. ואכן, כדברי האימרה המפורסמת של ד"ר מלקולם, "Life finds a way" - בזכות הגנים של צפרדעים שנמצא ב-DNA של הדינוזאורים, ומאפשר לנקבות להחליף את מינן, הדינוזאורים מצליחים להתרבות. הדינוזאורים, כמו הסייבורג של הראווי, מתעלים מעל כל הקטגוריות והניסיון לקיטלוג ושליטה.
6. השליטה הזו היא, כאמור, ניסיון של ד"ר האמונד. והניסיון הזה הוא קודם כל כלכלי, קפיטליסטי - בסופו של דבר מדובר בפארק שעשועים. אל המיזם הקפיטליסטי הזה האמונד מגייס בציניות את המדע. כשאנחנו חושבים על מדע, אנחנו לרוב חושבים על משהו שהוא כוח ניטרלי, מועיל, אובייקטיבי. בפילוסופיה שלה, הראווי מבקרת את התפיסה הזו ומעודדת אותנו לחשוב על ידע מדעי, וידע בכלל, כממוקם תמיד בתוך הקשר. במקרה הזה מדובר במדע שמגויס לצרכים קפיטליסטיים ואנתרופוצנטריים, כלומר כאלה שמציבים את האדם במרכז. המדען רוצה לומר לנו: ראו איזה יופי, אני מחזיר לחיים מינים שנכחדו. אבל זה מעלה כמה שאלות: ראשית, מי נהנה מזה? האם החיות שמוחזרות לחיים נהנות מהחיים בפארק? איך ממותות, למשל, שיש ניסיון להחזירן לחיים, יחיו בעולם של ימינו? באיזו נישה אקולוגית הן ימצאו את עצמן? ומה עם כל שאר המינים על פני כדור הארץ, שהולכים ונכחדים עקב פעולות האדם בכל רגע ורגע - האם הטכנולוגיה להחזרת מינים לחיים תגרום לנו להזניח את חובתנו כלפיהם?
7. הרומן Borne מאת ג'ף ונדרמיר יכול ללמד אותנו הרבה על התעלות מעל קטגוריות, ועל כוחו של מדע כביוטכנולוגיה לתפקד ככוח חיובי ושלילי, כתלות בהקשר. היצור הביו-טקי שעל שמו קרוי הרומן לא מציית לאף קטגוריה. הוא משנה תכופות את צורתו, ומחקה את התנהגות בני האדם שמהם הוא לומד באופן מעוות, הומוריסטי ומגעיל, שממלא את הקורא בחמלה ופחד. בכלל, העולמות שיוצר ונדרמיר בספריו - עולמות אלטרנטיביים ומוזרים שבהם ההפרדה הקטגורית בין מינים ובין האדם לטבע לא מתקיימת כפי שאנחנו מכירים אותה - מספקים הצצה למציאות כפי שהיא יכולה להשתקף מבעד לקטגוריות הקשיחות של התודעה האנתרופוצנטרית שלנו.
8. סימביוזה הוא שם המשחק. הגוף האנושי מורכב מכ-50% תאים אנושיים ו-50% מיקרוביוטיקה. פטריות ועצים מספקים זה לזה חומרי הזנה דרך מערכת השורשים המסועפת בקרקעית היער. אלמוגים ואצות מקיימים חיים משותפים של צבעים זוהרים והגנה. יש שושנות ים וסרטנים שלא יכולים לחיות בנפרד אלה מאלה. אצות, בקטריות ופטריות יוצרים חזזית. עלינו ללמוד מהחזזית ולנסות לראות מעבר לקטגוריות הקשיחות, מבעד לתחומים הבלתי חדירים שניסינו בכל כוחנו ליצור כדי להגן על דרישתנו הבלתי מתפשרת להיות היצורים היחידים בעלי הסוכנות, האובייקטים היחידים שראוי לקדש את קיומם.
9. ברומן Annihilation של ונדרמיר, שגם עובד לסרט בעל אותו שם, אנחנו מתוודעים לאזור שכל מה שבתוכו מתעוות. ה-Area X הזה, ה-Zone הזה, גורם למניפולציות גנטיות בכל צורות החיים שנמצאות בו. צמחים, פטריות, בעלי חיים ובני אדם מציגים תופעות בלתי אפשריות ומתערבבים אלה עם אלה ליצירת ישויות יפהפיות ומבחילות בו זמנית. כניסה לתוך האזור הזה יכולה לגלות לנו מה מתרחש בו, אבל חושפת אותנו להשפעתו המחרידה. מה אם נכיר בכך שכל העולם הוא למעשה אזור כזה?
10. ההודאה בכך שהכל בכל מקום בבת אחת, כלומר שאין הפרדה בין התחומים, שאין כאן ושם, טבעי ומלאכותי, אדם וחיה וצומח - ההודאה בכך טומנת בחובה חורבן לתפיסת העולם האנתרופוצנטרית שלנו. כי אם אין קטגוריות מובחנות בעלות מהות שמתמידה בזמן ובמרחב, אזי הדבר הקבוע היחיד הוא שינוי, נזילה, התערבבות. חזזית.
