"יש נהר גדול וקראנו לו היסטוריה״

Alexander von Humboldt, diagram of a cross-section of the earth's crust, 1841

קשה לחיות בתוך ההיסטוריה. היא כל כך קצרה שאנחנו אפופים השוואות, מוקפים מכל עבר בתקופות ואירועים שמזכירים לנו רגע כזה או אחר. אנחנו אובססיביים להקבלות היסטוריות. ובמקביל, אנחנו תמיד הולכים על הקצה; קץ הימים תמיד מעבר לפינה. קץ ההיסטוריה הוא משאת נפש, אובססיה לא קטנה מלימוד ההיסטוריה. כשההיסטוריה כל כך קצרה - מהמצאת הכתב עד היום עברו בסך הכל כחמשת אלפים שנה - וכל כך עמוסה בסיפורים על סוף וחורבן, נדמה שקשה לנו לדמיין משהו אחר, אופק פתוח. חיינו ספוגים במלנכוליה, טעם מתוק-מריר של ציפייה לדבר שאנחנו כל כך חרדים ממנו. אנחנו נצנוץ קטן באפילה האינסופית של היקום, מזילים דמעה על עצמנו; קצר פה כל כך האביב, לבלבנו לרגע ותיכף ניעלם.

אך מה אם ההיסטוריה שלנו לא הייתה בת אלפי שנים, אלא מיליוני שנים? מה אם היינו מביטים לאחור ורואים זרם אדיר כל כך של אירועים שלא ניתן להבחין בהם, להכיר אותם, להבדיל ביניהם? איך היינו חושבים אז על מקומנו בהיסטוריה?

לאורך חייה פיתחה אורסולה ק׳ לה גווין יקום בדיוני מפותל ומפורט בשם The Hainish Cycle. היקום הזה כלל מספר רומנים, נובלות וסיפורים קצרים, המתארים עולמות שונים בתקופות זמן שונות. מקור האנושות הוא בכוכב הלכת הֵיין. בני האדם תושבי הֵיין הגיעו לפלנטות רבות, בהן כדור הארץ, או Terra, ואיכלסו אותם. עם הזמן, הקשר בין הציוויליזציות נותק. למשך זמן רב, תושבי כדור הארץ, כמו כוכבי הלכת האחרים, לא הכירו את מקורם הפלנטרי. טכנולוגיות באו והלכו, חברות קמו ונפלו, בני האנוש בפלנטות השונות עברו אבולוציה והפכו למינים שונים כמעט, והקשרים הבין-גלקטיים בין הציוויליזציות נותקו וחודשו. הזמן ביקום הזה הוא Deep time. לא היסטוריה של אלפי שנים בכוכב לכת אחד, אלא מיליוני שנים על גבי פלנטות רבות.

בסיפור הקצר המשתייך ליקום הזה, 'A Man of the People', צעיר בן הפלנטה הֵיין בשם הַבְזִ'יבָה, שלא הכיר דבר מלבד את החברה שלו, התרבות שלו והמנהגים שלו, נחשף להיסטוריה העמוקה בת מיליוני השנים. הוא לומד להיות היסטוריון. במהלך הלימודים שלו, הוא מגלה ש״ההיסטוריונים לא למדו היסטוריה. אין מוח אנושי שיכול להקיף את ההיסטוריה של היין: שלושה מיליון שנה. האירועים של שני מיליון השנים הראשונות, תקופות-הקדם, כמו שכבות של סלע מותמר, היו כל כך דחוסים, כל כך משובשים על ידי המשקל של אלפי השנים שהגיעו אחר כך ואינסוף האירועים שבהן שהיה אפשר לשחזר רק את ההכללות הרחבות ביותר מהפרטים הזעירים ששרדו. ואם מישהו זכה למצוא איזה מסמך שהשתמר דרך פלא מלפני אלף אלפי שנים, אז מה? מלך שלט באזבהן; האימפריה נפלה לידי הכופרים; רקטת היתוך נחתה בכוכב הלכת וֵה… אבל היו יותר מלכים, אימפריות והמצאות ממה שאפשר לספור, מיליארדי חיים שנחיו במיליוני מדינות, ממלכות, דמוקרטיות, אוליגרכיות, אנרכיות, עידנים של כאוס ועידנים של סדר, פנתאון אחר פנתאון של אלים, אינסוף מלחמות וזמנים של שלום, תגליות בלתי פוסקות וגם שכחון, אינספור זוועות והישגים, חזרה בלתי נגמרת של חידוש בלתי פוסק. לשם מה לנסות לתאר את זרימתו של נהל ברגע כזה או אחר, ואז ברגע הבא, ואז בזה שבא אחריו, וזה שאחריו, וזה שאחריו? אתה מתעייף. אתה אומר: יש נהר גדול, והוא זורם בארץ הזאת, וקראנו לו היסטוריה״.

לאורך מרבית ההיסטוריה המערבית, בני האדם חשבו על הזמן הארצי כנגזרת של הסיפורים התנ״כיים, בקנה מידה אנושי. בריאת העולם, בריאת האדם, וכן הלאה. סיפורו של כדור הארץ הוא סיפור של ששת אלפים שנה בסך הכל. ב-1788 הכל השתנה. הגאולוג הסקוטי ג'יימס האטון עמד מול צוקי סיקר פוינט בסקוטלנד והתבונן בשכבות הסלע שנפגשו שם. הוא ראה עדות למחזורי שחיקה והתגבשות שנמשכו זמן רב לאין שיעור מהכרונולוגיה המקראית. האטון הבין שהתהליכים הפיזיקליים המעצבים את כדור הארץ פועלים באיטיות כה אדירה, שהם מחייבים היסטוריה בת מיליארדי שנים. המסקנה שלו הייתה שאין שום שריד להתחלה ושום סיכוי לסוף. העולם לא נברא עבורנו.

James Hutton by John Kay, etching, 1787

התגלית הזו כפתה שינוי פרדיגמה פסיכולוגי: המעבר מהיסטוריה אנתרופוצנטרית להיסטוריה גאולוגית שבה האדם הוא רק הערת שוליים חולפת. אם עד אז תפסנו את עצמנו כשחקנים בדרמה קוסמית שסופה קרב, הגיאולוגיה של הזמן העמוק הראתה שאנחנו חיים על גבי בית קברות של מינים ביולוגיים, ושקטסטרופות העבר אינן קץ העולם אלא רק פסיק בתהליך אינסופי.

המבט הגאולוגי הזה הכשיר את הקרקע עבור דרווין והאבולוציה, ומהדהד בתיאורים של לה גווין: היכולת להביט לאחור ולא לראות רצף של מלכים ומלחמות, אלא זרם אדיר, אדיש כמעט, של זמן שבו האירוע הבודד מאבד מחשיבותו לטובת המקצב של היקום עצמו.

הפרדוקס של פרמי גורס שאם היקום כה עתיק ורחב ידיים, הרי שהוא אמור לשקוק חיים ותבונה. "איפה כולם?", שאל הפיזיקאי אנריקו פרמי בתמיהה שהפכה לאחת השאלות המטרידות של המדע המודרני. אבל אולי השקט שאנחנו שומעים מהיקום לא אומר שהחיים הם נס חד פעמי ומקרי, אלא שהזמן פשוט גדול מדי עבורנו. אולי השקט הוא תוצר של הזמן העמוק עצמו.

אנחנו מחפשים שותפים לשיחה בתוך חלון זמן אנושי זעיר; כמה עשרות שנים של שידורי רדיו בתוך חמשת אלפים שנה של היסטוריה כתובה. אולם בנהר האדיר של מיליארדי השנים, ציוויליזציות עשויות להיות כמו גחליליות בלילה אינסופי: כל אחת מהבהבת לרגע קט של כמה אלפי שנים, מאירה את סביבתה, ואז דועכת אל תוך השכחה. כשהגחלילית הבאה נדלקת, במרחק של כמה גלקסיות או כמה מיליוני שנים, הגחלילית ההיא כבר מזמן הפכה לשכבה דחוסה של זיכרון אבוד בסלע. נוכל לקוות שכמו ביקום של לה גווין, אחת הגחליליות תיצור שוב קשר ותאיר את עינינו למערכת היחסים שלא ידענו שקיימת. אך האם התקווה הקלושה הזו שווה חיים שלמים של מלנכוליה היסטורית?

אם נאמץ את המבט של לה גווין ושל האטון, אולי נבין שהבדידות שלנו, שהמלנכוליות שאנו חשים בתוך ההיסטוריה, היא פונקציה של קוצר ראייה. אנחנו לא בהכרח לבד; אנחנו פשוט לא מסונכרנים. בתוך הזרם האדיר הזה, היקום, בנדיבותו האדישה, מציע לנו לא סוף ולא התחלה, אלא פשוט את הזכות להיות נצנוץ חולף בתוך נהר שאינו מפסיק לזרום. גם אם נעלם, הנהר ימשיך, עמוס בחידוש בלתי פוסק, במיליארדי חיים אחרים שיזילו דמעה על עצמם, תחת שמיים זרועי כוכבים ושקטים באותה מידה.

ואולי, אם נעשה לרגע זום אין, נבין שגם מבט בהיסטוריה הקטנה שלנו הוא מבט בזרם אדיר ובלתי נתפס של אירועים. כל אדם שאי פעם חי מבין עשרות מליארדי הנפשות שאכלסו את כוכב הלכת הקטן שלנו היה היסטוריה קטנה משל עצמו. עבורו, הוא היה מרכז היקום. הוא נצנץ באפילה האינסופית של החלל ואז כבה. בין לבין, הוא אהב, חלם, צחק, דמיין דמיונות שלא חלק עם איש, סבל מקשיים נפשיים ופיזיים, וגם נח מתחת לשמיים המוכרים לנו כל כך. כשמאמצים את נקודת המבט הזו, גם ההיסטוריה שלנו הופכת לחלק מהנהר השוצף והגועש שאין סיבה לנסות לתופסו, כי הוא מלא כל כך בפרטים.

אנחנו אולי רק הערת שוליים בסיפור של היקום, אבל עבור הנהר הזה, כל טיפה היא שהופכת אותו למה שהוא: זרם נצחי של חידוש בלתי פוסק.