The Who
לפעמים אני תוהה איך גאווה לאומית של עמים אחרים כל כך מסקרנת אותי ומעוררת בי קנאה, בעוד הרגשות הלאומיים של העם היהודי-ציוני מעוררים בי סלידה. לפני כמה שנים הכרתי בחורה בריטית. יום אחד שמעתי אותה מזמזמת את We Are the Village Green Preservation Society של הקינקס. חייכתי מאוזן לאוזן ואמרתי לה: "ואו, זה הכי בריטי שיש. איזה מדהים שאת מכירה את זה". זה בעצם לא אני אמרתי, אלא האני בן החמש עשרה שחופר באינטרנט של לפני עידן ויקיפדיה כדי למצוא כל פירור מידע על להקות בריטיות איזוטריות יותר ופחות משנות השישים. "ברור שאני מכירה את זה", היא אמרה, "זה כמו שאתה תשיר אריק אינשטיין". היא הכירה את אריק אינשטיין. אל תשאלו אותי איך.
ואז הבנתי: זה לא אותו דבר. הקינקס שרים על היסטוריה שלמה של אנגליה, מהכיבוש הרומי, הסקסוני והנורמני ועד לרכבות הקיטור, התפארת הוויקטוריאנית והמיוזיק הולז. אריק אינשטיין שר על שיירת רוכבים לפתח תקווה, וזה מיתוס קרוב מדי. וקרוב מדי זה כואב מדי. המוחשי הוא מיתוס פגום. מיתוס פגום לא יכול להוביל לגאווה לאומית.
הפופ הוויקטוריאני הכמעט לאומני של הקינקס לא הגיע משום מקום. לא רק שהמיתוס הבריטי עבר כבר גלגולים רבים והתבשל יפה עד המאה העשרים, אלא שהתהליכים התרבותיים והפוליטיים בשנות השישים הביאו איתם שינויים דרמטיים במעמדה של הממלכה המאוחדת בעולם, וגם בפני עצמה.
בשיא ה"פלישה הבריטית" לארה"ב ב-1965, כשעשרות להקות שטפו את חופי ארה"ב עם הגרסה שלהן לרוקנ'רול האמריקאי, איגוד המוזיקאים האמריקאי הטיל וטו על הופעות של הלהקה בקולוניה לשעבר, בשל ההתהוללות שלהם על הבמות והבלאגן שהם היו משאירים אחריהם. זה סגר אותם בתוך האי הבריטי. אם כך, הם אמרו לעצמם, נעזוב את הרוקנ'רול האמריקאי הפשטני, ונעבור לשיר על אנגליה הישנה והטובה, הופעות ווריאטי, פשטידות, שרלוק הולמס וכפרים ירוקים.
ההסתגרות הזאת של הקינקס מטונימית לתהליך שעבר על התרבות הבריטית בכלל בשנות השישים. יחד עם תהליך של גלובליזציה ששטף את העולם המערבי, הבריטים חיפשו כיוון חדש אחרי איבוד הדומיננטיות העולמית והקולוניות, וגיבשו לעצמם זהות חדשה. הברקזיט הנוכחי הוא לא ייחודי. בשנות השישים אנגלים רבים התנגדו להצטרפות לגלגול המוקדם של האיחוד האירופי, "הקהילה האירופאית". ולא רק הם. שארל דה גול אפילו ניסה להטיל וטו על ההצטרפות של בריטניה לקהילה, מפחד שזו תביא השפעה רבה מדי של אמריקה פנימה. דין אצ'סון, שר החוץ האמריקאי לשעבר, אמר אז על בריטניה שהיא "איבדה אימפריה, ועדיין לא מצאה תפקיד".
את הזהות החדשה גיבשו המקבילים הלונדונים להיפים מהחוף המערבי האמריקאי. הפוליטיקה הרדיקלית של הצעירים בפריז או בסן פרנסיסקו פחות הייתה העניין, העניין היה למצוא זהות חדשה וצעירה. צחוק הגורל הוא שהזהות הצעירה הזאת השתמשה בסממנים תרבותיים ישנים, אם לא עתיקים: אנגלית תיכונה (מימי הביניים) נהייתה מגניבה; מדי צבא, מדליות ועיטורים ממלחמות ישנות נהיו סטייל; והיוניון ג'ק, הסמל שבכל העולם ניסו למחוק ושקיבל קונוטציות של קולוניאליזם ושעבוד, נהיה הסמל הכי פופולרי ב-Swinging London של תרבות המוֹדְס (אפשר לראות בכך מקבילה לנגינת ההמנון האמריקאי של ג'ימי הנדריקס או לסרבל הכוכבים ופסים שלבש אבי הופמן, אבל בעוד בארה"ב הריקליימינג של הדגל היה מעשה מחאה שכוון בעיקר נגד הממסד, בבריטניה זה נעשה גם מתוך הזדהות, חמלה ונוסטלגיה). כתגובת נגד לתרבות הבריטית ששאבה לא מעט מהקולוניאליזם שלה מהתקופה הוויקטוריאנית והלאה, הצעירים האנגלים ביצעו פטישיזציה לתרבות הוויקטוריאנית עצמה.
הגאווה הלאומית החדשה גרמה לזמרים להפסיק להתחנף ולהפסיק לנסות להסתיר את המבטא האנגלי שלהם; אגדות ילדים אנגליות כיכבו בגרסה הפסיכדלית שלהן בטופ אוף דה פופס; להקות כתבו שירים שמצטטים את המלודיה של פעמוני ווסטמינסטר אבי; פול מקרטני גנב מלהקת המיוזיק הול של אבא שלו וכתב שירים כמו When I'm Sixty Four ; וארקדיה, אותה אנגליה ישנה וטובה שנמצאת אי שם במעמקי היערות אפופי הערפל שבתודעה הקולקטיבית האנגלית, הפכה למושא תשוקה כמעט מיסטי בקרב צעירים עירוניים.
אני רק יכול לקוות שבתקופה שבה הנכדים שלי יחיו זה כבר יהיה מגניב ולגיטימי להתעטף בדגל ישראל, לענוד סיכות ממלחמת ששת הימים, לדבר בסלנג של הפלמ"ח ולשמוע פופ מתקתק שמצטט את המלודיה של "פרחים בקנה". כרגע זה מוקדם מדי, ולי נותר רק לקנא בבריטים ובגאווה הלאומית המטופשת והמקסימה שלהם.