"ג'אפי היה נחשב מוזר בקמפוס, שזה מתאים לקמפוסים ולאנשי קולג' לחשוב ככה כל פעם שבנאדם אמיתי מופיע בסצנה – הרי קולג'ים הם בסך הכל חממות להעדר הזהות של המעמד הבינוני שבדרך כלל מוצא את ביטויו המושלם בפרברי הקמפוס בשורות של בתים של אנשים מסודרים כלכלית עם דשא וטלוויזיות בכל סלון וכולם מסתכלים על אותו דבר ורואים את אותו דבר וחושבים אותו דבר באותו זמן בזמן שהג'אפים של העולם משחרים לטרף בטבע כדי לשמוע את הקול הקורא שבטבע, כדי למצוא את להט הכוכבים, לגלות את הסוד האפל והמסתורי של מקור התרבות השיכורה נעדרת הפנים ונעדת הפלא. 'כל האנשים האלה', אמר ג'אפי, 'לכולם יש חדרי שירותים מצופים קרמיקה לבנה והם מחרבנים חרא גדול ומלוכלך כמו דובים בהרים, אבל כל החרא נשטף לביבים נוחים ומבוקרים ואף אחד מהם כבר לא חושב על חרא או מבין שמקורן בחרא ובטינופת של הים. הם מבלים את כל הימים שלהם בלשטוף את הידיים שלהם בסבונים עם קרם שבחדרי חדרים הם רוצים לאכול בחדר האמבטיה'" (ג'ק קרואק, בטלני הדהארמה).
העשור השני של המאה ה-21 לא מאוד שונה מהעשור השביעי של המאה ה-20. צעירים בכל העולם, עייפים מהפניית המשאבים הכבירים של העושר הקפיטליסטי אל דברים שאינם מקדמים את האדם והסביבה – אלא להיפך, מנסים לשבור את השלשלאות ולסחוף אחריהם את ההמונים, תוך אמונה שחכמת ההמון יכולה לשנות את אופן קבלת ההחלטות בחלונות הגבוהים. גם היום וגם אז, הפגנות ענק מזעזעות את מי שמעוניין לשמור על הסדר הנוכחי, גם אם הם מפחדים להודות בכך. אז ההיפים היו במוקד, היום אלה הצעירים בני המעמד הבינוני ברחבי העולם.
אבל, וזו נקודה חשובה –מאחורי כל תנועת המונים שכזו יש אנשים שמציתים את הניצוץ שהופך לבסוף לשריפה, ואלה אינם ההמון. אמנם מוחמד בועזיזי הצית (תרתי משמע) את האביב הערבי, אך אנשי האוונגארד המחשבתי הם אלה שמניעים את התהליכים הללו מאחורי הקלעים, עוד לפני שהם תופסים תאוצה.
היום, כשההמונים מבקשים להעלות נושאים לסדר היום, בעיקר בנושאים סביבתיים הקשורים ליחסים שבין התעשייה וההון לחברה ולטבע, לעתים נדמה שהם יודעים שהם רוצים שינוי, אך לא יודעים בדיוק מה ואיך. כך לדוגמה במאבקים בישראל נגד מתווה הגז הטבעי, או קידוחי הנפט ברמת הגולן. וכאן צריך לחזור לשנות השישים.
ההיפים בשנות השישים היו אכן תנועה חברתית עצומה שלא היה ניתן להתעלם ממנה, אך מי שניסח את העקרונות והניע את המחשבה קדימה, היו אנשים כמו טימותי לירי, אלן גינזברג, אלן וואטס, סטיוארט בראנד, ז'אן-פול סרטר ועוד. כשההמונים כבר שטפו את הרחובות בפריז, לונדון וסן פרנסיסקו, המחשבה הייתה מגובשת. החומר היה מעובד.
שנות השישים היו שנים משמעותיות ביותר בכל הנוגע לאיכות הסביבה, ושנת 1969, הסמן הסופי והקיצוני של ה"מהפיכה", במיוחד. לאט לאט, אנשים החלו להבין שלמעשים שלהם יש השלכות; שהחרא שלהם, מטאפורית ולא מטאפורית, הולך לאנשהו. דליפת הנפט ההרסנית בסנטה ברברה, קליפורניה, תפסה את האמריקנים לא מוכנים, בעודם מסוחררים מהשיאים אליהם הגיע הקפיטליזם הצרכני, והכתה אותם בהלם. הימים היו ימי סוף תור הזהב של התנועה ההיפית, וגם אם התודעה הסביבתית לא הצליחה לחולל מהפכה, היא בהחלט הגיעה לקונגרס האמריקני, שבעקבות הדליפה חתם על חוק המדיניות הסביבתית, שלראשונה הגדיר צעדים שעל כל הגופים הפדרליים בארה"ב לנקוט על מנת להגן ולצמצם את הפגיעה בסביבה.
דליפת הנפט הייתה כמובן רק הזרז להתעוררות בחלונות העליונים. שנות השישים, כפי שההיסטוריה יודעת לספר, היו שנים של התעוררות רחבה בכל הנוגע לקשר של האדם עם הסביבה והטבע, הצמחים ובעלי החיים, אבל זה לא הגיע סתם ככה מהמוני צעירים עם פרחים בשיער. ב-1962 יצא לאור הספר Silent Spring של רייצ'ל קרסון, שתאר את ההשפעה ההרסנית שיש לחומרי הדברה על הסביבה, ובעיקר על ציפורים. הספר עורר דיון ציבורי ער בעיקר על DDT, שבסופו של דבר נאסר לשימוש חקלאי בארה"ב ב-1972. ב-1968 התפרסם הספר The Population Bomb של פול ר. ארליך ו-אן ארליך, שהאיר באור חדש את הסכנות שבגידול באוכלוסיה האנושית. לבסוף, באוקטובר 1969, קם הגוף שנקרא Don't Make a Wave, ששינה את שמו במהרה לגוף שכולנו מכירים כ"גרינפיס".
את כל הנושאים האלה דחף האוונגרד המחשבתי של התקופה. לא השוליים של החברה, אך גם לא בובות הקרטון של החלום האמריקני. כך שבבואנו לדבר על תנועה חברתית וההתעוררות שהיא מביאה עמה, צריך להיזהר עם המושג "היפים". ההיפים היו יפים. הם עשו מוזיקה טובה. בדרך כלל הם היו בצד הנכון של המשוואה. אבל הם היו בעיקר מסה. כדי לעשות שינוי, או לעשות משהו בכלל – צעד בכיוון הנכון, מחשבה קוהרנטית ומבוססת – צריך להיות קצת יותר חריף. יותר חד. ואת זה יגיד לכם כל סטלן שקם בבוקר ואמר: "שיט, היה לי רעיון ממש טוב אתמול, שכחתי".
ההיפים היו All Right, אבל האנשים החריפים באמת בסחף החברתי ההוא היו יצורי הכלאיים. הם אלה שידעו לנתב את הרעיונות החברתיים והסביבתיים דרך ההמון ההיפי ועד לחלונות הגבוהים. מי שבאמת הביאו לשינוי מחשבתי בכל הנוגע ליחסי אדם-חברה ואדם-סביבה ידעו ששלום ואהבה זה טוב, אבל שלפעמים צריך גם נבוט בראש.
הקונפליקט של המהפכן
אחד מהאנשים האלה, שגם השפיע על שנות השישים הסביבתיות וגם הושפע מהן, הוא גארי סניידר – משורר, מסאי, ביטניק, היפי, אנרכיסט בודהיסטי ופעיל איכות סביבה נלהב, שמבחינתו נבוט בראש אכן היה נחוץ לעתים, ממש כמו חיבוק ונשיקה. סניידר נולד ב-1930, ואולי זו הסיבה לעמדה המפוכחת יותר שלו בשנות השישים. כשראה אור חיבורו המונומנטלי, "ארבעה שינויים" (אליו נגיע מייד), הוא כבר היה בן 39. סניידר לא הסתפק רק בכתיבת מקור, הוא גם הספיק לתרגם עד היום יצירות רבות מסינית ויפנית לאנגלית, מה שוודאי הוסיף לאופי ראיית העולם שלו, כמו גם מסעותיו הרבים בעולם והחקר הבלתי נגמר שלו בנוגע לתרבויות המזרח (הדמות של ג'אפי ריידר ב"בטלני הדהרמה" של ג'ק קרואק, כפי שניתן לקרוא בציטוט לעיל, מבוססת עליו). אנקדוטה משעשעת בהקשר הזה היא נסיעתו ליפן ב-1955 ללימודי זן, שכמעט נמנעה על ידי הרשויות האמריקניות. הסיבה – הוא נחשד כקומוניסט.
סניידר (משמאל), פיטר אורלובסקי ואלן גינסברג בהודו, 1962
נדמה שבאקלים הנוכחי, בו המלחמה למען הסביבה והחברה ממוקדת גם באדם עצמו אך גם, ואולי בעיקר, במוסדות הפוליטיים, כדאי לזכור שגם המפגין הפשוט בשדרות רוטשילד זקוק למקורות השראה שהם יותר מ"ואו, אנחנו המון אנשים". אני מציע את גארי סניידר. נדמה שגם היום, אין מתאים ממנו ומהחיבורים שלו להיות מניפסט-העל של המאבקים החברתיים-סביבתיים במאה ה-21.
בחיבורו משנת 1961, "אנרכיזם בודהיסטי", הוא מדגים את משנתו היטב: בודהיסט, אבל ביקורתי. היפי, אבל לא פציפיסט. "פילוסופים בודהיסטים כשלו בניתוח של עד כמה הבורות והסבל נגרמים או מעודדים על ידי גורמים חברתיים, בהתחשב בכך שפחד ותשוקה הם עובדות מוגמרות של המצב האנושי", הוא כתב. "עקב כך, העניין העיקרי של הפילוסופיה הבודהיסטית הוא אפיסטמולוגיה ו'פסיכולוגיה', בלי לתת את הדעת לבעיות היסטוריות או סוציולוגיות. למרות שלמהאיאנה בודהיזם יש חזון על של גאולה אוניברסלית, ההישג האמיתי של הבודהיזם הוא פיתוחן של מערכות פרקטיות של מדיטציה לשחרור של אינדיבידואלים מסורים ספורים מעכבות פסיכולוגיות והתניות תרבותיות. הבודהיזם הממוסד תמיד קיבל או התעלם מחוסר השוויון והעריצות של כל מערכת פוליטית שהוא היה כפוף אליה. זה יכול להיות מוות לבודהיזם, כי זה מוות עבור כל פונקציה משמעותית של חמלה. חכמה ללא חמלה לא מרגישה כאב".
בחיבור סניידר מציין כי "כיום, איש אינו יכול להרשות לעצמו להיות תמים, או לשקע עצמו בבורות לגבי טבען של ממשלות מודרניות, פוליטיקה וסדר חברתי. המדיניות הלאומית של העולם המודרני מתחזקת את קיומה באמצעות טיפוח מכוון של כמיהה ופחד: דמי חסות מפלצתיים. 'העולם החופשי' הפך להיות תלוי כלכלית במערכת פנטסטית של גירוי של בצע שאינו יכול להתממש, תשוקה מינית שאינה יכולה לדעת שובע ושנאה שלא יכולה אלא להיות מכוונת נגד האדם השונא, נגד האנשים שהאדם אמור לאהוב, או נגד השאיפות המהפכניות של חברות שוליות, מסכנות, מוכות עוני, כמו קובה או וייטנאם.
"החמלה של המערב הייתה מהפכה חברתית; החמלה של המזרח הייתה תובנה של העצמי הבסיסי / של הריק. אנחנו צריכים את שתיהן. זו וגם זו נכללות בשלושת האספקטים המסורתיים של הדהרמה: חכמה (פראינה), מדיטציה (דהיאנה) ומוסר (סילה). חכמה היא הידע האינטואיטיבי של המיינד של אהבה וצלילות שנמצא מתחת לאגרסיות ולמתיחויות של האדם שמונעות על ידי האגו. מדיטציה זה להיכנס לתוך המיינד על מנת לראות זאת בעצמך – שוב ושוב, עד שזה הופך להיות המיינד שבו אתה חי. מוסר זה ליישם את זה בדרך שבה אתה חי, באמצעות דוגמה אישית ואחריות, לכיוון הקהילה האמיתית (סנגהא) של כל הישויות.
"האספקט האחרון, עבורי, משמעו תמיכה בכל מהפכה תרבותית וכלכלית שמכוונת לעולם חופשי, בינלאומי וחסר מעמדות. משמעות הדבר היא שימוש באמצעים כמו אי ציות אזרחי, ביקורת גלויה, מחאה, פציפיזם, עוני מבחירה ואף אלימות עדינה אם הדבר נדרש כדי לעצור איזה אידיוט. משמעות הדבר היא להבטיח ספקטרום רחב ככל הניתן של התנהגות אינדיבואלית בלתי מזיקה – הגנה על הזכות של אינדיבידואלים לעשן מריחואנה, לאכול פיוטה, להיות פוליגמים, פוליאנדריים או הומוסקסואלים. עולמות שלמים של התנהגות ומנהגים שנאסרו מזמן על ידי המערב היהודי-קפיטליסטי-נוצרי-מרקסיסטי".
"בטלני הדהרמה" מספר את הסיפור הזה בדיוק – המאבק בין להיות היפי, בודהיסטווה מוחלט, מואר ומנותק, לבין לחזור אל העולם הזה, להאבק בתוך ה"מאיה" ולשנות מבפנים על בסיס מחשבה מנומקת וקוהרנטית, קונפליקט שרבים מאנשי המחאות השונות יכולים להזדהות איתו. מצד אחד ריי סמית' (המבוסס על קרואק עצמו) ומצד שני ג'אפי ריידר, הלא הוא, כאמור, גארי סניידר: "הוא למד סינית ויפנית ונהיה מלומד של המזרח וגילה את בטלני הדהרמה הגדולים מכולם, מטורפי הזן של סין יפן. בו בזמן, מכיוון שהיה בחור מצפון-מערב אמריקה עם נטיות אידיאליסטיות, הוא התחיל להתעניין באנרכיזם המסורתי של ה-WWT, פועלי העולם הבינלאומיים". סמית' מתלונן על "מורי הזן האלה שזורקים נערים צעירים לתוך הבוץ בגלל שהם לא מסוגלים לענות לשאלות המילוליות הטיפשיות שלהם", וריידר אומר ש"זה כי הם רוצים שהם יבינו שבוץ עדיף על מילים, ילד". כשהם יוצאים לטפס על פסגת המטרהורן, סמית' נאחז בסלע בעוד ריידר מעפיל לפסגה. ואכן, זו הדרך להעפיל לפסגה – להזרק אל הבוץ, לא לשמור על הבגדים נקיים.
על ארבעה שינויים דיברה תורה
ובחזרה לאיכות הסביבה. בקיץ של 1969 כתב סניידר את החיבור החשוב Four Changes (שנדפס בספר זוכה הפוליצר Turtle Island ב-1974, ושמכיל מלבדו פרקי שירה נפלאים וחכמים), אשר גיבש את כל השינויים הסביבתיים והמחשבתיים של שנות השישים לכדי יצירה קוהרנטית ומדויקת, ורלוונטית ביותר עד היום. במסה דן סניידר בשינויים שעל בני האדם לעשות כדי לעצור את הפגיעה האנושה בכדור הארץ ובישויות שמאכלסות אותו – צמחים, בעלי חיים ובני אדם – ולחזור לחיים של קהילה וקיימות. ארבעת השינויים עליהם הוא מדבר הם הגידול באוכלוסיה, הזיהום, הצריכה והשינוי המחשבתי. בכל תת פרק מתאר סניידר את המצב הנתון ואת הפעולות שיש לבצע בנידון. סניידר נוגע בנקודות קריטיות ולא תמיד מובנות מאליהן (ודאי שלא ב-1969), ביניהן ההשפעה העצומה שיש לצרכן על הכלכלה ועל הסביבה, ההתניה החברתית לפיה זוחלים וחרקים זה דבר מגעיל ולכן יש להשתמש בחומרי הדברה, והאפשרות לחיי קהילה ומשפחה אלטרנטיביים. בנושא זה, סניידר מיישם עקרונות אנרכיסטיים מתקדמים ביותר בנוגע לאופי שעל ערים לעטות על עצמן, רעיונות שהקדימו הוגים כמו חכים ביי. מדובר בחיבור שצריך להילמד על ידי כל פעיל איכות סביבה או מי שהנושא קרוב ללבו, שכן הוא לא איבד קמצוץ מהרלוונטיות שלו.
כשסניידר כותב במסה ש"יש יותר מדי בני אדם, והבעיה מחריפה במהירות. זה עלול להיות הרסני לא רק עבור האנושות, אלא גם עבור מרבית צורות החיים האחרות", וש"המטרה צריכה להיות מחצית מהאוכלוסיה הגלובלית הנוכחית, או פחות מכך", זה נשמע בוטה ולא נוח, בעיקר בשל התפיסה המערבית לגבי הקטנת הילודה בסין, למשל. אבל בהתחשב בגידול העצום של האוכלוסיה מאז שהוא כתב את המילים הללו, קשה להתווכח. ומה צריך לעשות לגבי זה? סניידר טוען ש"יש לדרוש מכל המדינות להשתתף מייד בתוכניות ללגליזציה של הפלות, לעידוד סירוס ועיקור (על ידי מרפאות חינמיות), להסדרה בחינם של התקנים תוך רחמיים, לניסיון לשנות גישות תרבותיות מסורתיות שנוטות להכריח נשים להרות, לביטול של הקלות מסים עבור שני ילדים ומעלה ברמות הכנסה מסוימות, באופן שבו משפחות בעלות הכנסה נמוכה יהיו חייבות להיות זהירות, או לשלם למשפחות כדי להגביל ילודה. יש לנקוט עמדה נחרצת נגד מדיניות הימין בכנסייה הקתולית ובכל מוסד אחר שכופה מדיניות חברתית לא אחראית בנוגע לסוגיה הזו; יש להתנגד ולתקן תעמולה פשטנית שמציבה משוואה בין צמיחת האוכלוסייה לשגשוג מתמשך. יש לעבוד ללא הרף על מנת שהדיון בכל הסוגיות הפוליטיות יהיה לאור הבעיה העיקרית הזו".
עוד הוא טוען כי "יש לחקור מבנים חברתיים וצורות נישואים שונות, כגון נישואים קבוצתיים ונישואים פוליאנדריים, שמספקים חיי משפחה אך עם פחות ילדים. יש לחלוק את התענוג שבגידול ילדים, כך שלא כולם יצטרכו להתרבות על מנת להיות חלק מהחוויה האנושית הבסיסית הזו. עלינו לקוות שאף אישה לא תלד יותר מילד אחד (שניים?) בתקופת המשבר הזו. יש לאמץ ילדים. כיבוד החיים וכיבוד הנשיות צריך להיות גם כיבוד מינים אחרים וחיים אנושיים עתידיים, אשר רובם נמצאים תחת איום".
בכל הנוגע לזיהום הסביבה סניידר מחזיק בעמדה תקיפה ובהירה: בשביל "אוויר נקי, נהרות נקיים וזורמים, שפה נקייה וחלומות נעימים" צריך להבין ש"המרוץ האנושי של המאה האחרונה הגזים עם הייצור וההפצה של פסולת, מוצרי לוואי וכימיקלים שונים. הזיהום פוגע ישירות בחיים על הכוכב הזה; כלומר, הורס את הסביבה עבור האנושות עצמה. אנחנו מטנפים את האוויר והמים שלנו, וחיים ברעש וזוהמה שאף 'בעל חיים' לא יסבול, שעה שהפרסומות והפוליטיקאים מנסים לספר לנו שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר. התלות של ממשלות מודרניות בשקר הזה מוביל לזיהום תודעתי מביש: תקשורת ההמונים ורוב החינוך בבתי הספר".
סניידר כותב ש"יש לדחוף לחקיקה בינלאומית אפקטיבית שתאסור על שימוש ב-DDT ורעלים אחרים", מה שאכן קרה בזכותו ושכמותו. ועד היום פעילי איכות סביבה טוענים ש"יש לחשוף את הקנוניה של מדענים מסוימים עם תעשיית ההדברה ועסקי החקלאות בניסיון לחסום חקיקה כזו".
סניידר מתייחס לאפשרויות הגלומות בשימוש באנרגיה חלופית לדלק מאובנים, אבל טוען, בצדק בדיעבד, שאנרגיה גרעינית עלולה לגרום לנזקים בלתי הפיכים. אולם הוא לא מסתפק בקריאה לחלונות הגבוהים, אלא שולח חיצים גם לקוראים: "DDT ודומיו – אל תשתמשו בהם. זיהום אוויר – תשתמשו בפחות מכוניות. מכוניות מזהמות את האוויר, ואדם או שניים שמשתמשים לבד במכונית ענקית זה עלבון לאינטיליגנציה ולכדור הארץ. יש לחלוק נסיעות, לאפשר טרמפים, ולבנות תחנות המתנה לטרמפים בצידי הדרך. כמו כן – צעד לקראת עולם חדש – יש ללכת יותר ברגל; יש למצוא את המסלולים הטובים ביותר שעוברים בטבע היפהפה לטיולים ארוכים ברגל: סאן פרנסיסקו ללוס אנג'לס דרך החוף, לדוגמה. תלמדו איך להשתמש בצואה שלכם בתור דשן אם אתם בטבע – כפי שעושים במזרח הרחוק מזה מאות שנים. זה אפשרי, וזה בטוח. זבל: יש להחרים את עיתוני סוף השבוע הבזבזניים שמנצלים עצים. זה בכל מקרה מלא בפרסומות, שתורמות באופן מלאכותי לצריכה של עוד אנרגיה. אל תקחו שקיות בחנות. ארגנו פסטיבלי ניקיון בפארקים וברחובות. אל תעבדו בשום אופן עבור או עם תעשייה שמזהמת, ואל תתגייסו לצבא. אל תבזבזו (נזיר ומורה זקן הלכו פעם בהרים. הם ראו בקתה קטנה במעלה הנחל. הנזיר אמר: 'מתבודד חכם מתגורר שם'. המורה אמר: 'זה לא מתבודד חכם, אתה רואה את עלה החסה הזה צף במורד הנחל? הוא בזבזן'. בדיוק אז איש זקן הגיע בריצה במורד ההר עם זקן מתנפנף ותפס את עלה החסה הצף). תקחו את הכד שלכם לחנות היין ומלאו אותו מהחבית".
לדבריו, "הבעיה עם דברים כמו DDT, היא שהשימוש בו הוא לא רק פרקטי, הוא ממש דת ממוסדת. יש משהו בתרבות המערבית שרוצה לחסל לגמרי זוחלים, וסולד מפטריות ונחשים. זהו פחד מאזורי הפרא הטבעיים של העצמי, והתשובה לכך היא – תירגעו. תירגעו ליד חרקים, נחשים והחלומות הפראיים שלכם. שוב, על כולנו לחלוק את היבולים שלנו עם אחוז מסוים של חרקים כ'תשלום מסים'".
וכמובן שגם על הצריכה האקססיבית של העולם המערבי סניידר לא חס. "במקום עצמאות אנחנו תלויים באופן מופרז במשאבים נותני חיים כמו מים, אותם אנחנו מבזבזים. מינים רבים של בעלי חיים וציפורים נכחדו כדי לשרת אופנות חולפות, דשנים, שמנים תעשיתיים; אנחנו מנצלים את האדמה. למעשה, האדם הפך לסוג של מגפת ארבה בכדור הארץ, והוא ישאיר מטבח ריק לילדים שלו עצמו, בו בזמן שהוא חי פנטזיה של שפע, נוחות, קדמה בלתי נגמרת, תוך שימוש בהישגים האדירים של המדע כדי לייצר תוכנה ופסולת", הוא כותב.
וכשהוא מציין ש"יש להתעקש על כך ש'כלכלה צומחת' מתמשכת כבר אינה דבר בריא, אלא סרטן", כואבות העיניים מלקרוא את זה, לאור קידוש מדד התמ"ג כעדות לצמיחה עד ימינו אנו, והסירוב של ממשלות ומוסדות כלכליים לאמץ מדדים חלופיים שלוקחים בחשבון את טביעת הרגל האקולוגית של האדם. הפתרון שלו אולי נשמע נאיבי היום, אבל רלוונטי לא פחות: "יש לחלוק וליצור. ההגיון הפנימי שבחיי קהילה, בהם יש בעלות משותפת על כלים ושימוש יעיל בהם. הכח שבוויתור: אם מספיק אמריקאים יסרבו לקנות מכונית חדשה למשך שנה אחת, זה ישנה לצמיתות את הכלכלה האמריקאית. יש למחזר בגדים וציוד. יש לתמוך במלאכת יד, בגינון, במיומנויות ביתיות, במילדות, בעשבים – כל הדברים שיכולים להפוך אותנו לעצמאים, יפים ושלמים. יש ללמוד איך להשתחרר מההרגל של אגירת רכוש שאין בו צורך – משהו שיושב לכולם על הראש – אבל להמנע מצדקנות מבאסת. פשטות היא דבר קליל, חסר דאגות, נעים וטוב – לא שריטה של סגפנות והלקאה עצמית (המשורר הסיני הדגול טו פו אמר: 'רעיונותיו של משורר צריכים להיות אציליים ופשוטים'). אל תירו באייל אם אתם לא יודעים איך להשתמש בכל הבשר ולשמר את הבשר שאתם לא יכולים לאכול, להשתמש בעור, להשתמש בהכל, תוך הוקרת תודה, עד רמת הגידים והפרסות. פשטות ומודעות בדיאטה היא נקודת התחלה לאנשים רבים".
את הסעיף האחרון ב"ארבעה שינויים" נביא כאן במלואו, שכן הוא אוצר בתוכו את כל היופי והשחרור המחשבתי שקיימים בראשו של סניידר. לא בכדי הוא הציב את השינוי המחשבתי הנדרש בתור השינוי הרביעי והאחרון. כך הוא כותב:
התנאים
עמדה: כל אחד הוא תוצאה של ארבעה כוחות: התנאים של היקום הידוע הזה (חומר/צורות אנרגיה ושינוי תמידי); הביולוגיה של המין שלו; המטען הגנטי שלו והתרבות אליה הוא נולד. בתוך מרקום הכוחות הזה ישנם מרחבים ולולאות שמאפשרים לאנשים מסוימים לחוות חופש פנימי והארה. החקר ההדרגתי של חלק מהמרחבים הללו הוא "אבולוציה", ועבור תרבויות אנושיות, מה ש"היסטוריה" יכולה להפוך אליו. יש לנו כוחות עמוקים ביותר שמאפשרים לנו לא רק לשנות את "עצמנו" אלא לשנות את התרבות שלנו. אם האדם מתכוון להשאר בכדור הארץ הוא חייב להפוך את מסורת הציוויליזציה של העיור שקיימת מזה 5,000 שנה לתרבות חדשה רגישה אקולוגית, מונחית הרמוניה, בעלת אופקים פראיים ורוחנית-מדעית. "פראות היא מצב של מודעות מלאה. לכן אנו זקוקים לה".
מצב: הציוויליזציה, שהפכה אותנו למין כה מוצלח, החטיאה את המטרה שלה ועכשיו מאיימת עלינו באינרציה שלה. יש גם ראיות לכך שחיים מתורבתים אינם טובים עבור מאגר הגנים האנושי. על מנת להגיע לשינוי עלינו לשנות את היסודות עצמם של החברה שלנו ושל הראש שלנו.
מטרה: כל דבר שהוא פחות משינוי מוחלט לא ממש יועיל. מה שאנחנו רואים לנגד עינינו הוא כוכב לכת שבו האוכלוסיה האנושית חיה בהרמוניה ובדינמיות על ידי שימוש בטכנולוגיות מתוחכמות ועדינות בסביבה עולמית שנשארת "טבעית". נקודות ספציפיות בחזון הזה: – אוכלוסיה בריאה ודלילה של כל הגזעים, בכמות קטנה בהרבה מכפי שהיא היום. – פלורליזם תרבותי ואישי, שמאוחד על ידי סוג של מועצה שבטית עולמית. חלוקה על ידי גבולות טבעיים ותרבותיים, ולא גבולות פוליטיים שרירותיים. – טכנולוגיות תקשורת, חינוך ותחבורה שקטה, שימוש באדמה שרגיש לתכונות של כל אזור. כך, התאו יוכל לחזור למרבית המישורים הגבוהים. חקלאות זהירה אך אינטנסיבית בעמקי הסחף הגדולים; המדברים ישארו פראיים עבור אלה שיש להם את הכישורים לחיות בהם. טכנאי מחשבים שמנהלים מפעל חלק מהשנה ונודדים עם הדישונים בשאר הזמן. – השקפה תרבותית חדשה שמונעת כח וחיפוש אחר נכסים, אך מעודד חקר ואתגר בדברים כמו מוזיקה, מדיטציה, מתמטיקה, טיפוס הרים, קסמים וכל דרך אותנטית אחרת של קיום בעולם. נשים חופשיות לחלוטין ושוות. סוג חדש של משפחה – אחראית, אבל יותר חגיגית ונינוחה – היא דבר מובן מאליו.
פעולה
חברתי/פוליטי: נדמה שזה ברור שברחבי העולם ישנם כוחות חברתיים ודתיים שלאורך ההיסטוריה הלכו לכיוון מצב עניינים מואר מבחינה אקולוגית ותרבותית. יש לעודד את הדברים האלה: גנוסטיקנים, מרקסיסטים מגניבים, קתולים בסגנון תייאר דה שארדן, דרואידים, טאואיסטים, ביולוגים, מכשפות, יוגים, נזירים בודהיסטים, קווייקרים, סופים, טיבטים, אנשי זן, שמאנים, בושמנים, אינדיאנים אמריקאיים, פולינזים, אנרכיסטים, אלכימאים… הרשימה ארוכה. תרבויות פרימיטיביות, קומונות ואשרמים, יוזמות קואופרטיביות. לחשוב שכח ארור וישיר יכול להשיג משהו זה לא פרקטי ולא רצוי, ולכן עדיף לחשוב על זה כעל "מהפכה תודעתית" מתמשכת, שתושג לא על ידי רובים אלא על ידי כיבוש של דימויים מרכזיים, מיתוסים, ארכיטיפים, רעיונות לגבי החיים והמוות ואקסטזות, כך שיהיה ברור שאין טעם לחיות את החיים אלא אם האדם נמצא בצד של אנרגיית השינוי. עלינו להשתלט על "המדע והטכנולוגיה" ולשחרר את האפשרויות והכוחות האמיתיים שטמונים בהם למען הכוכב הזה, שאחרי הכל מייצר אותנו ואותם.
[באופן יותר קונקרטי: אין שינוי בלי הרגליים על הקרקע. עבור רובנו, אחריות סביבתית משמעה למצוא את המקום שלך בכדור הארץ, להתחפר ולקחת אחריות משם – העבודה המעייפת אך הממשית של הנהלות בתי ספר, מושלים, יערנים מקומיים – פוליטיקה מקומית. גם תוך מתן תשומת לב להיקף הרחב יותר של שינוי אפשרי. תבינו מה זה אומר טריטוריה שאפשר לעבוד איתה, תלמדו על זה ותתחילו לפעול צעד אחר צעד. בכל הרמות, מהרמה הלאומית עד המקומית, יש ללמד שצריך להתקדם לעבר כלכלה יציבה – איזון, שיווי משקל דינמי, צמיחה פנימית. בגרות/גיוון/שיאים/יצירתיות].
הקהילה: בתי ספר חדשים, כיתות חדשות, הליכה ביער וניקוי הרחובות. יש למצוא טכניקות פסיכולוגיות ליצירת מודעות ל"עצמי" שכוללת את הסביבה הטבעית והחברתית. "התחשבות במה ששפה מסוימת יוצרת – מערכות סמלים – ומוסדות חברתיים מהווים מכשול בפני מודעות אקולוגית". בלי ליפול לפרשנות פשטנית של מקלוהן, אנחנו צריכים לנסות להשתמש במדיה. אף אחד לא יכול להתעלם מעובדות הביולוגיה והדיסציפלינות הדומות; עלינו לגדל את ילדינו כחלק מהטבע. יש קהילות שיכולות לבסס את עצמן באזורים כפריים נחשלים ולפרוח. אחרים מכלכלים את עצמם במרכזים אורבניים. שני הסוגים עובדים יחד. יש כאן זרם בילטראלי של חוויה, אנשים, כסף וירקות בגידול ביתי. בסופו של דבר, ייתכן שערים יתקיימו ככינוסים שבטיים שמחים וכירידים בלבד, רק כדי להתפרק לאחר כמה שבועות. העבודה שלנו היא לחקור צורות חיים חדשות, כמו גם לחקור שיטות למציאת המקומות הפנימיים שלנו – כולל הסכנות הברורות של כשלון שהולכות עם זה יד ביד. יש לשלוט בארכאי ובפרימיטיבי כמודלים של תרבויות בסיסיות הקשורות לטבע, כמו בשלוחות הדמיוניות ביותר של המדע – ולבנות קהילה בה שני הווקטורים האלה נפגשים.
הראש שלנו: בו הכל מתחיל. תוך הכרה בכך שאנחנו בני האדם הראשונים בהיסטוריה בעלי גישה כל כך רחבה לחקר התרבות והחוויות האנושיות שקדמו לנו, יחד עם השחרור שיש לנו מהמשקל של התרבויות המסורתיות, מה שעוזר לנו למצוא זהות רחבה יותר. אנחנו החברים הראשונים בחברה מתורבתת מאז התקופה הניאוליטית בעלי רצון להביט בטבע ולמצוא בו את העצמיות שלנו, את המשפחה שלנו. יש לנו את היתרונות האלה שיכולים לגבור על החסרונות הברורים מאליהם של כמה שהיינו דפוקים – מה שנותן לנו סיכוי סביר לפתור חלק מהחידות שלנו ושל היקום, וללכת מעבר למושג של 'השרדות האדם' או 'השרדות הביוספירה', ולשאוב את הכוח שלנו מההבנה שבלב הדברים עומד מין תהליך שליו ואקסטטי מעבר לתכונות ומעבר לחיים-מוות. 'אין צורך לשרוד!'; "באש שהורסת את היקום בסוף הקאלפה, מה שורד?"; 'עץ הברזל פורח בריק!'. הידיעה שאין צורך לעשות כלום, היא המקום ממנו אנו מתחילים לנוע".
כך, גם אם לעתים שנוי במחלוקת (עיקור וסירוס על מנת לעצור את הגידול באוכלוסיה) או מיושן (ההתמקדות ב-DDT, שכאמור, יצא מאז מהחוק), החיבור "ארבעה שינויים" רלוונטי גם היום בצורה יוצאת מגדר הרגיל. בצורה תמציתית ומעוררת השראה, סניידר פורש לפני הקורא את תחלואי החברה המודרנית ואת הנזקים שהיא גורמת לעולם ולעצמה, עד שנדמה כי דבר לא השתנה מ-1969 עד 2015. היום, אין דרך לקרוא את החיבור הזה אלא ככתב אישום חמור נגד האנושות, שעד היום לא מוצאת לנכון להשקיע את כל המשאבים הנחוצים על מנת לאפשר עתיד בריא (או עתיד בכלל) ולא משכילה לבצע את השינוי המחשבתי הנדרש, שמתואר היטב בחיבור זה.
היום, כמו אז, השינויים הללו לא יגיעו מהיפים מוארים ולא מהאנשים בחלונות הגבוהים, אלא רק מהאוונגרד המחשבתי, מנערי המחאה החברתית של שנות העשרה של המאה ה-21, שעבורם זהו כורח להגיע לפסגת ההר ולא להסתפק בסלע שמתחתיה, ושלא מוציאים מכלל אפשרות את החשיבות של לא רק רואי חשבון, עורכי דין וכלכלנים, אלא גם של "גנוסטיקנים, מרקסיסטים מגניבים, קתולים בסגנון תייאר דה שארדן, דרואידים, טאואיסטים, ביולוגים, מכשפות, יוגים, נזירים בודהיסטים, קווייקרים, סופים, טיבטים, אנשי זן, שמאנים, בושמנים, אינדיאנים אמריקאיים, פולינזים, אנרכיסטים, אלכימאים". בנקודה זו אפשר להתעודד מעט, כי נדמה שמסתובבים בינינו היום יותר ג'אפי ריידרים ממה שנדמה.
פורסם לראשונה ב"אלכסון" – ממש כאן.