1939. הסרט "הקוסם מארץ עוץ" בבימויו של ויקטור פלמינג מתחיל בצבעי שחור לבן. העולם המוכר – הבית, העיירה הקטנה, המשפחה והשכנים, כולם צבועים באפור. זה היה אופן הדימוי בסרט ותמונה: המציאות בצבע ואילו הרפרודוקציה בשחור לבן. ואז הגיע השבר. 1939, מלחמת העולם השנייה. זעזוע. העולם המוכר התערער, טורנדו לוקח את דורותי לארץ עוץ, ארץ האגדות והמכשפות. והנה, צבע.
1967. האלבום "סרג'נט פפרז לונלי הרטס קלאב באנד" של הביטלס מתחיל בשחור לבן. הרקע שממנו הוא בא הוא האלבום "ריבולבר" – האלבום הפסיכדלי באמת הראשון של הביטלס, ואלבום פורץ דרך בזכות עצמו, אך עדיין כזה ששורה עליו אווירה אפורה. עטיפת האלבום בצבעי אפור, המוזיקה עדיין לא מתגלשת על קשת בענן. ואז הגיעה 1967. השבר הגדול של הסיקסטיז – דור הילדים נגד דור ההורים. זעזוע. גם כאן היה טורנדו – הפסיכדליה והזליגה של ה-LSD להמונים. והנה, צבע.
מהפיכת הצבע של שנות השלושים, שהתגלמה באופן המוכר ביותר ב"קוסם מארץ עוץ" שינתה את הדימוי. לא עוד גירסה חיוורת של המציאות, אלא צבעונית ממש (או כמעט) כמוה. מהפיכת הצבע של הסיקסטיז, ש"סרג'נט פפר" היה הייצוג המובהק שלה, שינתה את הדימוי שוב. אלא שעכשיו לא היה מדובר בחיקוי של המציאות, אלא בשבירה שלה. הפסיכדליה הביטלסית הצבעונית טיפחה את הייצוג הקליידוסקופי של המציאות ושכללה אותו לדרגת אמנות. צלילי הקלידים השונים, מניפולציות הטייפ, הדמויות הביזאריות ועטיפת האלבום, שהפכה מאז לאיקונית, קיבעו את מעמדה של הפסיכדליה כזרם אמנותי מובהק. בניגוד לרוח ההיפית הכפרית והשורשית יותר של ארה"ב, האסתטיקה שהביטלס הביאו לשיא ב-1967 הייתה מתפרצת, אלימה כמעט, מופרעת, תזזיתית וצבעונית באופן גרוטסקי כמעט.
וזו אמנות מסוכנת מאוד עבור כל ממסד. גם הממסד האמנותי עצמו. זו שבירה של הכלים. מרוב תזזיתיות ואלימות, יחד עם העניין היסודי בפסיכדליה שהוא חוסר האפשרות לשים גבול – חוסר הפשר, למעשה, של המושג גבול – היה קשה גם לממסד וגם לאמנים עצמם להבין מה עושים עכשיו כשיש דבר מובהק כזה בשם "אמנות פסיכדלית". זו חרב פיפיות. יכול להיות שזו הסיבה שלא תופסים ברצינות אמנות פסיכדלית. אולי בגלל זה באמנות החזותית הפסיכדליה נשארה בתחום העיצוב הגרפי או ב"אמנות חזיונית" דוגמת אלכס גריי שלא נתפסת ברצינות, אולי בצדק.
במוזיקה, סרג'נט פפר ו-1967 קיבעו את הפסיכדליה הצבעונית והקרקסית כז'אנר מובהק שעד היום אמנים מנסים לחקות. כאילו שזה השיא וליותר מזה לא צריך לשאוף. היום, כמעט כל להקה שעושה מוזיקה פסיכדלית שלא מצייתת לחוקים ה"פֶּפֵּרִיים" נדמית כאוונגרד מוחלט. עד כדי כך מהממת ההשפעה של האלבום הזה, עד היום.