בחודש יוני השנה התפרסם מחקר מרגש ב-Journal of Psychopharmacology. על פי המחקר, שנערך בקרב כ-1,500 נסקרים, אנשים שמשתמשים בחומרים פסיכדליים לאורך זמן צפויים לפתח התנהגות פרו-סביבתית, כולל מחזור, תשומת לב לטביעת הרגל האקולוגית ותחושת שייכות לטבע באופן כללי. על פי המחברים, "ככל שאנשים התנסו יותר עם פסיכדלים קלאסיים (LSD, פסילוסיבין, מסקלין וכו'), הם נהנו יותר לבלות זמן בטבע, והגדירו את עצמם כחלק מהטבע". מחקר זה אינו היחיד או הראשון בתחום. זה לא מקרי. הקשר בין החוויה הפסיכדלית למחשבה האקולוגית שריר וקיים.
ברומן האוטופי של אלדוס האקסלי, "אי" (1962), מתוארת חברה שטקס החניכה של חבריה כולל שימוש בחומר אנתאוגני (entheo: אלוהים בפנים, gen: מחולל). החברה הזו מכבדת את הטבע ומקיימת איתו יחסי גומלין מודעים ונכונים. "אי" נכתב, בין היתר, בעקבות ההתנסויות הפסיכדליות של האקסלי, שכתב את הספר פורץ הדרך "דלתות התודעה" ב-1954 אחרי ההתנסות הראשונה שלו עם מסקלין. שנות השישים הפסיכדליות, שהאקסלי היה ממבשריהן ומההוגים החשובים בהן, הביאו איתן מגמה של "חזרה לטבע", שבה צעירים רבים, רבים מהם בהשפעת חומרים פסיכדלים, החליטו לצאת מהעיר ולגור בקומונות באזורים כפריים. זו הייתה התופעה הרדיקלית ביותר של התנועה הסביבתית באותן שנים, אך בהחלט לא היחידה. היא הייתה הגילום המושלם, כביכול, של השילוב בין הפסיכדליה והאקולוגיה שהתפתחו זו לצד זו, אך כדי להבין את התופעה לעומק כדאי להבין את מקומה של החוויה הפסיכדלית במערב בהקשר הזה.
המפץ הפסיכדלי הגדול של שנות החמישים ובעיקר השישים בארה"ב ואנגליה היה ארוע יוצא דופן בהיסטוריה האנושית. בחברות שונות לאורך ההיסטוריה ובמקומות שונים על פני הגלובוס בני אדם התארגנו בחברות שמאניות שבהן הידע לגבי שימוש בחומרים אנתאוגנים הצטבר במשך הדורות. לחברות הללו היו, ועודם, טקסים מסוימים, מיתוסים, סיפורים ו-elders – זקני שבט שהחזיקו בידע רב ובהם היה ניתן להתייעץ ולהיעזר בנושאים הללו. הייתה סטרוקטורה שלמה סביב הצמחים המקודשים הללו, ואלה היו חלק מהמארג החברתי-תרבותי. המעמד שלהם היה מוסדר.
בין היחידים שעונים (בערך) על ההגדרה של elder במערב. אלדוס האקסלי
המערב, לעומת זאת, נתפס לגמרי לא מוכן להופעה מחדש של החומרים האלה, אחרי אלפי שנים של דיכוי, שהחלו באיסור של הנוצרים על הכתות המיסטריות הקדומות. הידע במערב אבד. כשוואסון, ובעקבותיו לירי ושות' הביאו את פטריות הפסילוסיבין לארה"ב, וביתר שאת עם בום ה-LSD בשנות השישים, הצעירים שאימצו את החומרים הללו בחום כחלק וכקטליזטור של השחרור – המיני, הפוליטי ובעיקר התודעתי – עשו זאת ללא מסגרת כלל. לא היו מיתוסים, לא היו שמאנים, לא הייתה שום סטרוקטורה שבאמצעותה היה ניתן לצקת משמעות לחוויות הללו. אדרבה, החוויה עצמה הייתה העיקר ("האם אתה מנוסה?", שואלת כותרת האלבום המפורסם של ג'ימי הנדריקס מ-1967). ספריהם של לירי, אלפרט ומצנר ("החוויה הפסיכדלית: מדריך המבוסס על ספר המתים הטיבטי") ושל האקסלי היו יוצאי דופן. החומרים הפסיכדליים נכנסו לחברה האמריקאית, הבריטית ובעקבותיהן לשאר העולם, בלי שיהיה ברור: למי שייכים החומרים האלה? למי שייכת החוויה? מה ההשלכות שלה? מה עושים איתה?
כתולדה מהכאוס הזה נחלקה הפסיכדליה לשלושה תחומים חברתיים. ראשית, היא הוצאה מחוץ לחוק. אפילו ניסויים רפואיים נאסרו. המשתמשים בחומרים הללו הפכו לפושעים בעל כורחם. אחר כך, החוויה הועלמה מהתודעה הציבורית; מה שהיה לחלק מהתרבות הפופולרית הפך בעקבות ההוצאה מחוץ לחוק לתופעה שולית ונשכחת בחלקים גדולים מהחברה. השלב השלישי מתרחש בשני העשורים האחרונים, עם חזרתו של המחקר הרפואי הפסיכדלי, והוא גידור של החוויה הפסיכדלית בקונטקסט מדעי-רפואי. קרי, כעת נבנית מסגרת לשימוש בחומרים הללו, אולם היא מוגבלת, סטרילית, מתאימה למידותיה של המדינה. היום, כשהגישה המדיקלית שולטת בכיפה וניסויים חוקיים בחומרים כמו קטאמין, MDMA ופטריות פסילוסיבין כתרופות צוברים לגיטימיות ופופולריות, שוב עולה השאלה: למי שייכים החומרים הללו? למי שייכת החוויה הפסיכדלית? מה המסגרת החברתית שלה? מה ניתן לעשות איתה?
התשובה לשאלות הללו מתחילה במושג נחלת הכלל. כמו האוקיינוסים, בעלי החיים, הצמחים, השפה, האוויר והסיפורים שאנחנו מספרים, כך גם החוויה הפסיכדלית, שהיא חלק אינטגרלי ומהותי מהתפתחות התרבות האנושית, שייכת לכולנו ולאף אחד מאיתנו. במאמרו "הטרנס-אדם הפסיכדלי" מציין עדו הרטוגזון ש"החוויה הפסיכדלית הציעה חוויות שיא דרמטיות שמחוץ לגבולות החוויה האנושית הרווחות גם עבור משתמשים חסרי כל הכשרה וידע. מי שעשו שימוש בחומרים הללו דיווחו על חוויות בלתי רגילות של עצימויות חושיות גבוהות יותר, האטה ושינויים בתפיסת הזמן, התגברות על מחסומי זמן וחלל, מחשבה יצירתית יותר ובהירות פנימית יוצאת דופן. חלקם דיווחו גם על התנשאות מעל האגו המצומצם וחוויית טרנס של חיבור למעין רשת תודעה רחבה יותר המקיפה את הכוכב ומחברת אותם עם כל בני האדם ועם מארג החיים כולו". משפט אחרון זה חשוב במיוחד בקישור בין מקומה של החוויה הפסיכדלית בנחלת הכלל לחשיבה האקולוגית.
עבודה של פבלו אמרינגו
פסיכדליה כנחלת הכלל
נחלת הכלל היא "חלק החיים השוכן מחוץ לשוק או למדינה. נחלת הכלל היא הכלכלה הסמויה מן העין, נוכחת בכל עת אך מושכת את תשומת הלב רק לעתים נדירות", כפי שמגדיר זאת ג'ונתן ראו. הוא כולל בתוך המונח הזה את "האטמוספירה והאוקיינוסים, שפות ותרבויות, מצבורי הידע והבינה האנושית, מערכות התמיכה הלא פורמליות של הקהילה, השלום והשלווה להם אנו מייחלים, אבני הבניין הגנטיות של החיים", ומסביר: "חלק מהם הם מתת הטבע, אחרים הם התוצר הקולקטיבי של המאמץ והיצירה האנושיים. חלקם חדשים, כגון רשת האינטרנט. אחרים עתיקי יומין, כמו פולקלור וקליגרפיה. אך הם כולם 'שייכים' לכולנו אם זו המילה להשתמש בה. לאיש אין זכויות בלעדיות. אנו יורשים אותם בצוותא והם יותר בסיסיים בחיינו מאשר המדינה או השוק".
החוויה הפסיכדלית – או אם להשתמש במונח פחות מודרני, האנתאוגנית או השמאנית – קיימת כחלק מהתרבות האנושית עוד לפני ההיסטוריה הכתובה. על פי טרנס מקנה, צריכה של פטריות בעלות איכויות כאלה אף עשויה להיות המקור לרעיונות האנושיים אודות "האחר" ולמודעות העצמית האנושית. בתרבויות שונות לאורך ההיסטוריה, בין אם ביוון העתיקה), בנצרות הקדומה, בדת הוודית הפרה-הינדית ובחברות שמאניות בדרום ומרכז אמריקה עד היום, השימוש בצמחים מקודשים היה ועודנו חלק מהותי מהחברה, התרבות, יצירת רעיונות, רפואה ומיתוס. השימוש בצמחים, שנעשה בהדרכה ותחת מומחיות של כהנים, שמאנים או מדריכים מסוגים שונים, היה נחלת הכלל ממש כמו "פולקלור וקליגרפיה" או "שפות ותרבויות, מצבורי הידע והבינה האנושית", כפי שכותב ראו.
הבעיה של המערב, כאמור, הייתה שהחומרים בעלי האיכויות הללו הגיעו אליו ללא המסגרת הזו, ואל הוואקום הזה נכנסו השוק והמדינה, שני חלקי החיים שמנצלים את נחלת הכלל. השוק אימץ לתוכו את החלקים שמהם אפשר לעשות כסף – קרי, תרופות; והמדינה אסרה על שימוש ללא רישיון בכל שאר החומרים הללו. בשנים האחרונות מתרחש רנסאנס בתחום הרפואי וישנה מדיקליזציה יוצאת דופן של התחום הפסיכדלי – ניסויים קליניים בשלבים שונים של חומרים כגון פטריות פסילוסיבין, MDMA וקטאמין לטיפול בדיכאון, PTSD ועוד, וזאת מבלי לציין את התהליך הלגלי הדרמטי שעובר על צמח הקנאביס.
מצב זה מעלה שאלות בנוגע לבעלות על החומרים – למי הם שייכים ולמי מותר להחזיק ולהשתמש בהם; וגם על החוויה הפסיכדלית עצמה שמקורה בשימוש בחומרים הללו. פטריות, לדוגמה, הן נחלת הכלל. ברומא העתיקה הייתה נהוגה חלוקה מסוימת של הדברים באופן שיהיה ברור למי שייך ומי יכול להשתמש בכל דבר, חלוקה שמסייעת גם היום להביט על הדברים נכוחה. דרכים, למשל, הוגדרו כ-Res Publicae, כלומר היו פתוחות לשימוש הציבור בהתאם לחוק. איך נגדיר את הפטריות? ניתן לסווג אותן כ-Res Nullius, מכיוון שהן אינן שייכות לאף אחד אלא קיימות לשם עצמן; כ-Res Communes, כלומר שהן פתוחות לשימוש כולם מטבען – ואכן, בני האדם משתמשים בפטריות למאכל וטיפול מאז ומתמיד; אולם אני מאמין שיש לסווג אותן כ-Res Divinis Juris, כלומר שאין לאף אחד בעלות עליהן מתוקף קדושתן. עלינו לאמץ מחדש את המחשבה שנותנת לחומרים אנתאוגנים מעמד מיוחד ומקודש ככאלה שמעניקים לרוח האנושית את אפשרות היצירה, המחשבה וההתבוננות הפנימית בדרגה הגבוהה ביותר. מולקולות סינתטיות כמו MDMA דורשות, על פניו, דיון מיוחד במעמדן לאור סוגיית הפטנטים, אולם עניין זה אינו מהותי ביחס לחוויה הפסיכדלית עצמה שהיא זו שמבקשות הרשויות להוציא אל מחוץ לחוק; לרשויות לא אכפת מאדם שמחזיק בביתו חומר בצנצנת לשם היופי, אלא מאדם שמכניס את החומר לגופו.
כאן נכנסת הסוגייה המהותית, והיא החירות הקוגניטיבית, שמוכרחה להיות חלק מנחלת הכלל. עלינו לדרוש יותר מהרשאה לשימוש בחומרים פסיכדליים במסגרת הרפואה או מתוקף חופש הדת. עלינו לדרוש חופש לשימוש בפסיכדלים כחלק מחירות קוגניטיבית, הזכות של האדם לשלוט בתודעה שלו.
המדיקליזציה של החומרים הפסיכדליים וקשירת החוויה הפסיכדלית לעולם המושגים של "רפואה", "תרופה" ו"מחלה" בהקשרים המערביים שלהם, היא בעייתית. אמנם, כפי שהודה בכנס הפסיכדליה הישראלי שהתקיים ביוני 2017 בתל אביב ריק דובלין, מייסד MAPS, שמרכז את מירב המאמצים לאישור MDMA כתרופה, מדובר ב"סוס טרויאני" לצורך הכנסה של פסיכדלים "מהדלת האחורית". עם זאת, הסכנה שבכך גדולה. מסגור של החוויה הפסיכדלית ככזו שקשורה אך ורק לטיפול בבעיות רפואיות פיזיות או נפשיות עלולה לחבל באפשרות של החומרים והחוויות הללו לחזור לרשות הציבור, לחזור להיות Res Communes או Res Divinis Juris, כפי שעליהם להיות.
פסיכדליה כאזור אוטונומי זמני (TAZ)
שאלת הבעלות על החוויה הפסיכדלית מעלה לדיון סוגיה חמקמקה וכמעט מטפיזית: איפה מתרחשת החוויה הפסיכדלית? הגישה הפיזיקליסטית תטען שמדובר בפעילות מוחית ותו לו, אולם עבור משתמשים בחומרים פסיכדליים התשובה הזו אינה מספקת. מהותה של החוויה היא בפירוק גבולות. החוויה הפסיכדלית היא הביטוי הרדיקלי ביותר בתודעה האנושית של המושג "חופש". ככזו, היא איננה יכולה להיענות לכללים ולגבולות של המדינה מכיוון שהיא נמצאת מעבר לכללים ולגבולות, מעבר לשוק ולתועלת; היא בגדר רעיון. היא הביטוי המזוקק של נחלת הכלל. היא אזור אוטונומי זמני.
במאמר TAZ – Temporary Autonomous Zone, שואל חכים ביי "האם אנו, החיים בהווה, נדונו לא לחוות לעולם אוטונומיה, לעולם לא לעמוד, ולו לרגע אחד, על פיסת אדמה שרק החופש שולט בה? […] האם עלינו להמתין עד שהעולם כולו ישוחרר משליטה פוליטית אף לפני שאחד מאיתנו יוכל לטעון שהוא יודע מהו חופש?". הוא טוען שהתשובה לכך היא שישנו חופש כזה, אולם הוא מוכרח להיות זמני, שכן "מהפכה מגיעה לקביעות". ביי מציע במקום מהפכה "התקוממות, שהיא כמו 'חוויית שיא' בניגוד לתודעה וחוויה 'רגילות'. בדומה לפסטיבלים, התקוממויות אינן יכולות להתרחש מדי יום ביומו – אחרת הן לא היו 'בלתי רגילות'. אך רגעים אינטנסיביים שכאלה מעניקים צורה ומשמעות לחיים בכללותם. השאמאן חוזר – אינך יכול להישאר על הגג לנצח – אבל דברים השתנו, התרחשו מהפכים אך גם התמזגויות – שינוי נוצר".
האם אין בתיאור זה דמיון רב לחוויה הפסיכדלית עצמה? במובן מסוים, החוויה הפסיכדלית היא האוטונומיה הזמנית שעליה מדבר ביי. היא האפשרות של האדם להשתחרר לכמה שעות מלפיתתה של המדינה. פסטיבלים כמו "ברנינג מן" או קהילות זמניות דוגמת "ריינבואו" הן אזורים אוטונומיים זמניים במובהק, ומובהק לא פחות הקשר שלהם לתרבות הנגד ולפסיכדליה.
פסיכדליה ואקולוגיהנ
כפי שמציין הרטוגזון, משתמשים בפסיכדלים מדווחים על "התנשאות מעל האגו המצומצם וחוויית טרנס של חיבור למעין רשת תודעה רחבה יותר המקיפה את הכוכב ומחברת אותם עם כל בני האדם ועם מארג החיים כולו". התחושה הזו של האחדות עם הכל, שבה ההבדל בין הגוף והנפש של הסובייקט לכל היקום הסובב אותו מתבטל, או מצטמצם, מאפשרת מבט מחודש על כדור הארץ והטבע. ההבנה העמוקה שהחוויה הפסיכדלית מעניקה על כך שישנה כמות מסוימת של חומר שכל מה שקיים עשוי ממנו ושאין הפרדה ביני לזולתי עשויה לשנות באופן רדיקלי את תחושת האחריות על שמירה על איכות הסביבה.
אם אני והעץ אחד הם – כיצד אפגע בו? אם אני והאדמה מחוברים, אם אנחנו עשויים מאותם אטומים, איך אאפשר להרעיל אותה? אם אין לגוף שלי ולמה ש"שלי" גבולות – למה שאאסוף רק את הזבל שאני משאיר אחרי, ולא את כל הזבל שנמצא בטבע? הדבר נכון גם כלפי צמחונות וטבעונות – החוויה הפסיכדלית יש בכוחה להראות לסובייקט את נפש החיה באופן שביום יום אינו נגלה לו ולעורר בו מחשבה לגבי המזון שהוא מכניס לגופו והמקומות והדרכים שבהן הוא מגיע אליו.
עבורי, הטריפ הראשון שלי אי אז בתחילת העשור בהודו היה רגע מכונן. התרוצצתי מאושר ביער עצום כשלפתע נתקלתי בעדר פרות. בלי לשים לב, מצאתי את עצמי בתוך עדר של כמה עשרות פרות ג'ינג'יות יפהפיות. במקום לחשוש, מה שהיה מתאים לאופי שלי, הייתי מהופנט. ראיתי אותן. באמת באמת ראיתי אותן. לא באופן אינסטרומנטלי, אלא בצורה טהורה – ראיתי את הקיום שלהן, את הרוח, את החיים. ישבתי בתוך העדר למשך זמן שנדמה כמו נצח, הבטתי בעיני הפרות, ליטפתי אותן והייתי אחד איתן. זה היה הטריגר לתהליך ארוך שבסופו הפכתי לטבעוני. זו הייתה ההתחלה.
על הקשר הזה מעידים ראלף מצנר וראם דאס, שניים מ"שלישיית הרווארד" שכתבה, כאמור, את "החוויה הפסיכדלית" והייתה חלוצה במחקר הפסיכדלי. בשיחה שקיימו לפני מספר שנים ובה הביטו לאחור על ההשלכות של התנועה הפסיכדלית בשנות השישים, אמרו את הדברים הבאים:
מצנר: התנועה הסביבתית, התנועה לשחרור האישה, התנועה האנטי מלחמתית, זכויות האדם, השחרור המיני, הסגנונות האמנותיים החדשים, כל זה קרה בשנות השישים.
דאס: ונדמה שכולם הושפעו מפסיכדלים.
מצנר: הייתה בהם התכונה של הרחבת התודעה, גם אם רק חלק קטן מהאנשים שהיו מעורבים בתנועות האלה ידעו על הסמים האלה. הספר של רייצ'ל קרסון, "Silent Spring", שנחשב להתחלה של התנועה הסביבתית באמריקה, יצא ב-1963. היא אמרה שהציפורים כבר לא שרות בגלל הכימיקלים שאיתם זיהמנו את האוויר ואת המים. זו הרחבה של המודעות, להיות יותר ער, להבחין במה שלא הבחנת לפני כן. ואז אתה אומר: 'לא, אני לא רוצה לעשות את זה יותר'. זה מוביל ללקיחת אחריות ולעשיית שינויים.
מתי קלארווין, Crucification
גם אבי זרם האקולוגיה העמוקה, ארן נאס, הושפע מהחוויה הפסיכדלית. ב-1993 סיפר נאס על חווית LSD שהייתה לו עם סטודנטית שלו בארה"ב, שבה הוא הבין לעומק את הכוח של החומרים הפסיכדליים לגלות "יקומים חדשים" ולגרות את המחשבה הפילוסופית. הוא אף סיפר שהוא לקח איתו בחזרה לנורווגיה LSD.
הסופר וההוגה דניאל פינצ'בק מציין במאמרו "Another Green World: Psychedelics and Ecology", שבעולם הצמחים ישנה חכמה שיכולה ללמד את המין האנושי כיצד להתנהג טוב יותר כלפי הטבע. לדבריו, "נראה שיש קשר בין אובדן השמאניזם והחוויה החזיונית במערב לבין התרבות האנושית שמסוגלת לנהוג בטבע כמשהו מנוכר, שנמצא מחוץ לה. ההתאוששות של המודעות הפסיכדלית בשנות השישים קרתה במקביל להולדת התנועה הסביבתית, ואולי עזרה לתת לה השראה".
אכן, החוויה הפסיכדלית יכולה לגרום לאדם לראות את הטבע באופן שלא ראה לפני כן, ויכולה לגרום לו לחוש חלק מהטבע באופן שלא חש לפני כן. אם נדע לעשות שימוש ראוי כחברה בחומרים הללו, אולי נוכל להשפיע לטובה גם על ההתנהגות של האדם על פני כדור הארץ, בדרך לעתיד טוב יותר של איזון ומערכת יחסים בריאה בינינו לבין הפלנטה שקיומה, בינתיים, הוא תנאי הכרחי לחיינו אנו.