זיכרון, חומר וצורה

בבית של סבא וסבתא שלי יש כמה הדפסים של ציורי שמן, פורטרטים וטבע דומם, שבדמיוני צובעים את כל הדירה הלבנה המסוידת היטב בצבעי פסטל רכים, חיוורים, דהויים ומרוחים. האור הוא אור אחר צהריים רך שנכנס מתריסי הסלון הפונים דרומה ודוגמים את הבית בפסים. מה שמסנוור שותק ומה שרווח לו נח. אני מדבר על בית הורי אבי, אך יחד עם בית הורי אמי מדובר במרחב-על אחד שניתן לעבור בין שני מימדיו מעשה קסם. מדובר בבניין בורגני קלאסי של ישראל המתבגרת בשנות השישים. מדובר גם בבית פרטי בן שתי קומות עם חצר, שהאור שנכנס מאינספור חלונותיו בבוקר מפזר את הדממה החומה שאוחזת בקירות, בשולחן הפורמייקה, בלוחות הירוקים, במדבקות המצוירות שקילפנו ממכסי מעדני שוקולד והדבקנו על הפורמייקה הלבנה, בכסאות הפורמייקה-מתכת המנומרים באדום, בגובלנים המשונים הנמתחים ונמרחים על הקירות, דרך רצפות הטרצה ועד לחצר.

התערוכה של יעל אפרתי, "עין הים", שמוצגת בימים אלה במרכז לאמנות עכשווית, עוסקת בנזילות הזו של החומר בזיכרון. הפיסול הדוקומנטרי שלה מציג את החומרים והצורות שהרכיבו את בית סביה בחיפה, אבל בצורה עקומה, מכופפת, מניפולטיבית. מה יש בזמן שעובר שמערבב כך את החומר והצורה לכדי זיכרון שלא ניאות להתקיים כראוי? כאילו הוא מאפסן את העולם הפיזי, אבל הטראומה של ההתבגרות מערבלת ומערפלת את החומרים עד שלא ניתן לשלוף אותם שוב באופן מסודר.

מתוך "עין הים"

אפרתי מציגה את הבית הישן מפורק לחתיכות, לרמזים אפילו. כמעט ארכיטיפ של בית, של זיכרון, אבל בכל זאת מאוד אישי. והכל שקט. רק צליל דק שבוקע מרמקול בקיר מזכיר שזה בכל זאת זיכרון חי, בקושי. אבל מה זה הצליל הזה? צדפים בים של חיפה? אבני רמיקוב?

בעוד אפרתי בוחרת להראות את הזכרון האדריכלי והעיצובי במשורה, בעדינות, ציבי גבע, ב"ארכאולוגיה של הווה" שלו, מבקש לנצור את החיצון החומרי והצורני באופן אלים, טוטאלי, פנאטי. בסרטונים שמוקרנים בגלריה של המדרשה בירקון 19 ומתעדים את ההכנות והבניה של הביתן שלו בביאנלה בוונציה, אפשר לשמוע אותו אומר שכל תל אביב היא הסטודיו שלו. הוא הביא פי שלוש ממספר החפצים שהוא השתמש בהם בסוף. זו אגרסיביות במסווה של רציונליות, לשמר את ההווה בכל מחיר, ללא אוויר.

מתוך "ארכאולוגיה של הווה"

מהי ארכאולוגיה? ויקיפדיה אומרת: "התחום המדעי החוקר את עברה של התרבות האנושית על ידי מציאה, תיעוד וניתוח של מידע חומרי וסביבתי. הנתונים שנאספים הם אדריכלות, כלים וחפצים, כמו גם שרידי אנשים, שרידי בעלי חיים וצמחים, ועוד. מטרתה של הארכאולוגיה היא תיעוד והסבר של מקורות התרבות האנושית והתפתחותה, היסטוריית התרבות, ההתנהגות האנושית והאקולוגיה האנושית".

גבע אומר בעצם שגם ההווה הוא העבר. הוא לא מתרפק. הוא לא נותן לזמן לעשות את מעשיו, למרוח ולערפל את החומר. הוא מתעד. הוא מסביר באמצעות ההלם. הוא מפחד מאובדן החומר כמו שאדם זקן מפחד מאובדנו שלו.

הארכאולוגיה של אפרתי חומלת על הפחד שמניע את הזמן, או על הזמן שמניע את החמלה. החומרים שלה מונחים בקפידה, עם אוויר לנשימה. זה מכמיר לב, זה בודד. אם אצל גבע הקיר מכוסה הצמיגים אומר לזמן: אני נשאר, כך או כך; הבית המפורק של אפרתי כבר אבוד, החומרים כבר כמעט לא נגישים. מה זה עושה לזיכרון? מה ישאר בסוף?

#אמנות