זהירות, ספוילרים, אבל אין ברירה:
נדיר שאדם יוצא מבית הקולנוע בתחושה שהוא עבר בשעתיים וקצת האחרונות חוויה רוחנית. כך קרה לי עם הסרט ״הכל בכל מקום בבת אחת״ (Everything Everywhere All At Once), שכשמו כן הוא, הוא הכל בכל מקום בבת אחת. כמו בחוויה רוחנית משמעותית, מיסטית או פסיכדלית, קשה להסביר במילים מה כל כך מיוחד בסרט הזה, אבל אנסה בכל זאת.
הסרט, של צמד הבמאים המכונים Daniels, מספר על אוולין, מהגרת סינית הנשואה לגבר חביב ולא יוצלח, מהגר סיני גם הוא. השניים מנהלים מכבסה כושלת, נישואיהם מתפרקים, יחסיה של אוולין עם בתה האמריקאית לכל דבר עולים על שרטון, ורשות המסים מחפשת אותם. או אז מגלה אוולין שהיא יכולה לדלג בין יקומים מקבילים, ושהיא ה-Chosen One שאמורה להילחם בישות מרושעת וניהיליסטית שהשתלטה על נפשה של בתה ומתכוונת להשמיד את כל היקומים. זה הפרמיס.
מרגע שאוולין מבינה איך להשתמש בתכונות של האווליניות האחרות, המקבילות שלה באינסוף היקומים האחרים, הדניאלז פוצחים בהרעשה קולנועית מסיבית: ביקום אחד אוולין היא לוחמת קונג פו שמתמחה בלחימה עם הזרתות, ביקום אחר בני אדם פיתחו אצבעות-נקניקיות, ביקום נוסף אוולין היא רקדנית סינית מסורתית, ביקום אחר היא שפית וירטואוזית, וכן הלאה. הצופה חווה הפגזה חושית, צבעונית וז׳אנרית עם אינספור מחוות להיסטוריה של הקולנוע, שהייתה יכולה בקלות להפוך לסתם קקופוניה. אבל יש לה מטרה.
אנחנו חיים בעולם של FOMO. כל אדם שלא פגשנו, כל עבודה שלא לקחנו, כל יציאה שלא יצאנו – כל אפשרות כזו היא פתח ליקום מקביל שבו דברים התפתחו אחרת. תחושת הכישלון והפספוס של אוולין מהחיים היא ההצדקה התוכנית למולטיוורס הזה, וההצפה המטורפת של תוכן ואפשרויות בחיים ההיפר-קפיטליסטיים שלנו הם הבסיס התיאורטי. כדי לקפוץ בין יקומים אוולין צריכה לעשות משהו רנדומלי ובלתי צפוי לחלוטין (למשל, לנשוף לאויב שלה לתוך האף או לאכול שפתון) – ״החיים על רנדום״ זה חלק מהאתוס שהאינטרנט הכאוטי והאינסופי הכניס לחיינו.
מי שכבר היה בכל מקום בכל זמן בבת אחת הוא משורר ההפרזות הרוחניות הפורטוגלי פרננדו פסואה, שאכל את עצמו על המתח בין המשיכה לאינסוף לבין הרצון באחדות פשוטה. בפואמה האדירה ״חלוף השעות״ הוא כתב את מה שחוות הדמויות בסרט, וגם הצופים: ״להרגיש הכל בכל הדרכים / לחיות הכל מכל הצדדים / להיות אותו דבר בכל האופנים האפשריים בו בזמן / לגלם בעצמך את כל האנושות בכל הרגעים / ברגע ערטילאי אחד, שופע, שלם ומרוחק״.
בתה של אוולין, ג׳וי, נכנעה לשפע הזה, וצללה לדיכאון. הכל יותר מדי, בכל מקום, בבת אחת. It's All Too Much. כפי שכתב פרננדו פסואה: ״חרדת המפחה של התחושות! / זעם, קצף, האדירות שממחטתי אינה יכולה להכיל, / הכלבה המייבבת בלילה, / ברכת המשק המטיילת סביב שנתי הטרופה, / החורש כפי שהיה בערב, כשטיילנו שם, הורד, / הבלורית האדישה, האורנים, / כל הזעם שבאי-יכולתי להכיל את כל זה, לעצור את כל זה, / אוי רעב מופשט של הדברים, יחום חסר-אונים של הרגעים, / אורגיה אינטלקטואלית של הרגשת החיים!״.
הישות שהשתלטה על ג׳וי, ג׳ובו טופאקי, יצרה חור שחור שמאיים לבלוע את הכל, לאיין את היקום. החור השחור הזה הוא Everything Bagel שעשוי מעמודי אינטרנט, תמונות של כלבים (כל גזעי הכלבים בעולם, אם לדייק), ממים ושאר רעשים אינטרנטיים, כי ״שום דבר לא חשוב״. כשיש יותר מדי, אין משמעות לכלום.
זה המתח הרוחני שעליו נבנה הסרט – מצד אחד השפע, האינסוף, הטראנס, הכל. מצד שני האין, הכלום, הריק, הסוף. הגדולה הרוחנית של הסרט היא היכולת שלו לאחד את שתי האפשרויות האלה, ובכך הוא ממצב את עצמו כיצירה רוחנית גדולה של עידן השפע האינטרנטי, שבו הכישוף פורח בטיקטוק, היפסטרים פותחים באפליקציות טארוט ונערי אלט-רייט מכשפים את טראמפ לבית הלבן באמצעות Meme Magic. הסרט הזה הוא ההינדואיזם של כל הדברים האלה – איסוף של כתות, תנועות ומאפיינים רוחניים-תרבותיים דומים אך שונים שרווחים בסייברספייס לכדי יצירת-על שמנצחת על הכל.
כמו בחוויה מיסטית טובה, ההתעלות הרוחנית שנוצרת בסרט מתוך האיחוד בין שני הקצוות של טראנס ומדיטציה (כולל חמש דקות של שקט מוחלט שבהן שני סלעים מדברים אחד עם השני בלי קול) נפתרת עם תובנה פשוטה: אם יש הכל בכל מקום בבת אחת וכלום לא חשוב, אז הדבר היחיד שחשוב הוא לאהוב את מי שאיתך ולהיות נחמד לאנשים. להתעלם מהרעש שמסביב כדי להתרכז במה שמיידי, קרוב, אמיתי, חשוב. גם כאן פסואה מדייק: ״לפתור את המשוואה של חוסר-המנוח רב-המלל הזה, / לדעת היכן אני כדי שאוכל להימצא בכל מקום״. זו תובנה כל כך פשוטה, שללא המסע הפסיכדלי שהסרט מעביר את הצופה הייתה נדמית כסתם קיטש. אלא שכשמגיעים אליה מתוך המסע הזה היא נטענת במשמעות אדירה, במיוחד מפני שהיא באה לידי ביטוי באהבה הפשוטה בין אמא לבת, שמפרידה ביניהן תהום של דורות ותרבויות. בסוף, מתוך האקשן והמדע הבדיוני הכל מתנקה לסרט אינדי קטן ומרגש. ממש כמו בחוויה פסיכדלית אינטנסיבית, שבסופה מזדהרת מחדש אמת בסיסית ופשוטה.