מה עושים אחרי שמנקים מהשולחן את השאלות הגדולות

ילדים, מטבעם, הם סקרנים. אנחנו גדלים כשואלי שאלות. זהו מצבנו הטבעי: מה זה? למה? כשאנחנו מתבגרים מעט אנחנו שואלים: איך ילדים באים לעולם? למה בישראל מדברים עברית ובמדינות אחרות שפות שונות? אחר כך, אם הסקרנות עוד זורמת בעורקינו, אנחנו מתחילים לשאול: מה יש מעבר לכדור הארץ? מהי האבולוציה? כשאנחנו הופכים לאנשים צעירים וסקרנים, אנחנו מבינים – השאלות הגדולות הן הגביע הקדוש: מהו הזמן? למה יש משהו במקום כלום? איך היקום נוצר? מהי מחשבה? האם אני קיים? מה זה אלוהים? אבל אחר כך, באקדמיה, אומרים לנו: אל תשאלו את השאלות האלה, אין להן משמעות. מצטטים בפנינו את קאנט ואת ויטגנשטיין וסותמים את הגולל בפני המטאפיזיקה. מעתה, אומרים לנו, עליכם לשאול שאלות רק בענייני השפה והמוסר ותפיסתם.


אך לעסוק במוסר בלי לעבור דרך המטאפיזיקה זה לראות סרט במהירות כפולה; מבינים את העניין, אבל מפספסים את הניואנסים. זה כמו לקרוא תקציר של ספר: הבנת, אבל לא הבנת כלום. כי בלי להבין לעומק את המוניזם האונטולוגי של שפינוזה, למשל – את התפיסה שכל המציאות היא בעצם דבר אחד ביסודו וההבדל בין הדברים הוא אשליה – כל תפיסה מוסרית תהיה חסרה במהותה. אכן, עיסוק במטאפיזיקה כשלעצמה הוא פריבילגיה, התעמלות למוח, סקרנות בלתי ניתנת לאילוף ותו לא. כשלעצמה, אין בה תכלית לבד מההנאה האינטלקטואלית והרוחנית שהיא יכולה לספק. אך הנגזרות ממנה, אם שמים לב לפנסים המאותתים בצידי הדרך, חבות לה הרבה. העיסוק בשאלות הגדולות הוא התפנקות חסרת משמעות לבדו, אך לא מפני ש"מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק", אלא מפני שלאחר שגוזרים מתוך השאלות הללו מסקנות לגבי היחסים של האדם עם הזולת – דבר בעל ערך – אין עוד תכלית לעיסוק בשאלות הללו. כשלעצמן, אין להן ערך.


לדברים יש משמעות רק כשיש להם ערך. מה שניתן למדוד, מה שהוא בעל מידות וערכים, ניתן לומר עליו משהו; ניתן לומר שהוא ארוך, גבוה, טוב, רע, מוצלח, יפה, מכוער, עמוק. מה שאין לו מידה או ערך הוא חסר משמעות; לא ניתן לומר עליו דבר (רגשות הם יוצאי דופן מפני שיש בהם פן סובייקטיבי והם ראויים לדיון נפרד). הזמן והמרחב, למשל, הם חסרי משמעות. לא ניתן לומר עליהם דבר באמת, אלא רק דברים שנדמה לנו שמתארים אותם, אך למעשה כלל לא מתקרבים לכך.


הזמן הוא אינסופי, ולכן לא ניתן לומר עליו דבר. אין לו באמת משך, אורך. לכן הוא חסר משמעות. המדע מספר שלפני 13.8 מיליארד שנים התרחש מאורע בקנה מידה קוסמי, המאורע הגדול והחשוב ביותר שאי פעם התרחש: יש מאין, המפץ הגדול. ללא כל סיבה ומהכלום נוצר לפתע משהו, הייתה התרחשות שהולידה את כל המוכר לנו, או מוטב לומר – לפני 13.8 מיליארד שנים החל להתרחש היקום. היה אין ונהיה יש. הזמן החל לתקתק. זה כמובן לא ייתכן, ולא יעזרו כל הסברי הפלאנק בעולם. כפי שלימד אותנו כבר פרמנידס – היש ישנו והאין איננו. אפילו המשפט "היה אין" הוא פרדוקס, והמדע לא מסוגל לספק הסבר לשאלה "מה היה לפני היות הזמן" או "לפני המפץ הגדול". לו היה נוצר יש מאין, בכל זאת היה צריך משהו שיניע את הפעולה הזו, הייתה צריכה להיות סיבה ראשונית שתוליד את היש הראשון, איזה ניצוץ, תבערה, הנעה, תנועה, פעולה, התחלה (או, ואת זה כמעט אסור לומר: רצון). ומה הוליד את הפעולה הראשונה הזו שהניעה את ההתחלה – את המפץ הגדול? מה הניע את הפעולה המניעה הזו? כמובן, עוד ניצוץ, עוד התחלה, עוד הנעה; וכך עד אינסוף. אריסטו טוען שישנו מניע בלתי מונע, אך זה כמובן בלתי אפשרי. כפי ששואלים ילדים, בחושיהם החדים – ומי ברא את אלוהים? לכן הזמן אינסופי, הוא מעולם לא החל, אלא תמיד היה, היש תמיד זרם באינסוף סיבות וגלגולים ומפצים והנעות. למעשה, מעולם לא היה אין. חישבו על כך, היש מחשבה מרגשת מזו? ייתכן, כמובן, שהמפץ הגדול המדובר החל את היקום שלנו בלבד, שהוא אחד מאינסוף יקומים, ואז המיתוס הזה מתקבל על הדעת, אולם אין הוא רלוונטי לשאלה הגדולה של הזמן, כפי שאיננו קובעים שתל אביב נוסדה על פי תאריך בניית אחד הבתים ברמת אביב, ואיננו טוענים שמדינת ישראל נוסדה בתאריך ייסוד העיר שוהם. גם אם לפני 13.8 מיליארד שנים פרץ לקיום היקום שלנו, הוא עשה זאת בתוך מארג של יקומים שייתכן שמאירים וכבים בתוך יקום על גדול יותר, שלנצח מארח את מופע הזיקוקים הזה.

מה אפשר להגיד על זה חוץ מ"זה יפה"?


המרחב אינסופי גם הוא, ולכן גם כן איננו רלוונטי וחסר ערך. אין לו מידות, ולכן אין לו משמעות. המדע מספר לנו שגודל היקום הוא באזור 90 מיליארד שנות אור. הקרינה שאנו רואים ברדיוס סביבנו היא אמנם בערך בגיל היקום, 13.7 מיליארד שנות אור לכל כיוון, אך היקום, כך מספרים לנו, ממשיך כל הזמן להתפשט (לאן?) ולכן הרדיוס שאנו רואים סביבנו, "היקום הנצפה", גדול יותר. סביר שהמספרים האלה ימשיכו להשתנות ככל שהטכנולוגיה שלנו תתפתח ותאפשר לנו להביט אל מעמקי היקום. אך הם לא ממשיים. הבה נעשה ניסוי מחשבתי: אדם עומד בישראל וצופה סביבו. נניח, לצורך הניסוי, שגודל היקום אלף קילומטרים. אדם זה יראה אלף קילומטרים לכל כיוון שבו יסתכל (אולי יותר, כיוון שנדמה שהוא מתפשט). כעת, נבקש מאדם שנמצא במקום אחר, נאמר בלבנון, להביט סביבו לכל קצוות היקום – אלף קילומטרים לכל כיוון. האם לא יראה גם הוא את אותו הרדיוס? האם מדובר ביקום שונה מזה שראה האדם בישראל? כעת, נבקש מאדם בקצה היקום שיצרנו, אדם שנמצא 999 קילומטרים מזרחה מהאדם בישראל, להביט סביבו. האם אחרי קילומטר אחד מזרחה ייחסם שדה הראייה שלו? אם הוא ילך קילומטר מזרחה, האם ייתקל בקיר? האם אנחנו נמצאים ביקום בסגנון "המופע של טרומן"? כמובן שלא. מכל מקום ביקום הרדיוס שווה, כלומר המרחב אינסופי. אם נרחיק לכת נוכל לומר שגודל היקום תלוי במיקום נקודת המבט: אם יש ישות תופסת שנמצאת 90 מיליארד שנות אור מאיתנו, היא בעצמה, מעצם כך שהיא מביטה סביבה, מרחיבה את היקום עוד ועוד. לא ייתכן גבול, שכן אז עולה השאלה מה נמצא מעבר לאותו הגבול, והתשובה חייבת להיות: גם שם נמצא היקום. היש נמצא בכל מקום, מכיוון שהוא בעצמו כל מקום. אין דבר מלבד היש. שוב, אם מדובר ביקום שלנו בלבד שהוא רק אחד מאינסוף יקומים, שאלת המרחב וגודל היקום שוב אינה רלוונטית, ואנו חוזרים לגודל אינסופי של יקום, שמורכב מאינסוף תת-יקומים.


בדברים אלה על הזמן והמרחב אין ניסיון לטעון ש"אין דבר כזה" זמן או מרחב, אלא פשוט שמדובר במושגים חסרי משמעות שלא ניתן להבין. הם מעבר ליכולת התפיסה שלנו מכיוון שהם חסרי ערך ומידה. המדע יכול להמשיך לנסות להבין ולהמשיג את המונחים האלה, ואולי אין לו ברירה אלא לעשות זאת, אבל אין לצפות לתשובה לשאלות "מהו הזמן" או "מהו המרחב".


מה נשאר?


עד כאן זמן ומרחב, שהם מרכיבים חשובים בשאלות הגדולות, אך אינן השאלה הגדולה בה' הידיעה. זו, כמובן, היא השאלה "למה יש משהו במקום לא כלום?". שאלה זו מבליעה בתוכה הנחה לסיבתיות או תכליתיות של היקום, ולכן לתכנון אינטליגנטי, ולכן למעשה עוסקת בשאלת האלוהים, שהיא אולי הסוגיה הכבדה והעמוקה ביותר בתולדות הפילוסופיה. אמליץ כאן על דיוניו של האנס יונאס בנושא, שמצליח לטעון טענות מרתקות באשר לאלוהים בעולם שהפנה את גבו לשאלות הגדולות הללו, ואכן קושר את דיוניו לסוגיות מוסריות בסופו של דבר, של בין אדם לחברו ובין האדם לטבע ולקוסמוס.


לענייננו, אטען שגם העיסוק באלוהים כשלעצמו הוא חסר ערך. אלוהים לא יכול להיות מעל הזמן ולתכנן את הולדת הכל, מכיוון שכאמור, הזמן אינסופי, אין דבר שהוא "לפני" הזמן או "מעבר" לזמן. כך גם לגבי המרחב, כאמור. כך שאלוהים לא יכול להיות יותר מאינסוף. פחות מאינסוף הוא גם לא יכול להיות, מכיוון שאז עליו להיות יציר הזמן והמרחב, כלומר נטוע בתוכם, ובכך מאבד המושג את כל כוחו ובכל מקרה נעשה בלתי רלוונטי לגמרי. כל מה שאלוהים יכול להיות הוא אינסוף בדיוק, ובכך דייקו חכמי הקבלה. הוא האינסוף בעצמו, ולכן גם איתו לא ניתן לעשות דבר. אין לו ערך ומידה, לא ניתן לומר עליו דבר.


הדרך היחידה לתפוס את אלוהים, את האינסוף, היא לצאת מהמידה, מהערך. כדי לתפוס מה שאין לו ערך ומידה יש לבטל את הערך והמידה. המידה שלנו עצמנו היא הגוף – יש לו ערכים: גובה, משקל וכו'. חווית היציאה מהגוף, ההרגשה שאין לנו גבולות, היא הדרך לתפוס לרגע, לשבריר חיים, את מושג האינסוף, אך כאמור, מדובר בחוויה רגעית ולא ניתן לחיות את הדבר הזה לאורך זמן. מה שאנחנו כן מקבלים מהחוויה הזו הוא היכולת להזדהות – ולו לרגע – עם האינסוף, קרי עם כל מה שקיים. עכשיו אפשר להתחיל להבין מה המשמעות של העיסוק בשאלות הגדולות ומה העיסוק הזה יכול כן להעניק.


אז מה נשאר אחרי שהוצאנו מהמשוואה את אלוהים, הקוסמולוגיה (מבנה היקום), הקוסמוגוניה (תולדות היקום)? נשאר העולם הזה, ההנאה ממנו, אסתטיקה, שפה, ובעיקר היחסים עם הזולת: אני ואתה והחמלה וההבנה בינינו.


כדי להבין מדוע החמלה היא הסוגיה המשמעותית והבוערת ביותר לקיומנו, אחרי שהוצאנו מהמשוואה את השאלות הגדולות, יש ללכת עקב בצד אגודל, ולזקק מתוך ההפשטות את הקונקרטי. הדיון הבא מושפע משפינוזה, ווייטהד, ברגסון, שופנהאואר, ניטשה ומעט בודהיזם.


1. אין גבולות ברורים בין דברים ביקום. כשאני נושם – באיזה שלב האטומים שנכנסים אלי נחשבים לחלק ממני? בריאות? בקנה הנשימה? באף? אולי מילימטר מהאף? הכל מורכב מאטומים שאינם נפרדים זה מזה ב-100%. ברמה האטומית, עד כמה שאפשר להבין, אין "דברים" בכלל. הסיבה שנדמה לנו שאנחנו נפרדים היא כדי לייצר המשכיות של האורגניזם על ידי שמירה על אחדות הגוף. אך מה שקיים באמת זה דבר אחד, כפי שאומר שפינוזה.


2. יש לנו, או נדמה שיש לנו, ממד סובייקטיבי, תודעה. נדמה שאנחנו רוצים דברים, שיש לנו עמדה כלפי היקום. ברמה האטומית, נדמה שגם החלקיקים הקטנים ביותר רוצים דברים – כפי שאפשר לראות היום, אטומים נוטים להיות זה עם זה. נדיר למצוא אטומים בודדים ביקום – זו הסיבה שיש דברים מלכתחילה.


3. כדי שלנו תהיה תודעה, היקום מוכרח להכיל אפשרות, פוטנציאל, של תודעה. הסיבה תמיד מכילה את התולדה, באיזשהו אופן.


4. מהסעיפים הנ"ל נובע שהתודעה שלנו היא גם כן בלתי נפרדת משאר היקום. אנחנו מממשים את החלק החושב ביקום באמצעות המוח שלנו, אבל איננו מייצרים אותה באופן נפרד משאר היקום.


5. אין אובייקט וסובייקט: כשאני מביט בדבר כלשהו, איפה עובר הגבול בין התפיסה שלי את הדבר, לדבר עצמו? האור/חומר שעובר מהדבר אל העיניים שלי, אל המוח, ומגולם בחוויה – הכל רצף. וראו סעיף 1.


6. אם אין אובייקט נתפס וסובייקט תופס, ואם הכל אחד ואין תודעה שהיא חיצונית ליקום, במי (או במה) אני מביט כשאני מביט? התשובה: בעצמי. או: היקום מביט בעצמו. אנחנו חלק מהיקום והממד ה"סובייקטיבי" שלנו הוא, כאמור, גילום של ה"סובייקטיביות" שהיא תכונה של היקום. אנחנו העין הפקוחה של היקום.


7. כשהיקום מביט על עצמו, מה הוא רואה? האם הוא מרוצה? האם הוא מאושר? לא. היקום סובל מהבחינה הזו, מכיוון שבשבתו כתודעה אנושית הוא נוטה להתבצר באורגניזם. הוא רוצה להאכיל את עצמו, להפיץ את הגנים שלו ובאופן כללי להיות מוצלח יותר, טוב יותר, חזק יותר מזולתו. במבט שטחי הוא לא מבין שאין זולתו (או: במבט שטחי אנחנו לא מבינים שאין הבדל בינינו לבין זולתנו). כשהעין הפקוחה מביטה סביב היא רואה שהיקום נמתח למרחקים שווים ולכן חושבת שהיא במרכז, ומכך היא גוזרת שהיא הכי חשובה. האדם רוצה להתפשט בזמן ובמרחב. זה, בעצם, "הרצון לעוצמה" של ניטשה. וזו הסיבה לסבל – כשהאדם מתפשט על חשבון זולתו, הוא מתפשט על חשבון עצמו. כשאני פוגע בחברי אני פוגע בעצמי.


8. הסבל, אם כן, היא תכונה שהיקום מכיל בכוח. יש ביקום פוטנציאל לסבל. כל אורגניזם שואף להתפשט על חשבון זולתו (ובמונח אורגניזם אני מאמץ את הגדרתו של ווייטהד: גם דברים ברמה האטומית הם אורגניזמים לצורך העניין, מכיוון שיש להם "רצון"). אולם, מתחת לרמת התודעה האנושית נראה שהסבל – הסבל מהקיום עצמו, לא סבל "ספציפי" כמו כאב – לא מתגלם בפועל, מכיוון שחווית ה"נפרדות" – אשליית הסובייקט-אובייקט – אינה חזקה כמו אצל בני האדם.


9. כדי לעזור ליקום לא לסבול עלינו להראות חמלה – חמלה כלפי היקום, כלומר כלפי כל מה שיש, ודאי כלפי בני אדם אחרים, שהם בעצם אנו עצמנו. זה מקביל לתיקון הקבלי שבני אדם צריכים לעשות כדי לעזור לאלוהים עם כל הכלים השבורים שמפוזרים בכל מקום. לכאן ניטשה לא הגיע. הוא חשב שחמלה היא לא ערך מוסרי אלא חלק ממוסר העבדים המנוון. הוא חשב כך מכיוון שלדידו הטבע של האורגניזם הוא לדאוג לעצמו ולסגל את המציאות לטובתו, שזו הדרך להצלחה. אבל אם אנחנו מבינים שאין הבדל בינינו לכל שאר היקום, ושאנו בסך הכל עינו הפקוחה שמביטה על עצמו, אנחנו מבינים שעלינו להראות חמלה – כי זו חמלה לעצמנו.


בפשטות, אם הכל אחד ואין הבדל ביני לחברי, איך אפגע בחברי? איך אעדיף את הנאתי הקולינרית על פני חיי הפרה? איך אזהם את האדמה? ההבנה האתית הזו חזקה עשרות מונים כשהיא עוברת דרך העיסוק בשאלות הגדולות והמופשטות, דרך המטאפיזיקה. העיסוק באתיקה פוסט מודרנית כבסיס, מבלי להתעכב כראוי על מטאפיזיקה, הוא יותר מכל עצוב וגורם לניכור.


ומילה באשר לחוויה המיסטית: חוויית ההתאחדות עם האינסוף חשובה בשביל החיים בעולם הזה, ולא להיפך. ההבנה שהכל אחד, והחוויה של האחדות, מעמידה בפנינו באופן חותך ובהיר את העובדה שהסוגיה הדחופה ביותר והיחידה שבעלת משמעות קריטית בחיינו היא להראות חמלה זה לזה, להיות נחמדים, לעזור. כשאנו מבינים שהכל אחד אנו מבינים את חשיבות החיים – את הצורך בחיים יחד, אחד עם השני, אדם עם חברו ועם בעלי החיים, הצמחים וכל מארג החיים על פני כדור הארץ. אולם יש לזכור שהחיים האלה הם הם עצם העניין, הם המטרה, ולא הישיבה בחיקו של האל להרף עין. בובר צודק, הזן בודהיזם צודק: חיקו של האל הוא היום יום, החיים האלה, כאן ועכשיו. כלפי כל זה ראוי להראות חמלה ולכאן יש לשאוף.


#אלוהים #פילוסופיה