התרבות והאינדיבידואל: מאמרו האחרון של אלדוס האקסלי

האמירה "אני קורא פלייבוי בשביל הכתבות" שחוקה יותר מהמגזין עצמו, אבל מי שקנה את גיליון נובמבר 1963 היה יכול לומר את זה בלי להניד עפעף. מספר ימים לפני מותו של אלדוס האקסלי, התפרסם במגזין מאמר פרי עטו. אחרי עשרות רומנים, קבצי סיפורים, ספרי שירה ומאמרים על עריצות המדינה והתרבות, היחסים בין האדם לסביבתו, על שפה, פסיכולוגיה ומיסטיקה, מה נותר להאקסלי – החוזה, הפילוסוף, אבי הפסיכדליה המודרנית, הגוסס מסרטן – לומר?


אם לשפוט על פי המאמר הזה, שנקרא "התרבות והאינדיבידואל" ושפורסם במגזין תחת הכותרת "חזיון נבואי של פילוסוף" – הכל. זהו המאמר המקיף ביותר של האקסלי, מבחינה זו שהוא מכיל את כל משנתו הפילוסופית והתרבותית; וגם התמציתי ביותר, מבחינה זו שהוא מפתח את הרעיונות המרכזיים של חיבוריו המפורסמים (בהם דלתות התודעה ועולם חדש מופלא) בלא יותר משלושת אלפים מילים. סוציולוגיה, ביולוגיה, דת; נצרות, בודהיזם, פסיכדליה; בלייק, שייקספיר, וורדסוורת', ג'יימס – הכל כאן, מסודר ומאורגן כצוואתו של אחד מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, ובכלל. לפניכם המאמר השלם, בתרגומי.


התרבות והאינדיבידואל / אלדוס האקסלי


מערכת היחסים בין התרבות והאינדיבידואל הייתה תמיד, ועודנה, אמביוולנטית ביותר. אנחנו גם הנהנים מהתרבות שלנו וגם הקרבנות שלה, בו בזמן. ללא תרבות, וללא התנאי המוקדם של כל תרבות – שפה, האדם הוא לא יותר מאשר מין נוסף של בבון. אנחנו חבים את האנושיות שלנו לשפה ולתרבות. ו"איזו מלאכת-מחשבת הוא האדם", אומר המלט. "מה אציל הוא בתבונתו! מה עצום עד אין-קץ בכשרונו! … במעשיו – מה ידמה למלאכי עליון! בחכמתו – מה ישווה לאלוהים!" (1). אך אבוי, בהפוגות שבין היותו אציל, חכם ואינסופי בכוח, "האדם, גבה-לב, עוטה מעיל-אדנות קצר וקצר-ימים, נבער מדעת מה טיבו גם בעמדו אל מול מראה – הוא מתהולל כקוף בחמת-זעם לעיני יושבי-מרום, עד שהמלאכים נותנים קולם בבכי". (2)


גאון וקוף זועם, מבצע תעלולים נהדרים ובעל תבונה כמו-אלוהית – בכל התפקידים הללו האינדיבידואל הוא התוצר של שפה ותרבות. השפה והתרבות, בפעולתן על 12 או 13 מיליארד הנוירונים של המוח האנושי, העניקו לנו חוק, מדע, אתיקה ופילוסופיה ואיפשרו את כל הישגי הכשרון והקדושה. הן גם העניקו לנו פנאטיות, דעה קדומה ויהירות דוגמטית; עבודת אלילים לאומנית ורצח המונים בשם אלוהים; תעמולה שמשלהבת את ההמונים ושקר מאורגן. וגם, לצד מלח הארץ, הן העניקו לנו, דור אחרי דור, מיליונים על מיליונים של קונפורמיסטים מהופנטים, קרבנות מראש של שליטים תאבי-כוח שהם בעצמם הקרבנות של כל מה שחסר הגיון ובלתי אנושי במסורת התרבותית שלהם.


הודות לשפה ולתרבות, ההתנהגות האנושית אינטליגנטית, מקורית, יצירתית וגמישה יותר לאין שיעור מהתנהגותם של בעלי חיים, שמוחותיהם קטנים מדי כדי להכיל את מספר הנוירונים הנחוץ להמצאה של שפה ולהעברת הידע הנצבר. אולם, שוב הודות לשפה ותרבות, בני אדם מתנהגים לעתים קרובות בטיפשות, בחוסר קשר למציאות ובצורה לא ראויה לחלוטין, באופן שבעלי חיים לא מסוגלים.


בין אם נולדנו באיי טרובריאנד או בבוסטון, בין אם אנו סיציליאנים קתולים או בודהיסטים יפנים, כל אחד מאיתנו נולד לתוך תרבות כלשהי ומעביר את חייו בגבולותיה. בין כל תודעה אנושית לשאר העולם נמצאת גדר בלתי נראית, רשת של תבניות חשיבה והרגשה מסורתיות, של מושגים מיד שניה שהפכו לאקסיומות, של סיסמאות עתיקות שזוכות להערצה כהתגלויות אלוהיות. מה שאנחנו רואים דרך הרשת הזו הוא כמובן לעולם לא "הדבר כשלעצמו" הבלתי נודע. הוא גם בדרך כלל לא הדבר כפי שהוא נקלט בחושינו וכפי שהאורגניזם שלנו מגיב לו בספונטניות. מה שאנחנו בדרך כלל קולטים ומגיבים לו הוא תערובת משונה של חוויות מיידיות עם סמליות מותנית תרבות, של רשמים חושיים עם דעות קדומות על טבעם של הדברים. ומרבית האנשים חשים שהאלמנטים הסמליים בקוקטייל המודעוּת הזה חשובים יותר מהאלמנטים שהחוויה המיידית תורמת. כך, באופן בלתי נמנע, עבור אלה שמקבלים את התרבות שלהם באופן טוטאלי וללא ביקורת, מילים בשפה המוכרת לא מייצגות דברים (גם אם בחוסר דיוק). להיפך, דברים מייצגים מילים מוכרות. כל ארוע שקורה בחייהם מסווג מייד ובאופן אוטומטי כעוד הדגמה מוחשית של אחת מההפשטות המילוליות, המקודשות על ידי התרבות, שהוכנסו להם לראש בילדות באמצעות התניות.


ברור מאליו שרבים מהרעיונות שמועברים אלינו על ידי משדרי התרבות הם הגיוניים ומציאותיים בהחלט (אם הם לא היו, המין האנושי כבר היה נכחד). אולם, לצד המושגים השימושיים הללו, כל תרבות מעבירה מלאי של רעיונות לא מציאותיים, שחלקם מעולם לא היו הגיוניים. לאחדים מהם ייתכן שהיה פעם ערך הישרדותי, אבל הם הפכו לבלתי רלוונטיים לחלוטין, עם הנסיבות המשתנות של מהלך ההיסטוריה. מכיוון שבני אדם מגיבים לסמלים באותה מיידיות וחד-משמעיות שבה הם מגיבים לגירויים של חוויה בלתי מתווכת, ומכיוון שרובם מאמינים בתמימות שמילים שקודשו על ידי התרבות הן אמיתיות כמו, או אפילו יותר מהתפישות שלהם את הדברים עצמם, הרעיונות המיושנים או המגוחכים מיסודם הללו עושים נזק עצום. הודות לרעיונות המציאותיים שהתרבות העבירה, האנושות שרדה, ובתחומים מסוימים אף מתקדמת. אבל הודות לשטויות ההרסניות שמוכנסות לראש של כל אחד במהלך התירבות שלו, האנושות – למרות שהיא שורדת ומתקדמת – תמיד הייתה בצרות. היסטוריה היא, בין היתר, התיעוד של התעלולים המדהימים והשטניים לרוב שהאנושות טרופת התרבות מעוללת לעצמה. והמשחק המתועב נמשך.


מה יכול האינדיבידואל לעשות, ומה הוא צריך לעשות, כדי לשפר את יחסיו הדו-משמעיים עד כדי אירוניה עם התרבות שבה הוא מוטבע? איך הוא יכול להמשיך ליהנות מהתרבות בלי להיטמטם או להתמסטל באופן חסר מעצורים מהרעלים שלה? איך הוא יכול להיות מתורבת באופן מודע, תוך דחייה של מה שמטופש או ממש מרושע בהתניה שלו והאחזות במה שמהווה התנהגות הומנית ואינטליגנטית?


היחידים שיכולים להבחין בתרבות שאותה אנחנו מקבלים, קל וחומר לבצע בה שינויים, הם אנשים שראו דרכה – אנשים שפערו חורים במכלאת הסמלים המילוליים, וכך יכולים להביט בעולם, ולהשתקף בעצמם, באופן חדש ויחסית ללא משוא פנים. אנשים כאלה לא פשוט נולדים; הם צריכים להפוך לכאלה. אבל איך?


בשדה החינוך הפורמלי, מה שפוער החורים לעתיד צריך זה ידע. ידע של ההיסטוריה של התרבויות, בעבר ובהווה, על כל המגוון הנהדר שלהן, וידע אודות טבעה של השפה ומגבלותיה, שימושיה ושימושיה לרעה. אדם שיודע שהיו תרבויות רבות, ושכל תרבות טוענת שהיא הטובה והנכונה מכולן, יתקשה לקחת ברצינות את ההתפארות והדוגמטיות של המסורת שלו עצמו. גם אדם שיודע כיצד סמלים קשורים לחוויה ושמתרגל את השליטה העצמית הלשונית שלימדו מליצי היושר של הסמנטיקה הכללית, לא צפוי לקחת ברצינות יתרה את השטויות המגוחכות או המסוכנות שבכל תרבות נחשבות כפילוסופיה, כחכמה מעשית וכטיעונים פוליטיים. סוג זה של חינוך אינטלקטואלי כהכנה לפעירת חורים הוא בהחלט בעל ערך, אבל עדיין בלתי מספיק לחלוטין. לאימון ברמה המילולית יש להוסיף אימון בחוויה בלתי מילולית. אנחנו חייבים ללמוד איך להיות שקטים מנטלית. אנחנו חייבים לטפח את אמנות הקליטה הטהורה.


להיות במצב של קליטה ושקט – זה נראה כל כך פשוט וילדותי! אולם, כפי שבמהרה נגלה, זה בעצם כל כך מסובך! היקום שבו בני אדם מעבירים את חייהם הוא הבריאה של מה שהפילוסופיה ההודית מכנה Nama-Rupa, שם וצורה. המציאות היא רצף, דבר מה מיסתורי עד בלי די ואינסופי, שהאספקט החיצוני שלו הוא מה שאנחנו מכנים חומר ושהפנימיות שלו היא מה שאנחנו מכנים נפש. שפה היא כלי להסרת המיסתורין מהמציאות ולהפיכתה למובנת ואפשרית למניפולציה. האדם המתורבת שובר את הרצף, מדביק תוויות לכמה מהפרגמנטים, מקרין את התוויות לעולם החיצון וכך יוצר לעצמו יקום אנושי מדי של אובייקטים נפרדים, כל אחד מהם גילום של שם, הדגמה מסוימת של הפשטה מסורתית כלשהי. מה שאנחנו תופסים לובש את הצורה של השבכה הרעיונית שדרכה הוא מסונן. מצב של קליטה טהורה הוא דבר מסובך, מכיוון שהתודעה הנורמלית של האדם היא תמיד מותנית תרבות. ועם זאת, כפי שציין וויליאם ג'יימס לפני שנים רבות, התודעה הנורמלית שבהקיץ "אינה אלא טיפוס מיוחד של תודעה, ומסביב לה נמצאות צורות-תודעה שונות לגמרי, צורות שבכוח, שרק דוק דק מן הדק מבדיל ביניהן ובינה. יכולים אנו לחיות את כל חיינו ולא להרגיש במציאותן של אלה; ברם, די להשתמש באמצעי-הגירוי הדרוש ומיד הן מופיעות במלוא ישותן, טיפוסים מוגדרים של מנטליות שיש להן מן-הסתם תחומי פעולה והסתגלות. שום השקפה על היקום בשלמותו אינה יכולה להחשב לסופית, אם אינה מביאה בחשבון כלל את צורות-התודעה האחרות הללו". (3)


כמו התרבות שמתנה אותה, התודעה הנורמלית שבהקיץ היא החברה הכי טובה שלנו ואויב מסוכן בו זמנית. היא עוזרת לנו לשרוד ולהתקדם, אך באותו הזמן היא מונעת מאיתנו מלהוציא אל הפועל חלק מהפוטנציאל יקר הערך ביותר שלנו, ולעתים מכניסה אותנו לכל מני צרות. כדי לממש את הפוטנציאל האנושי שלו, האדם, האדם הגאה, שמבצע תעלולים נהדרים, חייב ללמוד לא להפריע לעצמו. רק אז ליכולות האינסופיות שלו ולתפישות השמימיות שלו יש סיכוי להגיע לפני השטח. במילותיו של בלייק, עלינו "לנקות את דלתות התפיסה"; שכן כאשר דלתות התפיסה נקיות, "הכל נגלה לפני האדם כפי שהוא – אינסופי" (4).


עבור התודעה הנורמלית שבהקיץ, דברים הם הגילומים הבודדים והסופיים בהחלט של תוויות מילוליות. איך אפשר לשבור את ההרגל האוטומטי שלנו לכפות על החוויה המיידית את הדעות הקדומות שלנו ואת הזיכרון של מילים שהתרבות קידשה? תשובה: על ידי תרגול של קליטה טהורה ושתיקה מנטלית. זה ינקה את דלתות התפיסה, ותוך כדי יאפשר לצורות תודעה נוספות להתהוות – תודעה אסתטית, תודעה חזיונית ותודעה מיסטית. הודות לתרבות אנחנו היורשים של אוסף עצום של ידע, של אוצר של שיטות לוגיות ומדעיות שלא יסולא בפז ושל אלפים על גבי אלפים של פיסות מידע טכנולוגי וארגוני. אבל הגוף-נפש האנושי כולל מקורות נוספים של מידע ומשתמש בסוגים נוספים של לוגיקה, ויש לו חכמה פנימית עצמאית מההתניה התרבותית.


וורדסוורת' כותב ש"האינטלקט המתערב (החלק בשכל שלנו שמשתמש בשפה כדי להוציא את המיסתורין מהמציאות, א"ה) / את צורתם היפה של הדברים מעוות / הניתוח הצליח, החולה מת" (5). מיותר לומר שאנחנו לא יכולים להסתדר ללא האינטלקט המתערב. חשיבה קונספטואלית רעיונית היא דבר חיוני. אולם, גם כשמשתמשים בהם היטב, רעיונות מילוליים מעוותים את "צורתם היפה של הדברים". וכשמשתמשים בהם בצורה לא נכונה (כפי שקורה לעתים קרובות) הם מעוותים את החיים שלנו על ידי רציונליזציה של אווילויות עתיקות, רצח המוני, רדיפות וביצוע של כל שאר התעלולים המכוערים כל כך שמביאים את המלאכים לידי דמעות. פסיביות א-מילולית מודעת היא הנוגדן לפעילות מילולית בלתי מודעת וגם כלי לתיקון פעילות מילולית מודעת. רעיונות מילוליים בנוגע לחוויה צריכים לבוא יחד עם הכרה אישית ישירה ובלתי אמצעית של ארועים כפי שהם מציגים את עצמם בפנינו.


זה אותו סיפור ישן נושן על האות והנפש. האות היא הכרחית, אבל לעולם אסור לקחת אותה יותר מדי ברצינות, שכן בנפרד מהנפש היא מגבילה ולבסוף הורגת. באשר לנפש, "היא נושבת היכן שהיא רוצה" (6), ואם לא נקרא את המפות התרבותיות הטובות ביותר, הרוחות עלולות להעיף אותנו מהמסלול ולטרוף את ספינתנו. כיום, רובנו נהנים מהרע שבשני העולמות. בעודנו מתעלמים מהרוחות הנושבות של הנפש ונסמכים על מפות תרבותיות שעלולות להיות לא מדויקות כבר מאות שנים, אנחנו שטים קדימה במהירות מירבית תחת לחץ הקיטור של הביטחון העצמי המופרז שלנו. הכרטיסים שמכרנו לעצמנו מבטיחים לנו שהיעד שאליו אנחנו מפליגים הוא נמל כלשהו באיי המבורכים. אך למעשה, בדרך כלל מתברר שהיעד הוא אי השדים.


חינוך עצמי במישור הא-מילולי הוא עתיק כמו הציוויליזציה. "הרפו ודעו, כי אנכי אלוהים" (7) – עבור בעלי החזון והמיסטיקנים בכל תקופה ובכל מקום, זה היה הדיבר הראשון והגדול ביותר. משוררים מאזינים למוזה שלהם כמו שבעלי החזון והמיסטיקנים ממתינים להשראה במצב של פסיביות מודעת, של ריקנות דינמית. במסורת המערבית המצב הזה מכונה Prayer of simple regard. בקצה השני של העולם הוא מתואר במונחים יותר פסיכולוגיים מתאיסטיים. בשתיקה מנטלית אנחנו "מביטים לתוך טבע-העצמי שלנו", אנחנו "אוחזים באי-המחשבה שנמצאת במחשבה". אנחנו "הופכים למה שלמעשה תמיד היינו". באמצעות פעילות מודעת אנחנו יכולים לרכוש ידע אנליטי שימושי על העולם, ידע שאותו אפשר לתקשר באמצעות סמלים מילוליים. במצב של פסיביות מודעת אנחנו מאפשרים לצורות תודעה שונות מהתודעה התועלתנית של חיי הערות הנורמליים להתהוות. ידע אנליטי שימושי על העולם מוחלף בסוג כלשהו של היכרות מוארת רוחנית עם העולם, אם כי בלתי נחוצה מבחינה ביולוגית. למשל, אפשר להגיע להיכרות אסתטית ישירה של העולם כיופי. או שאפשר להגיע להיכרות ישירה עם המוזרות הפנימית של הקיום, עם חוסר הסבירות המטורפת שלו. ולבסוף, אפשר להגיע להיכרות ישירה עם האחדות של העולם. אין שום אפשרות להביע כראוי במילים את החוויה המיסטית המיידית הזו של להיות אחד עם האחדות היסודית שמתגלמת בגיוון האינסופי של הדברים והתודעות. כמו חוויה חזיונית, ניתן לדבר על החוויה של המיסטי רק מבחוץ. סמלים מילוליים לעולם לא יכולים לבטא את הפנימיות שלה.


אמנים, חוזים ומיסטיקנים מכינים את עצמם לחוויה המיידית של העולם כיופי, כמיסתורין וכאחדות, דרך שתיקה מנטלית ותרגול של פסיביות מודעת. אבל שתיקה ופסיביות מודעת אינן הדרכים היחידות שמובילות החוצה מהיקום הכה אנושי שנוצר על ידי התודעה הנורמלית והמותנית תרבותית. ב-Expostulation and Reply, החבר הלמדני של וורדסוורת', מת'יו, נוזף במשורר, כי: "על אמא אדמה אתה כך מתבונן בארשת של מין שעמום כאילו עבורה רק אתה הוא הבן ולפניך לא היה כאן מאום".


מנקודת המבט של התודעה הנורמלית, מדובר בעבריינות אינטלקטואלית לכל דבר ועניין. אבל זה מה שהאמן, החוזה והמיסטיקן חייבים לעשות, ולמעשה תמיד עשו. "הבט באדם, בנוף, בכל דבר שהוא, כאילו אתה רואה אותו בפעם הראשונה". זהו אחד התרגילים במודעות מיידית ובלתי מילולית שכתובים בטקסטים העתיקים של בודהיזם טנטרי. אמנים, חוזים ומיסטיקנים מסרבים להשתעבד להרגלים מותני התרבות של רגש, מחשבה ופעולה שאליהם החברה שלהם מתייחסת כנכונים וטבעיים. ברצותם, הם נמנעים במכוון מלהקרין על המציאות את תבניות המילים הללו, שנעשו מקודשות, שכל המוחות האנושיים מלאים בהן. הם יודעים היטב, כמו כולם, שתרבות והשפה שבה כל התרבויות נטועות, נחוצות לגמרי ושבלעדיהן האינדיבידואל לא יהיה אנושי. אבל הם יודעים בבהירות רבה יותר משאר המין האנושי שכדי להיות אנושי לגמרי, על האינדיבידואל ללמוד לבצע דה-התניה לעצמו; עליו להיות יכול לפעור חורים בגדר של הסמלים המילוליים שכולאת אותו בפנים.


בכל הקשור לחקר העולם העצום והמיסתורי של היכולות האנושיות, האמנים הגדולים, החוזים והמיסטיקנים היו תמיד חלוצים פורצי דרך. אבל גם אחרים יכולים ללכת אחריהם למקומות שבהם הם היו. בפוטנציה, כולנו "בעלי כשרון אין-קץ וחכמים כמו אלוהים". מצבי תודעה שונים מתודעה נורמלית נמצאים בהישג יד של כל מי שיודע איך להפעיל את הגירויים הדרושים. היקום שבו האדם חי יכול להפוך לבריאה חדשה. כל שעלינו לעשות הוא לפעור חור בגדר ולהביט סביב בעזרת מה שהפילוסוף פלוטינוס מתאר כ"סוג האחר של הראיה, שלכולם יש אבל רק מעטים משתמשים בו".


במערכות החינוך של ימינו, אין מספיק הדרכה איכותית במישור הא-מילולי. יתר על כן, המטרה של ההדרכה הזו, שהיא פשוט לעזור לאדם להיות יותר "חכם כמו אלוהים", אינה מוצהרת בבירור ואינה מפותחת באופן קונסיסטנטי. אנחנו יכולים וצריכים להציג ביצועים טובים יותר בשדה החשוב הזה. החוכמה הפרקטית של ציוויליזציות קדומות, כמו גם הממצאים של הנפשות ההרפתקניות במסורת שלנו עצמנו ובתקופתנו אנו, זמינים בהחלט. בעזרתם ניתן להרכיב תוכנית לימודים ומתודולוגיה להכשרה א-מילולית, ללא קושי מיוחד. למרבה הצער, לרוב האנשים בשלטון יש אינטרס לתחזק גדרות תרבותיות. מבחינתם, פעירת חורים הוא דבר חתרני ו"הסוג האחר של הראיה" של פלוטינוס הוא סימפטום למחלת נפש. אם יהיה אפשר להוציא אל הפועל מערכת חינוך א-מילולית אפקטיבית, האם הרשויות יאפשרו להמונים להירשם אליה? זו שאלה.


מהעולם הא-מילולי של תודעה בלתי מזוהמת תרבותית אנחנו עוברים לעולם התת-מילולי של פיזיולוגיה וביוכימיה. האדם הוא מצב רוח ותוצר של התניה תרבותית; ובראש ובראשונה, הוא גם מערכת ביוכימית מורכבת ועדינה ביותר, שהפנימיות שלה, כשהמערכת עוברת מאיזון אחד לאחר, משנה את התודעה. מפני שכל אחד מאיתנו הוא מערכת ביוכימית, האוסמן אומר: "מאלט ממילטון טוב יותר בהסברת דרכי האל, חבר". (8)


בירה משיגה את נצחונותיה התאולוגים מפני שבמילותיו של וויליאם ג'יימס, "השכרון כוחו גדול לעורר באדם את תפעול ההן". והוא מוסיף ש"גם זה חלק מן הטרגדיה של החיים ומתעלומתם העמוקה, כי כה רבים מאיתנו לא יוכלו לזכות בפירורים ובזהרורים מאותו דבר שתכונת הטוב שבו מתגלית לנו מיד, אלא בשלבים המוקדמים והחולפים של מה שמופיע בסופו כהרעלה כל-כך משפילה". העץ ידוע בפירותיו, והפירות של הישענות יתר על אתנול כמעודד של פונקציית ה"הן" הם בהחלט מרים.


לא פחות מרים הם פירות ההישענות על תרופות הרגעה ממכרות, הלוצינוגנים ומרוממי מצב רוח כמו אופיום ונגזרותיו, כגון קוקאין (שבעבר הומלץ בחום על ידי ד"ר פרויד לחבריו ומטופליו), ברביטורטים ואמפתמין. אבל בשנים האחרונות פרמקולוגים הפיקו או סינתזו מספר חומרים שמשפיעים בעוצמה על השכל מבלי לעשות נזק לגוף דרך התמכרות, בין אם בזמן השימוש או לאחר מכן. בעזרת הפסיכדלים החדשים הללו, התודעה הנורמלית של המשתמש עשויה להשתנות בדרכים רבות.


זה כאילו שעבור כל אינדיבידואל, העצמי הפנימי שלו מחליט איזו חוויה תהיה המועילה ביותר עבורו. כשהוא מחליט, הוא משתמש בכוחות של הסם לשנות את הנפש כדי לתת לאותו אדם מה שהוא זקוק לו. כך, אם טוב לו לחשוף זכרונות שקבורים עמוק, זכרונות שקבורים עמוק אכן יחשפו. במקרים שבהם אין לזה חשיבות גדולה, משהו אחר יקרה. תודעה נורמלית עשויה להתחלף עם תודעה אסתטית, והעולם יתפס בכל היופי הבלתי יאמן שלו, בכל האינטנסיביות הלוהטת של היש שלו. והתודעה האסתטית עשויה להתפתח לתודעה חזיונית.


הודות לסוג נוסף של ראיה, העולם יתגלה כעת לא רק כיפה באופן בלתי נתפס, אלא גם כמיסתורי עד בלי די – כתהום עצומה של אפשרות שמתהווה ללא סוף לכדי צורות חסרות תקדים. תובנות חדשות נכנסות לתוך עולם חדש ומקודש של נתינה, תצורות חדשות של מחשבה ופנטזיה – זרם החידוש מציף את העולם בשטף שכל טיפה שלו מלאה במשמעות.


ישנם הסמלים שמשמעותם נמצאת מחוץ להם בעובדות הנתונות של חוויה חזיונית, וישנן העובדות הנתונות הללו שמצביעות על עצמן בלבד. אבל "עצמן בלבד" זה גם "לא פחות מהבסיס האלוהי של כל ההוויה". "דבר מלבד זה" הוא גם באותו הזמן "הככוּת של הכל". וכעת התודעות האסתטית והחזיונית מעמיקות לכדי תודעה מיסטית. העולם נראה עתה כגיוון אינסופי שהוא גם אחידות, והמתבונן חווה את עצמו כאחד עם האחדות האינסופית שבאה לידי ביטוי ונוכחת לגמרי בכל נקודה בחלל, בכל רגע בשטף הכיליון הנצחי וההתחדשות הנצחית. התודעה הנורמלית שלנו, מותנית המילים, יוצרת יקום של הבחנות ברורות, שחור ולבן, זה וההוא, אני ואתה וזה. בתודעה המיסטית של להיות אחד עם האחדות האינסופית ישנו פיוס בין הניגודים, תפיסה של הבלתי מסוים במסוים, התעלות מעבר ליחסי הסובייקט-אובייקט עם דברים ואנשים שחקוקים בנו; ישנה חוויה מיידית של הסולידריות שלנו עם כל ההוויה וסוג של שכנוע מוחלט שלמרות חוסר הבהירות של הגורל, למרות האוילויות האפלות ורוע הלב המכוון שלנו, כן, למרות כל מה שרע בעליל בעולם, הוא גם – בצורה עמוקה, פרדוקסלית ובלתי ניתנת לתיאור – בסדר גמור. עבור התודעה הנורמלית, הביטוי God is Love איננו יותר ממשאלת לב. עבור התודעה המיסטית, מדובר באמת מובנת מאליה.


ההתפתחויות הטכנולוגיות והדמוגרפיות שמשתנות במהירות חסרת תקדים מגבירות בהתמדה את הסכנות שבהן אנו מוקפים, ובאותו הזמן מקטינות בהתמדה את הרלוונטיות של תבניות הרגשות וההתנהגות המסורתיות שהתרבות כופה על האינדיבידואלים – שליטים ונשלטים כאחד. הצורך הדחוף ביותר כיום הוא הכשרה רחבה באמנות הרצויה תמיד של פעירת חורים בגדרות תרבותיות. האם ניתן להאיץ הכשרה שכזו ולעשותה יעילה יותר באמצעות שימוש נבון בפסיכדלים הבלתי מזיקים שקיימים היום? בהסתמך על ניסיון אישי ועדויות שפורסמו, אני מאמין שכן.


בפנטזיה האוטופית שלי, "אי", העליתי על הדף השערות בנוגע לדרכים שבהן ניתן להשתמש בחומר דומה לפסילוסיבין על מנת להגביר את החינוך הא-מילולי של מתבגרים, ולהזכיר למבוגרים שהעולם האמיתי שונה מאוד מהיקום המעוות שהם יצרו לעצמם באמצעות הדעות הקדומות מותנות התרבות שלהם. "להשתעשע עם פטריות" – כך סיכם את הנושא מבקר ליצני אחד. אבל מה עדיף: להשתעשע עם פטריות – או לאמץ טמטום כאידיאולוגיה, להשתתף במלחמות בגלל מילים ולסבול את עוולות המחר בשל אמונות השווא של העבר?


איך צריך לקחת את הפסיכדלים? תחת אילו נסיבות ועם אילו הכנה ומעקב? על השאלות הללו יש לענות בצורה אמפירית, על ידי ניסוי רחב היקף. המוח הקולקטיבי של האדם מאוד צמיגי ונוטה לעבור מעמדה אחת לאחרת בחוסר החלטיות של בוץ בשעת השפל. אך בעולם של גידול אוכלוסין נפיץ, התקדמות טכנולוגית מהירה ולאומנות מיליטנטית, הזמן שלנו מוגבל מאוד. אנחנו חייבים לגלות בהקדם מקורות אנרגיה חדשים כדי להתגבר על האינרציה הפסיכולוגית של החברה שלנו, כמו גם ממיסים טובים יותר לרפש הדביק של הלך הרוח האנכרוניסטי שלנו.


במישור המילולי – חינוך אודות הטבע, המגבלות, השימוש לטובה והניצול של השפה; במישור הא-מילולי – חינוך בשקט מנטלי וקליטה טהורה; ולבסוף, באמצעות שימוש בפסיכדלים בלתי מזיקים, סדרה של חוויות כימיות משנות חיים או אקסטזות – אלה, כך אני מאמין, יספקו את כל מקורות האנרגיה המנטלית ואת כל הממיסים לרפש הרעיוני שהאינדיבידואל זקוק להם. עם העזרה הזו, הוא יוכל להסתגל לתרבות שלו באופן סלקטיבי, תוך דחייה של הרעות, האווילויות והדברים הטפלים שבה, וקבלה של כל אוצרות הידע, הרציונליות, האנושיות והתבונה המעשית שבה.


אם יהיו בנמצא מספיק אנשים כאלה, ואם הם יהיו מספיק איכותיים, הם יוכלו לעבור מקבלה מובהקת של התרבות שלהם לשינוי ותיקון מובהקים. האם מדובר בחלום אוטופי? רק ניסוי יוכל לענות על זה, שכן החלום הוא פרגמטי – אפשר לבחון את ההיפותזות האוטופיות באופן אמפירי. ובתקופה המדכאת הזו, מעט תקווה היא בטח לא אורחת בלתי רצויה.


בונוס: שער גליון נובמבר 1963

1. מתוך: שיקספיר, המלט, מערכה שנייה תמונה שנייה, תרגום: אברהם שלונסקי 2. מתוך: שיקספיר, מידה כנגד מידה, מערכה שנייה תמונה שנייה, תרגום: ט. כרמי 3. מתוך: וויליאם ג'יימס, החוויה הדתית לסוגיה – מחקר בטבע האדם 4. מתוך: וויליאם בלייק, The Marriage of Heaven and Hell 5. מתוך: וויליאם וורדסוורת', The Tables Turned 6. הבשורה על פי יוחנן, פרק ג' פסוק 8 7. תהלים, מ"ו, 11 8. מתוך: A Shropshire Lad (שיר מס' 62: Terence, this is stupid stuff), אלפרד אדוארד האוסמן

#אלדוסהאקסלי #מיסטיקה #פילוסופיה #פסיכדליה