החזרה ארצה: נחיתה רכה מהחוויה הפסיכדלית

אחת הסוגיות הקשות והמהותיות בחוויה הפסיכדלית היא סוגיית החזרה – החזרה ארצה, החזרה למציאות, מהשהייה במקום "ההוא". לשימוש בסמים פסיכדליים יש פוטנציאל להעניק שינוי פנימי עמוק לטובה, והם יכולים לסייע בהתגברות על טראומות או דיכאון, ובאופן כללי לחבר בני אדם למציאות היומיומית בצורה טובה יותר, תוך הענקת נקודת מבט חדשה ויכולת לשפוט באופן נכון ומושכל את המציאות. עם זאת, ישנם מקרים של בני אדם שמתנסים בחומרים פסיכו-אקטיביים ולא מצליחים למצוא שוב את הקרקע המוצקה שממנה הם באו לפני החוויה הפסיכדלית, שבמקרים המוצלחים פותחת דלת שלא ניתן לסגור לגמרי, גם לאחר החזרה למציאות.


במשך כל חייך לפני שלקחת את "הגלולה האדומה", חווית את המציאות כדבר בסיסי ובלתי משתנה, כדבר היחיד שקיים, לפי תפישות החושים שלך. ייתכן שהיו לך חשדות בנוגע לטיבם של הדברים, ייתכן שהייתה לך אמונה כי המציאות כפי שאנו חווים אותה אינה חזות הכל, אולם אלא אם עברת חוויה מיסטית כלשהי, החוויה הפסיכדלית עשויה להיות מטלטלת ברמה כזו, שמה שהיה הוא לא שיהיה.


ברגע שהאדם יוצא מהחוויה הפסיכדלית (ודאי הראשונה) הוא צריך להתרגל למציאות חדשה, גם אם החוויה הייתה חיובית, כפי שמעידים רוב המשתמשים. מדובר בטרה-נובה שבה הוא יודע שהעולם שנתפש בחושיו הוא לא חזות הכל. הוא יודע – אך ללא עזרת החומר הפסיכו-אקטיבי, הוא לא חווה את זה במלוא העוצמה. וזהו דבר שעשוי להיות מתסכל מאוד, ואף יכול להוביל למשבר, מכמה סיבות.


ראשית, החוויה המדוברת לא ניתנת להסבר במלים, וכך, האדם החוזר לא יכול להסביר לעומקם את הדברים שחווה לסובבים אותו. כך, אותו אדם עלול להרגיש כמו "קדוש מעונה" שנאלץ לחזור למציאות לאחר שראה את האור, בלי יכולת לשתף את האחרים. מכך נובעת לעתים תחושת ה"נביא", תחושה שעטפה אותי במשך חודשים ארוכים לאחר החוויה הפסיכדלית הראשונה שלי. במשך זמן רב הרגשתי שיש מסר חשוב מאוד שאני מוכרח להעביר, כי אלוהים בעצמו הורה לי לעשות זאת. אני הרגשתי וידעתי את העולם שמעבר לוילון, את "הדבר כשלעצמו", והייתי חייב להעביר את המסר הזה לכולם. זה היה מאוד מתסכל לגלות עולם שלא רק שקשה להסביר לו את זה, הוא לא תמיד מוכן להקשיב.


ההתמודדות הבעייתית מכולן יכולה להיות ההישארות במקום ההוא. כלומר, לא לחזור למציאות, ולהמשיך ולתחזק את החוויה על ידי שימוש מוגזם בסמים פסיכדליים. כל מי שנסע להודו מכיר את הטיפוסים האלה. זה לא נגמר טוב בדרך כלל, כי מתישהו זה חייב להגמר. והנחיתה קשה מאוד. כאן המקום להדגיש, עם זאת, שלרוב, גם אם המשתמש חווה שינוי מהותי לאחר החוויה המדוברת, מדובר בשינוי לטובה, שמאפשר, כאמור, לשפוט את המציאות בצורה שונה ומיטיבה. שינויים מרחיקי לכת לא מוכרחים להתפש או להראות מבחוץ.


ההוגה הפסיכדלי ריצ'ארד אלפרט, ששינה את שמו מאוחר יותר לראם דאס, סיפר בכנס ה-LSD בברקלי, קליפורניה ב-1966, על ניסוי מעניין שערך ושנוגע בנקודות הללו בדיוק. "במהלך הניסויים שלנו עם LSD ומצבים של מודעות מוגברת, באופן טבעי עלתה לנו המחשבה: 'למה לרדת?'. החלטנו לגלות אם זה אפשרי לחיות כל הזמן במצב של תודעה מורחבת באמצעות שימוש ב-LSD", הוא סיפר. "סידרנו את הניסוי כך שכל דבר שהיה לנו נחוץ סופק לנו למשך תקופה בלתי מוגבלת, במהלכה לקחנו LSD כל ארבע שעות. זה נמשך שלושה שבועות, אבל נפסק בשל מספר סיבות, כאשר החשובה שבהן היא שלא היו לנו תנאים מתאימים להתמודד עם ה'ממשק', עם העולם החיצוני של המציאות הרגילה. היו מספר תוצאות לניסוי, כאשר אחת מהן היא שאני עדיין כאן כדי לספר על זה. מלבד זאת, בלתי אפשרי להשאר ברמה הגבוהה ביותר של מודעות כל הזמן. אי אפשר להיות כל הזמן מואר באור הלבן האדיר. רוב הזמן אתה באיזו רמת ביניים של תודעה מוגברת. ודבר נוסף שלמדנו הוא שאתה תמיד יורד בחזרה!" אלפרט ממשיך ומסביר: "הבעיה היא למצוא דרך לשלב את הדברים שאנו לומדים ברמה גבוהה יותר של מודעות לרמה היומיומית". הפתרון שהוא מציע הוא נקודתי, לא כולל, והוא מוזיקה, או ליתר דיוק רוקנ'רול. לדבריו, רוקנ'רול הוא מוסד חברתי שיוצא מתוך החוויה הפסיכדלית. מלבד הקוריוז הזה, הוא מציין כי "באופן אידיאלי, יהיו מרכזים בהם אנשים אחראיים יוכלו לבוא ולחקור פסיכדלים, לא רק עבור טיפול במחלה או למען מחקר מדעי, אלא לשם כל סיבה שהם יבחרו".

הדברים שאמר אלפרט היו נכונים אך נאיביים מעט ברטרוספקטיבה. שנות השישים חלפו להן והעולם היום הוא לא פחות מתסכל למי שמתקשה לחזור מהחוויה. אין מרכזים לחקר התודעה (עדיין). אפשר כמובן להתמך בקהילה או סביבה שמודעת ומכירה את המורכבות שבדילוג בין שני העולמות, וזהו דבר חשוב ביותר, אך כדי לפרק את הסוגיה ברמת הסובייקט אני מאמין שנוח ונכון להעזר בהגותו של הראי"ה קוק בנוגע לסוגי המיסטיקנים (שהרי מיסטיקנים, כמו פסיכונאוטים, חולקים דבר משותף ובסיסי: חקר התודעה והעולם שמעבר למציאות).


הרב קוק מסווג מיסטיקנים לשני סוגים: "צדיקים גדולים" ו"ישרי לבב". את החלוקה הזו מסביר היטב תומר פרסיקו: "על פי כתבי הראי"ה, אף שצדיקים גדולים, בעלייתם המיסטית המגיעה עד לראייה של העולם sub specie aeternitatis, מצב בו אין נראים גבולות ומשתווים בו קודש וחול, מעלים את העולם כולו איתם, ושהעולם כולו, ובוודאי כל אחד מחסידיהם, מתּקן ומשתפר בזכותם ובזכות העפלותיהם מעלה – אין הרב קוק רואה בדרכם את הדרך הראויה ביותר והאידיאלית. רק אם יתעלו אף עוד, יגיעו עד למדרגה הגבוהה יותר, למדרגת אספקלריא מאירה, או אף יתבוננו באורו של משיח, ועל ידי כך ישובו ויקדשו את עולם העשייה, החול והגשמיות על כל פרטיו ופרטי-פרטיו, רק אז, על פי הרב, יגשימו את יעודם הגבוה ביותר, רק אז יקראו 'ישרים'" (מתוך המאמר הרב קוק: על צדיקים גדולים וישרי לבב – במעלה ההשגה המיסטית / גיליון 5 של מורשת ישראל: כתב-עת ליהדות, לציונות ולארץ ישראל).


דברים דומים ניתן למצוא באסכולות שונות של דתות נוספות, למשל בבודהיזם. הבודהיסאטווה, על קצה המזלג, הוא מקבילה של "ישר הלבב". אלן ווטס, שהיה דמות חשובה בכל הנוגע להבאת הזן בודהיזם לארה"ב ואחראי במידה רבה לתקיעת היתד של תורות מזרח שונות במערב, ביאר את הנושא באחת מהרצאותיו על החוויה המיסטית, באומרו כי "כל אחד שהיה במסע רוחני צריך להביא משהו בחזרה. כי אם אתה פשוט אומר: 'ואו, אחי, זה היה מדהים' – כל אחד יכול להגיד את זה. לכן, בדוקטרינות הבודהיסטיות, ישנם שני סוגים של ישויות מוארות. שניהם צורות של בודהא, כלומר מישהו שהתעורר וגילה את הסוד שמאחורי כל זה … אז אפשר לעשות שני דברים כשאתה מגלה את זה. אתה יכול להפוך למה שנקרא פראטייקהבודהא, כלומר בודהא פרטי אשר אינו מספר דבר, או שאתה יכול להפוך להיות בודהיסאטווה. פראטייקהבודהא נעלם לתוך האקסטזה שלו ולעולם לא נראה שוב. בודהיסאטווה הוא אחד שחוזר, מופיע בחיי היומיום ומשחק את המשחק של חיי היומיום על פי הכללים של חיי היומיום, אבל הוא מביא איתו איזו דרך בשביל להראות שהוא היה במסע, שהוא חזר ושהוא עומד לגלות גם לך את הסוד".

ווטס, שהפציע בשמי הרוחניות החדשה בארה"ב כמעט במקביל להתפוצצות ה-LSD (וכתב על חוויותיו עם הסם כבר ב-1960), עקב בעניין אחר ההשפעות שהיו לכך. באותה הרצאה על החוויה המיסטית, הוא אומר כי על מנת להשיג מהחוויה הפסיכדלית מה שניתן להשיג מהחוויה הדתית המיסטית, יש צורך במשמעת, הדרכה ושליטה. לדבריו, "סצינת ה-LSD הנוכחית אשר משתוללת בארה"ב היא, לרוע המזל, חסרת משמעת. ואני לא מתכוון לומר זאת במעין ארשת חמורה, סמכותית, פטרנליסטית. אלא רק שזה היה הרבה יותר כיף אם היתה לזה משמעת. במילים אחרות – כשאנשים מנסים לבטא מה שהם ראו במצב התודעה השונה הזה, הם מדברים על זה כמו חמישה סרטים שמוקרנים בו זמנית, על גבי סדינים קרועים, אורות סטרטוסקופיים שרצים במהירות באותו הזמן עם 11 להקות ג'אז שמנגנות … כל אחד אחר שלא ראה את הדבר הזה יגיד: 'זה מבולגן, אני לא אוהב את זה'". כך, ווטס טוען שגם הבחירה בשיתוף הזולת בחוויה המיסטית או הפסיכדלית צריכה להיעשות באחריות, בשיקול דעת ובאופן בוגר.


גם ההוגה הפסיכדלי החשוב טרנס מקנה מזכיר בדבריו את החשיבות שבהבאת התובנות מהעולם האחר אל העולם הזה, כחלק מרכזי בשמאניזם. מקנה הרבה לדבר בהרצאותיו ובכתביו על החשיבות של תפקיד השמאן ועל השמאניזם כמודל שעלינו לשאוף להגיע אליו כחברה. לדבריו, תפקידו של השמאן, כמי שיוצא לעולמות אחרים, הוא לחזור משם ולהביא איתו ידע חדש לחברה ולתרבות שלו: "השמאן הוא למעשה דוגמה, מודל, לאיך צריך להיות. לא רק איך להיות במצב הפסיכדלי, אלא איך לבצע חיזור, איך לצוד, איך לגדל ילדים וכו'. הוא סוג של דוגמה שפורצת מבעד להתניה התרבותית".

מקנה מציין, באחד מהנאומים הרבים שנשא בתחילת שנות התשעים ושהפכו לאוצר בלום, כי החוויה הפסיכדלית לא צריכה להעניק רק רווחה נפשית ורוחנית למשתמש. לדבריו, מדובר רק בשלב הראשון – בדומה ל"צדיק" של הרב קוק. מקנה טוען כי "זוהי אינה המטרה של ההשתלבות של השאמאן. כך זה הופך רק לסוג של פסיכותרפיה מבוססת כימיקלים. המטרה היא, לאחר שהושגו אותם איזון, ידע וחיבור, לעלות לרמה של משמעות אוניברסלית. במלים אחרות, לפרוץ מבעד למנגנון ההתניה התרבותית באותו האופן שהשמאן עושה זאת, ולנסות לגלות משהו אותנטי".


ומהו הדבר האותנטי המדובר? "זוהי האיכות החיונית ששוכנת בחוויה הפסיכדלית; שהמיינד האוניברסלי חי, מרגיש, תופש, ושהוא שם לפגוש אותך כשאתה חוזר מהצד השני. כך שאנחנו לא מדברים על פסיכדלים כעל זרקור שנדלק כדי לחשוף את החורבות של התודעה הפרטית שלך; לא מדובר בזרקור. זה לא מאיר מאחוריך. זה מאיר מלפניך".


כלומר, ניתן להמשיל את הפסיכונאוט אשר יודע "לרדת" חזרה אל העולם ולראות בו את היופי שהתגלה לו בעת החוויה הפסיכדלית, כאותו "ישר לבב" של הרב קוק, בודהיסאטווה או השמאן. החזרה אמנם עשויה להיות קשה, לאחר ראיית השלמות של הטבע, ההרמוניה של היקום, או כל אופן אחר בו מתגלה הקיום למי שנמצא בחוויה פסיכדלית, אך הדרך הטובה והנכונה להתמודד איתה היא לחזור ולחיות בעולם, תוך הבנה כי לא הכל הוא מה שנראה. אפשר וצריך לפעול לשינוי והכשרת התודעה של הסביבה לגבי טיבו האמיתי של העולם, כפי שהוא נגלה בחוויה הפסיכדלית, ללא ההתניה התרבותית והחברתית של המציאות בה אנו חיים, ויחד עם זאת לדעת שהעולם הזה הוא הבסיס ובו אנו חיים ואין לבטל אותו. זהו תפקידו של מי שחוזר, וזוהי הדרך הבריאה לחזור. מצד אחד לא לשגות במגלומניה "נבואית", ומצד שני לא לראות במציאות המיידית כח שחור ושלילי. כל אחד יכול להיות "ישר לבב". כל אחד יכול להיות שמאן.


פורסם לראשונה בגיליון 2+3 של מגזין "לפסיכונאוט"


#טרנסמקנה #ראםדאס #פסיכדליה #אלןווטס #מיסטיקה #הרבקוק