האריצו את כדור הארץ

בהיסטוריה של הרעיונות, הפיכת הסביבה של כוכב לכת לכזו שדומה לכדור הארץ היא מהרעיונות שובי הלב ביותר. מאז אמצע המאה ה-20, ואפילו לפני, משתעשעים ברעיון הזה, שנקרא Terraforming, או הארצה בעברית, אנשי ספרות ומדע גם יחד. כבר ב-1910 כתב הסופר הצרפתי אוקטב בלארד סיפור שבו בני אדם מייצרים אטמוספירה מלאכותית בירח, מה שמאפשר לגדל בו צמחים ובסופו של דבר להתיישב בו.


בתור הזהב של המדע הבדיוני האמריקאי בשנות ה-50, תקופה שהקדימה את המסע לחלל ועודדה אותו, לא מעט סופרים עסקו ביישוב ובכיבוש של פלנטות וירחים במערכת השמש שלנו ובמערכות בדיוניות. קארל סייגן כתב ב-1961 מאמר שמציע לשתול אצות באטמוספירה של נגה, מה שיתחיל תהליך שלדבריו אמור להפוך את הטמפרטורות ואת הגיאולוגיה של כוכב הלכת לנוחות להתיישבות אנושית, וב-1973 הוא הציע לבצע "הנדסה פלנטרית" במאדים, מה שעודד את סוכנות החלל האמריקאית לערוך בעצמה דיונים ומחקר על הארצה של מאדים, שבסיומם החליטה שזה אכן אפשרי לקיים חיים אנושיים על גבי הפלנטה.


מאז הכוכב האדום הוא המושא העיקרי של המחשבה הזו, ושנות ה-70 וה-80 היוו מעין מירוץ בקרב ביולוגים, אסטרופיזיקאים, סופרים ומהנדסים לפרסום המתווה הטוב ביותר להארצה של מאדים. גם באמנות התימה הזו פופולרית מאוד. טרילוגיית מאדים ("מאדים האדום", "מאדים הירוק" ו"מאדים הכחול") של קים סטנלי רובינסון משנות ה-90 היא הדוגמה המוכרת ביותר לעיסוק האובססיבי בנושא בספרות הספקולטיבית, והתימה כמובן נוכחת מאוד גם בקולנוע ובמשחקי מחשב.


הרעיון הזה תפס חזק בתקופה שבה היה לנו ברור שמשאביו של כדור הארץ יאזלו מתישהו, שכמות האוכלוסייה לעומת מה שכדור הארץ מציע זו משוואה לא בת קיימא, ושצריך למצוא לזה פתרון. במקביל, זו הייתה תקופה שבה השינויים הסביבתיים המזעזעים בעוצמתם ובמהירותם עדיין לא היו ברורים לנו (ואפשר להגיד שגם היום אנחנו לא ממש קולטים את זה). המחשבה שאפשר להגיע למאדים ולבצע בו מניפולציות הקשורות לאנרגיה, ביולוגיה ואקלים נשמעה כמו רעיון אצילי. האנושות במיטבה. ממש כמו אירופאים שנדמה היה להם שלהגיע לקצה השני של העולם ולהפוך אותו ל"מתורבת" זה הדבר הנכון לעשות.


ההיבריס של Terraforming נראה מופרע כשמציבים זה לצד זה שני דימויים שהגיעו במקביל לרשתות החברתיות. מצד אחד התמונות המדהימות שצילמה הגשושית החדשה של נאס"א, שנחתה במאדים באמצע פברואר 2021: מדבר. פשוט מדבר. סתם מדבר. אבנים, חול, סלעים. יש בסתמיות הזו משהו כל כך מנחם, כל כך טהור, חף מהתערבות. כשאומרים נוף בראשיתי מתכוונים לזה. הנוף נראה כל כך לא מזמין, כל כך משעמם וקשה, ויש בזה הקלה, אבל גם חרדה.


הקלה, כי ניכר שמאדים לא מתאמץ לרצות אותנו או לגרום לנו לחוש איזשהם רגשות כלפיו. וחרדה, כי הנוף הזה גורם לנו להביט חזרה על כדור הארץ ולהבין כמה הוא יפה, מרגש, מלא, וכמה אנחנו מחרבים אותו מדי יום. הדימוי השני שרץ ברשתות במקביל הוא חופי ישראל המלאים בזפת. זה המשבר הסביבתי במלוא כיעורו: נפט או חומרים מזהמים אחרים שדרושים לנו כדי לקיים את אורח חיינו הנוכחי נפלטים מספינה או גוף אחר בים התיכון אל חופי ישראל, ממיתים אינספור בעלי חיים ופוגעים בסביבה הימית בשיעור שקשה לאמוד בעת התרחשות הארוע.


היום, ב-2021, המונח Terraforming מקבל משמעות שונה מזו שהייתה לאוטופיסטים של אמצע המאה ה-20. הרי מה זה היום "להפוך משהו לדומה לכדור הארץ"? זה לכער פלנטה, לזהם אותה, לשבש את האקלים שלה ולהפוך אותה לבלתי ראויה לחיים בסופו של דבר. כשלוקחים בחשבון את הפירוש הזה, גם המשמעות המקורית של המושג נדמית פתאום לא מאוד שונה. הרי לקחת את התנאים הטבעיים של כוכב לכת כלשהו ולשנות אותם לגמרי כדי שיאפשרו חיים אנושיים, משמעו הרס הפלנטה כפי שהיא, כפי שהיא אמורה להיות. היום כבר ברור שלא יהיה שום טרה-פורמינג נקי וטהור של מאדים. אם בני האדם אכן יישבו את מאדים הם יביאו אותם פסולת, פוליטיקה הרסנית ואסונות טבע. זה לא יהיה בכוונה, פשוט אין ברירה אחרת. מלבד זאת, הרעיון של "להשתמש ולזרוק" כשזה נוגע לכוכב לכת שלם עם בעלי חיים, צמחים וצורות חיים נוספות שהרסנו לגמרי צריך לזעזע כל בעל נפש.


המשמעות ההגיונית היחידה של הארצה היום אמורה להיות הפיכת התנאים של כדור הארץ עצמו לראויים למחיה שוב. המוטו של סופרי מד"ב ומדעני חלל צריך להיות Terraform Earth. האריצו את כדור הארץ.

כבר ב-1898 כתב ה"ג וולס הגדול במאסטרפיס "מלחמת העולמות" איך אנשי המאדים שפולשים לכדור הארץ מביאים איתם עשב כלשהו שמתפשט ומשתלט ומחסל את הצמחיה המקורית של כדור הארץ. עברה מאז יותר ממאה שלמה מלאה בספרות ספקולטיבית ומדע ספקולטיבי העוסקים בכיבוש עולמות. יותר טוב מזה כבר אי אפשר לכתוב.


#איכותהסביבה #חלל #משברהאקלים #פילוסופיה