top of page

ריבוי ואחדות בפנים של ג'ורג' האריסון

אתמול ישבתי מול היוטיוב וצפיתי עשר פעמים רצוף ב"קליפ" שיש שם לשיר Long, Long, Long של הביטלס. כלומר, של ג'ורג' האריסון. זה היה בערב, היה חם ולח. באותה השעה, באותו יום, חמישים שנה אחורה בדיוק, האריסון עשה את דרכו לשדה התעופה של ניו דלהי יחד עם שאר חברי הלהקה, אחרי שהייה של פחות מארבעים ושמונה שעות. זה היה ביקור קצר בדרך מהפיליפינים חזרה הביתה. היה חם ולח. במונית בדרך לשדה התעופה הוא החזיק איתו סיטאר שקנה כמה שעות לפני כן אצל ריקי ראם בכיכר קוֹנוֹט. הוא היה בן 23 בסך הכל. בגיל 23 נכנסתי גם אני לחנות של ריקי ראם בכיכר קונוט. לא קניתי סיטאר. השיעורים שלקחתי בווראנאסי הבהירו לי שזה לא קל כמו שזה נראה. הלחות מערפלת את הראש והאצבע חורקת על המיתר כמו ריקשה מקרטעת. כיכר קונוט נראית טוב יחסית לשאר דלהי הישנה.

"נכנסנו למכוניות ויצאנו לראות איך דלהי נראית. זו היתה חתיכת חוויה מאירת עיניים. לכולנו היו מצלמות ניקון שהיו שוות יותר ממה שאנשים שם ירוויחו כל חייהם. זו היה מוזר לראות את זה", הוא סיפר. בסיור הזה בהודו ג'ורג' עוד לבש ג'ינס וטי-שירט. שנה אחר כך בדיוק, באותו יום, יצא הסינגל All You Need is Love. בהקלטה החיה של השיר שהם עשו בטלוויזיה, ששודרה לכל העולם, הוא כבר נעל נעליים אדומות-צהובות, מכנסיים כתומות וחולצה פרחונית.


אני יושב וצופה בקליפ של "לונג, לונג, לונג", שמורכב מעשרות תמונות של האריסון בגילאים שונים, ומנסה להביט בפנים הצעירות שלו ולראות רק את זה: ג'ורג' האריסון בן 18, ג'ורג' האריסון בן 20, אבל לא מצליח. הצורה שלו מקבלת את התוכן שלו, ג'ורג' הצעיר לא נפרד מהאריסון ההינדואיסט המבוגר, אי אפשר. המוות עושה ממך כדור בלתי חדיר של משמעות מובנית.

It's been a long long long time / How could I ever have lost you / When I loved you / It took a long long long time / Now I'm so happy I found you / How I love you / So many tears I was searching / So many tears I was wasting, oh oh / Now I can see you, be you / How can I ever misplace you / How I want you / Oh I love you / Your know that I need you / Ooh I love you / Oh


את השיר הזה הוא כתב באביב 1968, בגיל 25. זה מכאיב לחשוב על זה. שיר אהבה לאלוהים, בלי לומר את המילה המפורשת. זו מסורת של אלפי שנים. בשיר של הביטלס. הלהקה הכי פופולרית בעולם. הוא כתב אותו בהודו, כשהביטלס היו בריטריט ברישיקש. האשראם שבו התארחו הביטלס היה ריק כשהגעתי אליו. רק הודי מבוגר בחוץ הציע לעשות לי סיור בפנים תמורת תשלום "כי רק הוא יכול להיכנס". אמרתי תודה ופתחתי את השער. לא היה שם איש. רק טווסים צווחים כמו חתולים. כמה קופים עייפים עושים מה שקופים עושים תחת השמש. המבנים, חצי הרוסים, מלאים בגרפיטי צבעוני ומוקפים בצמחיה חצי יבשה. ממול, על הגנגס, פסל ענק של שיווה משגיח על ההרס הבנוי. מרוצה. נכנסתי לאחד הבונגלו'ז ומדטתי. האריסון התחיל את המסע שלו מעבר לחומר הנראה עוד בזמן צילומי הסרט Help באיי הבהאמה, במרץ 1965, בגיל 22, כשמייסד השיווננדה יוגה, סוואמי וישנו דבננדה, נתן לו במתנה ספר עם הסברים על תנוחות יוגה. בסצינה שהם צילמו במסעדה הודית נשמעה מוזיקה הודית ברקע עם סיטאר וטאבלה. בחודש מרץ בגיל 22 העזתי לומר לעצמי שאני מאמין באלוהים. זה היה בחדר סגור עם אור ניאון. לבשתי מדים. לא סיפרתי לאף אחד.

האריסון היה תמיד כל כך צעיר. מחר לפני 58 שנה הביטלס, או הקוורימן כפי שהם נקראו אז, הקליטו בפעם הראשונה שני שירים באולפן בליברפול. ג'ורג' היה בן 15. באותו יום בדיוק, 43 שנים מאוחר יותר, ב-2001, עיתוני בריטניה יצאו בכותרות: "הביטל ג'ורג' האריסון נמצא בטיפול, סרטן במצב מתקדם". ארבעה וחצי חודשים מאוחר יותר הוא נפטר כשבני משפחתו לצדו. הוא היה בן 58 בסך הכל.

התמונה האחרונה


זה היה יום עצוב עבורי. אחרי מותו יצא האלבום Brainwashed שהשלימו עבורו בנו, דהאני (קרוי על שם התווים השישי והשביעי בסולם ההודי) וג'ף לין. ייתכן שזה האלבום ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיים שלי. בין לבין הוא חי חיים שלמים של הארה, של נר שהוא המשיך להדליק בכל פעם שנכבה. הוא לא התבייש לספר לכל העולם שטריפ ה-LSD הראשון שלו פתח לו פתח לאינסוף: "בפעם הראשונה שלקחתי אסיד, זה פתח משהו בראש שלי שהיה בפנים, והבנתי המון דברים. לא למדתי אותם כי כבר ידעתי אותם, אבל במקרה זה היה המפתח שפתח את הדלת לגילוי שלהם. מהרגע שהיה לי את זה, רציתי את זה כל הזמן". כששאר הביטלס חזרו הביתה מרישיקש בעצבים, הוא נשאר. ועשה את המסע הלוך ושוב, הלוך ושוב. את האפר שלו שפכו לגנגס. אחרי המוות שלו המשפחה שלו הוציאה הודעה בזו הלשון: "הוא עזב את העולם כפי שהוא חי בו: מודע לאלוהים, לא מפחד מהמוות, שליו, ומוקף במשפחה וחברים".


הוא עשה מיליונים משירים על אלוהים. הוא היה אגדת רוקנ'רול. ואני מביט בפנים שלו בגיל 15, בגיל 19, ומנסה לראות אותם כפי שהם, ולא מצליח. אני מסתכל על תמונות שלי בגיל 10. בגיל 14. ולא מבין מה אני רואה. פעם, תחת השפעה, הבטתי בפנים שלי במראה, ולא ראיתי כלום. הפנים לא השתקפו. ועכשיו, הדבר שהוא אני עכשיו משתקף בפנים שלי? הדבר שאהיה בגיל 50? הדבר שאהיה אחרי שאמות?


בואו נדבר

תודה רבה! אשתדל לענות בהקדם

bottom of page