פסיכדליה כאמנות מודרניסטית

בתחילת השבוע נסעתי למוזיאון ישראל בירושלים, בעיקר כדי לראות את התערוכה שהוקדשה למאן ריי ואת התערוכה הגדולה בעקבות "קיצור תולדות האנושות" (שתיהן נהדרות ומומלצות מאוד). אבל דבר נוסף לכד את תשומת לבי: תערוכת עיצוב שמורכבת ממבחר מאוסף המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון, שעוצבה כך שהמבקר הולך בחלל התערוכה בצורה כרונולוגית.


על הרצפה משורטטות שנתות המציגות ארועים חשובים בהיסטוריה של המאה ה-20 עד תחילת המאה ה-21, ועל הקירות מוצגים במקביל פריטי עיצוב חשובים ופורצי דרך – החל מרהיטים וכלי מטבח ועד למוצרי חשמל ופוסטרים – כרזות לסרטים, פרסומות, כרזות ריאליזם סוציאליסטי, ואף פוסטרים המוכרים היטב לחובבי רוק – הפוסטר הפסיכדלי – ליד הנורה של אינגו מאורר והכסאות של האחים קסטיליוני. על אחד מהם, פוסטר מ-1967 שאויר על ידי בוני מקלין להופעה במועדון הפילמור בסן פרנסיסקו, נכתב כך: "כרזה זו והשתיים הקודמות לה נוצרו בסן פרנסיסקו באמצע שנות ה-60, בתקופת הפריחה של אמנות הפופ והאמנות הפסיכדלית. הן היו אמצעי השיווק הגרפי של אולמות הקונצרטים 'אבלון בולרום' ו'אודיטוריום פילמור' ופרסמו את הופעותיהן של להקות 'גרייטפול דד', 'ג'פרסון איירפליין', ה'בירדז' ורבות אחרות".

כמה משמח לראות את הפסיכדליה מוצגת כחלק אינטגרלי מההתפתחות המודרניסטית! לא שומעים על זה הרבה, וחבל. לרוב, כשמדברים על אמנות פסיכדלית, היא כביכול מנותקת מכל הקשר חיצוני, כאילו המשתנים היחידים שמרכיבים אותה הם המיינד שטוף ההלוצינוגנים של האמן, והקנבס/כלי הנגינה/מכונת הכתיבה.


אך אם כך הדבר, מדוע אנו מכנים רק את האמנות שנוצרה החל מאמצע שנות השישים בשם פסיכדליה? למה לא לקרוא ליצירות השיריות-פילוסופיות של יוון העתיקה בשם פסיכדליה? הרי ידוע שהאינטליגנציה של אתונה נהגה להשתמש בצמחים משני תודעה. ולמה לא מכנים את ספריו של לואיס קרול בשם "ספרות פסיכדלית"? למה מוזיקה שנוצרת באמזונס בהשראת טקסי איוואסקה איננה מוזיקה פסיכדלית? מה ההבדל בינה לבין השירים המוקדמים של פינק פלויד? ומה ההבדל בין שירה הינדית מהאלף הראשון שנכתבה בעקבות עישון ג'ראס לבין שיריה של יונה וולך?


התשובה פשוטה, אם כי לא מספיק מדוברת, כיוון שהאמנות הפסיכדלית לא מקבלת את המקום הראוי לה כאמנות אחות לאקספרסיוניזם, לפוטוריזם, לסוריאליזם, לדאדא ולשאר האמנויות המודרניסטיות. התשובה היא שהארכיטיפים של הפסיכדליה כפי שהיא מוכרת לנו יחודיים לחוויה האנושית המערבית שהתעצבה במאה ה-20. אמנם, ישנם דברים משותפים לחוויה הפסיכדלית בכללותה, ללא קשר למיקום הגאוגרפי של האדם או לתקופה בה הוא חי (כמו הרגשות פיזיות מסוימות, חוויות של יציאה מהגוף, ועוד ועוד), אך הדברים שמשתקפים באמנות הפסיכדלית כפי שאנו מכירים אותה הם תוצר מובהק של התקופה המודרנית.


כמיהה לחזרה לטבע, חזרה לילדות, ניסיון לגעת בצומח ובחי באופן לא שיפוטי ולא תועלתני, שבירת האגו, אהבה ללא תנאים – כל אלה הם מאפיינים שמופיעים באמנות פסיכדלית מודרניסטית, ולא בכדי. הפסיכולוגיה המודרנית, הניכור העירוני, האידיאולוגיות הפוליטיות ותגליות המדע, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, בין היתר, משפיעות מאוד על החוויה של האדם המערבי המודרני תחת השפעת סמים פסיכדליים. גם "במקום ההוא" המיינד מושפע מהמציאות. וכך, דברים אלה משפיעים גם על האופן בו האמן "מחזיר" מהמקום ההוא – שבו המיינד מגלה את ההוויה כפי שהיא, את הממשות, את האינסוף שנראה מבעד לדלתות התודעה, יו ניים איט – את הדברים באמצעות האמנות שלו.


לכן, כפי שאנו מדברים על התרבות והאמנויות המודרניסטיות בהקשר של החוויה האנושית-המערבית המודרנית, כך עלינו לדבר על פסיכדליה. היא ממוקמת ברצף ברור מאוד, כפי שהודגם יפה בתערוכת העיצוב במוזיאון ישראל. היא איננה מרחפת בחלל ריק.


#אמנות #עיצוב #פסיכדליה