לז'ואן מירו יש ראיה כמעט מיסטית של הטבע. בציורי הנוף שלו מ-1918, למשל, שהביוגרף שלו ז'אק דופון כינה "ריאליזם פיוטי" – נניח – הוא מעניק חשיבות לכל עלה וגבעול ולכל תנועה ומיקום של החומר במרחב, יחד עם גבולות קשיחים ותבניות וצורות חדות, מה שמעניק איזו תחושה שהתודעה הרגילה שלנו לא יכולה לתפוש אלא רק תחת מצבים מסוימים ובלתי רגילים (למשל בציורים "גן ירק עם חמור" או "עקבות העגלה").
ביולי 1918 הוא כותב לא.ס. ריקרט: "התחלתי לעבוד רק לפני כמה ימים. אני שוהה במונטרוז' מתחילת החודש. בשבוע הראשון לשהותי כאן לא עלה על דעתי ללכלך בד או לעשות כל דבר אחר. בבוקר, אני הולך אל החוף לשכב על הגב. אחר הצהריים טיול רגלי או באופניים לאורך קילומטרים. בשבוע השני התחלתי לחשוב על עבודה ובאמצע השבוע האחרון התחלתי לצייר שתי תמונות נוף. ללא פשטות או הפשטה. מה שמעניין אותי כרגע היא הקליגרפיה של עץ או גג בית, עלה אחר עלה, זלזל אחר זלזל, גבעול עשב אחר גבעול עשב, רעף אחר רעף".
ואיזה יופי מה שמירו כותב חודש לאחר מכן לג'.ס. ראפולס: "מה מענגת ההמתנה להבנת גבעול עשב בשדה – מדוע להמעיט בערך הדבר? קסמו של גבעול העשב אינו נופל מזה של עץ או הר. כולם מחפשים ומציירים רק את המסות הגדולות של עצים והרים, מבלי להקשיב לשירת העשבים והפרחים הקטנים, ומבלי לשים לב לחלוקי האבן הקטנים שבנקיקים – איזה קסם". ממש וויטמני, לא?
במאמרו האחרון לפני מותו ב-1963 ("התרבות והאינדיבידואל"), מציע אלדוס האקסלי את דרך ההתבוננות הזו כשער למצבי תודעה שונים. הוא מצטט שיר של וורדסוורת', שבו המשורר ננזף על ידי חברו:
You look round on your Mother Earth, As if she for no purpose bore you; As if you were her first-born birth, And none have lived before you!
וכותב: "זה מה שהאמן, בעל החזיון והמיסטיקן חייבים לעשות, ולמעשה תמיד עשו". לדבריו, "במצב של פסיביות מודעת אנחנו מאפשרים את ההתהוות של צורות תודעה שונות מהתודעה התועלתנית של חיי הערות הנורמליים. ידע אנליטי שימושי על העולם מוחלף בסוג כלשהו של היכרות מוארת רוחנית עם העולם, אם כי בלתי נחוצה מבחינה ביולוגית. למשל, ניתן להגיע להיכרות אסתטית ישירה של העולם כיופי. או שניתן להגיע להיכרות ישירה עם המוזרות הפנימית של הקיום, עם חוסר הסבירות הפראית שלו. ולבסוף, ניתן להגיע להיכרות ישירה עם האחדות של העולם".
הפסיביות המודעת הזו של מירו סייעה לו להגיע למצבי תודעה שונים, שניכרים בתקופות השונות של עבודתו. היכרות אסתטית עם העולם כיופי ניכרת בציוריו ממונטרוז' ב-1918. היכרות עם המוזרות הפנימית של הקיום ניכרת בציוריו מתחילת שנות העשרים. והיכרות עם האחדות של העולם ניתן לראות בציוריו משנות השישים, בהשפעת האקספרסיוניזם האמריקאי – למשל הטריפטיכון הכחול שלו.
"גן ירק עם חמור"
"עקבות העגלה"
גם בציורים שלו מתחילת שנות העשרים, שבהם הנוף התחיל להפוך לאסופה של סמלים, למשל ב"חווה", ובמידה רבה יותר ב"שדה חרוש" או "נוף קטלאני", מדובר בראיה של הטבע באופן בלתי שגרתי, כמעט חדירה אל המטריקס ואל הייצוג של העולם ש"בחוץ" כמערכת סמלים, כשפה. כמו שכותב האקסלי, "היכרות עם המוזרות הפנימית של הקיום". ועדיין, הכל בתנועה, הכל דינמי. גודלם של הפרטים השונים אינו קשור בהכרח לפרספקטיבה או לגודלם במציאות, אלא למידת חשיבותם. העצמים הטבעיים מושטחים ומרוקנים מהתכסיסים שהם מבצעים על העין הרגילה שמביטה בהם, ונשארים עם משמעותם המזוקקת, כפי שרואה אותם מירו. אפילו ההבדל בין השמים לאדמה כמעט נמחק – אור השמש צהוב, אז השמים צהובים. "אני משתמש במציאות כנקודת מוצא, אף פעם לא כמטרה", הוא אמר פעם.
"החווה"
"השדה החרוש"
"נוף קטלאני"
והנה דוגמה להיכרות עם האחדות של העולם, בטריפטיכון "כחול" מ-1961. נראה כאילו הדבר היחיד שניתן לשים לב אליו הוא התנועה, האנרגיה. העצמים עצמם מתבטלים, ההבדלים והניגודים מתאחים.
אבל אחד הציורים שלו שהכי מעניינים אותי הוא דווקא "השולחן (טבע דומם עם ארנבת)" מ-1920:
הניגוד החריף בין החי לדומם. השולחן זוהר באור וצבע פלאי, נראה כאילו הוא עומד לקרוס מרוב משמעות. שלושה עשורים מאוחר יותר יכתוב אלדוס האקסלי על הקשר בין הקוביסטים לחוויה המיסטית ב"דלתות התפישה": "שולחן כתיבה קטן … כיסא נצרים ומאחוריו שולחן עבודה. שלושת אלה יצרו תבנית מורכבת של קווים מאוזנים, מאונכים ואלכסונים – תבנית מעניינת מאוד בשל העובדה שהיא לא התפרשה במונחים של יחסי מרחב. שולחן, כיסא ושולחן עבודה הצטרפו זה לזה בקומפוזיציה שהייתה כמו משהו של בראק או חואן גריס, טבע דומם הקשור בברור לעולם האובייקטיבי, אך מבוצע ללא עומק, ללא כל נסיון לריאליזם צילומי. הבטתי ברהיטים שלי לא כתועלתן שצריך לשבת על כסאות ולכתוב על שולחנות, ולא כצלם או מדען מתעד, אלא כאסתטיקן טהור שכל עניינו אך ורק בצורות וביחסים שלהן בתוך שדה הראייה או מרחב התמונה. אך בזמן שהבטתי, המבט הקוביסטי האסתטי הטהור התחלף למה שאני יכול לתאר רק כחזיון המקודש של המציאות".
ולא רק השולחן מצויר בצורה בלתי תועלתנית. גם החיות, שאמורות כביכול להיות מזון. על השולחן נמצאים לא רק ירקות חיים, אלא למרבה הפלא, גם בעלי חיים – חיים. התרנגול, תרנגול על כל נוצותיו המובחנות והחיים הנפוחים בו. הארנב, ארנב על כל הקפוץ ומתוח בו. הדג, דג של ממש, לא חתיכת פילֵה. לא חתיכות בשר. הריאליזם מבצע מניפולציה במציאות ומשאיר את הצופה מבולבל.
הרבה זמן תהיתי אם מדובר בעמדה מוסרית או שזה חלק מהרצון של מירו לשים לב לכל עלה ולכל שערה רוחשת חיים, ואז הבנתי שהצלחת שעליה מונח הדג מצוירת בסגנון שבו מצוירות החיות. לא בסגנון של השולחן הדומם. על השולחן נמצא גם כד מים שמצויר בזויתיות הזוהרת של השולחן. אבל הצלחת לא, היא ריאליסטית להכאיב, כמו הדג. כלומר, בכל זאת, היא והדג נתפשים כיחידה אחת. מירו לא עושה את האבחנה בין דומם לחי (האם יש כזו בכלל?) עד הסוף. יש תועלתנות בכל זאת. הדג הוא בכל זאת ארוחה. זו תודעה של אדם שאוכל בעלי חיים. לא מיסטי עד הסוף.