מקיר המוזיאון לשעתוק המסחרי: ס. ניל פוג'יטה

עושה לי את זה מאוד לאחרונה: המעצב הגרפי ס. ניל פוג'יטה.


פוג'יטה נולד בהוואי ב-16 למאי 1921 להורים יפנים, ולכן לאחר פרוץ המלחמה עם יפן הוא הושם במחנה ריכוז בארה"ב ב-1942, מתוקף צו מנהלתי 9066 (בקרוב אצלנו?). חוק הגזע היה מחמיר: גם אם סבא רבא שלך היה יפני, אתה מתאים למחנות. בתחילת 43' היפנים במחנות הריכוז (מדובר על מעל ל-100 אלף איש) קיבלו שאלון למילוי כדי לבחון את מידת הנאמנות שלהם. חוץ משאלות כמו "מה אתה מעדיף, בייסבול או ג'ודו, את ישו או את בודהא" הם נשאלו גם אם יהיו מוכנים לשרת בצבא. אשכרה. פוג'יטה ענה כן, והתגייס ליחידה של אמריקאים-יפנים שהייתה למעוטרת ביותר בסוף המלחמה.


אחרי המלחמה הוא סיים את הלימודים שלו והצטרף לחברת התקליטים קולומביה, בתקופה שבה הם התחילו לקחת את עניין עטיפות האלבומים ברצינות. עד אז מרבית האלבומים הציגו תמונה עם כיתוב פשוט, לכל היותר. שם פוג'יטה עיצב כמה מעטיפות הג'ז האיקוניות ביותר, ובהמשך הקריירה שלו עבר גם לעצב כמה כריכות ספרים מוכרות.

מה שנהדר בעטיפות שהוא עיצב זה איך שהוא לקח את ההשפעות מפיקאסו, מאטיס, בראק והבאוהאוס של קנדינסקי ושילב אותן באופנה המסחררת של האקספרסיוניזם המופשט והגאומטרי באותה תקופה. בסוף שנות החמישים התערוכה The New American Painting של MOMA הייתה בשיא האופנה והדברים שהוא עשה לאלבומים של דייב ברובק (Time Out) או צ'ארלס מינגוס (Ah Um) עם הציורים שלו, או הקאט אנד פייסט לארט בלייקי והמסנג'רס – הדהדו את זה באופן פשוט מופלא. הבופ של שנות החמישים היה בדיוק הכתובת לאקספרסיוניזם.


הפילוסופית סוזן לנגר, שפוג'יטה עיצב את הכריכה של אחד מספריה, כתבה ב"פילוסופיה במפתח חדש" שמה שעושה את היצירה לבעלת משמעות אמנותית אינם התכנים או החומרים הפיזיים, אלא התבניות המופשטות שמארגנות אותם למכלול (לעומת השפה ש"נכשלת להעביר את התבניות המתחלפות בלי הרף, את הרב-משמעות של הניסיון הפנימי ואת הסביכות שלו, את משחק הגומלין של הגשות עם המחשבות והרשמים, עם הזכרונות והדי הזכרונות, עם ההזיות החולפות או עם עקבותיהן החרותות בכתב סתרים שהופך את הניסיון הפנימי לחסר שם").


היא התמקדה במוזיקה, אבל אם חושבים על ההגות שלה גם בהקשר של "על הרוחני באמנות" של קנדינסקי (לצבעים וצורות והצירופים שלהם יש משמעות פנימית רגשית שטבועה בהם) או של גתה שאמר ש"הצבע והצליל הם כמו שני נהרות שמקורם באותו הר", אפשר להבין איך זה יושב בול על אקספרסיוניזם וג'ז.

בראיון מ-2007 ל-AIGA פוג'יטה סיפר יפה את הסיפור של השינוי בעיצוב תקליטים ברוח המדוברת: "היו הרבה שינויים בעסק הזה. הייתי נוסע בכל רחבי המדינה ומדבר עם מוכרי תקליטים. שאלתי אותם איך הם מוכרים תקליטים, כי הרגשתי שצריך גישה חדשה. בימים ההם, מוכרים היו משקיעים הרבה יותר זמן בממש למכור את התקליטים ללקוחות. חשבנו איך אפשר להשתמש בדימויים או תמונות בדרך יותר יצירתית. חשבנו על מה התמונה אומרת על המוזיקה ואיך אפשר להשתמש בזה כדי למכור את התקליט. ואמנות מופשטת נהייתה פופולרית אז השתמשנו בהרבה יותר הפשטה בעיצובים – בעיקר עם תקליטי ג'ז אבל גם בקלאסי. ג'ז הצריך הפשטה, איזושהי עיצוביות, באמצעות ציירים מודרנים". פוג'יטה מת ב-23 לאוקטובר 2010.


בשבוע שעבר צוינו 70 שנה לסגירה של מחנה הריכוז האחרון של יפנים על אדמת ארה"ב. כן, זה עוד החזיק אחרי המלחמה. רק שנים אחר כך, ב-1988, התנצל רשמית נשיא ארה"ב, רונלד רייגן, והודיע שהיה מדובר ב"דעה קדומה גזענית, היסטריה של תקופת מלחמה וכישלון מנהיגותי".


#אמנות #מוזיקה #עיצוב