הכל מלא אלים: על התודעה השורה בכל

ב-1861, בספרו "על אודות הנפש", תיאר הפסיכולוג הגרמני גוסטב פכנר את הניכור של בני האדם מהחיים: "אני שואל את עצמי כיצד ייתכן שדעתם של בני האדם התרחקה מהחיים עד כדי להאמין שהאדמה אינה יותר מגוש יבש, ולחפש מעליה וסביב לה מלאכים בשמים הריקים".


אנחנו כל הזמן מחפשים מלאכים בשמים הריקים במקום להביט בחיים עצמם. כבר לפני כאלפיים וחמש מאות שנה אפלטון העמיד את האידאות המושלמות והבלתי מושגות מעל העולם שבו אנחנו חיים; האמונה בעולם הבא כממשי יותר מהעולם הזה מונהגת כבר כמעט אלפיים שנה על ידי הכנסייה; וכבר ארבע מאות שנה שדעתם של בני האדם בעולם המכונה "מפותח" רחוקה מאוד מהחיים המונחים לפניהם ממש. במקום להביט בחיים ולזהותם ככאלה, בני האדם מעלים בדעתם רעיונות אודות החיים ונוהים אחריהם, כאדם רואה אשר אולף להאמין שרק כאשר הוא עוצם את עיניו רואה הוא באמת.


ב-1848, ב"חיי הנפש של הצמחים", שאל פכנר: "בנוסף לנפשות אשר מתרוצצות וצועקות וטורפות, האם לא ייתכן שישנן נפשות אשר פורחות דומם, אשר נושפות את ריחן, אשר מרוות את צמאונן ומספקות את דחפיהן על ידי נביטה? אינני יכול לתפוס מדוע להתרוצצות וצעקה יש זכות מיוחדת, לעומת פריחה ופליטת ריח, להימנות כסימנים לפעילות נפשית ורגישות".

גוסטב פכנר

פכנר השתייך לזרם הרומנטי-אידאליסטי הגרמני של המאה ה-19, אשר ביקש לראות בכל דבר בטבע נפש, בכל דבר בעולם חלק מהמודעות הגדולה. רומנטיקנים אלה היו חלק משרשרת דורות מכובדת של הוגים במערב, מתאלס, דרך ג'ורדנו ברונו ועד ברוך שפינוזה, אשר ראו ביקום כולו תופעה מאוחדת ובעלת מודעות, נפש, תודעה, אינטליגנציה, תפיסה – כל תקופה והמונח הפילוסופי שלה לדבר אשר כביכול מנוגד או שונה מהחומר – אולם למרות שרשרת הוגים מבריקה זו, ולמרות היסטוריה אדירה של אמונות ותפיסות דומות בקרב עמים רבים ברחבי העולם מזה עשרות אלפי שנים, התפיסה הרווחת בקרב בני האדם עודנה שהעולם ברובו הוא חומר דומם, שלא לומר מת, חסר חשיבות, ודאי שונה לגמרי מבני האדם, שבהם יש ניצוץ של דבר ייחודי לגמרי.


אנו מרגישים שהכלב שלנו חי ושהוא בעל מודעות או אינטליגנציה כלשהי. אנו מייחסים לו תכונות שאנו קוראים להן אנושיות. סרטי טבע אף לימדו אותנו שישנם קופים שאינם שונים מאיתנו מהותית מבחינת האינטליגנציה שלהם. אם אנחנו פתוחים מאוד אולי נאמין גם, כפי שפכנר הפציר בקוראיו כבר באמצע המאה ה-19, שצמחים מרגישים, רואים, שומעים, מחליטים החלטות. ועדיין, אנחנו מאמינים שיש בנו משהו מיוחד, איזה יסוד שלא נמצא בדברים אחרים בטבע, ניצוץ – אפילו החילונים שבנו מתפתים לומר אלוהי – של מודעות, נפש, אינטליגנציה, נשמה, תפיסה שהתפתחה עם האבולוציה שמציירת אותנו בקצה הענף האחרון בעץ החיים.


האמונה הזו איפשרה ועודנה מאפשרת את הניצול וההרג היומיומי והשיטתי של מיליוני בעלי חיים לטובת שעשוע, מלבוש, מאכל ומחקר, את ניצול האדמה וגופי המים וכינויים "משאבי טבע" לטובת האדם, את נישול וניצול העמים ה"פחותים" מזה מאות שנים. אבל מה מסביר את האמונה הזו? מה מוכיח את ההישענות הנוחה שלנו על ההנחה שבני האדם – בעבר הגבר הלבן והיום, עבור רובנו, כל בני האדם – הם בעלי תודעה שונה מהותית ונבדלת משאר בעלי החיים, הצמחים, המינרלים, האטומים? התשובה: אך ורק החוויה הסובייקטיבית, התחושה שאני מבין את הרגשותי ואת הקשר בינן לבין העולם האובייקטיבי שסביבי, וגזירה מכך שהדומים והדומות לי חווים את אותה החוויה.


אולם החוויה הסובייקטיבית לעולם לא תאפשר לי להכיר מבפנים את החוויה של האדם שמולי. אין לי דרך לדעת לבטח שיש לו רצון, שיש בו רגשות, שהוא חש כאב. אני מאמין שהוא חש כאב כי כשהוא נפצע הוא צועק ובוכה כמוני. במילים אחרות, אני בונה את העולם על פי אמות המידה האנושיות, אמות המידה שלי. לכן ניתן להתעלם מזעקותיה של פרה אשר עגלה נלקח ממנה ברפת. אמנם היא משמיעה קולות, אבל הם לא בדיוק הקולות שמשמיעה אם שתינוקה נלקח ממנה. לא ניתן להוכיח שהיא באמת חשה כאב, או שהכאב הזה מיתרגם בתודעה שלה לסבל. תירוצים מסוג זה נשמעים רבות, ודאי ככל ש"יורדים" בסולם המורכבות של בעלי החיים. כולנו מכירים את האמירה המקושקשת שדגים לא מרגישים כאב כלל. ומה לגבי עצים? ניתן לראות תגובה פיזית בקרב עץ שנכרת, התייבש או נפגע ממזיקים – החל מפליטת חומרים כימיים לאוויר כקריאת עזרה לחרקים מסייעים, דרך הפרשת חומרים דרך העלים כדי למנוע מבעלי חיים לאכול אותם ועד שינוי התנהגותי בכל הקשור לפריחה או שאיבת מים מהאדמה. אבל כל הדברים האלה אינם מתרחשים בשפת בני האדם, ולכן אנו אומרים שעצים אינם מרגישים כאב ואינם סובלים.


הקריאה של היקום כולו דרך השפה האנושית, והיחס אליו דרך אמות המידה המוסריות הנגזרות מכך – למי מותר להכאיב ולמי לא, ממי מותר לקחת וממי אסור – משונה במקרה הטוב ומגוחכת במקרה הרע כשלוקחים בחשבון את סדרי הגודל שבו. על פני כדור הארץ חיים היום כמעט שמונה מיליארד בני אדם. על כל אדם אחד ישנם, על פי ההערכות, 1.4 מיליארד חרקים. עוד על פי ההערכות, ישנם בעולם כשלושה טריליון עצים ו-3.5 טריליון דגים. מדענים מעריכים כי בסך הכל יש על הפלנטה שלנו בלבד כטריליון מינים שונים של בעלי חיים, כשרק אלפית האחוז מתוכם מזוהים ומוכרים. בני האדם מהווים שיעור זניח מסך החיים על פני כדור הארץ. זה שופך אור מעט אחר על העובדה שאנחנו גוזרים את היחס לכדור הארץ ואת דעתנו על החיים בכלל באופן אנתרופוצנטרי, כלומר מנקודת מבט אנושית.


אחד המשחקים הפופולריים שאנו משחקים כילדים, שמנכיחה את האנתרופוצנטריות, הוא "חי, צומח, דומם". בלי להבין זאת, מוטמעת בנו מילדות ההבחנה שעשה אריסטו בין סוגי הנפשות הקיימים בטבע: הנפש הנזונה, הנפש החשה והנפש התבונית. אריסטו חקר את עולם הטבע והגיע למסקנה שלצמחים אמנם יש נפש, אולם מדובר בנפש פרימיטיבית למדי – הצמחים מסוגלים להזין את עצמם בלבד. בנפש החשה ניחנים גופים שמסוגלים בנוסף להזנה גם לחוש – כלומר, בעלי החיים. ואילו בראש הפירמידה עומד האדם (וגם גרמי השמיים), שלנפשו יש את היכולת להשתמש בתבונה.


אבל ההסתכלות על היקום כולו דרך פריזמה אנושית היא דבר מובן. כשאני מביט סביבי אני רואה את כל הקיים ברדיוס קבוע, ואני נמצא במרכז המעגל. כל הנתפס – נתפס דרך החושים שלי. אני הוא מרכז היקום. אבל התפיסה הזו חייבת להשתנות, כי למרות שנדמה שהיא מוכחת כנכונה מעצם התיאור שלה, היא שגויה ממש כמו התפיסה הגאוצנטרית.

עד אמצע המאה ה-16 התפיסה הרווחת לגבי מקומו של כדור הארץ ביקום הייתה גאוצנטרית, כלומר כזו המציבה את כדור הארץ במרכז: הרי האדמה שעליה אנו עומדים יציבה ואינה זזה; מנגד, גרמי השמים סבים סביבנו. מכאן נובע שכדור הארץ עומד במרכז היקום. המהפכה הקופרניקאית, שהחלה עם פרסום "על תנועת גרמי השמיים" של האסטרונום ניקולאוס קופרניקוס ובאה לידי השלמה עם ממשיכיו טיכו ברהה ויוהאן קפלר, עשתה מהפכה באופן שבו אנו תופסים את מקומנו במערכת השמש וביקום. היום אנו מחזיקים בתפיסה הליוצנטרית, כלומר ברור לנו שכדור הארץ סובב סביב השמש ולא להפך, חרף מה שמראות לנו עינינו. באופן דומה, למרות שחושינו מטעים אותנו לחשוב שאנחנו נמצאים במרכז היקום, זה לא ממש המצב. או לפחות, יש עוד אינסוף תודעות, או דברים שנחווים מבפנים, שגם הן נמצאות במרכז היקום ממש כמונו. עבור כל אטום ואטום היקום נמתח לכל הכיוונים עד אינסוף, ממנו והלאה. ההשפעות ההדדיות של אובייקטים ביקום לא צריכות לכלול בני אדם כדי להתקיים. הכיסא והשולחן משפיעים זה על זה פיזית ולכן משנים זה את זה, וכך גם מערכות יחסים בין חלקיקים תת אטומיים. אתם, הקוראים את המשפט הזה, לא קיימים עבור 99.999 אחוזים ממערכות היחסים בין אובייקטים ביקום.


השאלה מהי תבונה – ובכלל, המשמעויות של המילים תודעה, מודעות, אינטליגנציה ותפיסה – עודה נחקרת על ידי פילוסופים, חוקרי מדעי המוח ובלשנים. יש אסכולה שמאמינה שניתן לתת תשובה חומרית, פיזיקלית, לשאלה הזו. ישנה אסכולה שמאמינה שלא ניתן להגיע לתשובה כלל. נראה לי שאפשר לתת לסוגייה הזו לרחף באוויר בינתיים, ללכת מסביב לה ולתהות – מדוע היום, כשאנו יודעים כל כך הרבה על היקום, מהמרחבים העצומים של החלל ועד העולמות הקטנים מכדי לתפוס שבגרעין האטום, אנו עדיין עושים את ההפרדה הזו בין סוגי נפשות, מדרגים את רמות התודעה בטבע ובעיקר: מדוע אנו גוזרים מכך אמות מידה מוסריות. ואם נסכים שהגבול בין מודע ללא-מודע לא עובר בין בני אדם לחיות, או בין חיות לצמחים, למה לא להמשיך עם זה עוד? למה להציב מעבר לגדר את האבנים, המינרלים, המולקולות, האלקטרונים?


דמיינו שאתם יושבים מול שני מסכים. באחד מהם מודל ממוחשב של אטומים ביקום אשר מצייר אותם כנקודות נעות במרחב, ובמסך השני מודל של בני אדם בעיר כלשהי שמציג אותם גם כן כנקודות נעות במרחב. שני המסכים מציגים דבר זהה: נקודות מתחברות ומתפרקות, נפגשות ומתרחקות. הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר גרס ש"מבפנים", הכל רצון – כל מה שאנחנו רואים מבחוץ כגופים טבעיים שזזים ופועלים בעולם, אותו דימוי של עולם שמופיע לנגד עינינו, הוא למעשה הרצון של היקום לפרוץ, להיות. אטומים מתחברים לאטומים מסוימים – אטומי מימן וחמצן נוטים להיות זה עם זה. כך יש מים ביקום. לולא היו נוטים לעשות זאת, לא היו חיים כלל, ככל הנראה. מדוע הם נוטים להיות זה עם זה? מדוע הם לא פשוט מרחפים בחלל הריק והקר, מרוחקים זה מזה, ללא מגע? ומדוע, למרות שאנחנו יודעים – באופן המדעי של ידיעה, זה שאנו מעריכים יותר מכל – שאטומים נוטים להתחבר זה עם זה, אנחנו לא מייחסים להם רצון או תודעה מסוג כלשהו?


זו השאלה ששואלים הפילוסופים בזרם שנקרא Panpsychism (המסורת הפילוסופית שטוענת ש-psych, כלומר רוח, תודעה או מנטליות, הוא תכונה של המציאות ומשהו שקיים בכל דבר בה). פאן-פסיכיזם הוא דרך אמצע פילוסופית, בין הגישות השולטות בפילוסופיה ובאמונה הכללית היום – דואליזם מצד אחד ומטריאליזם קיצוני מצד שני. הדואליזם טוען שחומר ורוח, או גוף ונפש, הם שני דברים שונים לחלוטין. מטריאליזם, או פיזיקליזם, טוען שאין דבר כזה נפש ושתודעה היא בסך הכל תוצר לוואי של תהליכים פיזיים במוח. דואליזם לא מאפשר לגשר על הפער בין החומר והרוח כדי להגיע לתאוריה מאוחדת של המציאות, ופיזיקליזם לא פותר את הבעיה הקשה של התודעה – איך ולמה בכלל מתעוררת חוויה סובייקטיבית מתוך תהליכים פיזיים. פאן-פסיכיזם, גם אם קשה לקבל אותו בהתחלה, הוא גישה הרבה יותר הרמונית.


יש גישות שונות בתוך פאן-פסיכיזם. יש מי שטוען שהמחשבה ממש היא תכונה שקיימת במציאות עצמה, ושהיא מתקיימת גם בחומר דומם לכאורה. יש גישה אחרת שלפיה התכונה הבסיסית במציאות היא לא מחשבה, אלא חוויה מודעת כלשהי, כלומר שגם לחלקיקים תת-אטומיים יש משהו שזה מרגיש להיות כמוהם, כלומר יש להם פנימיות, או חוויה פנימית, גם אם היא לא קוהרנטית כמו מחשבות. ההגות הפאן-פסיכיסטית מסועפת מאוד, כוללת הוכחות מדוקדקות להיותה של התודעה דבר מה שקיים ברמה הבסיסית של המציאות, ומלאה בהוגים וספרים. כדי לכסות אותה ולו במעט לא יספיק הפוסט הזה, אבל אם תתנו לי עוד קצת מאמונכם אגיע למקומות שרלוונטיים מאוד לחיינו.


פאן-פסיכיזם במערב הולך אחורה עד לפילוסופים הקדם-סוקרטיים ביוון, ומגיע לתקופה המודרנית דרך הוגי הרנסנס ועד שפינוזה, לייבניץ ושופנהאואר – הפילוסופיה של כל אחד מהם ניסתה להראות שטבעה של המציאות כולל מאליו מודעות. המאה ה-19 הייתה תור הזהב של הפאן-פסיכיזם, והיא זו שהובילה אל מה שנחשב לשיא ההגות בתחום – זו של אלפרד נורת' ווייטהד. אם המחשבה על קיומה של פעילות מנטלית מורכבת בקרב תאים, מולקולות או אטומים נשמעת לכם מופרכת, דווקא הפילוסופיה של ווייטהד תרכך את המכה.

א"נ ווייטהד

ווייטהד ביקר את האמונה שיש דבר כזה חומר קבוע שמתמשך בזמן עם זהות אחת מובחנת. הפילוסופיה נוטה לראות בשולחן מסוים, או באדם בשם נדב, עצם קבוע ויציב שאפשר לדבר עליו כמשהו בעל זהות מובחנת שמתמשך בזמן. אבל ווייטהד האמין שכל דבר קבוע לכאורה כזה הוא בסך הכל התמשכות של ארועים, כמו להבה של נר – היא נראית לנו כמו עצם יציב וקבוע אבל היא לא באמת "דבר", היא בסך הכל ביטוי ויזואלי להתחמצנות אטומים. התהליכים האלה, לפי ווייטהד, הם מה שבאמת קיים. יש התהוות, לא הוויה.


לפי ווייטהד, הקשרים שנוצרים בין אובייקטים בעולם הם מה שמגדיר אותם, אין אובייקטים שעומדים לבדם. כל הדברים מתהווים באופן מותנה זה כלפי זה, משפיעים זה על זה. הגבולות של כל עצם ועצם הם למעשה ביטוי של הכוחות שפועלים עליהם ושלהם הם מגיבים. דמיינו תבנית שתי וערב – האם מה שקיים הם ריבועים, או שהריבועים הם תוצר של הקווים שמגדירים אותם? אנחנו נוטים לראות עצם במיקום כלשהו ובזמן כלשהו כדבר הבסיסי ביותר במציאות – ספר המונח על השולחן כאן, תמונה התלויה על הקיר שם; אלא שאם אובייקט כלשהו קיים ללא כל קשר לאובייקטים אחרים, הוא לא באמת קיים. אובייקטים, אליבא דווייטהד, הם סך כל הקשרים, ההשפעות והתגובות שלהם לאובייקטים אחרים. אובייקטים מושכים ודוחים זה את זה בזמן-מרחב, משפיעים על החומריות זה של זה ממש. אנחנו מכירים את זה מפלנטות בחלל אבל זה קורה גם בקרב חפצים יומיומיים הרבה יותר, וגם ברמות מיקרוסקופיות. לכן, כל אובייקט או ישות בעולם פועלים במסגרת ההשפעות של הישויות האחרות עליהם, אבל הם בכל זאת פועלים. והם עושים זאת באופנים שאין לנו דרך לצפות בוודאות – לא מה אדם יעשה, לא לאן ציפור תעוף, ולא לאן ינוע אטום. הפעולות של כל הישויות ביקום תלויות אלה באלה והן פועלות בתגובה לישויות אחרות. כל ישות חווה "מבפנים" את סך ההשפעות והפעולות עליה ופועלת בעולם בהתאם להן. לכן, אולי מחשבה היא לא משהו שקיים בכל דבר ביקום, אבל חוויה בהחלט כן.


ואם כל דבר ביקום חווה את היקום שסביבו, האופן שבו אנחנו חושבים על החיים צריך להשתנות. גם אם אנחנו לא אנימיסטים שמאמינים שכל נהר, ענן או טיפת מים כוללת נפש או פעילות מנטלית מורכבת, הרי שלאותם נהר, ענן וטיפת מים יש פנימיות. הם לא רק אובייקטים שאנחנו תופסים ומנתחים באינטלקט שלנו. מבעד לשריון, מבעד לעטיפה, מבעד לחומר שנתפס בחושינו, יש היפוך, פנימה-החוצה, הפיכה; יש חוויה מבפנים.


במאה השנה האחרונות פחות או יותר, מאז השיא של ווייטהד, המדע והפילוסופיה איחדו ידיים בניסיון להסביר את כל המציאות כחומר בלבד, כמחשב שעושה חישובים שרק נדמים לנו כחוויה סובייקטיבית. אלא שבשנים האחרונות משהו משתנה. גם ה-MRI המשוכלל ביותר לא יסביר איך ולמה מה שנראה כתהליכים כימיים ופיזיקליים בכלל מרגיש כמו משהו, והרס הפלנטה מחזירה לקדמת הבמה את האנימיזם והפאן-פסיכיזם העתיקים. גם אסכולות פילוסופיות חדשות כמו Object Oriented Ontology (שראויה ליותר מאזכור אגבי) דוחות את העליונות של החוויה האנושית על פני שאר הקיום, ואת האמונה שדברים קיימים רק כקונסטרוקט של התודעה האנושית, התרבות האנושית או הפיזיקה. דברים קיימים גם כשלעצמם, וגם אם לנו אין גישה אל מה שהם באמת, להם יש. הם חווים את עצמם ואת שאר היקום מבפנים.


אלא שהתרחקנו מהחיים כל כך, עד שאנו יכולים לראות באדמה לא יותר מ"גוש יבש ודומם", כפי שכתב גוסטב פכנר. ומה בכלל המשמעות של המילה "דומם" ביקום שרוחש פעילות ללא הפסקה? ההרס והחורבן נוגעים לכל ישות וישות, כל אלקטרון חווה אותו מבפנים. אבל גם הטוב והמעשים הנכונים נחווים מבפנים על ידי הדברים בעולם. וכשלוקחים בחשבון שהכל קורה כאן, בעולם, לא בשום מקום אחר, כל פעולה שלנו נטענת במשמעות זוהרת כמו אלף שמשות, משפיעה על אינסוף הישויות החוות ביקום ומתווספת לשרשרת הפעולות הגדולה, שמגדירה את כל הקיים והופכת אותו למה שהוא.


#אנימיזם #פאןפסיכיזם #פילוסופיה