הגישה המהפכנית של אורסולה ק' לה גווין לספרות ולהיסטוריה

הנטייה הראשונית שלנו, כשאנחנו מסתכלים סביבנו, היא לחשוב שהעולם מורכב מאינספור צורות. אבל כשמפשטים אותן מבינים שהיקום כולל למעשה שתי צורות בלבד: קו ועיגול (או מצולע). יש צורה ללא פנים ויש צורה עם פנים. יש צורה שהיא גבול ללא תוכן ויש צורה שהיא גבול שמכיל תוכן. יש אחד ויש אפס. יש צורה זכרית ויש צורה נקבית. התרבות האנושית מבוססת על שתי הצורות הללו באופן דיכוטומי, והסיפור השולט בהיסטוריה ובתרבות שלנו הוא הסיפור של הקו, של האחד, של הגבול ללא תוכן: החנית, החץ, הכיוון הליניארי של הזמן וההיסטוריה, הזכר; אפילו בשפה בינארית הסימן 1 מסמן את היש, בעוד 0 מסמן את האין. 0, הצורה המכילה, העגולה או המצולעת, היא צורה פלואידית יותר, היא מספרת סיפור אחר, שהתרבות האנושית, הפטריארכלית, המערבית לפחות, מקשרת לנקביות, נשיות, מסתורין, מעגליות. כביכול אין בה את ההחלטיות של הצורה 1 הזכרית, הגברית, שמתקדמת למטרה.


שתי הצורות הללו הולכות איתנו, אם לא באופן אונטולוגי כחלק מהדבר כשלעצמו, אז לפחות בתפיסה שלנו מהרגע שבו התחלנו לספר לעצמנו את הסיפור של עצמנו, מהרגע שבו נולדה התרבות האנושית. הצורה השלטת, כאמור, היא הקו.


לאחרונה אני קורא הרבה את אורסולה ק' לה גווין, והרעיונות שעולים מהספרות שלה קונים אחיזה איתנה בתודעה שלי. ב"Left Hand of Darkness" מסופר על פלנטה שבה אין זכר ונקבה; היצורים בה הם הרמפרודיטים. ב"The Word for World is Forest" מסופר על פלנטה שבה הגברים הם המהרהרים, החולמים, המסתוריים, והנשים הן הפוליטיקאיות, המחושבות, המובילות. לה גווין מערבבת את הצורות. גם העלילות עצמן לא פועלות בדיוק כמו חץ שלוח למטרה. לומר שזה מעניין זה אנדרסטייטמנט. ניסויי המחשבה והכתיבה שלה מערערים את כל מה שחשבתי על מדע בדיוני ועל ספרות בכלל. עד כמה היא רחוקה מפיליפ ק' דיק, למשל, שעם כל המורכבות הנהדרת של הספרות שלו, היא לגמרי חץ שלוח למטרה. מתברר, לי לפחות, שהצורה האחרת אפשרית ומעניינת לא פחות, אולי אנושית יותר, אולי חומלת יותר, אולי הולמת יותר לתקופה שבה אנחנו חיים ולדברים שבפניהם אנחנו עומדים בכדור הארץ של 2019.


במאמר שהיא כתבה ב-1986, "תאוריית סל הקניות של הספרות", היא נותנת רקע ובסיס לגישה שלה לספרות, למדע בדיוני, למגדר, להיסטוריה האנושית. בפחות מ-2,000 מילה היא מצליחה לתאר גישה שונה לגמרי לתרבות האנושית בכלל, כזו שמתבססת דווקא על הצורה 0 במקום על הצורה 1. אותי זה מאוד ריגש ועניין, אז תרגמתי אותו. הנה הוא כאן לפניכם:


תאוריית סל הקניות של הספרות

באזורים הממוזגים והטרופיים שבהם נראה שהומינידים התפתחו לבני אדם, המזון העיקרי של המין היה ירקות. 65 אחוזים עד 80 אחוזים ממה שבני אדם אכלו באזורים הללו בתקופות הפלאוליתית, הנאוליתית והפרה היסטורית הגיע מליקוט. רק באזור הארקטי הקיצוני בשר היה המזון העיקרי. קיר המערה והדמיון שלנו מלאים באופן מעורר פליאה בציידי ממותות, אבל מה שבאמת עשינו כדי לחיות ולהשמין היה ללקט זרעים, שורשים, נבטים, ענפים, עלים, אגוזים, גרגרים, פירות ודגנים, עם תוספת של חרקים ורכיכות וציד של ציפורים, דגים, חולדות, ארנבים, ושאר מני מזונות קטנים וחסרי חטים כדי לקבל יותר חלבון. ואפילו לא עבדנו קשה בשביל זה – הרבה פחות קשה מעובדי אדמה שמשועבדים בשדה של מישהו אחר אחרי המצאת החקלאות, הרבה פחות קשה מעובדים בשכר מאז המצאת הציוויליזציה. האדם הפרה היסטורי הממוצע היה יכול להרוויח את מחייתו בשבוע עבודה של כ-15 שעות.


15 שעות בשבוע למחיה משאירות הרבה זמן לדברים אחרים. כל כך הרבה זמן שחסרי המנוחה שלא היה להם תינוק שיפיח בהם רוח חיים, כישורי בישול או שירה או דברים מעניינים מאוד לחשוב עליהם, החליטו ללכת ולצוד ממותות. או אז הציידים המוכשרים היו חוזרים בקושי עם מלא בשר, המון שנהב וסיפור. לא הבשר עשה את ההבדל, אלא הסיפור.


קשה לספר סיפור ממש מרתק על איך נאבקתי בזרע פראי של שיבולת שועל ושחררתי אותו מהקליפה שלו, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד, ואז גירדתי את עקיצות היתוש שהיו עלי, ואוּל אמרה משהו מצחיק, והלכנו לנחל ושתינו משהו והסתכלנו כמה זמן על טריטונים, ואז מצאתי עוד חלקה של שיבולת שועל. לא, אי אפשר להשוות, זה לא יכול להתחרות עם איך שדחפתי את החנית שלי עמוק לתוך הצלעות השעירות המפלצתיות בשעה שאוּב התפתל וצרח בעוד חט ענקי מפלח את גופו, וקילוחי דם ארגמניים נשפכים בכל מקום, ובוּב נמרח לכדי ג'לי כשהממותה נפלה עליו אחרי שיריתי חץ מדויק דרך העין ישר לתוך המוח.


בסיפור הזה אין רק פעולה, יש גם גיבור. גיבורים הם חזקים. בלי לשים לב, הגברים והנשים בחלקת השיבולים וילדיהם והכישורים של היוצרים והמחשבות של המהרהרים והשירים של הזמרים הפכו כולם לחלק מזה, כולם נדחסו בשירות סיפורו של הגיבור. אבל זה לא הסיפור שלהם. זה הסיפור שלו.

בזמן שתכננה את הספר שיהפוך לבסוף ל"שלוש גיניאות", וירג'יניה וולף כתבה כותרת במחברת שלה, "מילון מונחים". היא חשבה להמציא מחדש את האנגלית לפי תוכנית חדשה, כדי לספר סיפור אחר. אחד הערכים במילון הוא גבורה, שמוגדר כ"בוטוליזם" ("botulism"). וגיבור, במילון של וולף, הוא "בקבוק" ("bottle"). הגיבור כבקבוק, מבט חדש לגמרי. כעת אני מציעה את הבקבוק כגיבור. לא רק בקבוק ג'ין או יין, אלא בקבוק במשמעות העתיקה שלו כמיכל באופן כללי, משהו שמחזיק משהו אחר.


אם אין לך במה לשים אותו, המזון יחמוק ממך – אפילו דבר בלתי לוחמני וחסר תושייה כשיבולת שועל. את מכניסה כמה שאפשר לבטן כל עוד זה בהישג יד, כי זה המיכל הראשי. אבל מה עם מחר בבוקר כשאת קמה למזג אוויר קר וגשום וכמה טוב אם היו רק כמה גרעיני שיבולת שועל לבלוס ולתת לאוּם הקטנה כדי שתשתוק, אבל איך אפשר להביא הביתה יותר ממה שנכנס בבטן וביד? אז את קמה והולכת בגשם לחלקת השיבולים הספוגה מים הזאת, וכמה טוב אם היה משהו להניח בתוכו את או או התינוקת כך שהיית יכולה לקטוף את השיבולים בשתי הידיים? עלה, דלעת, קונכייה, רשת, תיק, מתלה, שק, בקבוק, סיר, קופסה, מיכל. משהו שמחזיק. משהו שמכיל.

איור מתוך: הניו יורקר

"המכשיר התרבותי הראשון היה כנראה מיכל. תיאורטיקנים רבים חושבים שההמצאות התרבותיות הראשונות היו חייבות להיות קונטיינר כלשהו לשמירת מוצרים שנאספו וסוג כלשהו של מתלה או מנשא מרשת". את הדברים האלה אומרת אליזבת פישר ב"Women’s Creation" מ-1975. אבל לא, זה לא יכול להיות. איפה הדבר הגדול, הארוך והקשה הנהדר הזה – עצם, נדמה לי – שאיש הקוף חבט איתו לראשונה במישהו בסרט ואז, בעודו נוהם באקסטזה מכך שביצע את מעשה הרצח הרציני הראשון, זרק אותו אל השמים, ואחרי שהסתחרר שם הפך לספינת חלל ששועטת לתוך הקוסמוס כדי להפרות אותו וליצור בסוף הסרט עובר חביב, בן – אלא מה, שנסחף ברחבי שביל החלב ללא שום רחם, שום מדיום, באופן משונה למדי? אני לא יודעת. לא ממש אכפת לי. זה לא הסיפור שאני מספרת. שמענו אותו כבר, כולנו שמענו הכל על כל המקלות והחניתות והחרבות, הדברים שחובטים ודוקרים ופוגעים איתם, הדברים הארוכים והקשים, אבל לא שמענו על הדבר שבו שמים דברים, המיכל לדבר שמוכל בו. זה סיפור חדש. אלה חדשות.


אבל חדשות ישנות. לפני הנשק, כלי מאוחר, כלי של מותרות, כלי מיותר – הרבה לפני, כשחושבים על זה; הרבה לפני הסכין השימושי או הגרזן; ממש לצד כלי ההלימה, הטחינה והחפירה ההכרחיים – שהרי מה טוב בלהוציא הרבה תפוחי אדמה אם אין איפה לשים את אלה שאי אפשר לאכול בבית – לצד או לפני הכלי שדוחף אנרגיה החוצה, המצאנו את הכלי שמביא אנרגיה פנימה. זה נשמע לי הגיוני. אני חסידה של מה שפישר מכנה תאוריית סל הקניות של האבולוציה האנושית.


התאוריה הזו לא רק מסבירה אזורים גדולים של חוסר בהירות תאורטית ונמנעת מאזורים גדולים של שטויות תאורטיות (שמלאים בטיגריסים, שועלים ושאר יונקים טריטוריאליים), היא גם נותנת לי, אישית, מקום בתרבות האנושית באופן שמעולם לא קיבלתי. כל עוד תרבות נתפסה כמה שמגיע ומשתכלל כתוצאה משימוש בחפצים ארוכים וקשים למטרות דקירה, חבטה והרג, לא עלה בדעתי שיש לי, או שאני רוצה, חלק כלשהו בדבר הזה. "פרויד שגה לחשוב שחוסר הנאמנות של האישה לציוויליזציה הוא חוסר ציוויליזציה", כמו שהבחינה ליליאן סמית'.


החברה, הציוויליזציה שעליה הם דיברו, התאורטיקנים האלה, הייתה לגמרי שלהם. הם היו הבעלים שלה, הם אהבו אותה. הם היו אנושיים, לגמרי אנושיים, חובטים, דוקרים, נועצים, הורגים. גם אני רציתי להיות אנושית, אז חיפשתי ראיה לכך שהייתי כזו. אבל אם זה מה שזה הצריך – לבנות נשק ולהרוג איתו – אז ברור שאו שהייתי לגמרי פגומה כבת אנוש, או שלא הייתי אנושית בכלל. בדיוק, הם אמרו. את אישה. ייתכן שכלל לא אנושית, לבטח פגומה. עכשיו שבי בשקט בזמן שאנחנו ממשיכים לספר את סיפור עלייתו של האדם הגיבור.


קדימה, אמרתי אני, בעודי מתרחקת לעבר השיבולים, עם אוּ אוּ במתלה ועם אוּם הקטנה שסוחבת את הסל. תמשיכו לספר לכם איך הממותה נפלה על בוּב ואיך קין נפל על הבל ואיך הפצצה נפלה על נגסאקי ואיך הג'לי הבוער נפל על הכפריים ואיך הטילים ייפלו על האימפריה המרושעת, וכל שאר המדרגות בעלייתו של האדם.


אם זה דבר אנושי לשים משהו שאת רוצה בגלל שזה שימושי, אכיל או יפה בתוך תיק, סל, חתיכת קליפה או עלה מגולגל, רשת שזורה מהשיער שלך או כל דבר אחר, ואז לקחת את זה הביתה – כשבית הוא סוג נוסף, גדול יותר, של כיס או תיק, מיכל לאנשים – ואז אחר כך לקחת את זה החוצה ולאכול את זה או לחלוק את זה או לאחסן את זה לקראת החורף במיכל אטום או לשים את זה בחבילת התרופות או במקדש או במוזיאון, המקום הקדוש, האזור שמכיל את מה שמקודש, ואז למחרת לעשות כנראה די אותו הדבר – אם לעשות את זה זה אנושי, אם זה מה שדרוש, אז אני בכל זאת יצור אנושי אחרי הכל. באופן שלם, חופשי, שמח, בפעם הראשונה.


צריך להגיד, לא יצור אנושי בלתי אלים או בלתי לוחמני. אני אישה כועסת ומזדקנת, נחה לי כאן, חזקה למדי עם תיק היד שלי, מעיפה ממני פרחחים. ובכל זאת, לא אני ולא אף אחד אחר רואה בי גיבורה בזכות זה. זה פשוט אחד מהדברים שצריך לעשות כדי להמשיך ללקט שיבולים ולספר סיפורים.


הסיפור הוא מה שעושה את ההבדל. הסיפור הוא מה שהחביא את האנושיות שלי ממני, הסיפור שציידי הממותות סיפרו על לחבוט, לדקור, לאנוס, להרוג, על הגיבור. הסיפור הרעיל והנהדר של בוטוליזם. הסיפור ההורג.


נדמה לפעמים שהסיפור ההוא מתקרב לסופו. מחשש שלא יהיה יותר סיפור סיפורים בכלל, כמה מאיתנו כאן בשיבולים, בשדות התירס הזר, באמונה שכדאי להתחיל לספר אחד אחר, שאנשים יוכלו להמשיך איתו כשכבר לא יהיה את הישן. אולי. הצרה היא שכולנו נתנו לעצמנו להיהפך לחלק מהסיפור ההורג, כך שייתכן שיחד איתו גם אנחנו כבר לא נהיה. לכן אני מרגישה דחיפות לחפש את הטבע, הסובייקט והמילים של הסיפור האחר, הבלתי מסופר, סיפור החיים.


הוא לא מוכר, הוא לא עולה בקלות, מבלי דעת, על השפתיים כמו הסיפור ההורג. אבל בכל זאת, "בלתי מסופר" היה הגזמה. אנשים מספרים את סיפור החיים דורות על גבי דורות, בכל מני מילים ודרכים. מיתוסי בריאה וטרנספורמציה, סיפורי תחבולנים, סיפורי עם, בדיחות, רומנים.


הרומן בבסיסו הוא סוג לא הרואי של סיפור. כמובן שהגיבור לא פעם השתלט עליו, שהרי זה טבעו האימפריאלי והדחף הבלתי נשלט שלו – להשתלט ולהפעיל הכל תוך כדי המצאת חוקים קשוחים כדי לשלוט בדחף הבלתי נשלט להרוג אותו. אז הגיבור ציווה באמצעות הדוברים שלו, המחוקקים, קודם כל שהצורה הנאותה של הנרטיב היא זו של החץ או החנית, מתחיל כאן והולך ישר לשם ושלאק! ישר למטרה (שמתפגרת); שנית שהעניין המרכזי של הנרטיב, כולל הרומן, הוא קונפליקט; ושלישית שהסיפור לא שווה כלום אם אין בו קונפליקט.


אני לא מסכימה עם כל זה. אני אפילו רוצה לומר שהצורה הנאותה, המתאימה, הטבעית של הרומן עשויה להיות צורה של שק, של תיק. ספר מכיל מילים. מילים מכילות דברים. הן נושאות משמעויות. רומן הוא חבילת תרופות, הוא מכיל דברים ביחס מסוים ועוצמתי אחד לשני ואלינו.


סוג אחד של קשר בין אלמנטים ברומן עשוי בהחלט להיות קונפליקט, אבל הרידוד של הנרטיב לקונפליקט הוא אבסורד (קראתי פעם מדריך כתיבה שהיה כתוב בו ש"צריך לחשוב על סיפור כעל קרב" והמשיך לפרט לגבי אסטרטגיות, מתקפות, ניצחון וכו'). קונפליקט, תחרות, מתח, מאבק וכיו"ב במסגרת הנרטיב שנתפס כסל קניות/בטן/קופסה/בית/חבילת תרופות דווקא אפשר לראות כחלקים הכרחיים משלם. שלם שבעצמו לא יכול להיות מאופיין או כקונפליקט או כהרמוניה, שכן המטרה שלו היא לא פתרון ולא קיפאון אלא תהליך מתמשך.


דבר אחרון – ברור שהגיבור לא נראה טוב בשקית הזו. הוא צריך במה או מעמד או פסגה. כששמים אותו בשקית הוא נראה כמו ארנב או תפוח אדמה. זו הסיבה שאני אוהבת רומנים: במקום גיבורים יש בהם אנשים.


וכך, כשהתחלתי לכתוב ספרי מדע בדיוני סחבתי איתי שק ענקי וכבד מלא בדברים. סל הקניות שלי מלא בחלשלושים ובלא יוצלחים, גרגרים קטנטנים של דברים שקטנים יותר מזרע חרדל, רשתות שזורות ומסובכות שכשמתאמצים ופורמים אותן רואים שיש בהן חצץ כחול אחד, כרונומטר במצב מעולה שמראה את הזמן בעולם אחר וגולגולת של עכבר; מלא התחלות ללא סוף, יוזמות, הפסדים, שינויים ותרגומים, והרבה יותר טריקים מקונפליקטים, הרבה פחות נצחונות ממלכודות וחזיונות שווא; מלא ספינות חלל תקועות, משימות כושלות ואנשים שלא מבינים. אמרתי שזה קשה לספר סיפור מותח על איך שחררנו את גרעיני השיבולת מהקליפה שלהם, לא אמרתי שזה בלתי אפשרי. מי אמר שקל לכתוב רומן?


אם מדע בדיוני הוא המיתולוגיה של הטכנולוגיה המודרנית, אז המיתוס שלו הוא טרגי. "טכנולוגיה" או "מדע מודרני" (אני משתמשת במילים הללו כפי שבדרך כלל משתמשים בהן, בקצרנות שמתכוונת למדעים ה"קשים" ולטכנולוגיה עילית שמבוססים על צמיחה כלכלית מתמשכת) הם משימה הרואית, הרקוליאנית, פרומיתיאנית, שנתפסת כניצחון, ולכן בסופו של דבר כטרגדיה. ספרות שמגלמת את המיתוס הזה היא ספרות מנצחת (האדם כובש את כדור הארץ, את החלל, חייזרים, את המוות, את העתיד) וטרגית (אפוקליפסה, שואה, אז ועכשיו).


לעומת זאת, אם נמנעים ממצב חץ הזמן (ההורג) הליניארי והפרוגרסיבי של הטכנו-הרואי, ומגדירים מחדש את הטכנולוגיה והמדע קודם כל כסל קניות תרבותי ולא כנשק של שליטה, תופעת לוואי נעימה של זה היא שאפשר לראות את המדע הבדיוני כשדה הרבה פחות נוקשה וצר, לא בהכרח פרומיתיאני או אפוקליפטי, ולמעשה פחות ז'אנר מיתולוגי ויותר ריאליסטי. זה ריאליזם מוזר, אבל זו גם מציאות מוזרה.


מדע בדיוני, כשהוא נתפס כמו שצריך – כמו כל ספרות רצינית, משונה ככל שתהיה – הוא דרך לנסות לתאר מה בעצם קורה, מה אנשים עושים ומרגישים, איך אנשים מתייחסים לכל שאר הדברים בשק העצום הזה, בבטן הזו של היקום, ברחם הזה של הדברים שיהיו ובקבר של הדברים שהיו, בסיפור הבלתי נגמר הזה. יש בו, כמו בכל ספרות, מספיק מקום אפילו בשביל לשים את האדם איפה שהוא אמור להיות, במקום שלו בסכמה של הדברים. יש מספיק זמן ללקט די והותר גרעיני שיבולת שועל וגם לזרוע אותם, ולשיר לאוּם הקטנה, ולהאזין לבדיחה של אוּל, ולהסתכל על טריטונים, ועדיין הסיפור לא נגמר. יש עוד זרעים ללקט, ומקום בשק הכוכבים.


#מגדר #ספרות #פילוסופיה