האדם מלא עד ציפורני הרגליים: מלכיטווס של יונתן לוי

"בעקב רגלי הימנית – הנפש, ובעקב רגל שמאלית – הלב. על לוח-חזה חשוף אני מכה בידיים מדוכדכות: להד"ם! חשמל בקרקפתא, אור כל הפנסים והעששיות אשר על ים ויבשת. האדם מלא עד ציפורני הרגליים. כל הגוף חי בהווי ומתגושש בגלל הדם. יבשה גדולה ושבעה ימים על הגולגולת האחת. בידיעה: אני עומד באלף השישי" (אורי צבי גרינברג, פתיחה ל"אימה גדולה וירח").


השירה העברית לאורך הדורות מתאפיינת לרוב בקול אישי, קטן, אינטרוספקטיבי. גם כאשר היא מבקשת לומר משהו על העולם, היא עושה זאת בזהירות ומתוך חוויית האני-השר. תמיד היו יוצאי דופן, אך הקול הקנוני טוען, בפראפרזה על היהדות הציונית, שלא אבדה תקוותנו "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה". האקספרסיביות והתעוזה להביא לזיכוך באמצעים רטוריים "גדולים" או באמצעות דרמה, שמורות, כך נראה לאיש התרבות העברית, לתרבות החיצונית – התרבות שנולדה מיוון והדרמה השירית שלה, או לחילופין הארוס של המיתוסים הקדומים, שנושלו בהדרגה מהיהדות. גם התרבות העברית שהתחדשה מתוך היהדות לא השכילה לנתק את עצמה משפלות הרוח הזו, וסימנים לכך מפוזרים בכל פינה: החל מהפרוזה הקאנונית הסטימצקית ועד לסרטי הילדות האבודה שזוכים חדשות לבקרים בפרסי אופיר. התרבות הזו, עושה רושם, מתביישת בכך ש"האדם מלא עד ציפורני הרגליים", כפי שמובא לעיל מאת אצ"ג.


תמיד היו מורדים, אך המרד תמיד דוכא. ברדיצ'בסקי וחבורת הצעירים; אצ"ג; יונתן רטוש. אלה היו סוכנים של שינוי מבפנים, שהנוסח שהציעו אמנם השפיע, אך רק על מנת להבלע בידי משוררי אמרות-כנף שכל שאיפתם להיות ממוסגרים מעל שולחן כתיבה במשרדו של סגן מנהל אגף חינוך בעיריית גבעתיים.


לכן, ספרו הראשון של יונתן לוי, "מלכיטווס" (דחק, 2015), המאגד בתוכו את יצירותיו הדרמטיות-שיריות (או השיריות-דרמטיות) שעלו על הבמות בישראל בשנים האחרונות, הוא מאורע חשוב ומרגש.


לאחרונה הלכנו, בת הזוג שלי ואני, לצפות במחזה "רפול והים" של לוי. כשיצאנו היינו המומים. שעה ארוכה לא ידענו מה לומר. האימפקט היה כל כך חזק, שלנסח במילים את ההרגשה היה כמעט בלתי אפשרי. עכשיו, עם צאת הספר, הכולל בתוכו את המחזה המדובר, יחד עם יצירות נוספות כמו "מלכיטווס", "כובע הר", "סדאם חוסיין – מחזה מסתורין" ועוד, כשהמילים מונחות על הדף (חוויה שונה לגמרי מצפייה במחזה על הבמה), אפשר להבין לעומק את הכיוון שבו הולך לוי. לוי צועד בדרך הלא-תמיד סלולה של המודרניסטים הגדולים של השירה העברית, ושל האקספרסיביות העברית שנמצאת בדעיכה מתמדת. כמו מאיר ויזלטיר, לוי פורש בחכמה ביצירתו את השכלתו הרבה בספרות העולמית; כמו רטוש בשבתו כת"ס אליוט העברי הוא משתמש במיתוסים קדומים כדי להאיר באופן חדש את ההווה והעתיד; כמו רטוש הוא משתמש בשפה בצורה דיאכרונית ומציע מבט רחב יותר, כמעט חתרני בעולם הציוני, על המציאות העברית בסביבתה; וכמו אצ"ג הוא מדגיש את הקשר החזק בין השפה, העולם, והאדם המתפרץ מתוכם ואיתם ליצירה השואפת לנבואה. ואת כל זה לוי יוצק לתוך מבנה שלא רווח, בלשון המעטה, בשירה העברית: הדרמה.


ההשפעות שניכרות ביצירות שלו, כך אני רואה את זה, נעות בין שיקספיר, כנעניות (התרגומים של ש. שפרה, כפי שהוא העיד בפני, השפיעו על "סדאם חוסין"), הדרמה היוונית (השימוש שהוא עושה במקהלה ב"רפול והים" הוא מבריק) ומודרניזם אנגלי, כשתוכן היצירות מערב פוליטיקה עם דת, פגאניות ופילוסופיה. רוחב היריעה הזה הוא מה שהופך את העבודה שלו למשמעותית, כזו שגורמת לקורא לשחרר אנחת "פףףףף" בסוף הקריאה. אצ"ג, שכתב כי "יש צמאון אדיר בכל הגוש האנושי למילה הגואלת הכבדה במשקלה כמשקל ההווי" (מתוך "תוספת האלמנטים ותמורת המושגים בדעת האדם"), היה מאשר. כך, המחזור הדרמטי "כובע הר" עוסק בקשר בין האתי למטאפיזי, תוך ביקורת על דת ועל מוסר העבודה והקהילה השזורות זו בזו. לאורך המחזור נשמעים הקולות השונים של הקהילה – הבונים, העיתונאים, התופרות, השומרים וכו' – כשכולם נהנים בצורה כמעט פאשיסטית לחבר את העבודה עבור הקהילה עם הגוף עצמו, והדבר ניכר גם בשפה עצמה (הכובסות ממש כובסות את המילים, המבשלות משוררות שיר ילדים מפחיד, והכורים אומרים: "במחילות תחת שמיכות העופרת מגרשות ציפורנינו סלעים שהתכערו מרוב רחמים עצמיים, המפילים עצמם, מתנשמים בכבדות, לידינו המטילות אותם…"). ומעל כל אלה ישנו החולד, האפשרות המטאפיזית, הבלתי נראית, האכזרית – אולי האלטרנטיבה הבלתי מושגת לסדר המזוכיסטי של החיים (אולי הקתולי מול הפרוטסטנטי).


יצירה נוספת, שכבר זכתה לסוג של מעמד קאלט, היא "סדאם חוסין" – מחזה כאילו-שיקספירי שמעמיד זו מול זו את החונטה של סדאם ואת משפחת בוש ערב הפלישה לעיראק. לוי מציב כאן את הנפשות הפועלות בתוך עולם מיתי של המזרח הקדום (וכאן ניכרת ההשפעה של תרגומי ש. שפרה לסיפורים המסופוטמיים ויונתן רטוש והכנעים) שבו לנפט יש השפעה מיסטית על האדם (מישהו אמר תוצאות הקפיטליזם?). קחו למשל את המונולוג של סדאם, שרומז למעשה המחילה של פרוספרו ב"הסערה" של שיקספיר: "לא, לא ריבון אני / ולא שליט עיראק. / בנים, איני אביכם. / כפיל, אתה משוחרר לעצמותך"; כמה שורות אלה מזכירות גם את "קורבן מנחה" של רטוש! "לא אדון ולא ריבון! אני ריבון ואב, דורך במתי-עב, קובע מזלות!" – אך בעוד גיבור השיר של רטוש מבקש להשתחרר מעול האלוהות והגורל, סדאם מבקש לשחרר את עצמו מהתפקידים הללו.


על "רפול והים" לא אכביר מילים, מכיוון שהמחזה נמצא בשיא הצלחתו כרגע וכבר נכתבו עליו לא מעט מילים. במקום זאת, אני רוצה להציג את "מלכיטווס" כפסגת יצירתו של לוי. מדובר במחזור דרמטי שמעליל את הקרבתה של "הכלה" למלכיטווס העומד על אסדת הגז בלב ים כטקס פגאני. זוהי יצירה מודרניסטית מבריקה. יש כאן שימוש מרתק במיתוס היזידי של מלכיטווס, המלאך שקיבל את השליטה על העולם לאחר שסרב להשתחוות בפני האדם, במשולב עם עברית שנעה בין הארכאי למודרני, ועם מעין נבואת סוף העולם, של התמזגות אלימה של חומר ורוח. לוי עושה כאן שימוש בעברית ככלי תאורגי, כלומר שימוש בשפה באופן שמבקש להשפיע על ההוויה עצמה, על הכוחות האלוהיים שבה.


הפותח את הקובץ יכול להתענג על השפה של לוי כבר מהטורים הראשונים של השיר הפותח, "ספינת הציפורים", בו מוצגת בפני הקורא התמונה המחוללת: "ראי כלה – פרפר חצוי: / פער ופאר. // בתווך פתיל כלאיים / מן הזבוב ומן השחר / המושך את הספינה / לפנים הים. // שם, על אסדת הגז, / מלכיטווס ממתין לנשמת האדם".


השירים מספרים את סיפור החתונה/הקרבה כמו-מרצון הזו, שבה הכלה מברכת את מלכיטווס בפאתוס בלתי שגור: "זר סרפד אניחה לראשך. / סימפטתיך שחץ, גבר, טווס / נחש, מלך כוכב", וכשהיא "מציתה את הקטורת" היא משביעה את המלאך-שטן בלשון כישוף: "דבר, טווס שחור / את מניפת הזוהר האפל", או מברכת אותו: "עיטור העוז לעש! / הוא וירטואוז של אש! / אסיר תודה בקרטועו, / סובב סביבו היש!" – והוירטואוז הוא כמובן גם לוי, שבאופן טבעי מחליק גם למשלבים אחרים של העברית: "ומכל הקלפים שפרסת / בחרת באס של בעל-הבסטה, / בביצת הפתעה צבוענית התפוצצת; / ספר מה תפס הטווס בפסחא!".

בפעם הראשונה שקראתי את המחזור הזה, ישבתי על שפת הים וקראתי אותו שלוש פעמים ברציפות. הבטתי אל האופק ואסדת הגז, ה"מולך" הקפיטליסטי של ימינו, נגלתה לעיני רוחי, בחתונתה עם הכלה. לוי ממש מושך את הקורא בלשונו, ומעביר אותו חוויה מיסטית, חושנית מאוד וארוטית.


הספר הזה מציע בהצלחה יתרה נוסח עברי חדש, שמאפשר לומר משהו על העולם ועל האדם ככלל, בצורה אקספרסיבית מאוד ואחודה – זוהי אולי תשובה ניצחת לנהייה אחר זהויות מפורקות, לקול אישי והענוג, ולשירה שחסרה אחיזה ואמירה חזקה על החיים עצמם. הכשרון הלשוני המתפרץ של לוי הופך את כל זה לחוויה מענגת ביותר.

#שירה