מותר האדם מן המכונה?

מה ההבדל בין בני אדם למכונות? המדע הבדיוני שואל את השאלה הזו כבר עשרות שנים, אבל עכשיו היא הופכת להיות קונקרטית וקריטית לחיים שלנו. תוכנות בינה מלאכותית מפיקות היום טקסטים ודימויים ויזואליים שאי אפשר לדעת אם הם נוצרו על ידי אדם או מכונה. גם המוזיקה עוד רגע שם. תגובות הפאניקה והתדהמה נובעות בדרך כלל מסיבה אחת: החשש (או התקווה, תלוי מאיזה מחנה) שהמכונות יחליפו אותנו. כי אם כבר אי אפשר להבדיל בין יצירה מעשה ידי אדם לכזו שנוצרה על ידי מכונה, למה צריך משוררות, תסריטאים, ציירות, סופרות ומלחינים?


אפשר להניח שבקרוב תקום הוצאה שמתמחה בספרים שנכתבו על ידי בינה מלאכותית, זה בטח יחסוך לה הרבה כסף. ולמה שגלריות לא יפתחו תערוכות שמורכבות מציורי ענק צבעוניים ומושכים שנוצרו כולם על ידי מכונה בהשראת גדולי האמנים של המאה ה-19? הקהל לא יבוא? יבוא גם יבוא. אולפנים וחברות הפקה יוכלו להוציא לשוק יצירות מוזיקליות בלי הגבלה, כאלה שמותאמות בדיוק לטעם של קהל ספציפי או כאלה שמותחות את גבולות האוונגרד למי שמחפש דברים חדשים ונועזים. הכסף יזרום כמו מים.

אלא שבניגוד לשוק העבודה, לאמנות אי אפשר לעשות אוטומציה. הבינה המלאכותית יכולה להחליף עובדים כדי לחסוך כסף לבעלי עסקים, אבל האמנות לא צריכה לחסוך אפילו שקל. היא לא צריכה להתייעל. אלה לא החוקים וזה בכלל לא המגרש.


ובכל זאת יש בעיה. למרות שחיסכון והתייעלות הם מושגים שאמורים להיות זרים לאמנות, אנחנו חיים בחברה שמקדשת ערך כלכלי ויעילות. החברה שלנו מוכנה להשטיח כל שוני ומוזרות והיא פועלת להאחיד את כל בני האדם על פי מודל קל לבליעה. יש לא מעט אנשים שמאמינים בלב שלם שאמנים צריכים לייצר משהו בעל ערך כלכלי מדיד שתורם לצמיחה המקודשת, ולכן להחליף אותם במכונה לא נשמע כל כך מופרך. ככה נולד הרעיון שאם ציור נראה כאילו אדם צייר אותו או סיפור נשמע כאילו אדם כתב אותו, הוא גם שווה ערך ליצירה מעשה ידי אדם, או לכל הפחות מייתר אותה. זוכרים את גלגלי השיניים של צ'רלי צ'פלין? אז אנחנו עכשיו בעולם של אוטומציה חובקת כל.



בעולם כזה, בחברה כזו, צריך להחזיר את האדם שמאחורי היצירה. צריך לקרוא לאמן לשוב לקדמת הבמה. צריך להחזיר את הסופר לחיים. צריך לקרוא למות מות המחבר.


ב-1967 הכריז הפילוסוף רולן בארת על מות המחבר, וזה השפיע בצורה דרמטית על האופן שבו אנחנו חושבים על אמנות ויוצרים אמנות. בארת טען שהכוונות של הסופרת לא אמורות לעניין אותנו בכלל. מה שחשוב הוא רק הקורא וחווית הקריאה, כדי שנוכל לפרש כל טקסט דרך פריזמה רחבה יותר שכוללת אינסוף כיוונים והשפעות. זה העולם הפוסט-מודרניסטי שבו אנחנו חיים מאז. אלא שבשנים האחרונות העולם הזה מקבל תפנית בגלל פוליטיקת הזהויות ושגעת הממוארים, שהחזירו את המחברים לקדמת הבמה, אבל הפכו אותם לסוחרי ביוגרפיות, אמנים שרואים בעמדה הפוליטית שהם מייצגים את הדבר החשוב, אמני פס ייצור שמחויבים למפעל ורואים באמנות לא יותר מספת פסיכולוג. זה לא מספק. אנחנו חייבים תנועה הרבה יותר רדיקלית.


כי האמת היא שאנחנו עומדים מול משבר רוחני עצום, שכולל הפיכה של כל אספקט בחיים שלנו לסחיר, השטחה של האנושיות לכדי ייצוג ומוצר, אוטומציה של הרגשות וראייה של המכונות כשוות ערך לאדם. מול המשבר הזה, אנחנו צריכים להיזכר מה מיוחד באמנות שהופך אותה לביטוי אנושי שמאפשר לנו להתעלות מעבר לכל זה.


מה כל כך מיוחד באמנות?


אנחנו נהנים מאמנות כי היא גורמת לנו לחשוב בצורה חדשה על מקומנו בעולם, על המשמעות של להיות אדם בחברת אנשים, בקבוצת בעלי חיים, ביקום. אמנות טובה מצליחה לעשות את זה כי היא נוצרה על ידי אדם שגם הוא או היא חווים את עצמם בעולם. יש להם רגשות, מחשבות, פחדים, דאגות, רגעי הלם ואימה מהיקום חסר המשמעות ותחושת פליאה אדירה מעצם העובדה שהם נושמים בלי לחשוב על זה בכלל.


מכונה לא חווה את הדברים האלה. אמני פס הייצור והייצוג לא מתעניינים בהם. כדי להחזיר את האנושיות צריך להיזכר ולהזכיר שמאחורי האמנות עומד אדם שמרגיש רגשות וחושב מחשבות. אמנות לא נמדדת רק על פי התוצר, אלא גם על פי הסיפור והכוונות שמאחוריה.


אני יכול לבקש ממחשב ליצור שיר פופ קיטשי, דרמטי ורומנטי בסגנון שנות ה-80 שעוסק בגלגול נשמות, אבל גם אם השיר יהיה מושלם חוויית ההאזנה לא תהיה כמו לשמוע את הלהקה החד פעמית חומר אפל, שמורכבת משני תל אביבים שחוו אהבה וסמים, שנמשכים לאייטיז קיטשי כאסתטיקה עתידנית-של-פעם ועושים מחווה מודעת לעצמה מתוך אהבה כנה אבל מלאת הומור. יותר מזה, כשאני מאזין לחומר אפל כל ההיסטוריה של הפופ האמריקאי, סינתסייזרים, מחוות, ציטוטים מוזיקליים, שיטות הקלטה ובני אדם שמנגנים כדי לגרום לסנסציה גופנית במאזיניהם - כל זה מתגלם בחוויה. קריאה, צפייה או שמיעה של יצירה אנושית כוללת שכבות רבות שהן חלק מהותי מהחוויה. שכבות אלה הן הנשמה של היצירה. למחשב אין את הנשמה הזו, ולאמני פס ייצור וייצוג אין עניין בה. לכן שאלת זהותו של המחבר חשובה.



כוח הדמיון והמחשבה הלא שגרתית של האדם מהותיים לאמנות, שהיא מה שעוזר לאדם לאורך הדורות להגדיר את עצמו ולהבין את עצמו. הוא עושה את זה באמצעות סונטות, סימפוניות, מחזות אבסורד, ציור אימפרסיוניסטי והיפ הופ. מכונות יכולות לשפוך פלט לתוך התבניות האלה, אבל הן לא יכולות ליצור את התבניות האלה מאפס. כי סגנונות, ז'אנרים ואמצעי ביטוי אמנותיים נולדים מתוך צורך אנושי לבטא תחושה אנושית בלעדית בצורה כזו ולא אחרת. הקטגוריות האלה נובעות מתוך היצירתיות האנושית.


ככל שנשים בידי המכונה חלק הולך וגדל משדה האמנות, כך יצטמצם כוח החידוש של היצירה האנושית. מ-100 ספרים בינוניים יוצא חידוש אחד טוב שמוליד ראיית עולם מקורית. ראיית עולם מקורית מולידה פעולות מקוריות. פעולות מקוריות הן מה שעושה את האנושות - אנושות. אם מתוך 100 ספרים בינוניים 90 ייכתבו על ידי מכונה, שום חידוש לא יהיה, שום ראיית עולם מקורית לא תהיה, שום פעולה מקורית לא תהיה.


כמו שכתבה סוזן לנגר, "אמנות היא יצירת צורות שמסמלות את הרגש האנושי". כדי לגעת בבני אדם צריך מחשבה ורגש. בלי מחשבה ורגש אין יצירה ואין אמנות. יש רק חיקוי. כל זה לא אומר שאמנים שמשתמשים בבינה מלאכותית כדי לומר משהו על טיב הקשר בין האדם למכונה לא יכולים ליצור אמנות מעניינת, או שאמניות שמשתמשות בהבניות חברתיות לא יכולות לומר משהו בעל ערך על העולם. אבל כשהמכונה - הממוחשבת או החברתית - מעורבת ביצירה קל לאבד את שיווי המשקל ולתת למכונה להכריע את הכף ולייתר את האדם. זו המהות שלה. לכן הזהירות מתבקשת.


אז במה מותר האדם מן המכונה? איך נדע שמי שעומד מאחורי היצירה הוא אדם, ושמה שעומד מאחורי היצירה היא האנושיות? מהי אמנות שלא נתונה למכבש האוטומציה חובק הכל, לפס הייצור שדוחק כל אדם לפרוטוטיפ נתון מראש של זהות שאפשר לכמת בכסף? מהי אמנות שלא נכנעת למכונה הפיזית ולמכונה המטאפורית?


הפילוסוף האמריקאי תומס נייגל שאל "איך זה להיות עטלף?" והתכוון לומר שלאורגניזם יש מצבים תודעתיים רק אם יש משהו שהוא כמו להיות אותו אורגניזם עבור האורגניזם עצמו. אז איך זה להיות אדם? כשהאדם מהרהר במשמעות של להיות אדם בעולם, איך זה מרגיש עבורו? זו השאלה האמנותית הכי חשובה היום, והחשיבות הפוליטית שלה גדולה פי מיליון מכל "אמנות פוליטית" שתמיד נראית אנכרוניסטית תוך כמה שנים. נגד הדרישה ליעילות וערך כלכלי, האמנות חייבת להתעקש להיות חסרת תועלת כמו תולעת, כמו כוכב מרוחק, כמו היקום כולו; התועלת היא עצם הקיום, עצם היש, עובדת היותנו. האמנות צריכה לשאול פשוט: איך זה להיות אדם.


צריך לכתוב שירים שידברו גם לבני אדם בעוד 100 שנה, 500 שנה ו-1,500 שנה.

צריך לכתוב סיפורים שנקודת המוצא שלהם היא המצב המוזר שבו האדם מוצא את עצמו, שהוא עצם היש.

צריך לדבר על הטירוף שבעצם העובדה שאנחנו קיימים ולא לא קיימים.

צריך להלחין מוזיקה שמשתגעת מאינסוף הגודל של החלל החוצה ומאינסוף הקוטן של החלקיקים פנימה.

צריך לעמוד על הביזאר שבהיותנו גופים שנמשכים לגופים אחרים, פלנטות ובני אדם כאחד.

צריך לצייר כוכבים בפליאה שבה הביטו עליהם בני אדם לפני 50 אלף שנה.

צריך לחשוב על האפשרות שלנו למדוד ולחזות את התנהגות היקום למרות שאנחנו בסך הכל הומינואידים.

צריך לשורר באופן שלוקח בחשבון את היכולת ההזויה שלנו לקודד בצורות על נייר את מחשבותינו הפרטיות.

צריך לצלם סרטים שמתפלאים מעצם היותנו בעלי חיים שנולדים ומתים.

צריך לשאול מה מחבר בינינו ולא מה מפריד.

צריך ליצור אמנות ששואלת מה זה להיות אדם.