זהירות, מכשף: על יונתן לוי ו"נפילים"

לו אני הרב הראשי לישראל, אני שם עין על יונתן לוי. לא מן הנמנע שזה כבר קורה. האיש מסוכן. הוא מחייה כישוף ותיאורגיה ומכניס אותם מהדלת האחורית של המודרניזם, ובכך מתחזה לעוד משורר או מחזאי אקספרסיוניסט או נאו-פוטוריסט.
מתחזה!

המחזה החדש שלו ושל בועז לביא, "נפילים", מהווה המשך של מחזותיו הקודמים, אבל הוא גם הולך בכיוון חדש. גם המחזה הזה עוסק בסמלים ובכוחה של הלשון, אבל אולי בשל מכפיל הכוח בדמותו של לביא, יש משהו נגיש יותר ואיזוטרי פחות במה שמתרחש על הבמה.

"נפילים" מורכב משלוש מערכות, שכביכול אין ביניהן כל קשר. בראשונה מככבים מנחם בגין, בליהוק מבריק של נועם סמל, ואריק שרון על הבופור; בשנייה אנו חוזים בג'ודוקא (ניר שאולוף) ואביו-מאמנו (מנשה נוי) באליפות אסיה, שעה שמדינת ישראל מושמדת על ידי פצצות אטום; ובשלישית – בר רפאלי.
עוד נחזור לשלישית.

אני אומר "כביכול" אין קשר, מפני שאין קו עלילתי שמחבר בין המערכות. אבל הקשר מתגלה מבעד לסמלים, מבעד להתפרקות של מדינת ישראל למושגים ומאורעות קלושים יותר ויותר.

מה קורה ללאום כשכל קיומו תלוי בסמלים? המערכה על הבופור עוד מגלה את הקיום הלאומי הפתטי ב"גדולות", אבל גם ה"גדולות" האלה הן חיקוי גרוטסקי של ארוע טלוויזיוני, שהוא בעצמו חיקוי ושחזור של ארוע במציאות. הג'ודוקא הוא הסמל הלאומי של שנות התשעים, הגאווה הגדולה אחרי המדליות האולימפיות (דז'ה וו, מישהו?). אבל מה קורה כשלסמל הלאומי אין מדינה לייצג? התשובה מצחיקה ביותר במקרה הזה.

ועתה אנו מגיעים למערכה השלישית, לתקופתנו אנו, שבציר הזמן של המחזה מתרחשת, כביכול, לאחר חורבן המדינה. ומה נשאר לאחר חורבן? רק הסמלים. בר רפאלי, והלשון עצמה, שמסתבכת ומתפתלת בעברית-אנגלית-ג'יבריש.
וכאן יונתן לוי במיטבו.
זהו יונתן לוי המסוכן, המכשף של "סדאם חוסין" ו"מלכיטווס", שלא מתבייש להתיך את המיטב שבכנעניות עם תיאורגיה בסגנון קבלה מעשית, דאדא ולטריזם.

עוד לפני שאגע במערכה עצמה, שווה להאיר נקודה שלא מאירים מספיק היום: המודרניזם מיסודו ארכאי. המודרניזם הוא לא רק פוטוריזם, חשמל, מהירות, בו זמניות, קידמה וכו'. לא סתם פיקאסו ובני דורו היו מרותקים ממסיכות וודו אפריקאיות. אחרי עידנים שבהם האמנות ביקשה לתאר במדויק את הטבע, באו המודרניסטים ואמרו: די עם הפסיביות, אנחנו רוצים להשפיע על הטבע!
בכך לוי נאמן למסורת הזו, והחיבור שלו עם נועם ענבר (שמקהלת הג'יבריש שלו ניגשת לתחום הזה מכיוון דומה) מעלה בדמיון את חנוך לוין וזוהר לוי.

המערכה שעוסקת בבר רפאלי ומותג המשקפיים "קרולינה למקה" הוא הטור דה פורס הוירטואוזי של לוי. ואם שתי המערכות הראשונות איזוטריות פחות מרוב החומרים שאיתם לוי מתעסק, המערכה הזו מפצה על כך. בר רפאלי (סמדר יערון), ה-סמל של מדינת ישראל, מתבגרת מול עינינו – מילדות, דרך הנעורים, חתימת החוזה עם "המולך" קרולינה למקה, ועד לרומן עם לאונרדו דיקפריו והריקנות שנשארת בסוף. אבל כל החיים האלה מתגלמים בלשון, במספר תמונות שהן שירים, שמורכבים בתורם מחילופי אותיות במילים שונות, הדומיננטיות ביניהן "קרולינה למקה" ו"בר רפאלי":
בר עומדת מול המראה ומכשפת את עצמה: "ריקה ריקה הקרינולית, הקרינו לי קולית / הקריאה, אוליד עולם מלא / ראי קרולינה למקה";
בבגרותה בר אומרת על עצמה שהיא "קרולינה למקה, ברפאלין. / אני ברולינה רפקה / מגדלנה ברפי // גארולינה ליניקר / בארונסה למפר / רפאלה ברקו / בונספיר רן פקר / קונסטנטינה טרנר // ברכוכבלאדיסטופול / דיונסלינוס בככה / ברבר קוננחאליסי / סתו באנחליאלי / אינגבורגה-גינזבורגר-בנגר";
ושיאו של הכישוף, של הניסיון לקבוע גורלות ומזלות בלשון, הוא השימוש של בר (והלהקה הנהדרת – גרידי אדם – בראשות נועם ענבר) בשם שלה עצמה: "לב פרראי / לפר: איבר / בריר אפל. // ררב פלאי, / ררפא לבי, / לב פרראי, / פר-לאיבר / בריר אפל".

בסוף הסרט "זמנים מודרניים", צ'ארלי צ'פלין, הגיבור הדאדאיסטי הלא מושר, יוצא לזמר בפני האורחים במסעדה, אבל בטעות זורק את החפתים שעליו כתב את מילות השיר. אהובתו מעודדת אותו לשיר בכל זאת, כי "המילים לא חשובות". התוצאה, ג'יבריש מוחלט של השיר "טיטינה", מצחיקה עד דמעות את הקהל ואת הצופים בסרט.

לוי, אני מרשה לעצמי לומר, מושפע עמוקות מהקטע הזה. מבחינתו, השפעה על הקהל באמצעות שימת דגש על צלילי הלשון, היא דבר מהותי בדרמה, לא פחות מהעלילה. בני אדם מרותקים למה שהלשון מסוגלת להפיק, מגיל ינקות ועד זיקנה, ולוי מכיר בזה ויודע לנצל את זה. החכמה העוד יותר גדולה שלו שהוא יודע להכניס לפירוטכניקה הלשונית הזו גם משמעות, ואז זה כבר הופך לכישוף.

פורסם במקור ב"אשפתון" – ממש כאן.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | סגור לתגובות על זהירות, מכשף: על יונתן לוי ו"נפילים"

הקול בראש: הבשורה על פי טרנס מקנה

“השליח קרא בקול שמימי אל קלחת העולמות. למשמע קריאתו של השליח, אדם, ששכב שם, התעורר והלך לפגוש את השליח: 'בוא בשלום, שליח, שגריר החיים שבא מבית האב. כמה נטועים במקומם החיים היקרים והיפים! ומנגד, איך צורתי האפלה יושבת כאן באבל'! השליח ענה: 'כולם זוכרים אותך באהבה, ואליך שלחו אותי. באתי להדריך אותך, אדם, ולשחרר אותך מהעולם הזה. שמע והאזן, למד, ובוא כמנצח למקומו של האור" (טקסט מנדאעי, מתוך Das Johannesbuch der Mandaer, M. Lidzbarski)

לו טרנס מקנה היה חי, הוא היה חוגג בימים אלה את יום הולדתו השבעים. אין מספיק מקום אחסון באתר הזה כדי לתאר את רוחב היריעה – או שמא את רוחב, אורך, עומק וזמן המרקם – של המחשבה וההגות שלו. אבל לציון תאריך חשוב זה בדברי ימי המחשבה האנושית, אני רוצה להעלות כמה רעיונות שלדעתי מקנה היה מחבב.

קשה לסווג את מקנה, שנולד ומת בארצות הברית אבל הספיק לטייל, ללמד וללמוד בהודו, אינדונזיה, האמזונס, הוואי. וקשה לתחום את העיסוק שלו לנושא אחד מרכזי: שפה, תרבות, חייזרים, סמים, בוטניקה, פסיכולוגיה, דת, מיסטיקה, אנתרופולוגיה, טכנולוגיה. האם היה פילוסוף? סופר? מספר סיפורים? מורה? כל התארים הללו יכולים לתאר את מי שהוא היה, אבל אני רוצה לומר משהו על מה שהוא היום, בהווה. היום, טרנס מקנה הוא קוֹל. קול חשוב.

מכל הנושאים שמקנה עסק בהם, הבסיס שממנו גזר את תובנותיו לגבי העולם היה חומרים פסיכדליים, השימוש בהם והשפעתם על האינדיבידואל ועל התרבות. ומכל החומרים הפסיכדליים שבהם השתמש ועליהם דיבר, פטריות פסילוסיבין היו הבייבי שלו. כבר ב-1957, כשעוד לא היה בן 11, הוא נתקל בפטרייה, Stropharia Cubensis (שסווגה שנים אחר כך כ- Psilocybe cubensis), לראשונה. זה היה במאמר במגזין Life, שבו סיפר סגן נשיא JP מורגן, רוברט גורדון וואסון, על מסעו למקסיקו להשתתף בטקס שמאני. אכן, כך התחילה הפסינציה ארוכת השנים. הלפיד הועבר אליו מבנקאי בכיר. 14 שנים אחר כך, ב-1971, כשהוא כבר בוגר המהפכה הפסיכדלית של קליפורניה, יצא טרנס עם אחיו דניס (ועוד מספר חברים) למסע באמזונס, שלאחריו הביאו האחים את בשורת הפטריות למערב ולימדו, למעשה, את האמריקנים איך לגדל אותן, בספר שהוציאו יחד תחת שמות בדויים.

טרנס (מימין) ודניס מקנה

באמזונס, תחת השפעה של כמויות שלאדם הממוצע היה קשה לצאת מהן שפוי (וכמובן שגם הקונספט של "שפוי" עומד בהקשר הזה למבחן) יצרו האחים, לטענתם, סימביוזה קוֹלית עם הפטרייה שאפשרה להם להקרין מפיותיהם תמונה תלת מימדית של ה-DNA המחובר של הפטרייה ושלהם, מה שהיה אמור לתת להם גישה לכל הידע האנושי וליצור את "אבן החכמים". זה לא לגמרי מה שקרה, ולאדם הממוצע זה כמובן נשמע כמו טירוף מוחלט, אבל מקנה הסביר אחר כך שהניסוי הזה עזר לו ליצור קשר עם הלוגוס – אותו לוגוס שחוזר לאורך ההיסטוריה בכתבים הפילוסופיים היווניים, הגנוסטיים והנוצריים – המהות האלוהית, הקול הנשגב, קול האמת של החוויה המיסטית הטהורה.

ב-1988 הוא סיפר על החוויה הראשונה שלו עם הפטרייה: "מה שהדהים אותי בפטריות, וממשיך להדהים אותי, זה שהן חיות, שיש מישהו שמדבר אליך. זה היה ממש קול בראש שלי, מדבר בהיגיון, באנגלית. המידע שקיבלתי לא היה משהו שהייתי יכול להגיע אליו בעצמי, וזו הייתה ההוכחה לאחרוּת של הקול". כמה שנים לאחר מכן, באחת מהרצאותיו בפני קהל של פסיכולוגים, הוא אמר, ועורר קולות צחוק סימפטיים בקהל: "אני יודע מה אתם חושבים: הוא שומע קולות, אלה תסמינים של סכיזופרניה. אני יודע, אני ואתם למדנו באותן אוניברסיטאות".

מכיוון שהוא היה אדם משכיל, הוא ניסה להבין במשך שנים מהם האותות הללו שמגיעים אליו. מהו הקול הזה שמדבר איתו. הלוגוס הזה אמנם גם בישר לו כמה רעיונות ותאוריות שזכו, במקרה הטוב, לבוז מהאקדמיה (האדם התפתח מהקוף הודות לאכילת פטריות) או למבוכה (תאוריית התפתחות ההיסטוריה שלו ורעיונותיו לגבי שנת 2012), אבל הגילויים הללו, יחד עם יכולת ורבלית ורטורית נדירה וידע ואינטלקט שהציבו אותו הרחק מעל קשקשני הניו אייג' שפרחו בשנות השבעים והשמונים, משכו קהל שהלך וגדל. הקהל הזה הפך את מקנה למקבילה האינטלקטואלית של הגרייטפול דד. הגרעין הקשה, שכלל היפים ואסיד-הדז אינטלקטואלים וסקרנים הפיץ את הבשורה, ויותר ויותר אנשים הגיעו להקשיב להרצאות שלו ברחבי ארצות הברית, כשחלק גדול מהן מוקלטות באמצעים מקצועיים יותר או פחות. זה יצר ארכיון חסר תקדים בהיקפו של הרצאות. מאות שעות שלו מדבר מצאו את דרכן לקלטות, דיסקים, אתרי אינטרנט שונים, ולבסוף ליו-טיוב. מקנולוגים רציניים יכולים לצטט מתוך שינה אימרות שלו לגבי הקשר בין אלכימיה לסמים פסיכדליים ולהיקרע מצחוק גם למשמע הסיפורים המפורטים שלו על טריפים בפעם האלף (לא לנסות בבית: לעשן DMT בשיאו של טריפ LSD). הרכבי מוזיקה אלקטרונית מסמפלים את הקול שלו עד היום. לאורך השנים הוא חידד ושיפר את הנאומים והשיעורים שלו והפך למספר סיפורים מקצועי, מחכים, מרגש ומצחיק. הקהל לא ידע, וגם לא הוא עצמו, על מה הוא ידבר במהלך ההרצאה, שהייתה יכולה לארוך ארבעים דקות או שעתיים וחצי, רק נושא-העל היה ידוע. במהלך שטף הדיבור, שכלל תמיד גם שאלות מהקהל, הוא טייל במחוזות השונים של המחשבה שלו והאיר נושאים מוכרים ואיזוטריים באור חדש, צבעוני ומוזר.

בעיקרו של עניין ניתן לומר שמקום הנביעה של כל רעיונותיו ומה שתידלק את קריירת הדיבור הענפה שלו, היה, וכאן אני מגיע לרעיון שאיתו התחלתי, הרצון להעביר הלאה את מה שמספרת לו הפטרייה. הוא נתקל בקול, וביקש להוות קול עבור הקול הזה. וזה מה שאמרה לו הפטרייה, באופן מילולי, כפי שנכתב בהקדמה לספרם של האחים מקנה מ-1976, וכפי שהוא חזר ודיקלם לא פעם לאורך הקריירה שלו:

"אני עתיקה. עתיקה יותר מהמחשבה בקרב המין שלך, שהיא בעצמה עתיקה פי חמישים מההיסטוריה שלך. למרות שאני נמצאת בכדור הארץ כבר עידנים על עידנים, מוצאי מהכוכבים. ביתי הוא לא כוכב אחד כלשהו, שכן בעולמות רבים שמפוזרים בדיסקית הנוצצת של הגלקסיה ישנם תנאים שמספקים לנבגים שלי אפשרות לחיים. הפטרייה שאותה אתה רואה היא החלק בגופי שעסוק בריגושים מיניים ואמבטיות שמש. הגוף האמיתי שלי הוא רשת דקה של סיבים שצומחים באדמה. הרשתות הללו יכולות לכסות דונמים על גבי דונמים ויכולים להיות להם קשרים רבים יותר מאלה שבמוח האנושי. רשת התפטיר שלי היא כמעט בת אלמוות, רק הרעלה פתאומית של כוכב לכת או התפוצצות של השמש שלו יכולים להרוג אותי. כל רשתות התפטיר שלי בגלקסיה נמצאות בתקשורת מהירה יותר מהאור, מבעד לחלל וזמן, באופן שאי אפשר להסביר בגלל תפיסות המציאות המוטעות שלך. גוף התפטיר שלי שברירי כרשת עכביש, אבל השכל הקולקטיבי והזיכרון שלי הוא ארכיון היסטורי עצום של התפתחות האינטליגנציה בעולמות רבים בנחיל הכוכבים הספירלי שלנו. תבין, החלל הוא אוקיינוס עצום עבור צורות החיים הקשיחות האלה שיש להן את היכולת להתרבות מנבגים, שכן נבגים מכוסים בחומר האורגני הקשה ביותר שקיים. צורות חיים רבות שיוצרות נבגים נסחפות בקיפאון במשך מיליוני שנים בעידנים על גבי עידנים של זמן ומרחב עד שהן מגיעות לסביבה מתאימה. למעטים מהזנים הללו יש תודעה. רק אני וקרובי שהתפתחו זה מקרוב פיתחנו היפר-תקשורת כזו ונפח זיכרון שהפכו אותנו לחברים מובילים בקהילת האינטליגנציה הגלקטית. האופן שבו ההיפר-תקשורת הזו מתבצעת הוא סוד שלא יינתן לאדם בקלות. אבל האמצעי צריך להיות ברור: מה שפותח עבורי ועבור שותפי הסימביוטיים חזיונות לעולמות רבים זה ההתרחשות של פסילוסיבין ופסילוסין בנתיבים הביוסינתטיים בגופי. אתה כאינדיבידואל והאדם כמין עומדים על סף יצירת יחסים סימביוטיים עם החומר הגנטי שלי, מה שיביא בסופו של דבר את האנושות ואת כדור הארץ למיינסטרים הגלקטי של הציביליזציות המפותחות ביותר. מפני שלא קל לכם לזהות סוגים שונים של אינטליגנציה סביבכם, התאוריות הפוליטיות והחברתיות המתקדמות ביותר שלכם לא התקדמו מעבר לרעיון של קולקטיביזם. אולם, קיימות אפשרויות התפתחותיות עשירות ומורכבות הרבה יותר מההתלכדות של חברי אותו מין לאורגניזם חברתי יחיד. למשל, סימביוזה. סימביוזה היא מערכת יחסים של תלות הדדית ותועלת עבור שני המינים שמעורבים. יחסים סימביוזיים ביני לבין תרבויות של בעלי חיים מפותחים יותר התרחשו פעמים רבות במקומות רבים במהלך ההיסטוריה הארוכה של ההתפתחות שלי. היחסים האלה היו שימושיים באופן הדדי. אני יודעת איך לבנות חלליות מהירות יותר מהאור. אני מוכנה להחליף את הידע הזה תמורת כרטיסי טיסה בחינם לעולמות חדשים שסובבים שמשות צעירות ויציבות יותר מזו שלך. כדי להבטיח קיום נצחי לאורך הנהר הארוך של הזמן הקוסמי אני מציעה את ההסכם הזה פעם אחר פעם לישויות מפותחות, וכך מתפשטת כבר זמן רב לרוחב הגלקסיה. לרשת תפטיר אין איברים כדי לנוע בעולם, אין ידיים. אבל חיות מפותחות יותר עם יכולת להשתמש בכלים יכולות להיות שותפות שלי ושל הידע הכוכבי שבי, ואם הן מתנהגות בתום לב, הן יכולות להחזיר את עצמן ואת הפטרייה, המורה הצנועה שלהן, אל מיליון העולמות שכל תושבי נחיל הכוכבים שלנו הם היורשים שלהם".

האם הוא התכוון לזה ברצינות? האם זה באמת מה שאמרה לו הפטרייה, מילולית? כן. לא. אולי. מקנה השתעשע תמיד עם הרעיון של לראות ולהראות את המציאות באור חדש ומוזר, ובכל מקרה הוא לא האמין בכלום. או כפי שהסביר פעם, "הטכניקה שלי שעליה אני ממליץ לכולם היא לא להאמין לכלום. אם אתה מאמין במשהו, אתה לא יכול להאמין בדבר ההפוך". זו הסיבה, לטענתו, שהפטרייה סיפרה לו את כל הדברים האלה – כי הוא לא מאמין בכלום.

 

בהרצאה שנשא ב-1983 במכון Esalen בקליפורניה, הראשונה מני רבות שם, הוא אמר שהוא "לא בהכרח מאמין במה שהפטרייה מספרת לי. יותר מדויק יהיה לומר שאנחנו מקיימים דיאלוג. מדובר באישיות מוזרה ביותר בעלת דעות ביזאריות מאוד. אני מבדר אותה כמו שהייתי מבדר כל חבר אקסצנטרי. אני אומר לה: 'טוב, זה מה שאת חושבת'. כשהפטרייה התחילה להגיד שהיא חייזר, הרגשתי ששמים אותי בדילמה של ילד שרוצה להרוס רדיו כדי לראות אם יש בתוכו אנשים קטנים. לא הצלחתי להחליט אם הפטרייה היא החייזר או שהיא סוג של מכשיר טכנולוגי שמאפשר לי לשמוע את החייזר שנמצא למעשה במרחק שנות אור".

ועוד בהרצאה הזו הוא הרחיב: "יכול להיות שחלק מהחומרים הללו [פסיכדלים] הם 'גנים מוטמנים' שהוזרקו לסביבה הפלנטרית שלנו לפני עידנים על ידי חללית מחקר אוטומטית שהגיעה לכאן מציביליזציה אי שם בגלקסיה […] למינים שעוברים בין כוכבים בטח יש ידע מתוחכם בנוגע לגנטיקה ו-DNA ולכן הם לא בהכרח נראים כמו הצורה שהאבולוציה בכוכב הבית שלהם העניקה להם. הם לבטח יכולים להיראות איך שהם רוצים […] הבעיה העיקרית בחיפוש אחר חייזרים היא לזהות אותם. הזמן כה נרחב והאסטרטגיות והתנאים של האבולוציה כה רבים, כך שהבעיה היא עצם הידיעה אם נוצר קשר כלשהו. הפטרייה Stropharia cubensis, אם להאמין למה שהיא אומרת לפעמים, היא יצור סימביוטי שמחפש יחסים סימביוטיים עמוקים עוד יותר עם המין האנושי. היא השיגה יחסים סימביוטיים עם החברה האנושית בשלב מוקדם למדי על ידי חיבור לבקר המבוית. כמו הצמחים ובעלי החיים שבני אדם גידלו וטיפחו, הפטרייה הצליחה להשתרש במשפחה האנושית, ולהפיץ את הגנים שלה יחד עם הגנים האנושיים […] וישנה מטפורה נוספת. צריך לאזן את ההסברים הללו. עכשיו אני אשמע כאילו אני לא מאמין שהפטרייה היא חייזר: אולי היא מה שאני מתחיל לחשוד בו לאחרונה – שהנשמה האנושית כל כך זרה לנו היום שאנחנו מתייחסים אליה כאל חייזר. עבורנו, הדבר הזר ביותר ביקום הוא הנשמה האנושית. חייזרים בסגנון הוליוודי יכולים לנחות מחר בכדור הארץ והטראנס של ה-DMT עדיין יהיה מוזר יותר וימשיך להכיל בתוכו מידע שימושי עבור העתיד האנושי […] אנחנו כל כך זרים לעצמנו שהעצמי חייב להסוות את עצמו כחייזר כדי לא להפחיד אותנו עם המימדים המוזרים כל כך שהוא מכיל".

בראיון בשנת 1988 הוא אמר: "אין לי רצון באמת להיכנס לשאלות של 'האם זה קולו של אלוהים? האם זהו חייזר'? אני לא חושב שאפשר באמת לדעת את הדברים האלה בשלב הזה. מה שחשוב הוא שהדבר הזה יודע עליך יותר ממה שאתה יודע על עצמך, ולכן מדובר במקור של יציבות, ידע ומידע, ואת זה אין למרבית האנשים".

הנקודה הזו היא אולי החשובה ביותר במשנתו הבלתי שגרתית. הרווח הזה שמקנה משאיר, האפשרות שהקול של הפטרייה הוא לא קולה של ישות מהחלל החיצון או של אלוהים, אלא הקול הפנימי ביותר שלנו, של העצמי שלנו – האפשרות הזו קריטית בתקופה המנוכרת שלנו.

מקנה מציין, בצדק, שאנחנו זרים לעצמנו. זה כמובן לא חדש. המין האנושי נמצא בספירלה מתמדת של התפתחות שמאפשרת לו קידמה טכנולוגית ותודעתית מרחיקת לכת. אבל הצד השני של המטבע הוא ניכור מהסביבה, מכדור הארץ ומהטבע שלנו עצמנו. לכן אנשים שמשתמשים בסמים פסיכדליים מדווחים על חוויות של "חיבור לעצמי" והבנה עמוקה של מקומנו בעולם.

הסוגיה הזו מתחברת לנושא נוסף שמקנה הרבה לדבר עליו – הגנוסטיקה. הטקסטים הגנוסטיים, שנכתבו במאות הראשונות לספירה במזרח התיכון, עוסקים באופנים שונים בבריאת העולם, באופיו ובמקומו של האדם בו. יש בהם מספר תבניות משותפות, ואחד הדברים המשותפים לכולם הוא היותו של האדם זר בעולם. האדם הוא זר לגמרי לעולם. כל הזרמים הגנוסטיים טוענים שמקורו של האדם לא בעולם הזה, שרוחו אינה שייכת לכאן, אלא למקום טרנסצנדנטי לגמרי, מעל האל (הרע) שיצר את העולם החומרי. האדם שייך אל "האחר", "הנחבא" ו"הזר" – או, אם תרצו, "החייזר".

הבעיה היא שהאדם לא זוכר את זה, הוא שכח את מקורו האמיתי ומרגיש כאן בבית. אבל יחד עם זאת הוא מרגיש שמשהו אינו כשורה, שזהו לא לגמרי מקומו, ולכן מרגיש במידה מסוימת גם זר כאן. אולם, הוא לא מצליח לפצח את הזרות הזו, ולכן מתגעגע כל הזמן למשהו שאינו ברור לו.

כפי שכותב האנס יונאס, בספרו פורץ הדרך בנושא, The Gnostic Religion, "הקונספט של זרותם של החיים היא אחד מהסמלים המרשימים ביותר שבהם אנו נתקלים בכתבים הגנוסטיים, והוא סמל חדש בהיסטוריה של הסיפור האנושי בכלל […] הזר שלא מכיר את דרכי הארץ הנוכרית משוטט בה, אבוד. אם הוא לומר את דרכיה טוב מדי, הוא שוכח שהוא זר ומאבד את דרכו במובן אחר, על ידי כך שהוא נכנע לפיתויי העולם הזה והופך מנוכר למקור שלו. או אז הוא הופך לבן בית. גם זה חלק מהגורל של הזר. בניכור שלו מעצמו המתח נעלם, אבל העובדה הזו עצמה היא פסגת הטרגדיה שלו. ההיזכרות שלו בזרות, ההכרה במקום הגלות שלו כמה שהוא באמת, היא הצעד הראשון חזרה".

וכדי שיזכר מאין הוא בא, מגיע אליו קול מהמקום "האחר" – קריאת השקמה שמזכירה לאדם שמקורו הוא לא מהעולם הזה, מבטיחה לו גאולה ומסבירה לו איך לחיות מעתה בעולם. כפי שכותב תומאס ב"המנון הפנינה": "המכתב שהמלך חתם בידו הימנית הגיע כשליח. הוא עף כנשר, נחת לידי והפך לדיבור. למשמע קולו הקצתי וקמתי משנתי, וכיוונתי את צעדי לעבר האור של ביתנו".

בעידן המנוכר שלנו, שבו אנו ממשיכים להרוס את העולם היחידי שיש לנו (בינתיים) והופכים זרים יותר ויותר אחד לשני ולעצמנו, יש לקחת בחשבון שהקול הזה, קריאת ההשקמה, יכולה להגיע מפסיכדלים, ומהפטרייה של מקנה ביניהם. החייזר המקניסטי שמסביר מאין הגיע ואיך הוא קשור אלינו יכול להיות העצמי שלנו. החומרים הפסיכדליים הללו עשויים להיות כלים חשובים ומועילים כדי לגלות מחדש את העצמי שלנו – אותו עצמי ש"מסווה את עצמו כחייזר", כלשונו של מקנה, כדי לא להפחיד אותנו. והעצמי הזה, על פי עוד חובב גנוסטיקה לא קטן – קארל גוסטב יונג – יכול בהחלט להתגלות כצד השני של האלוהי.
האנס יונס, אגב, הקדיש את חייו המקצועיים שאחרי עבודתו על הגנוסטיקה כדי למצוא דרך לאזן בין היסוד הנבדל ברוחו של האדם לבין ההכרח להימנע מניתוקו של יסוד זה מן העולם. כלומר, החקר של רוח האדם הזרה והחייזרית כל כך צריך להיעשות, בסופו של דבר, כדי למצוא את האופן שבו היא מתחברת לעולם הזה. וזו בהחלט תזה מקניאנית.

מקנה, על כל פנים, המשיך כל חייו לדבר עם הפטרייה ולשאול אותה שאלות. בין היתר היא סיפרה לו איך להציל את העולם (ילד אחד בלבד לכל זוג הורים), אבל על השאלה שהכי עניינה אותו היא לא ענתה: "הדבר המפחיד ביותר לומר לה הוא 'תראי לי מה את באמת'. בשלב הזה, הכל פשוט מתחיל להתפרק, ואי אפשר לסבול את זה. אחרי ארבעים שניות של זה, אתה אומר 'אני מצטער שבכלל שאלתי'".

אחרי כשלושה עשורים של מחקר בלתי נגמר שנכנס יותר ויותר עמוק לתוך המבוך האיזוטרי הזה, מקנה חלה בסרטן קשה במוח, ומת באפריל 2000. אבל המוות שלו לא גרם לו להיעלם מהעולם. להיפך. ככל שהשנים עוברות, הקול המהפנט שלו רק מתפשט. כמה חודשים לפני מותו הוא אמר ש"ההבדל היחיד בין סם למחשב הוא שאחד מהם גדול מדי מכדי לבלוע, ומיטב אנשינו עובדים על זה". ואכן, היום, גם אם אנחנו עדיין לא בולעים פיזית את המחשבים שלנו, התפעול שלהם כל כך פשוט והם לגמרי הרחבה של האיברים שלנו, והוא עצמו מצא את הדרך להיבלע על ידי בני האדם – הקול שלו נמצא במרחק לחיצת כפתור ביוטיוב או בפודקאסטים.

לפני ש-MEME הפך לשם גנרי לתמונה חמודה עם חתול, מקנה אימץ את הרעיון של ריצ'ארד דוקינס, והסביר: "מם לאידאולוגיה הוא מה שגן לביולוגיה. מדונה היא מם, קתוליות היא מם, מרקסיזם הוא מם, רסטות בצבעי הקשת הם מם. תשגרו את המם שלכם באומץ ותראו אם הוא משתכפל, ממש כמו שגנים משתכפלים והופכים לאורגניזם של חברה. ומכיוון שהחברה פועלת על בסיס כלכלה ביולוגית מסוג כלשהו, אני מאמין שהממים האלה הם המפתח לאבולוציה חברתית".

הוא אימץ את הרעיון עד כדי כך שכמעט כל משפט מההרצאות שלו עומד בפני עצמו. רק חפשו בגוגל "terence mckenna meme" או "terence mckenna quote". העולם הוירטואלי – ועקב כך גם מוחותיהם של אינספור אנשים – שורץ ברעיונות של טרנס מקנה. הוא הפך בעצמו לקול המדבר בתוך הראש, הלוגוס, שמבטיח ממש כמו הפטרייה לגלות לנו את סודות היקום אם רק ניקח אותו איתנו ונפיץ אותו. כבר אין לו גוף, אבל הקול שלו מספיק כדי להמשיך להפיץ את הרעיונות הרדיקליים שלו. בכנס האחרון שבו השתתף, בספטמבר 1999 בהוואי, הוא אמר לקהל: "אני אנסה להמשיך להיות בסביבה, אבל אם לא אהיה, דעו שאני ממש מאחורי העפעפיים שלכם. ניפגש שם".

מטרתו, בסופו של דבר, הייתה להסביר לנו שאפשר וצריך, ובהכרח נגיע לאחרית הימים כאן על כדור הארץ, כשנפעל כראוי, נאהב זה את זה ואת הסביבה שבה אנו חיים ונכיר את הטבע האמיתי שלנו. אף חללית לא תגיע לגאול אותנו, אלוהים לא יתגלה לפתע מתוך ענן ויקח אותנו איתו לגן העדן. זה המסר של הפטרייה, וזה המסר שלו. באחרית הימים תפרח פטרייה, הוא נהג לומר, האם תהיה זו הפטרייה של האמזונס או של רוברט אופנהיימר?

פורסם במקור ב"אלכסון" – ממש כאן.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | סגור לתגובות על הקול בראש: הבשורה על פי טרנס מקנה

המאמר שאובמה לא יכתוב, וחבל

ברק אובמה באלמנט שלו. הוא ערך את הגיליון האחרון של WIRED, ובטור הפותח התוודה שחווית הצפייה ב"מסע בין כוכבים" בתור ילד השפיעה על תפיסת עולמו. הוא מונה בטור את הפיתוחים הטכנולוגיים של השנים האחרונות וחוזה מה צפוי לנו בעשורים הקרובים. "מעולם לא היה זמן טוב יותר לחיות בו", הוא כותב.

בנוסף, במאמר נלהב ואופטימי שפרסם לאחרונה ב-CNN הוא שוטח את משנתו לגבי חקר החלל ומבטיח שארצות הברית תבצע התקדמות משמעותית ב-20 השנים הקרובות שתבטיח מסעות ממושכים ורציניים לחלל, כולל שליחת אסטרונאוטים למאדים והחזרתם. חלק חשוב מזה, הוא אומר, הוא מה שניקח חזרה לחיים שלנו כאן בכדור הארץ והאופן שבו מסעות המחקר האלה יסייעו לנו כאן.

זה טוב ויפה ומרשים, אבל בשביל באמת להרשים נשיא ארה"ב צריך לכתוב מאמר כזה, שבועות לפני שהוא עוזב את תפקידו. זה ישאיר חותם אמיתי:

בשנים האחרונות הציוויליזציה המערבית הגיעה להישגים מדעיים, חברתיים ורוחניים גדולים. הגענו לחלל, גילינו את סודות הביקוע הגרעיני, אנחנו ממפים את הגנום האנושי ומתקרבים, אולי, ליום שבו מוות יהיה רק אופציה. למרות המלחמות והעוני העולם היום אלים פחות ורעב פחות משהיה, וחופש הדת גדל בצורה ניכרת. ולמרות כל זה, נדמה שעם כל שנה שעוברת אנחנו נהיים מנוכרים לעצמנו, זה לזה ולעולם שבו אנחנו מבלים את חיינו. העולם היחיד שלנו, בינתיים.

הניכור הזה גורם לנו לפנות, יותר מאי פעם, לדת, לעזרתם של פסיכולוגים, מטפלים בצורות טיפול שונות, יוגה, מדיטציה, ספרי עזרה מסוגים שונים. אבל יש דבר מה נוסף שנדמה ששכחנו, או מוטב יותר לומר, השכחנו.

בנעורי בהוואי הייתי נער סקרן וחקרן, כמו נערים רבים. אחד הדברים שסיקרנו אותי היה מריחואנה. לא הבנתי איך צמח שגדל באופן טבעי ויכול להשפיע כל כך לטובה אסור לשימוש. אחר כך התבגרתי, למדתי, והבנתי, או לפחות חשבתי שהבנתי. אבל המחשבה על כך תמיד נשארה בראשי. ולכן אני שמח שהמדינה שלנו מתקדמת באופן בלתי נמנע, יחד עם שאר העולם, לקראת לגליזציה של הצמח הזה.

אבל זה לא נגמר שם. משחר האנושות, בני האדם מקיימים סימביוזה עם עולם הצומח. גילינו שחלק מהצמחים טובים למאכל, חלקם מתאימים לבנייה ולשימושים פרקטיים, וחלקם טובים לרפואה. היום אנחנו נוטים לשכוח את זה, כי כשאנחנו חושבים על פרמקולוגיה עולה לנו בראש תמונה של חדרים סטריליים ואנשים בחלוקים לבנים וכפפות, אבל הבסיס של כל העניין הזה הוא צמחים. בעולם העתיק, ובחלקים מסוימים של העולם גם כיום (כולל בארה"ב בקרב קהילות ילידיות), תרכובות מסוימות שעשויות מצמחים שונים משמשות לטיפול שאנחנו קוראים לו היום "פסיכיאטרי", אך הוא למעשה רוחני. או שמא, רפואי, תלוי איך מסתכלים על זה. רק אנחנו בעולם המערבי דיכאנו את המסורת הזו במאות השנים האחרונות. אבל זה לא יכול להימשך לעד. מוסדות הכח, ואני ביניהם, לא יכולים להמשיך לקחת מאנשים כלי חשוב ולגיטימי ולרדוף את כל מי שמשתמש בו כפושע.

שימו לב איך ההגדרות של "סמים קלים", "סמים קשים", ו"תרופות מרשם" משתנות לאורך השנים. דברים שהיו פעם לא חוקיים, אפשר להשיג היום מאחורי הדלפק. ודברים שהיום נראים לנו מסוכנים ובלתי סבירים, היו פעם תרופת סבתא.

היום ישנם סוגים רבים של סמים בעולם. רבים מספור. את חלקם אפשר לרכוש בבית המרקחת הקרוב למקום מגוריכם, ואת חלקם אפשר לקנות ברחוב. אפשר להתמכר לאלה כמו גם לאלה. אם לוקחים כמות גדולה מהמומלץ, אלה כמו גם אלה עלולים לגרום לנזק. ההבדל הוא שעל הסמים החוקיים יש לנו פיקוח, ואנחנו מנסים לעזור לאנשים להשתמש בהם כראוי בצורה שתעזור להם. לא כך עם הסמים שאנשים רוכשים ברחוב. מכיוון שאנחנו, כחברה, כל כך חוששים מהחופש שאנשים נוטלים לעצמם עם סמים, ובגלל הסטיגמות הרבות שהדבקנו להם, המחשבה שגם הסמים הללו צריכים לבוא עם הוראות מוסמכות ותאריך תפוגה נראית לנו בלתי מתקבלת על הדעת. אבל למה, בעצם? מה כל כך מפחיד אותנו באדם בוגר שמחליט בסוף השבוע לקחת מנת LSD כדי להתחבר טוב יותר לעצמו ולסוגיות שמעסיקות אותו? למה אנחנו מתנגדים לזוג שלוקח MDMA כדי לשפר את האינטימיות והזוגיות? למה DMT לא יכול להיות כלי עזר לפילוסופים, אבל מדיטציה כן?

המדינה, כפי שאני מבין את זה היום, לא יכולה, ולא צריכה, למנוע מאינדיבידואלים לעשות מה שמיטיב עימם, כל עוד הם לא פוגעים באחרים. ואני לא מדבר רק על העונג והשעשוע שאנשים מוצאים בחומרים שונים, גם כאמצעי ל"בריחה מהמציאות". גם את זה, כשנעשה באופן לא פוגעני או מסוכן, צריך לאפשר, אבל לדברים הללו יכולה להיות השפעה חיובית גם על החיים היומיומיים.

אינספור מחקרים מעשרות השנים האחרונות מצביעים על היתרונות הרבים שבשימוש מדוד ואחראי בסמים שונים. בנוסף, ברור היום שהסמים ההרסניים ביותר והקטלניים ביותר הם דווקא אלכוהול ותרופות מרשם. מספר מדינות, כמו פורטוגל, ביטלו את הסנקציות החוקיות על שימוש בכל סם שהוא, ומדווחות על ירידה בשימוש בהם ובנזקים שנגרמים מהם. תרבויות שונות ברחבי העולם מקיימות עדיין חברות שבהן לשמאן יש תפקיד מרכזי בבריאות הנפשית של חברי הקהילה, והוא משתמש לא פעם בחומרים טבעיים כדי לדאוג לכך. חומרים שאנו מחשיבים כבלתי חוקיים. אנחנו צריכים לעזור, לא לרדוף. לתקן, לא לדכא.

כמובן, זה לא יכול להתבצע בחלל ריק. אי אפשר פשוט לקום מחר בבוקר ולומר לכולם: הכל חופשי. צריך לתכנן את זה בקפידה, ללמוד את האפשרויות השונות שניצבות בפנינו. צריך להבין איך לעזור למכורים, ואיך לחנך לשימוש מיטבי. אני מאמין שבסופו של דבר זה יועיל לחברה שלנו, ולנו כבני אדם אינדיבידואלים. על כן, זה יטיב גם עם כדור הארץ.

אם יש דבר אחד שאני רוצה להשאיר אחרי, זה שבני אדם יהיו כנים עם עצמם ויוכלו לראות את העולם ואת השכנים שלהם באור חדש, ללא משוא פנים, ללא דעות קדומות ופחדים לא מבוססים. כמובן, חומרים פסיכואקטיביים הם לא הפתרון. אבל הם עוד כלי שיש להכיר בקיומו ולא לפחד ממנו. ובעיקר, לא להפחיד.

אני מתכוון לקדם בזמן שעוד נותר לי בתפקיד מדיניות סמים חדשה ופתוחה יותר, ומעודד אתכם להאמין שיש דרך אחרת, טובה יותר, להביט בכל הנושא הזה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | סגור לתגובות על המאמר שאובמה לא יכתוב, וחבל

התרבות והאינדיבידואל: מאמרו האחרון של אלדוס האקסלי

האמירה "אני קורא פלייבוי בשביל הכתבות" שחוקה יותר מהמגזין עצמו, אבל מי שקנה את גיליון נובמבר 1963 היה יכול לומר את זה בלי להניד עפעף. מספר ימים לפני מותו של אלדוס האקסלי, התפרסם במגזין מאמר פרי עטו. אחרי עשרות רומנים, קבצי סיפורים, ספרי שירה ומאמרים על עריצות המדינה והתרבות, היחסים בין האדם לסביבתו, על שפה, פסיכולוגיה ומיסטיקה, מה נותר להאקסלי – החוזה, הפילוסוף, אבי הפסיכדליה המודרנית, הגוסס מסרטן – לומר? אם לשפוט על פי המאמר הזה, שנקרא "התרבות והאינדיבידואל" ושפורסם במגזין תחת הכותרת "חזיון נבואי של פילוסוף" – הכל. זהו המאמר המקיף ביותר של האקסלי, מבחינה זו שהוא מכיל את כל משנתו הפילוסופית והתרבותית; וגם התמציתי ביותר, מבחינה זו שהוא מפתח את הרעיונות המרכזיים של חיבוריו המפורסמים (בהם דלתות התודעה ועולם חדש מופלא) בלא יותר משלושת אלפים מילים. סוציולוגיה, ביולוגיה, דת; נצרות, בודהיזם, פסיכדליה; בלייק, שייקספיר, וורדסוורת', ג'יימס – הכל כאן, מסודר ומאורגן כצוואתו של אחד מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, ובכלל.
לפניכם המאמר השלם, בתרגומי.

מערכת היחסים בין התרבות והאינדיבידואל הייתה תמיד, ועודנה, אמביוולנטית ביותר. אנחנו גם הנהנים מהתרבות שלנו וגם הקרבנות שלה, בו בזמן. ללא תרבות, וללא התנאי המוקדם של כל תרבות – שפה, האדם הוא לא יותר מאשר מין נוסף של בבון. אנחנו חבים את האנושיות שלנו לשפה ולתרבות. ו"איזו מלאכת-מחשבת הוא האדם", אומר המלט. "מה אציל הוא בתבונתו! מה עצום עד אין-קץ בכשרונו! … במעשיו – מה ידמה למלאכי עליון! בחכמתו – מה ישווה לאלוהים!" (1). אך אבוי, בהפוגות שבין היותו אציל, חכם ואינסופי בכוח,
"האדם,
גבה-לב, עוטה מעיל-אדנות קצר
וקצר-ימים, נבער מדעת מה
טיבו גם בעמדו אל מול מראה –
הוא מתהולל כקוף בחמת-זעם
לעיני יושבי-מרום, עד שהמלאכים
נותנים קולם בבכי". (2)

גאון וקוף זועם, מבצע תעלולים נהדרים ובעל תבונה כמו-אלוהית – בכל התפקידים הללו האינדיבידואל הוא התוצר של שפה ותרבות. השפה והתרבות, בפעולתן על 12 או 13 מיליארד הנוירונים של המוח האנושי, העניקו לנו חוק, מדע, אתיקה ופילוסופיה ואיפשרו את כל הישגי הכשרון והקדושה. הן גם העניקו לנו פנאטיות, דעה קדומה ויהירות דוגמטית; עבודת אלילים לאומנית ורצח המונים בשם אלוהים; תעמולה שמשלהבת את ההמונים ושקר מאורגן. וגם, לצד מלח הארץ, הן העניקו לנו, דור אחרי דור, מיליונים על מיליונים של קונפורמיסטים מהופנטים, קרבנות מראש של שליטים תאבי-כוח שהם בעצמם הקרבנות של כל מה שחסר הגיון ובלתי אנושי במסורת התרבותית שלהם.

הודות לשפה ולתרבות, ההתנהגות האנושית אינטליגנטית, מקורית, יצירתית וגמישה יותר לאין שיעור מהתנהגותם של בעלי חיים, שמוחותיהם קטנים מדי כדי להכיל את מספר הנוירונים הנחוץ להמצאה של שפה ולהעברת הידע הנצבר. אולם, שוב הודות לשפה ותרבות, בני אדם מתנהגים לעתים קרובות בטיפשות, בחוסר קשר למציאות ובצורה לא ראויה לחלוטין, באופן שבעלי חיים לא מסוגלים.

בין אם נולדנו באיי טרובריאנד או בבוסטון, בין אם אנו סיציליאנים קתולים או בודהיסטים יפנים, כל אחד מאיתנו נולד לתוך תרבות כלשהי ומעביר את חייו בגבולותיה. בין כל תודעה אנושית לשאר העולם נמצאת גדר בלתי נראית, רשת של תבניות חשיבה והרגשה מסורתיות, של מושגים מיד שניה שהפכו לאקסיומות, של סיסמאות עתיקות שזוכות להערצה כהתגלויות אלוהיות. מה שאנחנו רואים דרך הרשת הזו הוא כמובן לעולם לא "הדבר כשלעצמו" הבלתי נודע. הוא גם בדרך כלל לא הדבר כפי שהוא נקלט בחושינו וכפי שהאורגניזם שלנו מגיב לו בספונטניות. מה שאנחנו בדרך כלל קולטים ומגיבים לו הוא תערובת משונה של חוויות מיידיות עם סמליות מותנית תרבות, של רשמים חושיים עם דעות קדומות על טבעם של הדברים. ומרבית האנשים חשים שהאלמנטים הסמליים בקוקטייל המודעוּת הזה חשובים יותר מהאלמנטים שהחוויה המיידית תורמת. כך, באופן בלתי נמנע, עבור אלה שמקבלים את התרבות שלהם באופן טוטאלי וללא ביקורת, מילים בשפה המוכרת לא מייצגות דברים (גם אם בחוסר דיוק). להיפך, דברים מייצגים מילים מוכרות. כל ארוע שקורה בחייהם מסווג מייד ובאופן אוטומטי כעוד הדגמה מוחשית של אחת מההפשטות המילוליות, המקודשות על ידי התרבות, שהוכנסו להם לראש בילדות באמצעות התניות.

ברור מאליו שרבים מהרעיונות שמועברים אלינו על ידי משדרי התרבות הם הגיוניים ומציאותיים בהחלט (אם הם לא היו, המין האנושי כבר היה נכחד). אולם, לצד המושגים השימושיים הללו, כל תרבות מעבירה מלאי של רעיונות לא מציאותיים, שחלקם מעולם לא היו הגיוניים. לאחדים מהם ייתכן שהיה פעם ערך הישרדותי, אבל הם הפכו לבלתי רלוונטיים לחלוטין, עם הנסיבות המשתנות של מהלך ההיסטוריה. מכיוון שבני אדם מגיבים לסמלים באותה מיידיות וחד-משמעיות שבה הם מגיבים לגירויים של חוויה בלתי מתווכת, ומכיוון שרובם מאמינים בתמימות שמילים שקודשו על ידי התרבות הן אמיתיות כמו, או אפילו יותר מהתפישות שלהם את הדברים עצמם, הרעיונות המיושנים או המגוחכים מיסודם הללו עושים נזק עצום. הודות לרעיונות המציאותיים שהתרבות העבירה, האנושות שרדה, ובתחומים מסוימים אף מתקדמת. אבל הודות לשטויות ההרסניות שמוכנסות לראש של כל אחד במהלך התירבות שלו, האנושות – למרות שהיא שורדת ומתקדמת – תמיד הייתה בצרות. היסטוריה היא, בין היתר, התיעוד של התעלולים המדהימים והשטניים לרוב שהאנושות טרופת התרבות מעוללת לעצמה. והמשחק המתועב נמשך.

מה יכול האינדיבידואל לעשות, ומה הוא צריך לעשות, כדי לשפר את יחסיו הדו-משמעיים עד כדי אירוניה עם התרבות שבה הוא מוטבע? איך הוא יכול להמשיך ליהנות מהתרבות בלי להיטמטם או להתמסטל באופן חסר מעצורים מהרעלים שלה? איך הוא יכול להיות מתורבת באופן מודע, תוך דחייה של מה שמטופש או ממש מרושע בהתניה שלו והאחזות במה שמהווה התנהגות הומנית ואינטליגנטית?

היחידים שיכולים להבחין בתרבות שאותה אנחנו מקבלים, קל וחומר לבצע בה שינויים, הם אנשים שראו דרכה – אנשים שפערו חורים במכלאת הסמלים המילוליים, וכך יכולים להביט בעולם, ולהשתקף בעצמם, באופן חדש ויחסית ללא משוא פנים. אנשים כאלה לא פשוט נולדים; הם צריכים להפוך לכאלה. אבל איך?

בשדה החינוך הפורמלי, מה שפוער החורים לעתיד צריך זה ידע. ידע של ההיסטוריה של התרבויות, בעבר ובהווה, על כל המגוון הנהדר שלהן, וידע אודות טבעה של השפה ומגבלותיה, שימושיה ושימושיה לרעה. אדם שיודע שהיו תרבויות רבות, ושכל תרבות טוענת שהיא הטובה והנכונה מכולן, יתקשה לקחת ברצינות את ההתפארות והדוגמטיות של המסורת שלו עצמו. גם אדם שיודע כיצד סמלים קשורים לחוויה ושמתרגל את השליטה העצמית הלשונית שלימדו מליצי היושר של הסמנטיקה הכללית, לא צפוי לקחת ברצינות יתרה את השטויות המגוחכות או המסוכנות שבכל תרבות נחשבות כפילוסופיה, כחכמה מעשית וכטיעונים פוליטיים. סוג זה של חינוך אינטלקטואלי כהכנה לפעירת חורים הוא בהחלט בעל ערך, אבל עדיין בלתי מספיק לחלוטין. לאימון ברמה המילולית יש להוסיף אימון בחוויה בלתי מילולית. אנחנו חייבים ללמוד איך להיות שקטים מנטלית. אנחנו חייבים לטפח את אמנות הקליטה הטהורה.

להיות במצב של קליטה ושקט – זה נראה כל כך פשוט וילדותי! אולם, כפי שבמהרה נגלה, זה בעצם כל כך מסובך! היקום שבו בני אדם מעבירים את חייהם הוא הבריאה של מה שהפילוסופיה ההודית מכנה Nama-Rupa, שם וצורה. המציאות היא רצף, דבר מה מיסתורי עד בלי די ואינסופי, שהאספקט החיצוני שלו הוא מה שאנחנו מכנים חומר ושהפנימיות שלו היא מה שאנחנו מכנים נפש. שפה היא כלי להסרת המיסתורין מהמציאות ולהפיכתה למובנת ואפשרית למניפולציה. האדם המתורבת שובר את הרצף, מדביק תוויות לכמה מהפרגמנטים, מקרין את התוויות לעולם החיצון וכך יוצר לעצמו יקום אנושי מדי של אובייקטים נפרדים, כל אחד מהם גילום של שם, הדגמה מסוימת של הפשטה מסורתית כלשהי. מה שאנחנו תופסים לובש את הצורה של השבכה הרעיונית שדרכה הוא מסונן. מצב של קליטה טהורה הוא דבר מסובך, מכיוון שהתודעה הנורמלית של האדם היא תמיד מותנית תרבות. ועם זאת, כפי שציין וויליאם ג'יימס לפני שנים רבות, התודעה הנורמלית שבהקיץ "אינה אלא טיפוס מיוחד של תודעה, ומסביב לה נמצאות צורות-תודעה שונות לגמרי, צורות שבכוח, שרק דוק דק מן הדק מבדיל ביניהן ובינה. יכולים אנו לחיות את כל חיינו ולא להרגיש במציאותן של אלה; ברם, די להשתמש באמצעי-הגירוי הדרוש ומיד הן מופיעות במלוא ישותן, טיפוסים מוגדרים של מנטליות שיש להן מן-הסתם תחומי פעולה והסתגלות. שום השקפה על היקום בשלמותו אינה יכולה להחשב לסופית, אם אינה מביאה בחשבון כלל את צורות-התודעה האחרות הללו". (3)

כמו התרבות שמתנה אותה, התודעה הנורמלית שבהקיץ היא החברה הכי טובה שלנו ואויב מסוכן בו זמנית. היא עוזרת לנו לשרוד ולהתקדם, אך באותו הזמן היא מונעת מאיתנו מלהוציא אל הפועל חלק מהפוטנציאל יקר הערך ביותר שלנו, ולעתים מכניסה אותנו לכל מני צרות. כדי לממש את הפוטנציאל האנושי שלו, האדם, האדם הגאה, שמבצע תעלולים נהדרים, חייב ללמוד לא להפריע לעצמו. רק אז ליכולות האינסופיות שלו ולתפישות השמימיות שלו יש סיכוי להגיע לפני השטח. במילותיו של בלייק, עלינו "לנקות את דלתות התפיסה"; שכן כאשר דלתות התפיסה נקיות, "הכל נגלה לפני האדם כפי שהוא – אינסופי" (4). עבור התודעה הנורמלית שבהקיץ, דברים הם הגילומים הבודדים והסופיים בהחלט של תוויות מילוליות. איך אפשר לשבור את ההרגל האוטומטי שלנו לכפות על החוויה המיידית את הדעות הקדומות שלנו ואת הזיכרון של מילים שהתרבות קידשה? תשובה: על ידי תרגול של קליטה טהורה ושתיקה מנטלית. זה ינקה את דלתות התפיסה, ותוך כדי יאפשר לצורות תודעה נוספות להתהוות – תודעה אסתטית, תודעה חזיונית ותודעה מיסטית. הודות לתרבות אנחנו היורשים של אוסף עצום של ידע, של אוצר של שיטות לוגיות ומדעיות שלא יסולא בפז ושל אלפים על גבי אלפים של פיסות מידע טכנולוגי וארגוני. אבל הגוף-נפש האנושי כולל מקורות נוספים של מידע ומשתמש בסוגים נוספים של לוגיקה, ויש לו חכמה פנימית עצמאית מההתניה התרבותית.

וורדסוורת' כותב ש"האינטלקט המתערב (החלק בשכל שלנו שמשתמש בשפה כדי להוציא את המיסתורין מהמציאות, א"ה) / את צורתם היפה של הדברים מעוות / הניתוח הצליח, החולה מת" (5). מיותר לומר שאנחנו לא יכולים להסתדר ללא האינטלקט המתערב. חשיבה קונספטואלית רעיונית היא דבר חיוני. אולם, גם כשמשתמשים בהם היטב, רעיונות מילוליים מעוותים את "צורתם היפה של הדברים". וכשמשתמשים בהם בצורה לא נכונה (כפי שקורה לעתים קרובות) הם מעוותים את החיים שלנו על ידי רציונליזציה של אווילויות עתיקות, רצח המוני, רדיפות וביצוע של כל שאר התעלולים המכוערים כל כך שמביאים את המלאכים לידי דמעות. פסיביות א-מילולית מודעת היא הנוגדן לפעילות מילולית בלתי מודעת וגם כלי לתיקון פעילות מילולית מודעת. רעיונות מילוליים בנוגע לחוויה צריכים לבוא יחד עם הכרה אישית ישירה ובלתי אמצעית של ארועים כפי שהם מציגים את עצמם בפנינו.

זה אותו סיפור ישן נושן על האות והנפש. האות היא הכרחית, אבל לעולם אסור לקחת אותה יותר מדי ברצינות, שכן בנפרד מהנפש היא מגבילה ולבסוף הורגת. באשר לנפש, "היא נושבת היכן שהיא רוצה" (6), ואם לא נקרא את המפות התרבותיות הטובות ביותר, הרוחות עלולות להעיף אותנו מהמסלול ולטרוף את ספינתנו. כיום, רובנו נהנים מהרע שבשני העולמות. בעודנו מתעלמים מהרוחות הנושבות של הנפש ונסמכים על מפות תרבותיות שעלולות להיות לא מדויקות כבר מאות שנים, אנחנו שטים קדימה במהירות מירבית תחת לחץ הקיטור של הביטחון העצמי המופרז שלנו. הכרטיסים שמכרנו לעצמנו מבטיחים לנו שהיעד שאליו אנחנו מפליגים הוא נמל כלשהו באיי המבורכים. אך למעשה, בדרך כלל מתברר שהיעד הוא אי השדים. חינוך עצמי במישור הא-מילולי הוא עתיק כמו הציוויליזציה. "הרפו ודעו, כי אנכי אלוהים" (7) – עבור בעלי החזון והמיסטיקנים בכל תקופה ובכל מקום, זה היה הדיבר הראשון והגדול ביותר. משוררים מאזינים למוזה שלהם כמו שבעלי החזון והמיסטיקנים ממתינים להשראה במצב של פסיביות מודעת, של ריקנות דינמית. במסורת המערבית המצב הזה מכונה Prayer of simple regard. בקצה השני של העולם הוא מתואר במונחים יותר פסיכולוגיים מתאיסטיים. בשתיקה מנטלית אנחנו "מביטים לתוך טבע-העצמי שלנו", אנחנו "אוחזים באי-המחשבה שנמצאת במחשבה". אנחנו "הופכים למה שלמעשה תמיד היינו". באמצעות פעילות מודעת אנחנו יכולים לרכוש ידע אנליטי שימושי על העולם, ידע שאותו אפשר לתקשר באמצעות סמלים מילוליים. במצב של פסיביות מודעת אנחנו מאפשרים לצורות תודעה שונות מהתודעה התועלתנית של חיי הערות הנורמליים להתהוות. ידע אנליטי שימושי על העולם מוחלף בסוג כלשהו של היכרות מוארת רוחנית עם העולם, אם כי בלתי נחוצה מבחינה ביולוגית. למשל, אפשר להגיע להיכרות אסתטית ישירה של העולם כיופי. או שאפשר להגיע להיכרות ישירה עם המוזרות הפנימית של הקיום, עם חוסר הסבירות המטורפת שלו. ולבסוף, אפשר להגיע להיכרות ישירה עם האחדות של העולם. אין שום אפשרות להביע כראוי במילים את החוויה המיסטית המיידית הזו של להיות אחד עם האחדות היסודית שמתגלמת בגיוון האינסופי של הדברים והתודעות. כמו חוויה חזיונית, ניתן לדבר על החוויה של המיסטי רק מבחוץ. סמלים מילוליים לעולם לא יכולים לבטא את הפנימיות שלה.

אמנים, חוזים ומיסטיקנים מכינים את עצמם לחוויה המיידית של העולם כיופי, כמיסתורין וכאחדות, דרך שתיקה מנטלית ותרגול של פסיביות מודעת. אבל שתיקה ופסיביות מודעת אינן הדרכים היחידות שמובילות החוצה מהיקום הכה אנושי שנוצר על ידי התודעה הנורמלית והמותנית תרבותית. ב-Expostulation and Reply, החבר הלמדני של וורדסוורת', מת'יו, נוזף במשורר מכיוון ש
"על אמא אדמה אתה כך מתבונן
בארשת של מין שעמום
כאילו עבורה רק אתה הוא הבן
ולפניך לא היה כאן מאום".

מנקודת המבט של התודעה הנורמלית, מדובר בעבריינות אינטלקטואלית לכל דבר ועניין. אבל זה מה שהאמן, החוזה והמיסטיקן חייבים לעשות, ולמעשה תמיד עשו. "הבט באדם, בנוף, בכל דבר שהוא, כאילו אתה רואה אותו בפעם הראשונה". זהו אחד התרגילים במודעות מיידית ובלתי מילולית שכתובים בטקסטים העתיקים של בודהיזם טנטרי. אמנים, חוזים ומיסטיקנים מסרבים להשתעבד להרגלים מותני התרבות של רגש, מחשבה ופעולה שאליהם החברה שלהם מתייחסת כנכונים וטבעיים. ברצותם, הם נמנעים במכוון מלהקרין על המציאות את תבניות המילים הללו, שנעשו מקודשות, שכל המוחות האנושיים מלאים בהן. הם יודעים היטב, כמו כולם, שתרבות והשפה שבה כל התרבויות נטועות, נחוצות לגמרי ושבלעדיהן האינדיבידואל לא יהיה אנושי. אבל הם יודעים בבהירות רבה יותר משאר המין האנושי שכדי להיות אנושי לגמרי, על האינדיבידואל ללמוד לבצע דה-התניה לעצמו; עליו להיות יכול לפעור חורים בגדר של הסמלים המילוליים שכולאת אותו בפנים.

בכל הקשור לחקר העולם העצום והמיסתורי של היכולות האנושיות, האמנים הגדולים, החוזים והמיסטיקנים היו תמיד חלוצים פורצי דרך. אבל גם אחרים יכולים ללכת אחריהם למקומות שבהם הם היו. בפוטנציה, כולנו "בעלי כשרון אין-קץ וחכמים כמו אלוהים". מצבי תודעה שונים מתודעה נורמלית נמצאים בהישג יד של כל מי שיודע איך להפעיל את הגירויים הדרושים. היקום שבו האדם חי יכול להפוך לבריאה חדשה. כל שעלינו לעשות הוא לפעור חור בגדר ולהביט סביב בעזרת מה שהפילוסוף פלוטינוס מתאר כ"סוג האחר של הראיה, שלכולם יש אבל רק מעטים משתמשים בו".

במערכות החינוך של ימינו, אין מספיק הדרכה איכותית במישור הא-מילולי. יתר על כן, המטרה של ההדרכה הזו, שהיא פשוט לעזור לאדם להיות יותר "חכם כמו אלוהים", אינה מוצהרת בבירור ואינה מפותחת באופן קונסיסטנטי. אנחנו יכולים וצריכים להציג ביצועים טובים יותר בשדה החשוב הזה. החוכמה הפרקטית של ציוויליזציות קדומות, כמו גם הממצאים של הנפשות ההרפתקניות במסורת שלנו עצמנו ובתקופתנו אנו, זמינים בהחלט. בעזרתם ניתן להרכיב תוכנית לימודים ומתודולוגיה להכשרה א-מילולית, ללא קושי מיוחד. למרבה הצער, לרוב האנשים בשלטון יש אינטרס לתחזק גדרות תרבותיות. מבחינתם, פעירת חורים הוא דבר חתרני ו"הסוג האחר של הראיה" של פלוטינוס הוא סימפטום למחלת נפש. אם יהיה אפשר להוציא אל הפועל מערכת חינוך א-מילולית אפקטיבית, האם הרשויות יאפשרו להמונים להירשם אליה? זו שאלה.

מהעולם הא-מילולי של תודעה בלתי מזוהמת תרבותית אנחנו עוברים לעולם התת-מילולי של פיזיולוגיה וביוכימיה. האדם הוא מצב רוח ותוצר של התניה תרבותית; ובראש ובראשונה, הוא גם מערכת ביוכימית מורכבת ועדינה ביותר, שהפנימיות שלה, כשהמערכת עוברת מאיזון אחד לאחר, משנה את התודעה. מפני שכל אחד מאיתנו הוא מערכת ביוכימית, האוסמן אומר:
"מאלט ממילטון טוב יותר
בהסברת דרכי האל, חבר". (8)

בירה משיגה את נצחונותיה התאולוגים מפני שבמילותיו של וויליאם ג'יימס, "השכרון כוחו גדול לעורר באדם את תפעול ההן". והוא מוסיף ש"גם זה חלק מן הטרגדיה של החיים ומתעלומתם העמוקה, כי כה רבים מאיתנו לא יוכלו לזכות בפירורים ובזהרורים מאותו דבר שתכונת הטוב שבו מתגלית לנו מיד, אלא בשלבים המוקדמים והחולפים של מה שמופיע בסופו כהרעלה כל-כך משפילה". העץ ידוע בפירותיו, והפירות של הישענות יתר על אתנול כמעודד של פונקציית ה"הן" הם בהחלט מרים. לא פחות מרים הם פירות ההישענות על תרופות הרגעה ממכרות, הלוצינוגנים ומרוממי מצב רוח כמו אופיום ונגזרותיו, כגון קוקאין (שבעבר הומלץ בחום על ידי ד"ר פרויד לחבריו ומטופליו), ברביטורטים ואמפתמין. אבל בשנים האחרונות פרמקולוגים הפיקו או סינתזו מספר חומרים שמשפיעים בעוצמה על השכל מבלי לעשות נזק לגוף דרך התמכרות, בין אם בזמן השימוש או לאחר מכן. בעזרת הפסיכדלים החדשים הללו, התודעה הנורמלית של המשתמש עשויה להשתנות בדרכים רבות. זה כאילו שעבור כל אינדיבידואל, העצמי הפנימי שלו מחליט איזו חוויה תהיה המועילה ביותר עבורו. כשהוא מחליט, הוא משתמש בכוחות של הסם לשנות את הנפש כדי לתת לאותו אדם מה שהוא זקוק לו. כך, אם טוב לו לחשוף זכרונות שקבורים עמוק, זכרונות שקבורים עמוק אכן יחשפו. במקרים שבהם אין לזה חשיבות גדולה, משהו אחר יקרה. תודעה נורמלית עשויה להתחלף עם תודעה אסתטית, והעולם יתפס בכל היופי הבלתי יאמן שלו, בכל האינטנסיביות הלוהטת של היש שלו. והתודעה האסתטית עשויה להתפתח לתודעה חזיונית. הודות לסוג נוסף של ראיה, העולם יתגלה כעת לא רק כיפה באופן בלתי נתפס, אלא גם כמיסתורי עד בלי די – כתהום עצומה של אפשרות שמתהווה ללא סוף לכדי צורות חסרות תקדים. תובנות חדשות נכנסות לתוך עולם חדש ומקודש של נתינה, תצורות חדשות של מחשבה ופנטזיה – זרם החידוש מציף את העולם בשטף שכל טיפה שלו מלאה במשמעות. ישנם הסמלים שמשמעותם נמצאת מחוץ להם בעובדות הנתונות של חוויה חזיונית, וישנן העובדות הנתונות הללו שמצביעות על עצמן בלבד. אבל "עצמן בלבד" זה גם "לא פחות מהבסיס האלוהי של כל ההוויה". "דבר מלבד זה" הוא גם באותו הזמן "הככוּת של הכל". וכעת התודעות האסתטית והחזיונית מעמיקות לכדי תודעה מיסטית. העולם נראה עתה כגיוון אינסופי שהוא גם אחידות, והמתבונן חווה את עצמו כאחד עם האחדות האינסופית שבאה לידי ביטוי ונוכחת לגמרי בכל נקודה בחלל, בכל רגע בשטף הכיליון הנצחי וההתחדשות הנצחית. התודעה הנורמלית שלנו, מותנית המילים, יוצרת יקום של הבחנות ברורות, שחור ולבן, זה וההוא, אני ואתה וזה. בתודעה המיסטית של להיות אחד עם האחדות האינסופית ישנו פיוס בין הניגודים, תפיסה של הבלתי מסוים במסוים, התעלות מעבר ליחסי הסובייקט-אובייקט עם דברים ואנשים שחקוקים בנו; ישנה חוויה מיידית של הסולידריות שלנו עם כל ההוויה וסוג של שכנוע מוחלט שלמרות חוסר הבהירות של הגורל, למרות האוילויות האפלות ורוע הלב המכוון שלנו, כן, למרות כל מה שרע בעליל בעולם, הוא גם – בצורה עמוקה, פרדוקסלית ובלתי ניתנת לתיאור – בסדר גמור. עבור התודעה הנורמלית, הביטוי God is Love איננו יותר ממשאלת לב. עבור התודעה המיסטית, מדובר באמת מובנת מאליה.

ההתפתחויות הטכנולוגיות והדמוגרפיות שמשתנות במהירות חסרת תקדים מגבירות בהתמדה את הסכנות שבהן אנו מוקפים, ובאותו הזמן מקטינות בהתמדה את הרלוונטיות של תבניות הרגשות וההתנהגות המסורתיות שהתרבות כופה על האינדיבידואלים – שליטים ונשלטים כאחד. הצורך הדחוף ביותר כיום הוא הכשרה רחבה באמנות הרצויה תמיד של פעירת חורים בגדרות תרבותיות. האם ניתן להאיץ הכשרה שכזו ולעשותה יעילה יותר באמצעות שימוש נבון בפסיכדלים הבלתי מזיקים שקיימים היום? בהסתמך על ניסיון אישי ועדויות שפורסמו, אני מאמין שכן. בפנטזיה האוטופית שלי, "אי", העליתי על הדף השערות בנוגע לדרכים שבהן ניתן להשתמש בחומר דומה לפסילוסיבין על מנת להגביר את החינוך הא-מילולי של מתבגרים, ולהזכיר למבוגרים שהעולם האמיתי שונה מאוד מהיקום המעוות שהם יצרו לעצמם באמצעות הדעות הקדומות מותנות התרבות שלהם. "להשתעשע עם פטריות" – כך סיכם את הנושא מבקר ליצני אחד. אבל מה עדיף: להשתעשע עם פטריות – או לאמץ טמטום כאידיאולוגיה, להשתתף במלחמות בגלל מילים ולסבול את עוולות המחר בשל אמונות השווא של העבר?

איך צריך לקחת את הפסיכדלים? תחת אילו נסיבות ועם אילו הכנה ומעקב? על השאלות הללו יש לענות בצורה אמפירית, על ידי ניסוי רחב היקף. המוח הקולקטיבי של האדם מאוד צמיגי ונוטה לעבור מעמדה אחת לאחרת בחוסר החלטיות של בוץ בשעת השפל. אך בעולם של גידול אוכלוסין נפיץ, התקדמות טכנולוגית מהירה ולאומנות מיליטנטית, הזמן שלנו מוגבל מאוד. אנחנו חייבים לגלות בהקדם מקורות אנרגיה חדשים כדי להתגבר על האינרציה הפסיכולוגית של החברה שלנו, כמו גם ממיסים טובים יותר לרפש הדביק של הלך הרוח האנכרוניסטי שלנו. במישור המילולי – חינוך אודות הטבע, המגבלות, השימוש לטובה והניצול של השפה; במישור הא-מילולי – חינוך בשקט מנטלי וקליטה טהורה; ולבסוף, באמצעות שימוש בפסיכדלים בלתי מזיקים, סדרה של חוויות כימיות משנות חיים או אקסטזות – אלה, כך אני מאמין, יספקו את כל מקורות האנרגיה המנטלית ואת כל הממיסים לרפש הרעיוני שהאינדיבידואל זקוק להם. עם העזרה הזו, הוא יוכל להסתגל לתרבות שלו באופן סלקטיבי, תוך דחייה של הרעות, האווילויות והדברים הטפלים שבה, וקבלה של כל אוצרות הידע, הרציונליות, האנושיות והתבונה המעשית שבה. אם יהיו בנמצא מספיק אנשים כאלה, ואם הם יהיו מספיק איכותיים, הם יוכלו לעבור מקבלה מובהקת של התרבות שלהם לשינוי ותיקון מובהקים. האם מדובר בחלום אוטופי? רק ניסוי יוכל לענות על זה, שכן החלום הוא פרגמטי – אפשר לבחון את ההיפותזות האוטופיות באופן אמפירי. ובתקופה המדכאת הזו, מעט תקווה היא בטח לא אורחת בלתי רצויה.

בונוס: שער גליון נובמבר 1963

1. מתוך: שיקספיר, המלט, מערכה שנייה תמונה שנייה, תרגום: אברהם שלונסקי
2. מתוך: שיקספיר, מידה כנגד מידה, מערכה שנייה תמונה שנייה, תרגום: ט. כרמי
3. מתוך: וויליאם ג'יימס, החוויה הדתית לסוגיה – מחקר בטבע האדם
4. מתוך: וויליאם בלייק, The Marriage of Heaven and Hell
5. מתוך: וויליאם וורדסוורת', The Tables Turned
6. הבשורה על פי יוחנן, פרק ג' פסוק 8
7. תהלים, מ"ו, 11
8. מתוך: A Shropshire Lad (שיר מס' 62: Terence, this is stupid stuff), אלפרד אדוארד האוסמן

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | סגור לתגובות על התרבות והאינדיבידואל: מאמרו האחרון של אלדוס האקסלי

על התודעה ה(כמעט) מיסטית של מירו

לז'ואן מירו יש ראיה כמעט מיסטית של הטבע. בציורי הנוף שלו מ-1918, למשל, שהביוגרף שלו ז'אק דופון כינה "ריאליזם פיוטי" – נניח – הוא מעניק חשיבות לכל עלה וגבעול ולכל תנועה ומיקום של החומר במרחב, יחד עם גבולות קשיחים ותבניות וצורות חדות, מה שמעניק איזו תחושה שהתודעה הרגילה שלנו לא יכולה לתפוש אלא רק תחת מצבים מסוימים ובלתי רגילים (למשל בציורים "גן ירק עם חמור" או "עקבות העגלה").

ביולי 1918 הוא כותב לא.ס. ריקרט: "התחלתי לעבוד רק לפני כמה ימים. אני שוהה במונטרוז' מתחילת החודש. בשבוע הראשון לשהותי כאן לא עלה על דעתי ללכלך בד או לעשות כל דבר אחר. בבוקר, אני הולך אל החוף לשכב על הגב. אחר הצהריים טיול רגלי או באופניים לאורך קילומטרים. בשבוע השני התחלתי לחשוב על עבודה ובאמצע השבוע האחרון התחלתי לצייר שתי תמונות נוף. ללא פשטות או הפשטה. מה שמעניין אותי כרגע היא הקליגרפיה של עץ או גג בית, עלה אחר עלה, זלזל אחר זלזל, גבעול עשב אחר גבעול עשב, רעף אחר רעף".

ואיזה יופי מה שמירו כותב חודש לאחר מכן לג'.ס. ראפולס: "מה מענגת ההמתנה להבנת גבעול עשב בשדה – מדוע להמעיט בערך הדבר? קסמו של גבעול העשב אינו נופל מזה של עץ או הר. כולם מחפשים ומציירים רק את המסות הגדולות של עצים והרים, מבלי להקשיב לשירת העשבים והפרחים הקטנים, ומבלי לשים לב לחלוקי האבן הקטנים שבנקיקים – איזה קסם". ממש וויטמני, לא?

במאמרו האחרון לפני מותו ב-1963 ("התרבות והאינדיבידואל"), מציע אלדוס האקסלי את דרך ההתבוננות הזו כשער למצבי תודעה שונים. הוא מצטט שיר של וורדסוורת', שבו המשורר ננזף על ידי חברו:

You look round on your Mother Earth,
As if she for no purpose bore you;
As if you were her first-born birth,
And none have lived before you!

וכותב: "זה מה שהאמן, בעל החזיון והמיסטיקן חייבים לעשות, ולמעשה תמיד עשו". לדבריו, "במצב של פסיביות מודעת אנחנו מאפשרים את ההתהוות של צורות תודעה שונות מהתודעה התועלתנית של חיי הערות הנורמליים. ידע אנליטי שימושי על העולם מוחלף בסוג כלשהו של היכרות מוארת רוחנית עם העולם, אם כי בלתי נחוצה מבחינה ביולוגית. למשל, ניתן להגיע להיכרות אסתטית ישירה של העולם כיופי. או שניתן להגיע להיכרות ישירה עם המוזרות הפנימית של הקיום, עם חוסר הסבירות הפראית שלו. ולבסוף, ניתן להגיע להיכרות ישירה עם האחדות של העולם".

הפסיביות המודעת הזו של מירו סייעה לו להגיע למצבי תודעה שונים, שניכרים בתקופות השונות של עבודתו. היכרות אסתטית עם העולם כיופי ניכרת בציוריו ממונטרוז' ב-1918. היכרות עם המוזרות הפנימית של הקיום ניכרת בציוריו מתחילת שנות העשרים. והיכרות עם האחדות של העולם ניתן לראות בציוריו משנות השישים, בהשפעת האקספרסיוניזם האמריקאי – למשל הטריפטיכון הכחול שלו.

"גן ירק עם חמור"

"עקבות העגלה"

גם בציורים שלו מתחילת שנות העשרים, שבהם הנוף התחיל להפוך לאסופה של סמלים, למשל ב"חווה", ובמידה רבה יותר ב"שדה חרוש" או "נוף קטלאני", מדובר בראיה של הטבע באופן בלתי שגרתי, כמעט חדירה אל המטריקס ואל הייצוג של העולם ש"בחוץ" כמערכת סמלים, כשפה. כמו שכותב האקסלי, "היכרות עם המוזרות הפנימית של הקיום". ועדיין, הכל בתנועה, הכל דינמי. גודלם של הפרטים השונים אינו קשור בהכרח לפרספקטיבה או לגודלם במציאות, אלא למידת חשיבותם. העצמים הטבעיים מושטחים ומרוקנים מהתכסיסים שהם מבצעים על העין הרגילה שמביטה בהם, ונשארים עם משמעותם המזוקקת, כפי שרואה אותם מירו. אפילו ההבדל בין השמים לאדמה כמעט נמחק – אור השמש צהוב, אז השמים צהובים. "אני משתמש במציאות כנקודת מוצא, אף פעם לא כמטרה", הוא אמר פעם.

"החווה"

"השדה החרוש"

"נוף קטלאני"

והנה דוגמה להיכרות עם האחדות של העולם, בטריפטיכון "כחול" מ-1961. נראה כאילו הדבר היחיד שניתן לשים לב אליו הוא התנועה, האנרגיה. העצמים עצמם מתבטלים, ההבדלים והניגודים מתאחים.

אבל אחד הציורים שלו שהכי מעניינים אותי הוא דווקא "השולחן (טבע דומם עם ארנבת)" מ-1920:

הניגוד החריף בין החי לדומם. השולחן זוהר באור וצבע פלאי, נראה כאילו הוא עומד לקרוס מרוב משמעות. שלושה עשורים מאוחר יותר יכתוב אלדוס האקסלי על הקשר בין הקוביסטים לחוויה המיסטית ב"דלתות התפישה": "שולחן כתיבה קטן … כיסא נצרים ומאחוריו שולחן עבודה. שלושת אלה יצרו תבנית מורכבת של קווים מאוזנים, מאונכים ואלכסונים – תבנית מעניינת מאוד בשל העובדה שהיא לא התפרשה במונחים של יחסי מרחב. שולחן, כיסא ושולחן עבודה הצטרפו זה לזה בקומפוזיציה שהייתה כמו משהו של בראק או חואן גריס, טבע דומם הקשור בברור לעולם האובייקטיבי, אך מבוצע ללא עומק, ללא כל נסיון לריאליזם צילומי. הבטתי ברהיטים שלי לא כתועלתן שצריך לשבת על כסאות ולכתוב על שולחנות, ולא כצלם או מדען מתעד, אלא כאסתטיקן טהור שכל עניינו אך ורק בצורות וביחסים שלהן בתוך שדה הראייה או מרחב התמונה. אך בזמן שהבטתי, המבט הקוביסטי האסתטי הטהור התחלף למה שאני יכול לתאר רק כחזיון המקודש של המציאות".

ולא רק השולחן מצויר בצורה בלתי תועלתנית. גם החיות, שאמורות כביכול להיות מזון. על השולחן נמצאים לא רק ירקות חיים, אלא למרבה הפלא, גם בעלי חיים – חיים. התרנגול, תרנגול על כל נוצותיו המובחנות והחיים הנפוחים בו. הארנב, ארנב על כל הקפוץ ומתוח בו. הדג, דג של ממש, לא חתיכת פילֵה. לא חתיכות בשר. הריאליזם מבצע מניפולציה במציאות ומשאיר את הצופה מבולבל.

הרבה זמן תהיתי אם מדובר בעמדה מוסרית או שזה חלק מהרצון של מירו לשים לב לכל עלה ולכל שערה רוחשת חיים, ואז הבנתי שהצלחת שעליה מונח הדג מצוירת בסגנון שבו מצוירות החיות. לא בסגנון של השולחן הדומם. על השולחן נמצא גם כד מים שמצויר בזויתיות הזוהרת של השולחן. אבל הצלחת לא, היא ריאליסטית להכאיב, כמו הדג. כלומר, בכל זאת, היא והדג נתפשים כיחידה אחת. מירו לא עושה את האבחנה בין דומם לחי (האם יש כזו בכלל?) עד הסוף. יש תועלתנות בכל זאת. הדג הוא בכל זאת ארוחה. זו תודעה של אדם שאוכל בעלי חיים. לא מיסטי עד הסוף.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | סגור לתגובות על על התודעה ה(כמעט) מיסטית של מירו

החזרה ארצה: נחיתה רכה מהחוויה הפסיכדלית

אחת הסוגיות הקשות והמהותיות בחוויה הפסיכדלית היא סוגיית החזרה – החזרה ארצה, החזרה למציאות, מהשהייה במקום "ההוא". לשימוש בסמים פסיכדליים יש פוטנציאל להעניק שינוי פנימי עמוק לטובה, והם יכולים לסייע בהתגברות על טראומות או דיכאון, ובאופן כללי לחבר בני אדם למציאות היומיומית בצורה טובה יותר, תוך הענקת נקודת מבט חדשה ויכולת לשפוט באופן נכון ומושכל את המציאות. עם זאת, ישנם מקרים של בני אדם שמתנסים בחומרים פסיכו-אקטיביים ולא מצליחים למצוא שוב את הקרקע המוצקה שממנה הם באו לפני החוויה הפסיכדלית, שבמקרים המוצלחים פותחת דלת שלא ניתן לסגור לגמרי, גם לאחר החזרה למציאות.

במשך כל חייך לפני שלקחת את "הגלולה האדומה", חווית את המציאות כדבר בסיסי ובלתי משתנה, כדבר היחיד שקיים, לפי תפישות החושים שלך. ייתכן שהיו לך חשדות בנוגע לטיבם של הדברים, ייתכן שהייתה לך אמונה כי המציאות כפי שאנו חווים אותה אינה חזות הכל, אולם אלא אם עברת חוויה מיסטית כלשהי, החוויה הפסיכדלית עשויה להיות מטלטלת ברמה כזו, שמה שהיה הוא לא שיהיה.

ברגע שהאדם יוצא מהחוויה הפסיכדלית (ודאי הראשונה) הוא צריך להתרגל למציאות חדשה, גם אם החוויה הייתה חיובית, כפי שמעידים רוב המשתמשים. מדובר בטרה-נובה שבה הוא יודע שהעולם שנתפש בחושיו הוא לא חזות הכל. הוא יודע – אך ללא עזרת החומר הפסיכו-אקטיבי, הוא לא חווה את זה במלוא העוצמה. וזהו דבר שעשוי להיות מתסכל מאוד, ואף יכול להוביל למשבר, מכמה סיבות.

ראשית, החוויה המדוברת לא ניתנת להסבר במלים, וכך, האדם החוזר לא יכול להסביר לעומקם את הדברים שחווה לסובבים אותו. כך, אותו אדם עלול להרגיש כמו "קדוש מעונה" שנאלץ לחזור למציאות לאחר שראה את האור, בלי יכולת לשתף את האחרים. מכך נובעת לעתים תחושת ה"נביא", תחושה שעטפה אותי במשך חודשים ארוכים לאחר החוויה הפסיכדלית הראשונה שלי. במשך זמן רב הרגשתי שיש מסר חשוב מאוד שאני מוכרח להעביר, כי אלוהים בעצמו הורה לי לעשות זאת. אני הרגשתי וידעתי את העולם שמעבר לוילון, את "הדבר כשלעצמו", והייתי חייב להעביר את המסר הזה לכולם. זה היה מאוד מתסכל לגלות עולם שלא רק שקשה להסביר לו את זה, הוא לא תמיד מוכן להקשיב.

ההתמודדות הבעייתית מכולן יכולה להיות ההישארות במקום ההוא. כלומר, לא לחזור למציאות, ולהמשיך ולתחזק את החוויה על ידי שימוש מוגזם בסמים פסיכדליים. כל מי שנסע להודו מכיר את הטיפוסים האלה. זה לא נגמר טוב בדרך כלל, כי מתישהו זה חייב להגמר. והנחיתה קשה מאוד. כאן המקום להדגיש, עם זאת, שלרוב, גם אם המשתמש חווה שינוי מהותי לאחר החוויה המדוברת, מדובר בשינוי לטובה, שמאפשר, כאמור, לשפוט את המציאות בצורה שונה ומיטיבה. שינויים מרחיקי לכת לא מוכרחים להתפש או להראות מבחוץ.

ההוגה הפסיכדלי ריצ'ארד אלפרט, ששינה את שמו מאוחר יותר לראם דאס, סיפר בכנס ה-LSD בברקלי, קליפורניה ב-1966, על ניסוי מעניין שערך ושנוגע בנקודות הללו בדיוק. "במהלך הניסויים שלנו עם LSD ומצבים של מודעות מוגברת, באופן טבעי עלתה לנו המחשבה: 'למה לרדת?'. החלטנו לגלות אם זה אפשרי לחיות כל הזמן במצב של תודעה מורחבת באמצעות שימוש ב-LSD", הוא סיפר. "סידרנו את הניסוי כך שכל דבר שהיה לנו נחוץ סופק לנו למשך תקופה בלתי מוגבלת, במהלכה לקחנו LSD כל ארבע שעות. זה נמשך שלושה שבועות, אבל נפסק בשל מספר סיבות, כאשר החשובה שבהן היא שלא היו לנו תנאים מתאימים להתמודד עם ה'ממשק', עם העולם החיצוני של המציאות הרגילה. היו מספר תוצאות לניסוי, כאשר אחת מהן היא שאני עדיין כאן כדי לספר על זה. מלבד זאת, בלתי אפשרי להשאר ברמה הגבוהה ביותר של מודעות כל הזמן. אי אפשר להיות כל הזמן מואר באור הלבן האדיר. רוב הזמן אתה באיזו רמת ביניים של תודעה מוגברת. ודבר נוסף שלמדנו הוא שאתה תמיד יורד בחזרה!" אלפרט ממשיך ומסביר: "הבעיה היא למצוא דרך לשלב את הדברים שאנו לומדים ברמה גבוהה יותר של מודעות לרמה היומיומית". הפתרון שהוא מציע הוא נקודתי, לא כולל, והוא מוזיקה, או ליתר דיוק רוקנ'רול. לדבריו, רוקנ'רול הוא מוסד חברתי שיוצא מתוך החוויה הפסיכדלית. מלבד הקוריוז הזה, הוא מציין כי "באופן אידיאלי, יהיו מרכזים בהם אנשים אחראיים יוכלו לבוא ולחקור פסיכדלים, לא רק עבור טיפול במחלה או למען מחקר מדעי, אלא לשם כל סיבה שהם יבחרו".

הדברים שאמר אלפרט היו נכונים אך נאיביים מעט ברטרוספקטיבה. שנות השישים חלפו להן והעולם היום הוא לא פחות מתסכל למי שמתקשה לחזור מהחוויה. אין מרכזים לחקר התודעה (עדיין). אפשר כמובן להתמך בקהילה או סביבה שמודעת ומכירה את המורכבות שבדילוג בין שני העולמות, וזהו דבר חשוב ביותר, אך כדי לפרק את הסוגיה ברמת הסובייקט אני מאמין שנוח ונכון להעזר בהגותו של הראי"ה קוק בנוגע לסוגי המיסטיקנים (שהרי מיסטיקנים, כמו פסיכונאוטים, חולקים דבר משותף ובסיסי: חקר התודעה והעולם שמעבר למציאות).

הרב קוק מסווג מיסטיקנים לשני סוגים: "צדיקים גדולים" ו"ישרי לבב". את החלוקה הזו מסביר היטב תומר פרסיקו: "על פי כתבי הראי"ה, אף שצדיקים גדולים, בעלייתם המיסטית המגיעה עד לראייה של העולם sub specie aeternitatis, מצב בו אין נראים גבולות ומשתווים בו קודש וחול, מעלים את העולם כולו איתם, ושהעולם כולו, ובוודאי כל אחד מחסידיהם, מתּקן ומשתפר בזכותם ובזכות העפלותיהם מעלה – אין הרב קוק רואה בדרכם את הדרך הראויה ביותר והאידיאלית. רק אם יתעלו אף עוד, יגיעו עד למדרגה הגבוהה יותר, למדרגת אספקלריא מאירה, או אף יתבוננו באורו של משיח, ועל ידי כך ישובו ויקדשו את עולם העשייה, החול והגשמיות על כל פרטיו ופרטי-פרטיו, רק אז, על פי הרב, יגשימו את יעודם הגבוה ביותר, רק אז יקראו 'ישרים'" (מתוך המאמר הרב קוק: על צדיקים גדולים וישרי לבב – במעלה ההשגה המיסטית / גיליון 5 של מורשת ישראל: כתב-עת ליהדות, לציונות ולארץ ישראל).

דברים דומים ניתן למצוא באסכולות שונות של דתות נוספות, למשל בבודהיזם. הבודהיסאטווה, על קצה המזלג, הוא מקבילה של "ישר הלבב". אלן ווטס, שהיה דמות חשובה בכל הנוגע להבאת הזן בודהיזם לארה"ב ואחראי במידה רבה לתקיעת היתד של תורות מזרח שונות במערב, ביאר את הנושא באחת מהרצאותיו על החוויה המיסטית, באומרו כי "כל אחד שהיה במסע רוחני צריך להביא משהו בחזרה. כי אם אתה פשוט אומר: 'ואו, אחי, זה היה מדהים' – כל אחד יכול להגיד את זה. לכן, בדוקטרינות הבודהיסטיות, ישנם שני סוגים של ישויות מוארות. שניהם צורות של בודהא, כלומר מישהו שהתעורר וגילה את הסוד שמאחורי כל זה … אז אפשר לעשות שני דברים כשאתה מגלה את זה. אתה יכול להפוך למה שנקרא פראטייקהבודהא, כלומר בודהא פרטי אשר אינו מספר דבר, או שאתה יכול להפוך להיות בודהיסאטווה. פראטייקהבודהא נעלם לתוך האקסטזה שלו ולעולם לא נראה שוב. בודהיסאטווה הוא אחד שחוזר, מופיע בחיי היומיום ומשחק את המשחק של חיי היומיום על פי הכללים של חיי היומיום, אבל הוא מביא איתו איזו דרך בשביל להראות שהוא היה במסע, שהוא חזר ושהוא עומד לגלות גם לך את הסוד".

ווטס, שהפציע בשמי הרוחניות החדשה בארה"ב כמעט במקביל להתפוצצות ה-LSD (וכתב על חוויותיו עם הסם כבר ב-1960), עקב בעניין אחר ההשפעות שהיו לכך. באותה הרצאה על החוויה המיסטית, הוא אומר כי על מנת להשיג מהחוויה הפסיכדלית מה שניתן להשיג מהחוויה הדתית המיסטית, יש צורך במשמעת, הדרכה ושליטה. לדבריו, "סצינת ה-LSD הנוכחית אשר משתוללת בארה"ב היא, לרוע המזל, חסרת משמעת. ואני לא מתכוון לומר זאת במעין ארשת חמורה, סמכותית, פטרנליסטית. אלא רק שזה היה הרבה יותר כיף אם היתה לזה משמעת. במילים אחרות – כשאנשים מנסים לבטא מה שהם ראו במצב התודעה השונה הזה, הם מדברים על זה כמו חמישה סרטים שמוקרנים בו זמנית, על גבי סדינים קרועים, אורות סטרטוסקופיים שרצים במהירות באותו הזמן עם 11 להקות ג'אז שמנגנות … כל אחד אחר שלא ראה את הדבר הזה יגיד: 'זה מבולגן, אני לא אוהב את זה'". כך, ווטס טוען שגם הבחירה בשיתוף הזולת בחוויה המיסטית או הפסיכדלית צריכה להיעשות באחריות, בשיקול דעת ובאופן בוגר.

גם ההוגה הפסיכדלי החשוב טרנס מקנה מזכיר בדבריו את החשיבות שבהבאת התובנות מהעולם האחר אל העולם הזה, כחלק מרכזי בשמאניזם. מקנה הרבה לדבר בהרצאותיו ובכתביו על החשיבות של תפקיד השמאן ועל השמאניזם כמודל שעלינו לשאוף להגיע אליו כחברה. לדבריו, תפקידו של השמאן, כמי שיוצא לעולמות אחרים, הוא לחזור משם ולהביא איתו ידע חדש לחברה ולתרבות שלו: "השמאן הוא למעשה דוגמה, מודל, לאיך צריך להיות. לא רק איך להיות במצב הפסיכדלי, אלא איך לבצע חיזור, איך לצוד, איך לגדל ילדים וכו'. הוא סוג של דוגמה שפורצת מבעד להתניה התרבותית".

מקנה מציין, באחד מהנאומים הרבים שנשא בתחילת שנות התשעים ושהפכו לאוצר בלום, כי החוויה הפסיכדלית לא צריכה להעניק רק רווחה נפשית ורוחנית למשתמש. לדבריו, מדובר רק בשלב הראשון – בדומה ל"צדיק" של הרב קוק. מקנה טוען כי "זוהי אינה המטרה של ההשתלבות של השאמאן. כך זה הופך רק לסוג של פסיכותרפיה מבוססת כימיקלים. המטרה היא, לאחר שהושגו אותם איזון, ידע וחיבור, לעלות לרמה של משמעות אוניברסלית. במלים אחרות, לפרוץ מבעד למנגנון ההתניה התרבותית באותו האופן שהשמאן עושה זאת, ולנסות לגלות משהו אותנטי".

ומהו הדבר האותנטי המדובר? "זוהי האיכות החיונית ששוכנת בחוויה הפסיכדלית; שהמיינד האוניברסלי חי, מרגיש, תופש, ושהוא שם לפגוש אותך כשאתה חוזר מהצד השני. כך שאנחנו לא מדברים על פסיכדלים כעל זרקור שנדלק כדי לחשוף את החורבות של התודעה הפרטית שלך; לא מדובר בזרקור. זה לא מאיר מאחוריך. זה מאיר מלפניך".

כלומר, ניתן להמשיל את הפסיכונאוט אשר יודע "לרדת" חזרה אל העולם ולראות בו את היופי שהתגלה לו בעת החוויה הפסיכדלית, כאותו "ישר לבב" של הרב קוק, בודהיסאטווה או השמאן. החזרה אמנם עשויה להיות קשה, לאחר ראיית השלמות של הטבע, ההרמוניה של היקום, או כל אופן אחר בו מתגלה הקיום למי שנמצא בחוויה פסיכדלית, אך הדרך הטובה והנכונה להתמודד איתה היא לחזור ולחיות בעולם, תוך הבנה כי לא הכל הוא מה שנראה. אפשר וצריך לפעול לשינוי והכשרת התודעה של הסביבה לגבי טיבו האמיתי של העולם, כפי שהוא נגלה בחוויה הפסיכדלית, ללא ההתניה התרבותית והחברתית של המציאות בה אנו חיים, ויחד עם זאת לדעת שהעולם הזה הוא הבסיס ובו אנו חיים ואין לבטל אותו. זהו תפקידו של מי שחוזר, וזוהי הדרך הבריאה לחזור. מצד אחד לא לשגות במגלומניה "נבואית", ומצד שני לא לראות במציאות המיידית כח שחור ושלילי. כל אחד יכול להיות "ישר לבב". כל אחד יכול להיות שמאן.

פורסם לראשונה בגיליון 2+3 של מגזין "לפסיכונאוט"

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , | סגור לתגובות על החזרה ארצה: נחיתה רכה מהחוויה הפסיכדלית

הדיגרז: בין תיאטרון רחוב לאקטיביזם פסיכדלי

אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אבל אנחנו רוצים שינוי. זה, פחות או יותר, היה המוטו (גם אם לא נוסח בדיוק כך) של תנועות אוקיופיי רבות ברחבי העולם, גם בישראל, החל משנת 2011. בתל אביב, לדוגמה, הייתה זו קבוצה שהתפתחה מתוך גרעין קטן, והייתה בעלת סממנים אנרכיסטיים – אך לא הייתה מוכנה להודות בכך. התנועה לא הצליחה להביא את עצמה לידי ביטוי כן ומלא של הרעיון שהניע אותה – פתחו את הראש ודמיינו את השינוי; הכניסו את הפוליטי אל הלא פוליטי ולהיפך; ערבבו את הקלפים ושלפו קלף – בעולם של קלפי 3 תלתן שחור כל אחד הוא ג'וקר. הדמיון והמקוריות היו בבסיס המחאה החברתית הזו, אך על מנת להיתפש כרצינית על ידי החברה היא הסתירה את זה במידה מסויימת.

ההתנהלות הזו אינה מקרית. היא תולדה של האכזבה מתנועות המחאה של שנות השישים, אשר ערבבו את הפוליטי עם היומיומי וקראו לשינוי דרך האמנות, התרבות והדמיון – הרבה בזכות החוויה הפסיכדלית שהתגלתה כבעלת יכולת לגרום שינוי של ממש בתודעה העולמית, לתפישתם של דור תרבות-הנגד המקורי, שעוד היו שבויים בקסמו של ה-LSD, לפני התמוססות האידיליה.

דובר כבר רבות על הסיבות להתמוטטות מגדל הקלפים שבנו ההיפים והאקטיביסטים בארה"ב ובאירופה בשנות השישים. היום הכשלון היחסי של הדור ההוא לנסות ולבצע הפיכה טוטאלית בעולם נחשב לקונצנזוס, אך יש דברים ששווה עדיין לחלץ מתוך הריסות מגדל הקלפים ולהביא שוב לקדמת הבמה. אחד מהדברים הללו הוא פוליטיקה פסיכדלית, או אקטיביזם פסיכדלי. כדי להביא לשינוי דרסטי באורח החיים המערבי ובתפישות הפוליטיות-כלכליות שמנחות אותו, כפי שמבקשות תנועות המחאה בשנים האחרונות, צריך צעדים דרסטיים. כדי להזיז את העולם לכיוון מסויים צריך למשוך אותו לקיצון, כדי שיוכל להתייצב במקום הרצוי. ואי אפשר לעשות את זה בלי להצית את הדמיון, בלי לגעת בנקודות החשוכות ולהאיר אותן. וזה מה שעשו הדיגרז.

הדיגרז (The Diggers) היו קבוצה שפעלה בסן פרנסיסקו, בשכונת הייט-אשבורי המפורסמת, בשנות הששים המאוחרות. הם לקחו את שמם מהתארגנות בשם זהה שפעלה באנגליה במאה ה-17 וקראה לשחרור מקניין פרטי. הדיגרז של סן פרנסיסקו דאגו למזון, מחסה וטיפול רפואי לכל מי שהיה זקוק ומעוניין בכך, בדומה למה שנראה בתנועות האוקיופיי, והם נהגו לארגן פעילויות גרילה ברחובות, בהן מצעדים ותיאטרון, פרסמו מניפסטים וחוברות, עודדו סחר חופשי מכסף, קראו לייסד "ערים חופשיות" (וגם הסבירו בפרוטרוט כיצד) ואתגרו קונספציות חברתיות-פוליטיות בתוך הקהילה ומחוצה לה, בהמשך למסורת של האנרכיזם האמריקני – אבל עם טוויסט, שהיה כאמור LSD.

החיבור בין האנרכיזם לפסיכדליה הביא מצד אחד להרחבה של התנועה הפסיכדלית אל מקומות ישימים ומציאותיים יותר (LSD לבדו לא יביא לשחרור האדם ולגאולתו), ומצד שני הכניס לאקטיביזם מה שהיה חסר לו – היכולת להביא לידי ביטוי את מה שאי אפשר מבלי להרחיב את התודעה.

הדיגרז הכניסו לשיח מושגים חשובים שרק מי שיוצא לרגע מהמיינד שלו ומסתכל על הדברים מבחוץ יכול לטבוע – כסף בחינם (גם כקונספט וגם מעשית – הם חילקו בהזדמנויות שונות כסף לעוברים ולשבים ועודדו אנשים לעשות כן); וכן את דימוי התרבות הרווחת כבית חולים לחולי נפש, ובני האדם שמשלימים עם החברה כחולי נפש שחייבים את התרופות שלהם; והמושג "היום הוא היום הראשון של שארית חייך". הם הכניסו לשיח הפוליטי, גם אם בצורה מקומית ועם הד מוגבל לזמנו, את החשיבות שבחשיבה מחוץ לקופסה הקפיטליסטית, ולשיח הפסיכדלי את החשיבות שביצירת ערך מוסף בעולם הזה על ידי הפתיחות והחדשנות שהחשיבה הפסיכדלית מאפשרת. וזה, אולי יותר מכל, מה שחסר באקטיביזם של שנות העשרה של המאה ה-21.

מובאים לפניכם מספר טקסטים בתרגומי שפרסמה תנועת הדיגרז במהלך שנות השישים.

טיול ללא כרטיס

(מניפסט הדיגרז, הודפס במקור באוקטובר 1966)

הדברים השפויים שמותרים לנו הם כל כך הרבה תרופות הרגעה. אזרחים "נורמלים" עם חיוכי בובות ראווה עומדים הרחק זה מזה כמו קפסולות בבקבוק, ארוזות בכותנה. חולי נפש שלא מפסיקים להגיע לבית החולים. משרות סטריליות למשוגעים, אהבה שמוכנסת בכוח ל"יחסים אישיים פונקציונליים" תפלים ואמנות כמשכינת שלום בחלומות. כולם נותרים בפנים בעוד החוץ נגלה דרך חלונות: פרסום וחדשות מיופיפות. וכולנו יודעים את זה.

כמה תוכניות ספישל בטלוויזיה צריך בשביל להתחיל מהפכה גואטאמלית אחת? כמה שבועות צריכה סוכנות פרסום כדי לעשות מתיחת פנים לתדמית של הוויאט-קונג? לאט, לאט מאוד, אנחנו מובלים לשום מקום. מופעי קרקס של צרכנים נערכים במחלקה בכל יום. היחס למבקרים הוא כמו לקפצונים. יגידו לנו לאיזה אסיאתים בוערים להתייחס ברצינות. לאט. אחר כך.

אבל יש סכנה אמיתית בלהעיר פתאום חולה סהרורי. וכולנו יודעים את זה.
מה אם הוא יקפוץ פתאום מהחלון?

אף אחד לא יכול לשלוט ברגע שובר המעגל שהופך משחקים למציאות גורלית. אם הזגוגית תשבר, אם המרחק הנוח של התקשורת יוסר, החולים עלולים לא להגיב כבני אדם נורמליים שוב. הם יהפכו לשחקני-חיים.

תיאטרון הוא טריטוריה. מרחב בו ניתן להתקיים מחוץ לקירות מרופדים. להעמיד במה זה להכריז על חופש אוניברסלי לדמיון. אבל למה שקורה אחר כך צריכה להיות משמעות רבה יותר ממקלט או שמורה. איך סוהרים אמיתיים יגיבו לשחקני-חיים על אדמה משוחררת? איך יכול החופש המהותי של התיאטרון להאיר קירות ולהציג את נקודות החולשה בהן יכולה להתרחש פריצה?

תיאטרון גרילה שם לעצמו למטרה להביא קהל לטריטוריה משוחררת כדי ליצור שחקני-חיים. הוא נשאר קליל ומנצל-תבניות מאותן סיבות שהוא שם לעצמו למטרה להשאר חופשי. הוא מחפש קהל שנוצר על ידי סוגיות. הוא יוצר קבוצת שחקנים של ישויות משוחררות. הוא יהפוך לסוגיה בפני עצמה.
זהו תיאטרון של מחתרת שרוצה לצאת. מטרתו היא לשחרר קרקע שמוחזקת על ידי סוהרי צרכנים ולייסד טריטוריה ללא קירות. המחזות שלו הם שוברי זגוגית לחלונות של אימפריות.

חנות חופשית/רכוש של אחוזי דיבוק

הדיגרז מבינים רכוש. הכל חינם, תעשו מה שאתם רוצים. בני אדם הם אמצעי חליפין. מזון, מכונות, ביגוד, חומרים, מקלט ואביזרים פשוט נמצאים. דברים. מתקן מושלם יהיה מכונה אוטומטית פתוחה ברחוב. מנעולים גוזלים זמן. צרופים הם שעונים.

אם כן, חנות של מוצרים, מרפאה או מסעדה חופשית הופכים לצורה של אמנות חברתית. תיאטרון ללא כרטיסים. בלי כסף ובלי שליטה.

"קודם צריך להבין מה לא בסדר עם המערב. חוסר אמונה בטבע האדם, מה שמביא לחוסר אמונה בטבע. חוסר אמונה בפראות של האדם משמעה חוסר אמונה בפרא" – גארי סניידר.

הדיגרז פותחים את החנויות החופשיות כדי לשחרר את טבע האדם. קודם כל יש לשחרר את המרחב, את המוצרים והשירותים. שתאוריות כלכליות ילכו אחרי עובדות חברתיות. ברגע שחנות חופשית נפתחת, רצייה ונתינה אנושית, צורך ולקיחה, נהיים פתוחים ביותר לאלתור.

שלט: אם מישהו מבקש לראות את המנהל תגידו לו שהוא המנהל.
מישהו שאל כמה עולה ספר. כמה הוא חשב שהוא שווה? 75 סנט. הכסף נלקח והוצע לכל מי שרוצה. "מי רוצה 75 סנט?" בחורה שבדיוק נכנסה לקחה אותם.
סל עם תווית של "כסף בחינם".
אין בעלים, אין מנהל, אין עובדים ואין קופה. מוכר בחנות חופשית הוא שחקן-חיים. כל מי שיתן תשובה לשאלה או יתייחס לבעיה כאל דבר מניע.
שאלה (בלחש): "מי משלם את שכר הדירה?"
תשובה (בקול רם): "אפשר לעזור לך?"

מי מוכן להשלכות של חנות חופשית? נשות רווחה עורמות שקים מלאים בבגדים כמה ימים וחוזרות לתלות שמלות. נערים באים למקום כדי לבדוק איך אפשר לגנוב.

קסדות מכבי אש, מכנסי רכיבה, וילונות אמבט, חלוקי מנתחים ומגפי צבא ממלחמת העולם הראשונה הם חלקים של תחפושות. אלות, מזוודות, מקטרות, רובי צעצוע וכדורים פורחים הם אביזרים. כשחומרים באים בחינם, הדמיון הופך למטבע עבור הרוח.

מהיכן מגיעים הדברים? אנשים. בני אדם. ישויות. זה לא ברור שחפצים הם בסך הכל חלקים חולפים של ערך אנושי? חפץ ששוחרר מערך של אדם מסוים יכול לההרס, להנטש או להתפנות לאנשים אחרים. הבחירה היא של כולם.

השאלה שעומדת בבסיס חנות חופשית היא בפשטות: מה תרצה?

ארוע רחוב – הולדת הייט/הלוויה לדולר עכשיו

פופ ארט ייצג את הקליפה החברתית. התרחשויות עשו רנטגן לעצמות. ארועי רחוב הם תודעה חברתית מוגברת של מה שאמיתי ברחוב על ידי אסיד. להרחיב את מה שנקלט בעיניים עד שהעובדות ממוסדות על ידי פעולה.

יום המתים המקסיקני נחגג בבתי קברות. עלי כותרת של פרחים צהובים נופלים אחד אחד על קברים. לאור ירח. שירים אהובים על הנפטרים וכולם נדלקים. ילדים מוצצים סוכריות של גולגלות עם ציפוי של שמותיהם.
ארוע של הדיגרז. פרחים, מראות, משרוקיות, בחורות בתחפושות של עצמן, מלאכי הגהינום, אנשים מהרחוב, מיים טרופ.

המלאכים רוכבים במעלה הייט עם בחורות שמחזיקות שלטים עליהם כתוב "עכשיו!", פרחים ומשרוקיות מחולקים לכולם.

מקהלה משני צדי הרחוב שרים "אהה! אהה! ששש תהיו קול!". מראות מוחזקות כדי להציג את פני העוברים והשבים.

מוזיקת משרוקיות, מחיאות כפיים, פרחים נזרקים לאוויר. נהג אוטובוס עוצר ליד ההתרחשות ויוצא כדי לרקוד לרגע קצר. אין יותר עוברים ושבים, כולם ביחד.

תהליך הקבורה. שלושה שליחים בשחור מחזיקים שרביטים שבקצותיהם סמלי דולר נוצצים. רץ עם פנס אדום. ארבעה נושאי מיטה חובשים ראשים של חיות ונושאים ארון קבורה שחור מלא במטבעות דולר ענקיים. מקהלה ששרה Get Out Of My Life Why Don't You Babe לצלילי מצעד המוות של שופן. המשתתפים בתהלוכה מחלקים מטבעות דולר ונרות.

עכשיו עוד מציאות. מישהו קופץ על מכונית בהשמע החדשות ששני מלאכים נעצרו. הקהל, התהלוכה וחברים של המלאכים ממלאים את הרחוב וצועדים לעבר תחנת המשטרה. שוטרים מתעמתים עם 400 ישויות חופשיות: משורר נוהם עם נבל, נשמות חייתיות בשחור, בחורות עם נרות ששרות Silent Night. כסף לשחרור בערבות ממלא קסדה של מלאך. צעדה חזרה להייט וריקודים ברחוב.
ארועי רחוב הם טקסי שחרור. שחרור טריטוריה (שקיעה, תנועת מכוניות, אושר ציבורי) באמצעות הרוח. רכוש. הגיון ציבורי חדש.

לא תיאטרון רחוב, הרחוב הוא הוא תיאטרון. מצעדים, שוד בנק, שריפות ופיצוצים קולניים ממקדים את תשומת הלב ברחוב. ההמון הוא הקהל בארוע. שחרור של רוח ההמון יכול לקבוע עובדות חברתיות. התפרעויות הן תגובה לתיאטרון של המשטרה. זריקת בקבוקים והפיכת מכוניות הם המענה למופע משעמם, כבד, מכני וקטלני. אנשים ממלאים את הרחוב כדי לבטא רגשות ציבוריים מיוחדים וכדי לערוך מפגש אנושי. כדי לשאול: "מה קורה?"

האלטרנטיבה למוות היא הלוויה שמחה בלווית החיים.

מי שילם על הטריפ שלך?

התיעוש היה קרב מול האקולוגיה של המאה ה-19 כדי להשיג ארוחת בוקר תמורת פיח ואי-שפיות. מלחמות נגד אקולוגיה הן התאבדות. רמת החיים האמריקנית היא שמיכת תינוק בורגנית למנהלים שצורחים בשנתם. שום ביצה פליסטוקנית לא יכולה להשתוות לאימה המזוהמת של הביוב האורבני המודרני. שום ילד, בן לקדמה הלבנה המערבית, לא יוכל לברוח מתשלום החובות על אנשים שנושמים את חומרי הגלם שלהם.

אבל הכלים (ומפעלים הם בסך הכל זה) עדיין תמימים וכללי המוסר של הבצע אינם הכרחיים. מחשבים הופכים את עקרונות העבודה בשכר למיושנים על ידי כך שהם מתאחדים איתם. אנחנו משתחררים מהתודעה המכנית. אנחנו יכולים לפנות את המפעלים, להעביר אותם לאנדרואידים ולנקות את הזיהום שלנו. צפון אמריקנים יכולים לוותר על הצדקנות כדי להרחיב את ההוויה שלהם.

הקונפליקט שלנו הוא עם סוהרי-עבודה ושומרי-צרכנות של בית משוגעים מתירני. רכוש, אשראי, ריבית, ביטוח, תשלומים ורווח הם מושגים מטופשים. מיליוני עניים ונושרים מקולג'ים בארה"ב חיים על הצפה של שומן שמיוצר באופן טכנולוגי. הם לא נלחמים באקולוגיה, הם מגיבים לה. חדרי הסלון של מעמד הביניים הם אולמות לוויה ורק קברנים ישארו בהם. המאבק שלנו הוא באלה שיהרגו אותנו באמצעות עבודה מטומטמת, מלחמות בלתי שפויות, מוסר כסף משעמם.

תוותרו על העבודות כדי שמחשבים יעשו אותן! כל עיסוק אנושי חשוב יכול להעשות בחינם. האם אפשר לתת את זה בחינם?

מהפכות באסיה, אפריקה, דרום אמריקה, הן למען תיעוש הומאני. ניתן להשתמש במשאבים הטכנולוגיים של צפון אמריקה בכל העולם. ללא תשלום. לא כמתנה מתנשאת, אלא כדי לשתף.
הקונפליקט שלנו מתחיל עם משכורות ומחירים. שילמנו על הטיול במחיר בלתי נתפש של מוות, שיעבוד ופסיכוזה.

ארוע לרובע העסקים הראשי של כל עיר בארה"ב. יש לחדור לבניין המשרדים הגדול ביותר עם שחקני-חיים כמו מזכירות נימפומניות, שיפוצניקים מגושמים, מנהלים שיצאו מכלל שליטה, שומרים מרושלים, פקידים עם חיות בתוך הבגדים. יש לשמור על איפוק עד הפסקת הקפה הראשונה ואז להתחיל.

מזכירות פותחות את כפתורי החולצות שלהן ולוחצות פקידים ביישנים אל הקיר. שיפוצניקים מפילים מכונות כתיבה ומקלקלים ברזי שתייה. מנהלים פורצים לתוך משרדים פרטיים ודורשים קידום. שומרים מביאים בקבוקי אלכוהול ותוקעים בשמחה את דלתות המעליות. פקידים משחררים דגי זהב, ארנבים, יונים, חתולים וכלבים.

בצהריים 1,000 ישויות משוחררות שרות ורוקדות מופיעות בחוץ ומשכנעות את העובדים לצאת מהעבודה. שלטים נתלים מחלונות המשרדים ומכריזים על שחרור. לוביסטים בחליפות עסקים יוצאים בריצה מהבניין, מתפשטים וצוללים למזרקה. מעליות מתמלאות בקטורות ומלחמת עוגות פורצת בקפיטריה. תיאטרון הוא עובדה/פעולה.

תוותרו על עבודות. תהיו עם אנשים. תעניקו הגנה מפני עוני.

א-פוליטי או קרימינלי או קרבן או או או או או או או

"וכך, על פני השטח של חיי היומיום, תודעה יוצרת ישויות וגופים שניתן לראות שנאספים ומתנגשים באטמוספירה, כדי לבדל את האישיות שלהם. והגופים האלה יוצרים קנוניות מכוערות בהן כל מאורע אפשרי מגיע לעולם כדי לטעון נגד דברים שלא ניתן לערער עליהם.
אני לא אנדרה ברטון ולא הלכתי לבולטימור אבל זה מה שאני ראיתי על גדות ההאדסון"*.
אתה נולד אזרח של אומה.
אזרח של אומה עם שליטים שמחוקקים חוקים שפוקדים עליך להיות חופשי.
חופשי להיות מושא להתניה בבית הספר עד שאתה מגיע לגיל שש עשרה.
חופשי להיות חייל מתנדב.
חופשי לשלם ששים אחוז מהמסים שלך לתקציב הצבא.
חופשי להנשא לפי חוק.
חופשי לעבוד בשכר מינימום.
חופשי להצביע בגיל עשרים ואחת.
חופשי להצביע למפלגה הדמוקרטית או הרפובליקנית האהובה עליך.
חופשי לקנות בגדים, מזון ונכסים מ-200 התאגידים שמהווים 45% מכלל הייצור בארה"ב ב-1966.
חופשי לציית לשעות עוצר שרירותיות.
חופשי להנות מכך שהחופש שלך מוסדר על ידי שוטרים שהם חברים שלך ומגנים עליך.
מגנים עליך מפריצות.
מגנים עליך משוטטות.
מגנים עליך מעירום.
מגנים עליך מהסתה וחתרנות.
מגנים עליך ממריחואנה, LSD וסמים.
מגנים עליך מהימורים.
מגנים עליך מהומוסקסואליות.
מגנים עליך מאונס המוגדר בחוק.
מגנים עליך מנישואין ידועים בציבור.
מגנים עליך מהפלות.
מגנים עליך מהאתה הבודד.
מגנים עליך מהפגנות נגד אלה המגנים עליך.

אז אל תדאג לגבי המציאות שעל פני השטח. אחרי הכל, טרנס או'פלהרטי אמר היום בקרוניקל שאתה השוטה הממוצע ברחוב ואין לך זכות לומר את דעתך. אז בטח בחברה. בטח במומחים. ובטח בסוחרים, במיוחד בשותפים של החנות הפסיכדלית, החזית לשחרור האמנים, והאני/אתה. להם יש דיאלוג עם המגנים, שמברכים אותך בסבר פנים יפות ביום חמישי ב-20:15, למען בטיחותך האישית והשטח הפרטי שלהם. שוטרים הם חברים שלך. אבל מה שלא תעשה, אל תשאל את ג'ורג' מטסקי – התשובה שלו תהיה ערבוביה של צעקות לא ברורות של זעם.

* ציטוט של ארטונן ארטו

פורסם לראשונה בגיליון 2+3 של מגזין "לפסיכונאוט"

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | סגור לתגובות על הדיגרז: בין תיאטרון רחוב לאקטיביזם פסיכדלי

ברני וורל והטכנולוגיה המוזיקלית שהמציאה את החייזרים

במלאת שלושים למותו של ברני וורל זצוקל"א וחידוש הייצור של המיני-מוֹג מודל D

"קיבלתי לפני כמה ימים עותק של הסרט קאובוי של חצות. וולטר סיר כתב חלק גדול מהפס-קול עם המוג המודולרי. יש שם סצינה פסיכדלית שבה כולם מסטולים, ושם השתמשו במוג. אי אפשר היה באמת להתמסטל אז בלי סינתסייזר ברקע. היה צריך לעשות את הדברים כמו שצריך" (בוב מוג, 2003)

1. הופעתן של טכנולוגיות חדשות משנות את התודעה האנושית ואת האופן בו אנו תופשים את המציאות. המצאת הכסף שינתה את האופן בו בני אדם חושבים על מסחר ועל חברה, המצאת הרדיו שינתה את האופן בו אנו תופסים את כדור הארץ ואת גודלו, והמצאת הכתב בכלל הפכה את המין שלנו למשהו אחר לגמרי. במידה מסוימת, אנחנו חושבים בהתאם לטכנולוגיה שלנו. במבט לאחור ההתקבלות וההתקבעות של הטכנולוגיה וההשפעה שלה נראות מחויבות המציאות, אבל אם מביטים מקרוב, זו לפעמים נראית כמו אבולוציה של טעויות ותולדה של קשרים שנרקמים בין אנשים בלתי קשורים לכאורה.

2. בתחילת עד אמצע המאה העשרים, התחלנו לחשוב ברצינות על חייזרים ועל עולם עתידני בו אנחנו עצמנו נהיה סוג של חייזרים. דיווחים על תצפיות חייזרים הרקיעו שחקים, ספרים נכתבו, סרטים הוצגו ותסכיתי רדיו מבוימים הכניסו אנשים לפאניקה. לדעתי זה קשור באופן מהותי להתפתחות הסינתסייזרים. הצלילים המעוותים, הבלתי מוכרים שהסינתסייזר והכלים האלקטרוניים הביאו איתם הפכו לפסקול של המחשבה על החלל. אנחנו לא יודעים איך החיים בחלל נראים, אבל אנחנו יודעים איך הם אמורים להשמע. מי חשב על קולות מהחלל לפני הולדת הסינתסייזרים המודרניים?

3. ג'ורג' ברנרד וורל ג'וניור נולד ב-19 באפריל 1944 בניו ג'רזי והעביר את שנות ילדותו בעיר פליינפילד. אמו זיהתה מוקדם מאוד שיש לילד שלה שמיעה אבסולוטית ועשתה מה שכל אם עם שכל עושה: הושיבה אותו על הפסנתר. בגיל שלוש הוא החל ללמוד פסנתר, בגיל ארבע כבר ניגן בקונצרט הראשון שלו, בגיל שמונה חיבר קונצ'רטו ובגיל עשר ניגן עם התזמורת הסימפונית של וושינגטון. בקטנה. אחר כך למד בג'וליארד וב-1967 קיבל תואר במוזיקה מהקונסרבטוריון של ניו אינגלנד.

4. רוברט ארתור מוג נולד ב-23 במאי 1934 בעיר ניו יורק. מילדות הוא גילה חוש טכני מפותח, וכדי שלא יפרק את הבית הוריו נתנו לו מכשירי חשמל ישנים לפרק ולהרכיב. ב-1953 הקים יחד עם אביו חברה על שמו והחל לייצר ולמכור את הכלי המוזיקלי המשונה ת'רמין, שמנגן בלי שנוגעים בו פיזית, אלא בעזרת שדה חשמלי. זה היה מגניב לתקופה מסוימת, ונשמע עד היום כמו משהו חללי לגמרי, אבל לא באמת תפס. ב-1957 מוג קיבל תואר בפיזיקה מקווינס קולג', ואחר כך תואר נוסף בהנדסה אלקטרונית מאוניברסיטת קולומביה, שם החל לבנות את הסינתסייזרים הראשונים שלו שנקראו על שמו, שבהם פיתח אוסילטורים מבוקרי מתח, שם דגש על מקלדת שליטה דמוית פסנתר, ועוד מיני פטנטים שנרשמו על שמו והיום נראים מובנים מאליהם בכלים אלקטרוניים. המצאת הטרנזיסטור עזרה למוג לפתח כלים זולים, יעילים וחסכוניים יותר מהסינתסייזרים שקדמו לו ותפסו לעתים אולפן שלם. ב-1964 הוא השיק את Moog Modular Synthesizer. זה כבר היה החלל האמיתי. פריקים של אלקטרוניקה ומפיקים התלהבו מהאפשרויות של הכלי החדש, אבל הגודל, הסרבול, ותסבוכת הכבלים עדיין לא ממש קרצו למוזיקאים עצמם. כל זה השתנה בחודש אוקטובר 1968, אז הוציאה וונדי קרלוס את האלבום Switched-On Bach.

היצירות הבארוקיות שנוגנו בעזרת המוג תפסו כמה אוזניים וזיכו את קרלוס בשלושה פרסי גראמי, מקום עשירי במצעד המכירות של בילבורד ואלבום פלטינה. אלבום מוזיקה קלאסית, מיינד יו. בעקבות ההצלחה הפנומנלית שלה המוג עשה את דרכו לאולפנים רבים ושיחק תפקיד לא קטן בכמה מהאלבומים המצליחים ביותר של שלהי הסיקסטיז, בהם אבי רואד של הביטלס.

5. אבל עדיין, המערכת הייתה מסורבלת מדי בשביל להופיע איתה לייב. כמה ארועים דירבנו את מוג ליצור גרסה נוחה וניידת יותר של הסינתסייזר. ה-MoMA בניו יורק הזמין את מוג לערוך קונצרט בחצר המוזיאון. ב-28 באוגוסט 1969 הוא הציב בחצר ארבעה סינתסייזרים מודולריים שתוכנתו מראש כך שהנגנים יצטרכו להפעיל רק שישה סאונדים בסיסיים ויוכלו להשמיע את הצלילים האלקטרוניים בזמן אמת. 4,000 איש באו לשמוע את הקונצרט בגן הפסלים של מומה. בערך כמו הערבים במוזיאון שתדר עושים בתל אביב, רק במומה וב-69'. הרביעייה, בהובלת חלוץ האלקטרוניקה הרב דויטש, ניגנה בי-בופ אלקטרוני שהעיתונים כינו אחר כך "גלי וחלול, כאילו הגיע מהחלל החיצון". שלא לדבר על כך שהסינתסייזרים עצמם נראו כמו חללית.

תצוגת תכלית של המוג בגן הפסלים של MoMA

מוג ראה כי טוב, שאפשר לנגן בסינתסייזר בהופעה חיה, ונענה לבקשתו של קלידן אחד בשם קית' אמרסון, שפנה אליו כמה חודשים אחר כך בבקשה לקבל אחת מהמערכות שהוכנו להופעה במומה כדי להופיע איתה בסיבוב הופעות של הלהקה החדשה שלו, הטריו המוגזם ביותר בתולדות המוזיקה המודרנית: אמרסון, לייק ופלמר. הסינתסייזר עדיין היה גדול ומסורבל, ולאמרסון לא היה אכפת לשבור לעובדי הבמה שלו את הגב ואת המוח בניסיון להרכיב, לסדר, לכוון ולפרק אותו הופעה. ובצדק. זה היה שוס. זה דירבן את רוברט והצוות שלו לייצר כלי קטן, קל ופשוט יותר לשימוש, שיהיה אפשר לסחוב בקלות לעלות איתו על במה. וכך נולד ב-1970 המיני-מוג ששינה את חוקי המשחק. אמרסון היה המוזיקאי הראשון שניגן במיני-מוג על במה, בסיבוב ההופעות באותה השנה, שבו ניגנה הלהקה את "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי.

אמרסון בהופעה ועם רוברט מוג

6. ברני וורל סיים את התואר שלו בניו אינגלנד ב-1967 בהצטיינות וחזר הביתה לניו ג'רזי, שם הכיר בעל מספרה בשם ג'ורג' קלינטון, שגדל באותה פליינפילד. לקלינטון הייתה להקת דו-וופ חמודה בשם הפרלמנטס, וברני מצידו הצטרף ועזב כמה להקות דומות באזור. הוא חיפש את עצמו ולא ממש מצא. אמריקה ועולם המוזיקה השתנו מסביב, ולוורל נמאס לנגן מוזיקה קלאסית מצד אחד, ומוזיקת רית'ם אנד בלוז פשוטה מצד שני. "רציתי חופש לנגן מה שאני רוצה", הוא סיפר אחרי שנים, "לא רציתי להיות פסנתרן קלאסי". והוא קיבל חופש. ועוד איך. קלינטון לא היה צריך לשכנע אותו הרבה. שיחת טלפון אחת וברני נחת בדטרויט מוכן להצטרף לחזון של Parliament-Funkadelic שהחל להתגבש סביב קלינטון. ברני תמיד היה אדם רוחני, והוא התאים כמו כפפה למיתולוגיה של P-פאנק שסבבה סביב ה-Fאנק כיסוד הבסיסי של היקום (ראו פוסט קודם בבלוג להרחבה על המיתולוגיה).

7. וורל הספיק להקליט עם פאנקדליק אלבום וחצי של Fאנק-רוק פסיכדלי לפני שאוזניו נמסו והמוח שלו חווט מחדש. Lucky Man, בלדה פשוטה וחמודה של להקה חדשה – אמרסון לייק אנד פלמר, להקה בריטית מדי בשביל דטרויט – נשמעה ברדיו. גיטרה אקוסטית, שירה נוגה. פשוט. לכאורה, מה להם ולקלידן שמנגן רית'ם אנד בלוז טבול באסיד. ואז, פתאום, הסאונד של העתיד. שלוש דקות ועשרים שניות לתוך השיר, ברני עף מהספה, מחוץ לחלון, אל השמים ומעבר להם. גלגל ה"סלייד" הפשוט שמשנה את גובה הצליל שמנוגן בקלידים נראה היום מובן מאליו, אבל הוא נוצר בטעות: בעת תכנון המיני-מוג היה מקום פנוי ליד הקליד האחרון, ואחד הטכנאים בחברה, ביל המסאת', הציע לנסות ולהכניס כפתור שישנה את גובה התו המנוגן. כך קית' אמרסון שלח את המוח של ברני וורל לחלל. בהינף אצבע. כך התחברה הטכנולוגיה לתודעה שביקשה אותה. כך נוצר הזיווג שישלח את התודעה האנושית לחלל בהישמע צליל. ברני התקשר לרוברט ואמר לו: אני צריך כלי כזה.

8. שנות השבעים נצבעו לא מעט בעזרת הגוון החללי-עתידני של המיני-מוג. מהרוק המתקדם של קית' אמרסון, ריק רייט (פינק פלויד) וריק וייקמן (יס), דרך האלקטרוניקה הרפטטיבית של קרפטוורק ששירטטה עתיד מכני לאנושות ועד לניו-ווייב והסינת' פופ שהוציאו את האנושיות של הגיטרה והשקיעו את כל כולה בקלידים. אבל אין איש שמזוהה עם הסאונד המוֹגִי כמו ברני וורל. הוא והמוג היו ישות אחת. בפגישה שלו עם בוב מוג ב-2004 הוא סיפר לו: "אני מנגן בצורה מינית, המיני-מוג הוא כמו אישה עבורי" (ריק וויקמן, אגב, התערב בשיחה ואמר: "גם עבורי, רק שהסולואים שלי מאוד קצרים"). הפס-קול שהוא יצר לחזון החייזרי של P-פאנק, עם הבס האנלוגי שמוריד את הברכיים שלך לרצפה וממיס אותן, נורה כמו קרן לייזר שממשיכה לזהור עד היום. בלעדיו, כשהיינו חושבים על חייזרים היינו שומעים בראש קולות אחרים לגמרי. אולי בכלל לא היינו חושבים על קולות של חייזרים. הוא כיוון את התודעה האנושית לשמים באמצעות צלילים, באמצעות טכנולוגיה. בלי הסאונד שלו ב-Flashlight, הראפ של שנות התשעים לא היה הראפ של שנות התשעים; ובלי הגרוב שהוא הכניס לטוקינג הדז, שאיתם עבד בצמוד לאורך שנות השמונים, לא היה נוצר החיבור הטבעי-מלאכותי בין Pאנק ל-Fאנק. הוא השפיע על כך הרבה מוזיקאים ועבד בין היתר עם מוס דף, ג'ק ברוס, יוקו אונו, הפרטנדרז, לס קלייפול ופלה קוטי. ועדיין, הוא בכל זאת נשאר נאמן למוזיקה הקלאסית שעליה גדל. Atmosphere של פאנקדליק הוא דוגמה אחת. אלבום הסולו פסנתר שלו Elevation הוא דוגמה נוספת. את הרומן הלא ממומש שלו עם הרוק המתקדם אפשר לשמוע ב-You Hit the Nail on the Head.

9. וורל המשיך ליצור ולעשות, לנגן, להפיק ולהופיע, ממש עד השנה האחרונה, אז התגלה אצלו גידול סרטני בריאות. והוא כבר לא היה יכול להופיע. הוא לא אהב להופיע בשנים האחרונות, אבל הוא היה חייב. כסף לא היה לו. כמו מוזיקאים אחרים בקולקטיב של פרלמנט-פאנקדליק, גם אותו ג'ורג' קלינטון דפק. כל תקליטי הזהב וגם העובדה שהוא נכנס עם הלהקה להיכל התהילה של הרוקנ'רול לא עזרו לו. כסף לא היה. חבריו של ברני ארגנו מימון המונים לטיפול בו. 477 אנשים תרמו. זה לא הספיק לכסות אפילו חצי מסכום היעד.

10. הכינוי שלו היה Wizard of Woo. ה-Woo העגול הזה שדרכו עוברת המוזיקה שלו, שדרכו מגיע ה-ONE ה-Fאנקי אל החלל ומהחלל. באותה שיחה ב-2004 בין וורל, וויקמן ומוג, וויקמן אמר שהצלילים האלה הגיעו מתוך תוכו של מוג. על כך מוג ענה: "אני חושב שזה מגיע מאי שם, עובר דרכי, ואז דרככם ודרך הכלי חזרה לעולם", ברני הצביע לתקרה ואמר: "הכל מגיע דרך ה-ONE, דרכנו והחוצה". וורל עוד הספיק לראות את עמיתיו למסע עפים לחלל לתמיד: בוב מוג נפטר מסרטן ב-21 באוגוסט 2005 וקית' אמרסון ירה בעצמו למוות ב-11 במרץ השנה. גם ה-Woo של ברני נסגר, לפני חודש בדיוק. ביום שהוא נפטר אישתו כתבה בפייסבוק: "ברני חזר הביתה לרוח הגדולה".

11. בימים אלה ממש חברת Moog מחזירה לפס הייצור את ה-Minimoog Model D, שהיה הדגם האהוב ביותר של החברה, ושעליו ברני ניגן עד יומו האחרון. הוא לא היה פריק של אלקטרוניקה ושל כלים חדשים. המוג היה בסך הכל האמצעי. החלל היה המטרה. כבר 30 שנה שהדגם הזה לא מיוצר. ועכשיו – 3,749 דולר, וזה שלכם. "אף פעם לא מאוחר ללמוד. ברגע שאתה חושב שאתה יודע הכל, אתה בצרות". טיפ קטן מברני וורל.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | סגור לתגובות על ברני וורל והטכנולוגיה המוזיקלית שהמציאה את החייזרים

ריבוי ואחדות בפנים של ג'ורג' האריסון

אתמול ישבתי מול היוטיוב וצפיתי עשר פעמים רצוף ב"קליפ" שיש שם לשיר Long, Long, Long של הביטלס. כלומר, של ג'ורג' האריסון. זה היה בערב, היה חם ולח. באותה השעה, באותו יום, חמישים שנה אחורה בדיוק, האריסון עשה את דרכו לשדה התעופה של ניו דלהי יחד עם שאר חברי הלהקה, אחרי שהייה של פחות מארבעים ושמונה שעות. זה היה ביקור קצר בדרך מהפיליפינים חזרה הביתה. היה חם ולח. במונית בדרך לשדה התעופה הוא החזיק איתו סיטאר שקנה כמה שעות לפני כן אצל ריקי ראם בכיכר קוֹנוֹט. הוא היה בן 23 בסך הכל. בגיל 23 נכנסתי גם אני לחנות של ריקי ראם בכיכר קונוט. לא קניתי סיטאר. השיעורים שלקחתי בווראנאסי הבהירו לי שזה לא קל כמו שזה נראה. הלחות מערפלת את הראש והאצבע חורקת על המיתר כמו ריקשה מקרטעת. כיכר קונוט נראית טוב יחסית לשאר דלהי הישנה.

"נכנסנו למכוניות ויצאנו לראות איך דלהי נראית. זו היתה חתיכת חוויה מאירת עיניים. לכולנו היו מצלמות ניקון שהיו שוות יותר ממה שאנשים שם ירוויחו כל חייהם. זו היה מוזר לראות את זה", הוא סיפר. בסיור הזה בהודו ג'ורג' עוד לבש ג'ינס וטי-שירט. שנה אחר כך בדיוק, באותו יום, יצא הסינגל All You Need is Love. בהקלטה החיה של השיר שהם עשו בטלוויזיה, ששודרה לכל העולם, הוא כבר נעל נעליים אדומות-צהובות, מכנסיים כתומות וחולצה פרחונית.

אני יושב וצופה בקליפ של "לונג, לונג, לונג", שמורכב מעשרות תמונות של האריסון בגילאים שונים, ומנסה להביט בפנים הצעירות שלו ולראות רק את זה: ג'ורג' האריסון בן 18, ג'ורג' האריסון בן 20, אבל לא מצליח. הצורה שלו מקבלת את התוכן שלו, ג'ורג' הצעיר לא נפרד מהאריסון ההינדואיסט המבוגר, אי אפשר. המוות עושה ממך כדור בלתי חדיר של משמעות מובנית.

It's been a long long long time / How could I ever have lost you / When I loved you / It took a long long long time / Now I'm so happy I found you / How I love you / So many tears I was searching / So many tears I was wasting, oh oh / Now I can see you, be you / How can I ever misplace you / How I want you / Oh I love you / Your know that I need you / Ooh I love you / Oh

את השיר הזה הוא כתב באביב 1968, בגיל 25. זה מכאיב לחשוב על זה. שיר אהבה לאלוהים, בלי לומר את המילה המפורשת. זו מסורת של אלפי שנים. בשיר של הביטלס. הלהקה הכי פופולרית בעולם. הוא כתב אותו בהודו, כשהביטלס היו בריטריט ברישיקש. האשראם שבו התארחו הביטלס היה ריק כשהגעתי אליו. רק הודי מבוגר בחוץ הציע לעשות לי סיור בפנים תמורת תשלום "כי רק הוא יכול להיכנס". אמרתי תודה ופתחתי את השער. לא היה שם איש. רק טווסים צווחים כמו חתולים. כמה קופים עייפים עושים מה שקופים עושים תחת השמש. המבנים, חצי הרוסים, מלאים בגרפיטי צבעוני ומוקפים בצמחיה חצי יבשה. ממול, על הגנגס, פסל ענק של שיווה משגיח על ההרס הבנוי. מרוצה. נכנסתי לאחד הבונגלו'ז ומדטתי.
האריסון התחיל את המסע שלו מעבר לחומר הנראה עוד בזמן צילומי הסרט Help באיי הבהאמה, במרץ 1965, בגיל 22, כשמייסד השיווננדה יוגה, סוואמי וישנו דבננדה, נתן לו במתנה ספר עם הסברים על תנוחות יוגה. בסצינה שהם צילמו במסעדה הודית נשמעה מוזיקה הודית ברקע עם סיטאר וטאבלה. בחודש מרץ בגיל 22 העזתי לומר לעצמי שאני מאמין באלוהים. זה היה בחדר סגור עם אור ניאון. לבשתי מדים. לא סיפרתי לאף אחד.

האריסון היה תמיד כל כך צעיר. מחר לפני 58 שנה הביטלס, או הקוורימן כפי שהם נקראו אז, הקליטו בפעם הראשונה שני שירים באולפן בליברפול. ג'ורג' היה בן 15. באותו יום בדיוק, 43 שנים מאוחר יותר, ב-2001, עיתוני בריטניה יצאו בכותרות: "הביטל ג'ורג' האריסון נמצא בטיפול, סרטן במצב מתקדם". ארבעה וחצי חודשים מאוחר יותר הוא נפטר כשבני משפחתו לצדו. הוא היה בן 58 בסך הכל.

התמונה האחרונה

זה היה יום עצוב עבורי. אחרי מותו יצא האלבום Brainwashed שהשלימו עבורו בנו, דהאני (קרוי על שם התווים השישי והשביעי בסולם ההודי) וג'ף לין. ייתכן שזה האלבום ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיים שלי.
בין לבין הוא חי חיים שלמים של הארה, של נר שהוא המשיך להדליק בכל פעם שנכבה. הוא לא התבייש לספר לכל העולם שטריפ ה-LSD הראשון שלו פתח לו פתח לאינסוף: "בפעם הראשונה שלקחתי אסיד, זה פתח משהו בראש שלי שהיה בפנים, והבנתי המון דברים. לא למדתי אותם כי כבר ידעתי אותם, אבל במקרה זה היה המפתח שפתח את הדלת לגילוי שלהם. מהרגע שהיה לי את זה, רציתי את זה כל הזמן". כששאר הביטלס חזרו הביתה מרישיקש בעצבים, הוא נשאר. ועשה את המסע הלוך ושוב, הלוך ושוב. את האפר שלו שפכו לגנגס. אחרי המוות שלו המשפחה שלו הוציאה הודעה בזו הלשון: "הוא עזב את העולם כפי שהוא חי בו: מודע לאלוהים, לא מפחד מהמוות, שליו, ומוקף במשפחה וחברים". הוא עשה מיליונים משירים על אלוהים. הוא היה אגדת רוקנ'רול. ואני מביט בפנים שלו בגיל 15, בגיל 19, ומנסה לראות אותם כפי שהם, ולא מצליח. אני מסתכל על תמונות שלי בגיל 10. בגיל 14. ולא מבין מה אני רואה. פעם, תחת השפעה, הבטתי בפנים שלי במראה, ולא ראיתי כלום. הפנים לא השתקפו. ועכשיו, הדבר שהוא אני עכשיו משתקף בפנים שלי? הדבר שאהיה בגיל 50? הדבר שאהיה אחרי שאמות?

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | סגור לתגובות על ריבוי ואחדות בפנים של ג'ורג' האריסון

תרבות שלמה של ברקזיט: על גאווה לאומית וקנאה

The Who

לפעמים אני תוהה איך גאווה לאומית של עמים אחרים כל כך מסקרנת אותי ומעוררת בי קנאה, בעוד הרגשות הלאומיים של העם היהודי-ציוני מעוררים בי סלידה.

לפני כמה שנים הכרתי בחורה בריטית. יום אחד שמעתי אותה מזמזמת את We Are the Village Green Preservation Society של הקינקס. חייכתי מאוזן לאוזן ואמרתי לה: "ואו, זה הכי בריטי שיש. איזה מדהים שאת מכירה את זה". זה בעצם לא אני אמרתי, אלא האני בן החמש עשרה שחופר באינטרנט של לפני עידן ויקיפדיה כדי למצוא כל פירור מידע על להקות בריטיות איזוטריות יותר ופחות משנות השישים. "ברור שאני מכירה את זה", היא אמרה, "זה כמו שאתה תשיר אריק אינשטיין". היא הכירה את אריק אינשטיין. אל תשאלו אותי איך.

ואז הבנתי: זה לא אותו דבר. הקינקס שרים על היסטוריה שלמה של אנגליה, מהכיבוש הרומי, הסקסוני והנורמני ועד לרכבות הקיטור, התפארת הוויקטוריאנית והמיוזיק הולז. אריק אינשטיין שר על שיירת רוכבים לפתח תקווה, וזה מיתוס קרוב מדי. וקרוב מדי זה כואב מדי. המוחשי הוא מיתוס פגום. מיתוס פגום לא יכול להוביל לגאווה לאומית.

הפופ הוויקטוריאני הכמעט לאומני של הקינקס לא הגיע משום מקום. לא רק שהמיתוס הבריטי עבר כבר גלגולים רבים והתבשל יפה עד המאה העשרים, אלא שהתהליכים התרבותיים והפוליטיים בשנות השישים הביאו איתם שינויים דרמטיים במעמדה של הממלכה המאוחדת בעולם, וגם בפני עצמה.

בשיא ה"פלישה הבריטית" לארה"ב ב-1965, כשעשרות להקות שטפו את חופי ארה"ב עם הגרסה שלהן לרוקנ'רול האמריקאי, איגוד המוזיקאים האמריקאי הטיל וטו על הופעות של הלהקה בקולוניה לשעבר, בשל ההתהוללות שלהם על הבמות והבלאגן שהם היו משאירים אחריהם. זה סגר אותם בתוך האי הבריטי. אם כך, הם אמרו לעצמם, נעזוב את הרוקנ'רול האמריקאי הפשטני, ונעבור לשיר על אנגליה הישנה והטובה, הופעות ווריאטי, פשטידות, שרלוק הולמס וכפרים ירוקים.

ההסתגרות הזאת של הקינקס מטונימית לתהליך שעבר על התרבות הבריטית בכלל בשנות השישים. יחד עם תהליך של גלובליזציה ששטף את העולם המערבי, הבריטים חיפשו כיוון חדש אחרי איבוד הדומיננטיות העולמית והקולוניות, וגיבשו לעצמם זהות חדשה. הברקזיט הנוכחי הוא לא ייחודי. בשנות השישים אנגלים רבים התנגדו להצטרפות לגלגול המוקדם של האיחוד האירופי, "הקהילה האירופאית". ולא רק הם. שארל דה גול אפילו ניסה להטיל וטו על ההצטרפות של בריטניה לקהילה, מפחד שזו תביא השפעה רבה מדי של אמריקה פנימה. דין אצ'סון, שר החוץ האמריקאי לשעבר, אמר אז על בריטניה שהיא "איבדה אימפריה, ועדיין לא מצאה תפקיד".

את הזהות החדשה גיבשו המקבילים הלונדונים להיפים מהחוף המערבי האמריקאי. הפוליטיקה הרדיקלית של הצעירים בפריז או בסן פרנסיסקו פחות הייתה העניין, העניין היה למצוא זהות חדשה וצעירה. צחוק הגורל הוא שהזהות הצעירה הזאת השתמשה בסממנים תרבותיים ישנים, אם לא עתיקים: אנגלית תיכונה (מימי הביניים) נהייתה מגניבה; מדי צבא, מדליות ועיטורים ממלחמות ישנות נהיו סטייל; והיוניון ג'ק, הסמל שבכל העולם ניסו למחוק ושקיבל קונוטציות של קולוניאליזם ושעבוד, נהיה הסמל הכי פופולרי ב-Swinging London של תרבות המוֹדְס (אפשר לראות בכך מקבילה לנגינת ההמנון האמריקאי של ג'ימי הנדריקס או לסרבל הכוכבים ופסים שלבש אבי הופמן, אבל בעוד בארה"ב הריקליימינג של הדגל היה מעשה מחאה שכוון בעיקר נגד הממסד, בבריטניה זה נעשה גם מתוך הזדהות, חמלה ונוסטלגיה).

כתגובת נגד לתרבות הבריטית ששאבה לא מעט מהקולוניאליזם שלה מהתקופה הוויקטוריאנית והלאה, הצעירים האנגלים ביצעו פטישיזציה לתרבות הוויקטוריאנית עצמה.

הגאווה הלאומית החדשה גרמה לזמרים להפסיק להתחנף ולהפסיק לנסות להסתיר את המבטא האנגלי שלהם; אגדות ילדים אנגליות כיכבו בגרסה הפסיכדלית שלהן בטופ אוף דה פופס; להקות כתבו שירים שמצטטים את המלודיה של פעמוני ווסטמינסטר אבי; פול מקרטני גנב מלהקת המיוזיק הול של אבא שלו וכתב שירים כמו When I'm Sixty Four ; וארקדיה, אותה אנגליה ישנה וטובה שנמצאת אי שם במעמקי היערות אפופי הערפל שבתודעה הקולקטיבית האנגלית, הפכה למושא תשוקה כמעט מיסטי בקרב צעירים עירוניים.

אני רק יכול לקוות שבתקופה שבה הנכדים שלי יחיו זה כבר יהיה מגניב ולגיטימי להתעטף בדגל ישראל, לענוד סיכות ממלחמת ששת הימים, לדבר בסלנג של הפלמ"ח ולשמוע פופ מתקתק שמצטט את המלודיה של "פרחים בקנה". כרגע זה מוקדם מדי, ולי נותר רק לקנא בבריטים ובגאווה הלאומית המטופשת והמקסימה שלהם.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | סגור לתגובות על תרבות שלמה של ברקזיט: על גאווה לאומית וקנאה