לקראת יודו-פוטוריזם

היהדות היא דבר בלתי מתקדם. כלומר, קצב ההתקדמות שלה איטי מהתקדמות הזמן והדברים כפי שאנחנו תופסים אותם. האינדיבידואל סוחב על גבו את היהדות יותר משהיא סוחבת אותו. וזה מטען כבד. כל התרבויות והדתות הן שק אבנים, אבל אבני היהדות כבדות וקשות במיוחד. אבן ירושלמית, בבלית; סלעים מאלכסנדריה, גרנדה, וילנה. וכשאותו אינדיבידואל פותח את שק האבנים הזה ומוריד אותו מעל גבו כדי לבדוק מה בעצם הוא סוחב ולמיין מי לו ומי לצריו, יוצאת בת קול מתוך השק ואומרת לו: "לא". או: "לא כך". ותוך כדי כך נופלות האבנים ומלכלכות את שמלתו.

יהודים אוהבי קידמה נדרשים, כבר מאות שנים, למצוא דרכים צדדיות ולפרוץ דרכן קדימה, תוך שהם משילים את שמלתם. כך עם הכתות היהודיות במאות הראשונות לספירה שלא מצאו את ביתן במה שהפך לאורתודוקסיה; כך עם יהודים חובבי השכלה; כך עם יהודים חובבי לאומיות (אם כי הקדמה האובייקטיבית בעניין זה שנויה במחלוקת); וכך עם יהודים חובבי חלל, מדע, מיסטיקה, פסיכדליה ומה שביניהם.

תנועת ההשכלה היוותה מפץ שפיזר לכל עבר חלקיקים של אינטלקט. מיתרים של פוליטיקה, מדע, פילוסופיה ודת רעדו והתנודדו ויצרו מנגינות מוטציוניות יפהפיות שהתפתחו לרעיונות מוזרים שלא מביישים את כל עמודי היהדות מזה חמשת אלפים שנים. ממנדלסון עד בנימין. מרוזנצוויג עד קפקא. מהוסרל עד יונאס. מהרמן כהן עד עמנואל לוינס וז'אק דרידה. מפרויד עד איינשטיין. לכולם לא היה מקום בזרמים היהודיים המרכזיים.

המרידות ביהדות הרבנית רידדו את האקסטזה לאתאיזם מוחלט. הרפורמציה היהודית צריכה לעודד יהודים חילונים להחזיק בריגוש האלוהי גם במסגרת החול ולא רק במסגרות כמו קונסרבטיביות או רפורמיות. השבר שהותיר אובדן השליטה הבלעדית של האורתודוקסיה על היהודי עדיין איתנו. אובדן הריטואלים שהיא הציעה גרם ליהודים החילונים למצוא את הריטואלים החדשים שלהם מחוץ לחיק היהדות. אבל זה לא חייב להיות כך.

היהדות היא נרדפת ושקטה, מלאת סודות ונפתחת לעולמות חלופיים. הגיע הזמן שנפסיק לפחד ממנה ושהיא, בתור הממסד שהיא התגלגלה אליו, תפסיק לפחד מאיתנו. היא נתונה במשמורת אצל שומרי סף מתוך צורך שעתי והסכם שטני בין הציונות לרבנות, אבל זה לא עניין מהותי. היא בכל מקום, ובכל זמן. את הסודות שלה אפשר וצריך לגלות גם דרך האינטרנט. אל הפרד"ס אפשר וצריך להיכנס גם דרך הפסיכדליה. אור האינסוף הוא גם לייזר. את הקולות אפשר לראות ואת המראות אפשר לשמוע עם LSD. את הכלים השבורים אפשר וצריך לתקן גם באמצעות מציאות רבודה. השמים הנפתחים נפתחים גם לאסטרונאוטים. בריאת העולם היא הסטארט-אפ הגדול מכולם, אבל איזה אקזיט אומלל!

את ההיסטוריה היהודית המעגלית של שבר והרכבה אפשר וצריך לראות במנותק מהציונות אוכלת הכל ומהאורתודוקסיה חונקת הכל. העתיד היהודי טמון בפסיכונאוטים ובאסטרונאוטים שקוראים את החלל הפנימי והחיצוני תוך הכרת הרוח והספר היהודי. אותיות פורחות באוויר הן מציאות עבור פסיכונאוטים יהודים. הרקיעים הם באמת רקיעים עבור אסטרונאוטים יהודים. אם לא כך – הריקבון בלתי נמנע.

כל יהודי שעבר חוויה מיסטית יכול להעיד על הבריאה שהתרחשה מול עיניו. אכן, שישה ימים הם זמן מוזר, אבל מי יכול לדבר על זמן כשהזמן מתפוגג. במקרא מדובר על "קצות הארץ" ו"קצות השמים" כי כשהמרחב מתבטל, אילו קואורדינטות אפשר לתת? וכשניכנס לתוך המחשב (במהרה בימינו) ונראה את העולם כולו כשפה – איך נוכל לתאר משהו במילים?

כל יהודי פוטוריסט צריך לחוקק על ליבו את חזון המרכבה של יחזקאל, ולזכור: התגלות אמיתית אפשרית לכולם – על ידי לימוד, התנסות, התפרעות; טראנס, אקסטזה, ריכוז; קריאה בכתבי הקודש, דקלום שירה; מדיטציה על פי המטורף הגדול ר' אברהם אבולעפיה, טריפים על פי היהודי האהוב אלן גינזברג או מינימליזם על פי היהודי הבודהיסטי פיליפ גלאס. היהודי המודט ר' אריה קפלן הבין היטב ש"ל.ס.ד ומסקלין מגבירים את היכולת להתרכז בתחושות מסוימות, כגון יופי, צבע, צורה, וכיוצא באלו". אבי ההתחדשות היהודית באמריקה ר' זלמן שחטר-שלומי העיד ש"החוויה הפסיכדלית יכולה להיות לא רק אתגר, אלא גם לתמוך באמונה שלי. אחרי שראיתי מה קורה בנקודה שבה הכל אחד ושבה אלוהים האימננטי מפתיע את אלוהים הטרנסצנדנטי ושניהם מתמזגים בצחוק קוסמי, אני יכול לראות את היהדות באור חדש ומופלא". כשליחזקאל "נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם, וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים" זה לא פעם, זה עכשיו, ובעתיד. זה לא קיטש של מלאכים נוצרים, זה זוהר פלורסצנטי. זה מה שאנחנו רוצים: "רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ–כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וּמִתּוֹכָהּ–דְּמוּת, אַרְבַּע חַיּוֹת". זו מרכבת חלל! זה טריפ DMT! קובריק היהודי, איפה אתה?

כפי שאמר ר' חיים ויטל אהוב הלב, התיקון העליון הוא גם התיקון התחתון. עבור היודו-פוטוריסט, אין חומר שדרגת קדושתו ירודה. התיקון הוא כל המעשים כולם. המצוות הן בחירתו של כל אדם, אבל הן לא צריכות להפריע לו לתקן בינתיים. זה לא או – או. זה גם וגם. וגם, וגם, וגם, וגם. גם הגדלת הידיעה האנושית על העולם על ידי הוספת ערכים בויקיפדיה היא תיקון.

יודו-פוטוריזם יכול לשחרר את היהדות ממעגל השבר וההרכבה, ההשתעבדות והכיבוש, ולהפוך את הדרכים הצדדיות לדרך המלך של הבנה עמוקה של אופי האל והיקום, ומתוך כך גם של המוסר – על פי תורת הנביאים ומעבר לה.

יהודים, הרכיבו עדשות מציאות רבודה, חיקרו את נבכי הנפש והאינטרנט, הביטו אל החלל, השתמשו בפסיכדלים! צאו מהשטעטעל, והתכוננו לירושלים החדשה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | 2 תגובות

"סרג'נט פפר" היה טוב מדי – וזו בעיה עד היום

1939. הסרט "הקוסם מארץ עוץ" בבימויו של ויקטור פלמינג מתחיל בצבעי שחור לבן. העולם המוכר – הבית, העיירה הקטנה, המשפחה והשכנים, כולם צבועים באפור. זה היה אופן הדימוי בסרט ותמונה: המציאות בצבע ואילו הרפרודוקציה בשחור לבן. ואז הגיע השבר. 1939, מלחמת העולם השנייה. זעזוע. העולם המוכר התערער, טורנדו לוקח את דורותי לארץ עוץ, ארץ האגדות והמכשפות. והנה, צבע.

1967. האלבום "סרג'נט פפרז לונלי הרטס קלאב באנד" של הביטלס מתחיל בשחור לבן. הרקע שממנו הוא בא הוא האלבום "ריבולבר" – האלבום הפסיכדלי באמת הראשון של הביטלס, ואלבום פורץ דרך בזכות עצמו, אך עדיין כזה ששורה עליו אווירה אפורה. עטיפת האלבום בצבעי אפור, המוזיקה עדיין לא מתגלשת על קשת בענן. ואז הגיעה 1967. השבר הגדול של הסיקסטיז – דור הילדים נגד דור ההורים. זעזוע. גם כאן היה טורנדו – הפסיכדליה והזליגה של ה-LSD להמונים. והנה, צבע.

מהפיכת הצבע של שנות השלושים, שהתגלמה באופן המוכר ביותר ב"קוסם מארץ עוץ" שינתה את הדימוי. לא עוד גירסה חיוורת של המציאות, אלא צבעונית ממש (או כמעט) כמוה. מהפיכת הצבע של הסיקסטיז, ש"סרג'נט פפר" היה הייצוג המובהק שלה, שינתה את הדימוי שוב. אלא שעכשיו לא היה מדובר בחיקוי של המציאות, אלא בשבירה שלה. הפסיכדליה הביטלסית הצבעונית טיפחה את הייצוג הקליידוסקופי של המציאות ושכללה אותו לדרגת אמנות. צלילי הקלידים השונים, מניפולציות הטייפ, הדמויות הביזאריות ועטיפת האלבום, שהפכה מאז לאיקונית, קיבעו את מעמדה של הפסיכדליה כזרם אמנותי מובהק. בניגוד לרוח ההיפית הכפרית והשורשית יותר של ארה"ב, האסתטיקה שהביטלס הביאו לשיא ב-1967 הייתה מתפרצת, אלימה כמעט, מופרעת, תזזיתית וצבעונית באופן גרוטסקי כמעט.

וזו אמנות מסוכנת מאוד עבור כל ממסד. גם הממסד האמנותי עצמו. זו שבירה של הכלים. מרוב תזזיתיות ואלימות, יחד עם העניין היסודי בפסיכדליה שהוא חוסר האפשרות לשים גבול – חוסר הפשר, למעשה, של המושג גבול – היה קשה גם לממסד וגם לאמנים עצמם להבין מה עושים עכשיו כשיש דבר מובהק כזה בשם "אמנות פסיכדלית". זו חרב פיפיות. יכול להיות שזו הסיבה שלא תופסים ברצינות אמנות פסיכדלית. אולי בגלל זה באמנות החזותית הפסיכדליה נשארה בתחום העיצוב הגרפי או ב"אמנות חזיונית" דוגמת אלכס גריי שלא נתפסת ברצינות, אולי בצדק.

במוזיקה, סרג'נט פפר ו-1967 קיבעו את הפסיכדליה הצבעונית והקרקסית כז'אנר מובהק שעד היום אמנים מנסים לחקות. כאילו שזה השיא וליותר מזה לא צריך לשאוף. היום, כמעט כל להקה שעושה מוזיקה פסיכדלית שלא מצייתת לחוקים ה"פֶּפֵּרִיים" נדמית כאוונגרד מוחלט. עד כדי כך מהממת ההשפעה של האלבום הזה, עד היום.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | סגור לתגובות על "סרג'נט פפר" היה טוב מדי – וזו בעיה עד היום

האם אפלטון השתמש בסמים פסיכדליים?

בספרו "דלתות התודעה", שבו מגולל הסופר והפילוסוף אלדוס האקסלי את חוויותיו לאחר שימוש במסקלין, הוא כותב, כשהוא מהרהר על המשמעות המיסטית והמטפיזית של החוויה הפסיכדלית: "איסטיגקייט – האם לא הייתה זו המילה שמייסטר אקהארט אהב להשתמש בה? 'היות'. ה'הוויה' של הפילוסופיה האפלטונית, רק שנראה שאפלטון עשה טעות עצומה ונלעגת בכך שהפריד 'הוויה' מהתהוות וזיהה אותה עם ההפשטה המתמטית של ה'אידאה'. מסכן שכמותו, הוא אף פעם לא יכול היה לראות זר של פרחים זוהרים באורם הפנימי ורוטטים מכובד המשמעות הטעונה בהם; לא יכול היה לתפוס שמה שהוורד, האיריס והציפורן סימלו בצורה כה עמוקה הוא לא פחות ולא יותר ממה שהם – ארעיות שהיא בו בזמן חיים נצחיים, גוויעה בלתי פוסקת שהיא בו בזמן הוויה טהורה, צרור של פרטים זעירים וייחודיים אשר בו, במין פרדוקס שאי אפשר לבטאו במילים אף שהוא ברור כשמש, ניתן לראות את המקור האלוהי של הקיום כולו".

במילים אחרות, האקסלי, שמספר כיצד חווה חוויה מיסטית עמוקה לאחר שימוש בחומר פסיכדלי, מציין באותה נשימה שאפלטון לא ידע מהחיים שלו. אפלטון הפסיד מכיוון שלא היה יכול לחוות את הדברים שאותם הרגיש האקסלי בעצמו. אך מה אם אפלטון דווקא כן חווה והרגיש את הדברים הללו? מה אם הוא כן השתמש בחומרים משני תודעה?

אלדוס האקסלי

את השאלה הזו מעלה גם הילמן, בספרו The Chemical Muse, שעוסק בשימוש בסמים בעולם הקלאסי: "דמיינו עד כמה דעתנו על העבר הייתה משתנה לו היינו יודעים שאפלטון נהנה משימוש בפסיכדלים כחבר בדת מיסתורית כלשהי? […] מעט מאוד אקדמאים מוכנים אפילו לשקול את האפשרות שהמחשבה הקולקטיבית של העולם הקלאסי הושפעה מאוד משימוש בפסיכוטרופים. למרות אינספור הפניות בספרות לצמחים שמכילים כימיקלים משני תודעה, למרות הגדרות מדויקות באותן עבודות של ההשפעות של החומרים הפסיכוטרופים האלה על בני אדם, ולמרות השימוש המתועד בחומרים נרקוטיים ברפואה של העולם הקלאסי, מלומדים מודרניים מכל הגישות מאוחדים בחוסר המוכנות שלהם להודות שלסמים הייתה השפעה משמעותית על התפתחות הספרות המערבית".

וזה נכון. העולם בכלל, והאקדמי בפרט, לא מצליח, או לא מעוניין, להישיר מבט אל הנושא הטעון של שימוש בסמים בהיסטוריה ולעסוק בו באופן כן וחף מהטיות. שימו לב לדוגמה של הרומן הלטיני העתיק "מטמורפוזות". הרומן הזה של אפוליאוס, שנכתב במחצית השנייה של המאה השנייה לספירה, עוסק באדם אשר מגיע להארה רוחנית באמצעות שימוש בצמחים משני תודעה

קרי, בלשוננו – סמים. ציון עובדה פשוטה זו – אין מדובר בפרשנות, אלא בקריאה צמודה של הטקסט – רחוק מלהיות אלמנטרי כפי שהיא מוצגת לעיל. לא תמצאו מאמר אקדמי שבו נטען שלוציוס, הפרוטגוניסט שמשיל את צורת החמור וחוזר לצורתו האנושית לאחר שהוא מתפלל לאלה איזיס ואוכל עלים מידי כהן הדת שלה, משתמש בסמים. וזה כתוב. נחזור על זה: לוציוס אוכל עלים מידיו של כהן דת וחוזר לצורתו האנושית. זה אפילו לא בסאבטקסט, לא מטפורה, כלום. זה כתוב שחור על גבי לבן. אך עבור הקורא בן זמננו, דברים כאלה נשמעים על סף האבסורד, בשל עשורים של צנזורה ומלחמה עולמית בסמים, שמחקה מהתודעה המערבית כל זכר למקומם של הסמים בתרבות האנושית.

התפיסה המוסרית והחוקית המודרנית בנוגע לשימוש בסמים מונעת מאיתנו להכיר בכך שלכל אורך ההיסטוריה בני אדם השתמשו בסמים לצרכים שונים, בהם רפואיים, רוחניים, פסיכולוגיים ולהנאה גרידא. לא זאת אף זאת, במשך רוב ההיסטוריה האנושית לא היו הסייגים כלפי השימוש בסמים חריפים כל כך, אם בכלל, והשימוש בהם חצה מגזרים. גם משוררים, סופרים, פוליטיקאים, מלומדים ופילוסופים השתמשו בחומרים משני תודעה לאורך תקופות היסטוריות שונות, וניתן למצוא לכך עדויות רבות. כפי שמייד נראה, לא בלתי סביר שאפילו אפלטון בעצמו השתמש בחומרים משני תודעה וביסס על החוויה הזו את המטפיזיקה שלו.

אבל ראשית, כדי לדון בנושא בצורה אחידה, אתייחס לסמים בעזרת כמה מושגים. מכיוון שמדובר בעולם העתיק, ברור שכל החומרים שבהם נעשה שימוש מקורם בעולם הטבע – צמחים, מינרלים ובעלי חיים, ולא בחומרים שעובדו במעבדה. אך מכיוון שהעברית מבדילה בין סמים לתרופות, בעוד העולם היווני העתיק (כמו גם האנגלית המודרנית) לא עשה את ההפרדה הלשונית בין סם לתרופה (המילה היוונית Pharmakon התייחסה לתרופה, רעל, חומר סיכה, בושם ועוד) אשתמש במילה הניטרלית "חומר" לציון תרופה וסם גם יחד. כשאתייחס לחומר שתפקידו שינוי תודעתי, אשתמש במילה אנתאוגן (Entheogen), שמקורה במילים היווניות entheos – אל בִּפְנים; ו-gen – להפוך. אני משתמש במונח הזה בהתאם להסברם של קארל ראק, ג'רמי ביגווד, דני סטייפלס, ג'ונתן אוט ור. גורדון וואסון, שטבעו את המונח בספר The Road to Eleusis, כדי להתרחק מהקונוטציות השליליות שמיוחסות לעתים לשמות התואר "פסיכדלי" או "הלוצינוגני".

מצבים מיסטיים והקשר האנתאוגני

האדם יכול להגיע למצב תודעה מורחב באמצעים שונים, והדבר נעשה ככל הנראה מאז שהאדם קיים בתרבויות שונות לאורכו ולרוחבו של הגלובוס. תומר פרסיקו, בספרו "מדיטציה יהודית", מגדיר ארבעה טיפוסים של החוויה המיסטית:
1. הטראנס, שהוא "חוויה אנושית אוניברסלית ובסיסית, המופיעה כתוצאה משינוי פתאומי בשגרת החיים, או לחילופין כתוצאה מחזרה רפטטיבית על פעולה מסוימת". פרסיקו מציין את ספרו של יהונתן גארב, "טראנס שמאני", הקושר את הטראנס ואת הפרקטיקות הקבליות והחסידיות עם שמאניזם – שאראה בהמשך שקשור פעמים רבות לשימוש בחומרים מרחיבי תודעה, במקומות שונים בעולם.
2. מניפולציות על מודל העצמיות, שאלה "חוויות שבהן העצמי נחווה כיוצא מהגוף, מתרחב, מצטמצם או – בצורה המובהקת ביותר – נעלם". פרסיקו גם מציין ש"חוויות מיסטיות שבהן המיסטיקן מדווח שכל העולם מלא באור אלוהי, בשכינה, ברוח הקודש, או שכל העולם הוא האלוהות עצמה הן תוצאה (לפחות בחלק מהמקרים) של מניפולציות על מודל העצמיות".
3. ריכוז ורקולקציה.
4. אקסטזה רגשית, "הנגרמת על ידי עוררות חושית ופיזיולוגית, ואף באה לידי ביטוי בצורות אלה […] עוררות חושית זו באה בעיקרה על ידי הגברה מכוונת של פעילות גופית ומנטלית, כגון שירה, ריקוד, קריאה, שינון וכיוצא באלו. כל אלה מעודדים שינויים מובהקים בפעילות המוח, כגון שחרור חומרים המעוררים אופוריה, כאנדרופינים".

צורות אלה, ובעיקר 1, 2 ו-4, עשויות להגיע במקביל לשימוש בחומרים מרחיבי תודעה, והשימוש בחומרים עשוי אף להחליף אותן כדי להגיע למצבים אלה. בפרק אחר בספרו מתאר פרסיקו את שיטת המדיטציה היהודית לפי ר' אריה קפלן, וטוען ש"קפלן מודע גם לשדה הסמים ההלוצינוגניים, ומציין שלבד ממדיטציה, הדרך האלטרנטיבית להגיע למצבי תודעה גבוהים היא שימוש בסמים, ומסביר ש'נראה של.ס.ד ומסקלין מגבירים את היכולת להתרכז בתחושות מסוימות, כגון יופי, צבע, צורה, וכיוצא באלו'".
ויליאם ג'יימס, שספרו "החוויה הדתית לסוגיה" היה אבן דרך חשובה בפילוסופיה והפסיכולוגיה של הדת, חוקר גם כן את המצב המיסטי, ומציע ארבעה סימנים "שכל אימת שאנו מוצאים אותם בחוויה מסויימת הרינו רשאים לקרוא לה חוויה מיסטית":
1. שאין להביעה במילים – "השימושי ביותר מבין הסימנים, שעל ידיהם אני ממיין מצב רוח מסויים כמיסטי, הוא שלילי. הנתון במצב זה מעיד עליו מייד כי אין זה ניתן להבעה כלל וכי אי אפשר בשום אופן לתאר במילים את תכנו לאשורו".
2. איכות נואטית – "המצב המיסטי הנהו גם מצב של ידיעה. זהו מצב שבו מתגלים לו לאדם מעמקי אמת כאלה, שאינם כלל לפי תפיסתו של השכל ההיקשי. מצבים כאלה, עם כל היותם נטולי ארשת, יש עמן גילוי והארה מלאי שחר וחשיבות; ולא עוד אלא שכרגיל נודעת להם מרות מופלאה בהרגשתו של בעל החוויה גם בזמן שלאחריה".
3. ארעיות – "מצבים מיסטיים אינם יכולים להימשך זמן רב. חוץ מבמקרים נדירים אין הם נמשכים למעלה מחצי שעה או שעה, ולכל היותר כשעתיים. תכופות לאחר שנמוגו, שוב אין להעלות בזכרון את איכותם אלא בצורה פגומה; אך בשובם שנית אפשר להכיר אותם מייד".
4. פאסיביות – "אמנם אפשר לסייע לבואם של מצבים מיסטיים על ידי פעולות רצוניות ומכשירות, כגון תשומת לב מאומצת, מיבצעים מסוימים של הגוף, ושאר דרכים, ואף על פי כן, משנחה על המיסטקין רוח ההכרה האופיינית, הריהו מרגיש מיד כי כוח רצונות כאילו הושתק בקרבו, ופעמים שיש לו גם הרגשה כאילו כוח נעלה השתלט עליו ומחזיק בו".

תכונות אלה אופייניות גם לשימוש באנתאוגנים ובחומרים מרחיבי תודעה בכלל, וגם לפן זה מתייחס ג'יימס. יש לציין שהוא חקר את הנושא הרבה לפני גילוי הפטריות שבהן משתמשים ילדי אמריקה ולפני הניסויים ב-LSD, ובכל זאת מתייחס ג'יימס לחומרים שונים שמעוררים לדעתו מצבים מיסטיים דומים לאלה שאפיין לעיל: "כוונתי לאותו מצב תודעה הנוצר על ידי סמי תרדמה וסמי שכרון, ובייחוד על ידי הכוהל. שליטתו של הכוהל על בני אדם נובעת בלי כל ספק מכוחו לעורר את הכשרונות המיסטיים שבטבע האנושי, המדוכאים כרגיל יד עפר על ידי העובדות הקרות והביקורת היבשה של שעות הפיכחון. הפיכחון מצמצם, מבין ואומר לאו; השיכרון מרחיב, מאחד ואומר הן. ואמנם השיכרון כוחו גדול לעורר באדם את תפעול ההן. מביא הוא את האדם מן ההיקף הקר של הדברים אל תוך תוכם, רב הנהרה. יש בו כדי לאחד את האדם עם האמת למשך רגע ההווה […] התודעה השיכורה היא חלק מסויים של התודעה המיסטית, ודעתנו הסופית על אודותיה אף היא חייבת למצוא את מקומה הנכון בתוך השקפתנו על אותה התודעה הרחבה יותר".

אך לא רק באלכוהול מסתפק ג'יימס, והוא מציין גם ש"סם האיתר, ובייחוד תחמוצת החנקן כשהם מהולים באוויר בשיעור מספיק, יש בהם כדי לעורר את התודעה המיסטית במידה מפליאה. כל הנושם אותם אל קרבו דומה על עצמו כאילו נגלית עליו אמת אחרי אמת, עומק לפנים מעומק […] אמנם יש בו בטראנס הבא מפעולות תחמוצת החנקן כדי לאצול לאדם גילוי מיטאפיסי אמיתי".

ג'יימס ממשיך ומציין שהוא בעצמו התנסה בתחמוצת החנקן, ומסקנתו היא ש"התודעה הנורמלית שבהקיץ אינה אלא טיפוס מיוחד של תודעה, ומסביב לה נמצאות צורות-תודעה שונות לגמרי, צורות שבכוח, שרק דוק דק מן הדק מבדיל ביניהן ובינה. יכולים אנו לחיות את כל חיינו ולא להרגיש במציאותן של אלה; ברם, די להשתמש באמצעי-הגירוי הדרוש ומיד הן מופיעות במלוא ישותן, טיפוסים מוגדרים של מנטליות שיש להן מן-הסתם תחומי פעולה והסתגלות. שום השקפה על היקום בשלמותו אינה יכולה להחשב לסופית, אם אינה מביאה בחשבון כלל את צורות-התודעה האחרות הללו".

החוויה האנתאוגנית, שבתרבות המערבית המודרנית מכונה בעשורים האחרונים "פסיכדלית", אופיינה גם על ידי שלושה מההוגים החשובים של התנועה הפסיכדלית של שנות השישים, טימותי לירי, ריצ'ארד אלפרט וראלף מצנר. בספרם המשותף "החוויה הפסיכדלית" הם מציינים ששימוש בחומרים פסיכדליים יוצרים שינויים מהותיים בתפיסת הזמן והמרחב; שינויים מהותיים בתפיסת האני-זולת; שינויים בתפיסת החושים – תפיסת צבעים מוגברת, שמיעה מועצמת, סינסתזיה וכו'; התמוססות של השפה ככלי להגדרת דברים במציאות; ו"מות האגו", או "אובדן האגו": "טרנצנדטיות מוחלטת – מעבר למילים, מעבר למרחב-זמן, מעבר לעצמי".

אם כן, נראה שהקשר בין מצבים מיסטיים, ואף "אמיתות מטאפיסיות" (בהקשר של ג'יימס) או דתיות-יהודיות ממש (בהקשר של ר' אריה קפלן), לחומרים שונים הוא קשר הדוק ומנומק. יש שהאדם מגיע למצבים מיסטיים על ידי תרגולות פיזיות או התכוונותיות שונות, ויש שהוא מגיע אליהם על ידי שימוש בחומרים, או בשילוב של הדברים. בהמשך אראה כי לאורך ההיסטוריה האנושית, ובעיקר בתקופות קדומות, השימוש בחומרים על מנת להגיע למצב המיסטי ועל ידי כך לידיעה – נואטיות, כפי שמכנה זאת ג'יימס, היה נפוץ.

אנתאוגנים בעולם העתיק

כאמור, השימוש בחומרים היה דבר נפוץ בעולם העתיק, ואף לפני כן, בעולם הפרה-היסטורי, כפי שהראה טרנס מקנה. בני אדם בתקופה הקלאסית השתמשו בחומרים מגוונים לצרכים שונים. כפי שמציין הילמן, "טקסטים רפואיים יווניים ולטיניים מלאים במתכונים לטיפולים פשוטים לכל דבר (…) ומכילים רשימות אינסופיות של מרכיבים (…) עלים, שורשים, זרעים נכתשו ועורבבו יחד, נוספו לאלכוהול, שמן או מים". מלבד צרכים רפואיים, היוונים והרומאים בעולם העתיק השתמשו בחומרים גם לצרכי הנאה – מה שמכונה באנגלית Recreational use, ובעברית אין לו מונח מקביל מתאים, כיוון שהמילה "הנאה" בלבד מרדדת את הסוגיה.

הילמן מציין ש"העולם היווני-רומאי השתמש ביודעין בחומרים משני תודעה רבים שמקורם בגידולים מקומיים או זרים. צמחים היו המקור לסמים (drugs) שמקנים הנאה, שבהם נעשה שימוש כדי לרומם את מצב הרוח ולהגביר את החושים. אופיאטים, אנטיכולינרגנים ופטריות פסיכוטרופיות היו סמים אהובים מאוד בעולם העתיק, אבל רעלנים נוספים נוצלו כדי ליצור את החוויות החוץ-גופיות שאותן היוונים והרומאים אהבו". כמובן שבעולם הקלאסי נעשה גם שימוש בקנאביס, על ידי שריפה שלו ושאיפת העשן או על ידי בישול, וגם בדאטורה, וב"דודאים" המוכרים מספר בראשית, הלא הם Mandrake. גם היין שהיוונים היו שותים ממנו, ושנכתב עליו שהיה "מביא לידי שיגעון", לא הכיל אלכוהול בלבד, ודאי שלא ברמה ש"מביאה לידי שיגעון", אלא גם מני עלים ואבקות.

תיאופראסטוס, בן המאה ה-4 לפנה"ס, כתב בחיבורו Enquiry into Plants ש"מלבד ההשפעה של צמחים על הבריאות, המחלות והמוות, אומרים שיש להם מאפיינים נוספים שמשפיעים לא רק על הכוחות הגופניים אלא גם על הנפשיים". פליניוס הזקן, בן המאה ה-1 לספירה, מתאר בחיבורו Natural History איך משפחות רומאיות שותלות בגינות הבתים פרגי אופיום ואיך להכין מהצמח את סם האופיום. בנוסף, פליניוס אסף מידע על שימוש בחומרים, בהם אנתאוגנים, בקרב עמים שונים: "המאגי משתמשים ב-aglaophotis כשהם רוצים לזמן את האלים […] achaemenis הוא בצבע ענבר, חסר עלים ונמצא בקרב בני הטרדסטילי בהודו. פושעים ששותים את זה ביין מתוודים על כל מעשיהם הרעים מכיוון שהם סובלים מהתגלויות של רוחות שרודפות אותם […] thalassaegle גדל בעמק האינדוס וגורם לאנשים להשתולל בזמן שחזיונות מוזרים משתלטים על שכלם".

הראשון שהתחקה ברצינות אחר השימוש בחומרים לצרכים רוחניים ודתיים בעולם העתיק היה ר. גורדון וואסון, בעקבות המחקר שלו אודות שימוש בפטריות כאנתאוגן במקסיקו. בספרו Soma: Divine Mushroom of Immortality, טען וואסון שה-soma, מונח בסנסקריט שמתאר משקה טקסי חשוב בקרב ההודו-איראנים, שעליו נכתב בטקסטים הוודים העתיקים, היה למעשה תוצר של הפטרייה Amanita Muscaria.

a ápāma sómam amŕtā abhūmâganma jyótir ávidāma devân
c kíṃ nūnám asmân kṛṇavad árātiḥ kím u dhūrtír amṛta mártyasya

בתרגום שלו את הריגוודה לאנגלית, ראלף ט.ה גריפית מתרגם את הפסוק הזה כך:
We have drunk soma and become immortal; we have attained the light, the Gods discovered.
Now what may foeman's malice do to harm us? What, O Immortal, mortal man's deception?

לאחר המחקר שפרסם אודות ההיפותזה האנתאוגנית של הסומה, פנה וואסון לעסוק בטקסי המיסטריות של אלויסיס ביוון, שבהם, טען נעשה שימוש בחומרים משני תודעה, אנתאוגנים, על מנת להגיע להתעלות רוחנית. בספר The Road to Eleusis, הניחו וואסון, הכימאי אלברט הופמן (ממציא ה-LSD) וההיסטוריון קארל א.פ. ראק, את הטענה שמשקה הקיקאון שאותו שתו המשתתפים בטקסים המדוברים הכיל אנתאוגן מסוג כלשהו, ככל הנראה פטריות ארגוט מסוג Claviceps purpurea, שגדלות על שעורה שנפוצה באזור שבו התקיימו הטקסים, ושהרכבה הכימי , טוען הופמן, משפיע על תודעת האדם בדומה לאופן שבו משפיע LSD. ישנן השערות נוספות בנוגע לחומר שממנו הורכב הקיקאון. האתנובוטנאי טרנס מקנה הציע שמדובר בפטריית Psilocybe או Amanita muscaria. השערה נוספת, של מצנר, גורסת שהחומר הפעיל בקיקאון היה DMT, טריפטמין שנוצר באופן טבעי בצמחים רבים באגן הים התיכון.

אלויסיס היום

הטקסים שהתקיימו באלויסיס היו אחד מני רבים ביוון העתיקה, אבל המיסטריות האלה היו פופולריות ביותר והיו פתוחות לכל מי שרצה להשתתף בהן. ההיסטוריון הצרפתי de Septchenes כתב על המיסטריות ש"לפי קיקרו, אנשים הגיעו מכל הרובעים כדי להיכנס בסוד העניין. 'האם יש יווני אחד', שאל אריסטידס, 'ולו הברברי והבור ביותר, שלא מחשיב את אלויסיס כמקדש המשותף לכל העולם?". אף המשורר פינדארוס כתב על אלויסיס. לדבריו, "מאושר מי שיורד מתחת לאדמה החלולה, לאחר שראה את הטקסים הללו, שכן הוא מכיר את סוף החיים ואת תחילתם שניתנו מידי שמים".

הטקס נחגג מדי שנה כמחווה דתית לדמטר, אלת התבואה (אשר שמה נגזר מהמילים deai – שעורה, ו-meter – אם, ועל כן ניתן להבין את הפולחן שלה כקשור לפטרייה שגדלה על שעורה), ובתה פרספונה, החל מהתקופה המיקנית ועד לסוף המאה הרביעית לספירה, אז החריבו הרומאים את המקדש במקום. המיסטריות ייצגו את מיתוס החטיפה של פרספונה על ידי האדס, אל השאול, והמשתתפים חוו וייצגו מחדש בעצמם את כל שלבי המיתוס במהלך הטקסים, עד שלב הקימה לתחייה של פרספונה, שהיה שיא הטקס. לדברי מרטין פ. נילסון, "מטרת המיסטריות היו לרומם את האדם מעל לספירה האנושית לתוך השמימי ולהבטיח את גאולתו על ידי הפיכתו לאל ובן אלמוות". תיאור זה מזכיר את הפסוק מהריגוודה: "שתינו את הסומה ונעשינו בני אלמוות".

בכל שנה המשתתפים, שהגיעו מכל שכבות האוכלוסיה בעולם היווני, היו הולכים מאתונה לאלויסיס. הדרך שאותה היו הולכים הייתה בעצמה חלק מהטקס, ששיחזר באמצעים דרמטיים חלקים שונים במיתוס החטיפה של פרספונה. במשך מספר ימים התקיימו מספר טקסים שהכינו את המשתתפים לטקס המרכזי, המיסטריה הגדולה, ובכל יום היו המשתתפים צמים מעלות השחר ועד לשקיעת החמה, כמחווה לצום של דמטר עד שבתה פרספונה חזרה אליה. גם בערב, לאחר שבירת הצום, היה אסור למשתתפים לשתות יין, והיה אסור להם לדבר זה עם זה. האיסור לשתיית יין תואם את התאוריה האנתאוגנית, מכיוון ששתיית אלכוהול, כפי שאנו יודעים, לא עובדת עם חומרים משני תודעה אחרים. בתוך שערי אלויסיס התרחש הטקס המרכזי, בהיכל ה-telesterion, שעל פי עדויות ארכיאולוגיות היה קטן מאוד ועל כן ודאי שלא נכנסו אליו כל המשתתפים יחד. החוויה בטלסטריון הפכה את המשתתף ל"מי שראה" – epoptes. על פי עדויות ארכיאולוגיות, הטלסטריון היה קטן מדי להופעות דרמה, ואין רישומים על השתתפות של שחקנים או תפאורה. מה שנראה שם היה phasmata, כפי שכינה זאת אפלטון ב"פידרוס" – רוחה של פרספונה בעצמה, שחזרה מהמוות. הדבר הקדוש שאותו ראו לא נמצא בחפירות ארכיאולוגיות במקום ואריסטו ציין שמדובר היה בחוויה ולא בדבר מה קונקרטי שנלמד. תמיסטיוס, הפילוסוף בן המאה ה-4 לפנה"ס, כתב במאמרו "על הנשמה" שהחוויה ברגע המוות דומה לחוויה במיסטריות של אלויסיס: "ברגע המוות חווה הנשמה את מה שחווים אלה שמוכנסים בסוד המיסטריה הגדולה".

העדויות לגבי מה שנראה בטלסטריון היו של פליאה, של חוויה ראשונית ועוצמתית המלווה בבחילה ורעד. מכיוון שבכל שנה סיפקו באלויסיס את המחזה הזה לאלפי משתתפים, הדרך היחידה להעניק את החוויה הזו פעם אחר פעם היא באמצעות אנתאוגן – המשקה שכהני הכת נתנו למשתתפים לשתות, שנקרא קיקאון.

עדות נוספת לכך שהקטליסט לחוויה הרוחנית של המשתתפים באלויסיס היה אנתאוגן היא סיפורו של אלקיביאדס. בשנים שבהן נערכו המיסטריות היה אסור לגלות את הסודות שבבסיסן. בשנת 415 לפנה"ס ננזף אלקיביאדס מכיוון שקיים באופן פרטי בביתו עבור אורחים את הטקס שנערך במיסטריות של אלויסיס, בניגוד לחוק. מה כבר אלקיביאדס היה יכול לעשות בביתו, שיביא לאותה תוצאה של מה שעושים בטקס שנמשך ימים רבים? הוא פשוט חתך ישר ולעניין, ונתן לאורחים לשתות קיקאון. בתקופה זו כתב אאופוליס קומדיה בשם Demes, שבה אדם כלשהו מספר לשופט שהוא נתקל באדם אחר שבוודאי שתה את הקיקאון, שכן היו לו שאריות שעורה על זקנו. האדם ששתה את המשקה ניסה לשחד אותו שיספר שהוא בסך הכל שתה דייסה. מכך אנו למדים שאסור היה לשתות את הקיקאון באופן פרטי, אך אנשים בכל זאת עשו זאת תוך הסתרת המעשה.

המיסטריות של אלויסיס היו מרכזיות בתרבות היוונית העתיקה, אך כמובן לא היחידות. היו כתות מיסטריות רבות נוספות, ביוון, במצרים ובאזורים נוספים בעולם העתיק. בחלק מהכתות הללו ייתכן שנעשה שימוש גם כן באנתאוגנים כחלק מהריטואל הדתי. יאמבליכוס השווה בין הריטואלים של הכתות האלה:
Certain others of these ecstatics become entheast or inspired when they hear cymbals, drums, or some choral chant; as for example, those who are engaged in the Korybantic Rites, those who are possessed at the Sabazian festivals, and those who are celebrating the Rites of the Divine Mother. Others, also, are inspired when drinking water, like the priest of the Klarian Apollo at Kolophon; others when sitting over cavities in the earth, like the women who deliver oracles at Delphi … Others who understand themselves in other respects become inspired through the Fancy: some taking darkness as accessory, others employing certain potions, and others depending on singing and magic figures

אחד המחקרים (של דה בואר והאל) אכן מציע, כפי שרומז יאמבליכוס, שהאורקל של דלפי השתמש באנתאוגן – גז אתילן שיצא מתוך האדמה במקום שבו ניצב המקדש בדלפי, וכך ביצע את התנבאויותיו.

מלבד התאוריות הללו, ישנן עדויות נוספות לשימוש באנתאוגנים בעולם העתיק. בתנ"ך ובספרים החיצוניים ישנם מספר איזכורים שניתן לפרשם כשימוש בכאלה. העדות הבולטת ביותר, אך אולי הקונטרוברסלית ביותר ככזו, היא סיפור עץ הדעת בספר בראשית. אלוהים מצווה על אדם וחווה לא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, אך כידוע הם בסופו של דבר אוכלים ממנו, לאחר שהנחש אומר לחווה: "יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע" (בראשית, פרק ב', פסוק 5). כלומר, אכילה מאותו פרי נותנת לאדם ידיעה אלוהית. לאחר שאדם וחווה אוכלים מהפרי "תִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (פסוק 7), ואז גם נכתב בפעם הראשונה שהם שומעים את אלוהים (פסוק 8). כל אלה הם סממנים של אנתאוגן, ומזכירים עדויות אחרות לשימוש באנתאוגנים – פקיחת העיניים לאחר השימוש בחומר דומה להפיכת המשתתפים בטקס באלויסיס ל'רואים', וההפיכה שלהם ל"כאלוהים" מזכירה את מה שנאמר על השימוש בסומה.

ג'רי בראון וג'ולי בראון מראים בספרם The Psychedelic Gospels שהיו לא מעט אנשים בהיסטוריה הנוצרית שההיפותזה האנתאוגנית של עץ הדעת הניחה את דעתם. דוגמה אחת מני רבות לעיסוק הנוצרי באנתאוגנים שהם מביאים בספרם היא הציור Temptation in the Garden of Eden מהכנסייה ב-Plaincourault בצרפת, מ-1291, שמציג בבירור את אדם וחווה לצד פטרייה ענקית.

מלבד סיפור עץ הדעת ישנם מקרים נוספים שניתן לפרשם כעוסקים באנתאוגנים. בספר חזון עזרא, אחד הספרים החיצוניים, מתוארת סצינה של שתייה של חומר כלשהו שמעורר בעזרא שינוי תודעתי (פרק י"ד, פסוקים 38-41):
a voice called me, saying, Esdras, open thy mouth, and drink that I give thee to drink. Then opened I my mouth, and, behold, he reached me a full cup, which was full as it were with water, but the colour of it was like fire. And I took it, and drank: and when I had drunk of it, my heart uttered understanding, and wisdom grew in my breast, for my spirit strengthened my memory: And my mouth was opened, and shut no more.

אך לא רק בספרים החיצוניים מתוארת סצינה של עיכול חומר משנה תודעה שניתן לנביא על ידי אלוהים. גם בספר יחזקאל ישנה סצינה מוכרת ביותר, שבה מצווה אלוהים על יחזקאל לאכול מגילה ולאחר מכן ללכת להתנבא בפני העם: "אֱכוֹל אֶת-הַמְּגִלָּה הַזֹּאת, וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל-בֵּית יִשְׂרָאֵל. ב וָאֶפְתַּח, אֶת-פִּי; וַיַּאֲכִילֵנִי, אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת" (יחזקאל, פרק ג', פס' 1).

נוסף על כך, חוקר הפסיכולוגיה הקוגניטיבית בני שנון, טוען שעם ישראל הקדום נהג לצרוך אנתאוגנים באופן ריטואלי, ואף טוען שהמן שירד מהשמים במדבר היה משל לאנתאוגן. לדבריו, מדובר באנתאוגן שהופק מעץ השיטה או מהצמח Peganum Harmala, שהכילו DMT.

גם בספרייה הגנוסטית שהתגלתה בנאג חמאדי במצרים ב-1945 ישנם מספר טקסטים שראוי להזכיר בהקשר הזה. מדובר במגילות שנכתבו סביב המאות הראשונות לספירה, של כתות שמקורבות לנצרות ולזרמים הנאו-פלטוניסטים. באחד מהם, Allogenes, מופיע הקטע הבא:
“and the power appeared by means of an activity that is at rest and silent, although it uttered a sound thus: zza zza zza. But when she heard the power and she was filled […] thou art […] Solmis! […] according to the Vitality, that is thine, and the first activity which derives from divinity”

בטקסט הגנוסטי The Eighth and Ninth מופיעים הקטעים הבאים:
“Let us pray, my father … He is the one who […] the aeon among spirits. He created everything. He who is self-contained cares for everything. He is perfect, the invisible God to whom one speaks in silence – his image is moved when it is directed, and it governs – the one mighty power, who is exalted above majesty, who is better than the honored ones, Zoxathazo a oo ee ooo eee oooo ee oooooo ooooo oooooo uuuuuu oooooooooooo ooo Zozazoth”

“Grace! After these things I give thanks by singing a hymn to you. For I have received life from you, when you made me wise I praise you. I call your name that is hidden within me: a o ee o eee ooo iii oooo ooooo ooo oo uuuuuu oo ooooooooo ooooooooo oo. You are the one who exists with the spirit. I sing a hymn to you reverently”

ג'רי בראון, במאמר אחר שלו אודות כתות גנוסטיות ואנתאוגנים, מעריך שמדובר בטכניקה משולבת של שירה, מוזיקה ושימוש באנתאוגנים לצורך יצירת אקסטזה. אם לוקחים בחשבון עדויות של משתמשים ב-DMT, הסברה של בראון נראית הגיונית. ריק סטראסמן, שערך מחקר שבו נתן לנבדקים DMT, מציין שרבים מהם דיווחו על קולות, צלילים והברות משונות שנשמעו בזמן החוויה. על פי אחת העדויות שמובאות בספרו DMT: The Spirit Molecule, "יש צליל, בזזזזזז, שמתחיל חלש ואז מתגבר יותר ויותר והופך מהיר יותר ויותר". עדות נוספת גורסת ש"היה צליל המהום" ועל פי עדות אחרת, "היה לי ברור שהזמזום האינטנסיבי והוויברציה היו ניסיון של ישויות ה-DMT לתקשר איתי".

בחזרה לעולם הגרקו-רומי. אפוליאוס, שלמד באתונה את הפילוסופיה של אפלטון ולקח חלק במיסטריות שונות, מתאר ב"מטמורפוזות" ("חמור הזהב") טקס דומה למיסטריות של אלויסיס. ההבדל במקרה זה הוא שהאלה הדומיננטית בכת שמושיעה את לוציוס היא איזיס. לוציוס, שמבקש לחזור לצורתו כבן אדם לאחר שהפך לחמור, מתפלל לאלה הגדולה בכל שמותיה – "מלכת השמים היושבת בשדות אלאוסיס!" שתחזיר אותו לצורתו האנושית. הוא קורא לה צראס, ונוס, פאפוס ופרוסרפינה (המקבילה הרומית לפרספונה, הלא היא האלה שמתגלה בפני המשתתפים בכת של אלויסיס), והאלה מתגלה לפניו ומסבירה לו שהוא יכול לחזור לצורתו המקורית על ידי אכילת ורדים שיגישו לו הכהנים בטקס שיתקיים למחרת, וכך אכן קורה. העיכול של חומר שניתן על ידי כהנים בטקס, מה שגורם לשינוי, מזכיר כמובן את הנעשה באלויסיס.

התאוריה האנתאוגנית של אפלטון

אחרי כל ההקדמה הזו, אני רוצה להגיע אל התזה המרכזית בעניין הזה, שלומר שהיא שנויה במחלוקת תהיה הגזמה פראית, כיוון שהיא בכלל לא עולה על הדעת: האם אפלטון ביסס את תורת האידאות שלו על החוויה הפסיכדלית? בחלק הבא אני מעלה את ההשערה הזו, תוך הישענות על מספר מקורות, בעיקרם מאמרו של מייקל רינלה, Supplementing the Ecstatic: Plato, The Eleusinian Mysteries and the Phaedrus, היחיד שעוסק בכך באופן ברור ושיטתי. הסוגיה הזו מצריכה בירור מעמיק יותר מזה שביצעתי, אבל אני חושב שמדובר בפתיחה טובה, וזו לבטח הפעם הראשונה שההיפותזה הזו מועלית בעברית.

קריאה מדוקדקת בדיאלוג "פידרוס" של אפלטון מראה בסבירות גבוהה שאפלטון בעצמו אכן לקח חלק במיסטריות של אלויסיס והשתמש באנתאוגן שבו נעשה שימוש בטקסים הללו, מה שהשפיע על המטפיזיקה שלו, ובמיוחד על תורת האידאות. על פי תורת האידאות של אפלטון, מלבד הממשות שאותה אנו מכירים כמציאות היחידה ישנה ממשות גבוהה ואמיתית יותר, שבה נמצאות האידאות. ממשות זו איננה חומרית וקיימת באופן נצחי ומושלם ללא שינוי, ולא ניתן להכירה דרך החושים אלא רק דרך השכל, רק דרך המחשבה. כל דבר בעולם המשתנה לוקח חלק באידאה מושלמת כלשהי, בלתי משתנה ומושלמת, והוא נגזרת שלה או ביטוי שלה. בראש עולם האידאות עומדת אידאת ה"טוב" – היא האידאה של האידאות, האידאה המושלמת ביותר.

הדיאלוג "פידרוס" מיוחד במינו מבין הדיאלוגים הסוקרטים. השיחה בו, בין סוקרטס לפידרוס, מתקיימת בחיק הטבע, בניגוד לרקע העירוני של מרבית הדיאלוגים. על פי השיח ביניהם מדובר במקום קרוב לאגרא, שם מתרחש חלק מהטקס של המיסטריות של אלויסיס. כבר בתחילת הדיאלוג נרמזת האווירה הדתית הקשורה למיתוס המכונן של המיסטריות של אלויסיס, כשפידרוס אומר: "הגד-נא לי, סוקרטס, כלום לא כאן המקום בו חטף בוריאס, כפי שמספרים, את אוריתיה מן האיליסוס?" וסוקרטס ממשיך: "בוריאס דחף את הנערה מהסלעים הנמוכים, שעה ששיחקה שם עם פרמאקיאה". פרמאקיאה היא נימפה ששמה מקושר עם סמים, ועל פי המיתוס, נכדה של אוריתיה, אימולפוס, היה הכהן הראשון באלויסיס. ההיסטוריון קארל קרניי טוען שבני תקופתו של אפלטון שקראו את הדיאלוג הבינו מייד את הרמיזות למיסטריות. זאת ועוד, על פי ההיסטוריונית מרתה נוסבאום, פידרוס ההיסטורי הואשם, יחד עם אלקיביאדס, בחילול המיסטריות, ואולץ לצאת לגלות בין השנים 415 עד 404 לפנה"ס.

סוגיה יוצאת דופן נוספת שיש לציין בהקשר לדיאלוג הזה היא שסוקרטס משבח בדיאלוג את השגעון, בניגוד לישוב הדעת, הסגולה שאותה לרוב הוא מהלל. סוקרטס נותן ארבע דוגמאות לשגעון האלוהי: נבואה, אקסטזה דתית, שגעון המשוררים הנתונים לשליטת המוזות, ושגעונו של המאוהב. סוקרטס מדמה את שגעון האהבה, שעליה הוא מסנגר בדיאלוג זה, לנבואה, לאקסטזה הדתית ולמוזה של המשוררים, ואף מדייק ומציין שהארבע הן אהבת הנביא לאפולו, המיסטיקן לדיוניסוס, המשורר למוזות והאוהב לאפרודיטה. כאן המקום לציין, שביוון העתיקה המילה mania הורתה גם על שגעון וגם על שגעון זמני כתוצאה משימוש בחומרים משני תודעה.

עיקר הנאום השלישי של סוקרטס ב"פידרוס" מתאר את היש, היופי המושלם שאותו רואות הנשמות במסען בשמים, באופן שמזכיר את אידאת הטוב: "המקום שמעל לשמים […] במקום הזה שוכן היש שאין לו צבע ולא צורה ואין לממשו […] ורק קברניט הנשמה, הוא השכל, מסוגל לחזותו […] כל נשמה […] שמוח תשמח בבוא הזמן בו תשוב ותראה את היש, ובהתבוננה במה שהוא אמת תתחזק ותתענג, עד שהקפת הגלגל תחזירנה למקום מוצאה. ובשעת סיבוב זה הרי היא חוזה עצם הצדקה, חוזה ישוב דעת וחוזה דעה: לא אותה דעה שיש בה משום התהוות, והיא שונה לפי שינוי העניינים שתחול בהם, ושבעולמנו זה אנו קוראים להם 'הווים', אלא את הדעה החלה במה שהווה בתכלית ההוויה, והיא עצמה דעה לפי עצם הוויתה".

עוד אומר סוקרטס: "אילו היופי נתגלה עלינו בבהירות בזמן ההוא, כשבמחול רב-האושר נתלווינו אנחנו אל זיוס, ואחרים אל אלוה אחר, וראינו מראה וחזון מבורך, אף נתקדשנו בקידושי מיסטורין שבדין ייקראו מאושרים מאין כמותם, ואשר חגגנום בעודנו תמימים […] ובזמן ההוא כשהוכנסנו לסודם של מראות תמימים ופשוטים, בלתי-משתנים ומבורכים, וזכינו לראותם פנים אל פנים בזיו טהור, וגם אנחנו עודנו טהורים, ולא עמוסים באותה מצבת מתים שהננו נושאים אותה עמנו וקוראים לה גוף, ואנו כלואים בה כחלזון בתוך קונכיתו. יהיו-נא הדברים הללו מתנת חיבה לאותו זכרון, שלמענו הארכתי בהם עכשיו יתר על המידה, שכן גברו עלי הגעגועים לאותו מצב קדום!".

אפלטון מתאר את געגועיו לאותו מצב מיסטי שבו חזה את הדברים הללו שאותם הוא מתאר. ואיפה חזה בדברים הנפלאים האלה? הקטע הנ"ל מלא במושגים שמזכירים באופן ישיר או עקיף את המיסטריות. ההיסטוריון קארל ראק מציין שהעובדה שאפלטון משתמש במילים myesis ו-epopteia, שהן המושגים המשמשים לציון הטקסים במיסטריה הקטנה ובמיסטריה הגדולה, בהתאמה, מאמתת את ההשערה שהוא מכווין את הקורא להעלות בדעתו את הטקסים המיסטיים של אלויסיס. יש לציין שגם ב"משתה" דיוטימה אומרת לסוקרטס: "ואולי עד כאן, סוקראטס, תוכל גם אתה להתקדש במיסטורי הארוטיקה (myesis); אולם המיסטורין המושלמים (epoptika) מתגלים רק לעינם של באי-סוד, ושרק לשמם יעסוק גם בכל הנ"ל מי שעוסק בו בדרך הנכונה – אם מסוגל תהיה להתקדש גם בהללו, אין אני יודעת". גם קרניי מתייחס למושגים שבהם משתמש אפלטון: "myesis מקביל למילה הלטינית initia להתחלות או להכנסה אל סוד […] הפועל הפשוט myo רומז על אלמנט הסודיות. המשמעות שלו היא 'לסגור' […] ה-mystai, 'מי שהוכנסו אל הסוד', הגיעו בהמשך אל הפסטיבל החזיוני שבו ה-epopteia, המצב של 'לראות', הושג".

רינלה מעלה סוגיה נוספת שעשויה להוות אינדיקציה לכך שהחוויה המתוארת ב"פידרוס", של השגעון האלוהי, מקורה בשימוש באנתאוגן, במקרה הזה בפטריית ארגוט, שבה נעשה שימוש באלויסיס על פי וואסון, ראק והופמן, כאמור. רינלה משווה את אחד התיאורים בנאום השלישי של סוקרטס להרגשה הגופנית שחוו המשתתפים באלויסיס, וליתר דיוק להרעלה מארגוט. ב"פידרוס" אומר סוקרטס ש"מי שנתקדש לא מכבר בקידושי הסוד, וחזה הרבה מהמראות דאז, – הרי בראותו פני-אדם שכמוהם כפני אלוה, והם מייצגים את היופי ייצוג מעולה, או בראותו דמות של גוף שכך טיבו, יהא בתחילה אחוז רעדה, ובלבו ייכנס פחד מהפחדים דאז, ולאחר מכן יביט אל אותה דמות ביראת כבוד, כאילו אלוה הוא […] תחלוף בו הרעדה, ובמקומה יתקפוהו זיעה וחום שלא ידע כמותם, שכן יתחמם שעה שיקלוט דרך עיניו את שפעת היופי […] והנה מתוך כך היא רותחת מכל וכל ומבעבעת, וכאותו גירוי ואותה הטרדה שמי שצומחות לו שיניים מרגיש בחניכיו, כך מרגיש אדם בראשית צמיחת הנוצות: נשמתו רותחת ומתמרמרת ומוטרדת כשהיא מצמחת נוצתה".

רינלה מסתמך גם על התיאור של וואסון, ראק והופמן להרעלת הארגוט ergotismus convulsivus ולתופעות הפיזיות שהרגישו המשתתפים במיסטריות של אלויסיס, וטוען שזה מבסס את ההשערה שהשיגעון האלוהי שעליו מדבר סוקראטס נובע משימוש באנתאוגן המדובר במיסטריות של אלויסיס.

השערה נוספת, נזכיר, היא שבאלויסיס נעשה שימוש באנתאוגן המכיל DMT. ואכן, מרכז הנאום של סוקרטס על "המקום שמעל לשמים" שבו "נתקדשנו בקידושי מיסטורין" כך ש"היופי נגלה עלינו בבהירות" ללא "אותה מצבת מתים שהננו נושאים אותה עמנו וקוראים לה גוף" – כל זה מזכיר במובנים מסוימים מה שמשתמשים ב-DMT מדווחים עליו. ריק סטראסמן מציין במחקרו שחלק מהמשתמשים דיווחו על הרגשה של מוות, יציאה מהגוף, התפוגגות הגוף לתודעה טהורה, אור, תעופה, חוויה על-מימדית. בנוסף, משתמשים מדווחים על "ישויות" שמלוות אותן ב"מסע", בדומה לתיאור המרכבה שמתאר סוקרטס בדיאלוג, וגם בקטע הנ"ל שבו "נתלווינו אנחנו אל זיוס, ואחרים אל אלוה אחר, וראינו מראה וחזון מבורך" (ההקשר הזה מעלה גם שאלות, שמגיע להן התייחסות רצינית ונפרדת, לגבי חזון המרכבה של יחזקאל).

אם כן, ניכר שישנה הלימה בין התיאור של אפלטון ב"פידרוס" את "המקום שמעל לשמים" לחוויה האנתאוגנית, בין אם מדובר ב-DMT, בפטריית ארגוט או בחומר אחר שבו נעשה שימוש באלויסיס. יחד עם הרמיזות ב"פידרוס" למיסטריות של אלויסיס, אין זה יוצא מגדר האפשר שאפלטון השתתף במיסטריות, עשה שימוש באנתאוגן, הושפע מהחוויה ושילב את מה שלמד ממנה בפילוסופיה שלו.

אם נותנים את הדעת לכך ששימוש בחומרים שונים, בהם אנתאוגנים, היה נפוץ יותר ממה שמקובל לחשוב לאורך ההיסטוריה של העולם הקלאסי, ולא היה תחת טאבו כפי שהוא היום, ניתן לשער שבימים ההם מי שקרא את כתביו של אפלטון יכול היה לקשר את דבריו גם לחוויה האנתאוגנית. אם לנקוט בלשון גוזמה, הדבר דומה לרנסאנס הרוחני של שנות השישים, אז מורים רוחניים וגורואים שונים הפיצו את תורותיהם בקרב קהל שהבין על מה הם מדברים ממקור ראשון, שהרי LSD זרם אז כמו מים.

לו היינו מכירים בכך שנעשה שימוש בחומרים בכלל ובאנתאוגנים בפרט משחר ההיסטוריה, שהם היו חלק בלתי נפרד מהחברה האנושית והשפיעו עליה מאז ומתמיד ושהטאבו על החומרים הללו הוא סוגיה מודרנית בלבד, האם היינו מביטים עליהם באופן שונה? לו היינו מכירים באפשרות שאפלטון, אבי הפילוסופיה המערבית, ביסס את המטפיזיקה שלו, בין היתר, על חוויה אנתאוגנית, האם מחשבתנו לגבי "סמים" הייתה שונה? האם המחשבה שלנו לגבי התרבות עצמה הייתה שונה? לדעתי התשובה היא חד משמעית כן, ועל כן הרעיונות האלה חשובים מבחינה חברתית והיסטורית, ואני מקווה שהם רק ימשיכו ויעלו.

ביבליוגרפיה:

אפוליאוס, חמור הזהב, תרגום עמוס קינן, תל אביב: הוצאת ישראל, 1954.

אפלטון, כתבי אפלטון, תרגום יוסף ג. ליבס, כרך ב' + ג', תל אביב: שוקן, 1999.

האקסלי, אלדוס, דלתות התודעה, תרגום שחר-דיויה לב, עריכה דוד מיכאלי, תל אביב: מדף בית הוצאה לאור ועולם חדש הוצאה לאור, 2016.

Ackerknecht, Erwin, History and Geography of the Most Important Diseases, New York: Hafner Pub. Co., 1965.

Berlant, SR, “The Entheomycological Origin of Egyptian Crowns and the Esoteric Underpinnings of Egyptian Religion”, Journal of Ethnopharmacology, vol. 102 Issue 2, 2005, pp. 275-288.

Brown, Jerry B. and Brown, Julie M, "The Psychedelic Gospels", Toronto: Park Street Press, 2016.

Brown, Jerry B. and Lupu Matthew, “Sacred Plants and the Gnostic Church: Speculations on Entheogen-Use in Early Christian Ritual”, Journal of Ancient History, Volume 2, Issue 1, 2014.

Burkert, Walter, Ancient Mystery Cults, Cambridge: Harvard University Press, 1987.

De Boer, Jelle Zeilinga and Hale, John R, “The Oracle of Delphi – Was She Really Stones?”, Archeology Odyssey, Issue 5.6, 2002, pp. 46-53.

De Septchenes, Le Clerc, The Religion of the Ancient Greeks, London: Elliot and T. Kay, 1788, pp. 180.

Hillman, D.C.A, The Chemical Muse: Drug Use and the Roots of Western Civilization, New York: St. Martin Press, 2008.

Iamblichus, Theurgia or the Egyptian Mysteries (translated by Wilder, Alexander), London: William Rider and Son, 1911.

Keller, Mara Lynn, “The Ritual Path of Initiation into the Eleusinian Mysteries”, Rosicrucian Digest, Vol. 90 Issue 2, 2009.

Kerenyi, Karl, Eleusis: Archetypal Image of Mother and Daughter, New York: Princeton University Press, 1967.

Lebeck, Ann, “The Central Myth of Plato’s Phaedrus”, Greek, Roman and Byzantine Studies, Issue 13, 1972.

Mckenna, Terence, Food of the Gods, London: Random House, 1992.

Metzner, Ralph, "The Reunification of the Sacred and the Natural", Eleusis, Vol. 8, 1997. pp. 3–13.

Nilsson, Martin P., The Religion of Eleusis, New York: Columbia University Press, 1947.

Nussbaum, Martha, The Fragility of Goodness, Cambridge, 1986.

Pagels, Elaine, The Gnostic Gospels, New York: Random House, 1979.

Rinella, Michael A., “Supplementing the Ecstatic: Plato, The Eleusinian Mysteries and the Phaedrus”, Polis Journal of the Society for Greek Political Thought, Vol. 17, Issues 1+2, 2000.

Robinson, James M. (editor), The Nag Hammadi Library. 3rd ed. Leiden: Harper Collins, 1978.

Shanon, Benny, “Biblical Entheogens: a Speculative Hypothesis”, Time and Mind: The Journal of Archaeology Consciousness and Culture, Vol. 1, Issue 1, 2008, pp. 51–74.

Shanon, Benny, “Entheogens, Reflections on ‘Psychoactive Sacramentals’”, Journal of Conciousness Studies, Issue 9, Imprint Academic, 2002.

Strassman, Rick, DMT: The Spirit Molecule, Vermont: Park Street Press, 2001.

Wasson, R. Gordon, Hofmann, Albert and Ruck, Carl A. P, The Road to Eleusis: Unveiling the Secret of The Mysteries, California: North Atlantic Books, 2008.

Waterfield, Robin, Why Socrates Died, London: Faber & Faber, 2009.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | סגור לתגובות על האם אפלטון השתמש בסמים פסיכדליים?

מאה משקולות של טון: על "True Love Waits" של רדיוהד

בשנת 2001 הייתי נער צעיר בעיירה פרברית שמכלה את זמנו בהאזנה למוזיקה ואוננות. כשיצאו  "אמנזיאק" ו"קיד איי" הסכמתי לחרוג מההחלטה שלי לשמוע פסיכדליה ופרוגרסיב רוק משנות השישים והשבעים בלבד ורדיוהד נכנסו לטבעת הצלילים שגוננה עלי מפני הפחד החברתי המשתק של חטיבת הביניים. כשיצא אלבום ההופעה "איי מייט בי רונג" הזדרזתי לאחד מפורומי המוזיקה שבהם החלפתי לראשונה את החיים שבחוץ בחיים שבמסך כדי לכתוב שאין בשורה של ממש ושהשירים נשמעים ממש כמו בהקלטות בשני אלבומי האולפן הקודמים שלהם. זה כמובן היה קשקוש, מדובר באלבום מרטיט, אבל את ההתרסה לשם התרסה אימצתי כבר בגיל מוקדם. מה שלא כתבתי בפורום היה שהשיר שסוגר את האלבום, בלדה פורמת לב בשם "True Love Waits", הותיר אותי המום. לראשונה בחיי הקצרים, בלי כל קשר פיזי או רוחני עם בת המין השני באמתחתי, הרגשתי את קצה ההרגשה של אהבה בנפח היקום מכווצת לתוך כדור של לבה שנכנסים אליו לרחוץ ולהמיס את העור כדי להתאחד עם הדבר הזה עד שהכל מתקרר ואתה נותר מקלף בזלת מהלב ולא זוכר איך זה בכלל התחיל.

בגיל 16 נפרדתי מהחברה הראשונה שלי. עדיין כיליתי את זמני בהאזנה למוזיקה ואוננות, אבל הייתה לי גיטרה אקוסטית. יללתי איתה את "טרו לאב וויטס" והייתי אומלל כמו שבני 16 שנפרדו מהחברה הראשונה שלהם אומללים. אחר כך התאהבתי והנערה החדשה לא רצתה אותי – יללתי עם "טרו לאב וויטס". התאהבתי, נפרדתי, התאהבתי, התאכזבתי, וכל הזמן "טרו לאב וויטס". בלדה פורמת לב שבלי לשים לב נהגתי בה בחוסר זהירות מזעזע והפכתי אותה לקיטש מבחיל שמשתווה בסתמיותו רק למערכות היחסים הרגשיות כל כך שקיימתי בגיל הנעורים עם עצמי וטעיתי לחשוב שקיימתי עם זולתי.

אחר כך הגיע הביתה פסנתר. לא ידעתי לנגן, אבל ידעתי לעשות כמעט, כאילו, קצת. את השיר הזה, אחרי שהבנתי שאני לא יכול לנגן ולשיר כמו שצריך, ניגנתי כמעט בלי לנגן. תו אחד, שניים. נזהר מההרמוניה הכי קטנה. נהנה דווקא מהדיסוננסים. מרווח השטן. עשיתי את זה שעות. רפטטיביות שגילתה לי שאפשר להרגיש משהו כלפי מוזיקה גם אם היא לא עובדת על הסנסורים הרגילים והרגישים מדי. הבנתי שאם מניחים מאה משקולות של טון על הלב אחת אחרי השנייה זה משמעותי יותר מלהניח אחת של מאה טון. אחר כך גיליתי את השפעות הקראוט רוק של רדיוהד. ואת המוזיקה הכלית המודרנית והמינימליסטית. טרי ריילי ריגש אותי יותר מכל בלדה. עדיין התאהבתי כמו דבק שלוש שניות. עדיין הסתובבתי עם משקולות של מאה טון. לזה זה לא עזר. עד היום.

הגרסה של "True Love Waits" באלבום האחרון של רדיוהד, "A Moon Shaped Pool", מתחילה בחזרה רפטטיבית על ארבעה תווים. ארפג'יו בפסנתר. אחר כך מצטרף עוד אלמנט. עוד פסנתר, עוד ארפג'יו, מפורק יותר, בן דוד של נבל. הדוושה של הפסנתר למטה כל הדרך. כמו חדר מתמלא בכלום. ועוד קצת. גם בס. "רק אל תעזבי". שרתי את זה כל כך הרבה פעמים עם תום יורק. בכל פעם זה היה לבחורה אחרת. או לאף אחת. או למישהי מדומיינת. לפעמים זה לאהבה עצמה. האלבום הזה זו הפעם הראשונה שהשיר מופיע בגרסת אולפן. בלי קיטש הפעם. משהו מינימליסטי הפעם. הולם. הולם גם עבורי, היום. כמו סיוט של פיליפ גלאס. משהו תת מימי הפעם. לבה בתוך המים יוצרת איים שאפשר לעמוד עליהם. אולי אפור וצחיח בסוף, אבל לפחות לא צריך לקלף בזלת מהלב. גם המשקולות לא הכרחיות.

True Love Waits – Radiohead (A Moon Shaped Pool) from Finn Callan on Vimeo.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | סגור לתגובות על מאה משקולות של טון: על "True Love Waits" של רדיוהד

תפיסה או תודעה? משהו קצר על תרגום

נפל דבר בעולם התרגום הישראלי. Doors of Perception לאלדוס האקסלי, מספרי הפילוסופיה החשובים במאה ה-20 וחיבור מפתח להבנת הפסיכדליה בעולם המערבי המודרני, תורגם סוף סוף לעברית, 62 שנים אחרי צאתו לאור. זה מאורע משמח וחשוב – גם לקהל הרחב וגם לעולם האקדמי, שהלוואי שיעשה שימוש בתרגום החדש ויעניק להאקסלי את מקומו הראוי בין כתלי האוניברסיטאות.

(גילוי נאות: גם אני תרגמתי את הספר בתכנון להוציאו לאור, לפני שגיליתי שהוא כבר עומד לצאת.)

אולם, עם כל השמחה, יש מוקש שעומד בפני ההנאה השלמה: שם הספר, שתורגם בהוצאה הזו ל"דלתות התודעה". כידוע, האקסלי קרא לחיבורו על שם שורה של המשורר האנגלי בן המאה ה-18 וויליאם בלייק, מתוך ספרו The Marriage of Heaven and Hell. ובשורה הזו הוא משורר כך: If the doors of perception were cleansed every thing would appear to man as it is, infinite. הכוונה ברורה – אנחנו איננו רואים את הממשות כפי שהיא, אין לנו גישה לדבר כשהוא לעצמו, אלא רק דרך תפיסות החושים שלנו. מדובר בקונספט מוכר שפילוסופים רבים עמדו עליו, מאפלטון ועד קאנט. ומעבר לתפיסות, כאמור, עומדת הממשות האינסופית.

הדגש הוא על התפיסה (perception) של העולם החיצון. לא מדובר בתודעה (conciousness). אלה שני מושגים קרובים אך רגישים כל כך, וההחלפה ביניהם חורה עד מאוד. עוד ב-1690 עמד ג'ון לוק על ההבדל בין המושגים. עד היום החוקרים בשדות הקוגניציה, הפסיכולוגיה והפילוסופיה עובדים קשה כדי להבין מהי התודעה ואיך התפיסה קשורה אליה. האקסלי עצמו מבדיל בין המושגים ומשתמש בכל אחד מהם באופן שונה. ואכן, גם בתרגום מבדילה המתרגמת שחר-דיויה לב בין המילים. אז מדוע הרשלנות בשם הספר?
עורך הספר, דוד מיכאלי, מציין בהקדמה שהוחלט להשתמש בשם ש"השתרש בעברית" ונותן הסבר מפותל למדי שעל פיו "מדובר באותה הדלת משתי פניה של חומת התפיסה שאנו אוחזים בה ומקיפים את עצמנו בה: השם 'דלתות התפיסה' מכוון לפתח מצידה הפנימי של החומה כמרחב ההשגה שאותה אנו מסוגלים לתפוס, למלל ולהמשיג במדעים השונים. 'דלתות התודעה' הן אולי אותו פתח מבחוץ המשיק לאינסופי ולמוחלט שמחוץ להשגה".

כאמור, הסבר מפותל לעניין פשוט. מצידה האחד של הדלת עומד האדם, מצידה השני נמצאת הממשות. כפי שמסביר האקסלי, המוח ומערכת העצבים משמשים כמעין "שסתום מפחית" שמסנן את הדברים החשובים להישרדות, בעוד כל השאר אינו נכנס לתודעתנו. כאמור, אנחנו מכירים את העולם דרך החושים, דרך התפיסה. כל מה שלא נכנס הוא מעין Mind at large (שתורגם לא בלי בעיות ל"תודעה גדולה") במילותיו של האקסלי. זהו האינסוף שעליו מדבר בלייק. אלה הם כל הדברים ביקום שאיננו מסוגלים לתפוס ביומיום בשל פעולת השסתום המפחית, שמסנן החוצה את האינסוף כדי לא להעמיס על המוח שאמור בסך הכל לסייע לנו לבצע פעולות הישרדותיות.

והשסתום הזה הוא-הוא הדלת, שבימים רגילים מכוסה בפיח (בלייק כתב על רקע המהפכה התעשייתית באנגליה) ובזמן החוויה המיסטית, והפסיכדלית בפרט, מתנקה, שלא לומר מתמוססת לגמרי (גם על כך כותב בלייק) ומאפשרת לראות דרכה את הדבר כשהוא לעצמו, לחוות את האינסוף: "המקור האלוהי של הקיום כולו", במילותיו של האקסלי.

עורך הספר עשה לעצמו חיים קלים כשבחר לשמור על שם הספר כפי שהשתרש בעברית, ובחר לעשות כן תוך הסבר משונה ביותר. מדובר בתפיסה ולא בתודעה, גם לפי התרגום המילולי וגם לפי תוכן הספר. חבל שמיכאלי בחר ללכת בדרך הנהוגה היום, בדומה לעורכי "ישראל היום", שבחודש אוגוסט השנה כתבו על השער את צמד המילים "גרב משומשת" והצדיקו את עצמם אחר כך באומרם ש"הקוראים חושבים שגרב הוא דווקא ממין נקבה, ועל העיתון להקל על קוראיו". מנגד, הוא היה יכול לקחת דוגמה מהתרגום האחרון של Of Mice and Men לג'ון סטיינבק (טל ניצן, עורך מנחם פרי) שתורגם כהלכה ל"של עכברים ואנשים" (שורה מתוך שיר של רוברט ברנס), למרות שהקהל הישראלי התרגל ל"על עכברים ואנשים".

זה נראה כמו עניין פעוט, אך מדובר בסוגיה עקרונית שיש לתת עליה את הדעת. מה עוד, ששם הספר כפי שהוא כעת פוגע ברצינותו ובאפשרות להכניס אותו לתוכניות לימודים שבהן האבחנה בין תודעה לתפיסה חשובה. אז טוב שתורגם הספר, אבל חבל על הטעם החמוץ שמשאיר תרגום שמו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | סגור לתגובות על תפיסה או תודעה? משהו קצר על תרגום

אם תלך למסע LSD: על מקומה הנשכח של הפסיכדליה בשירה העברית

ביקורת הספרות בישראל מלאה בניתוחים סוציולוגיים, מגדריים, פסיכולוגיים ופוליטיים של השירה העברית. כל סטודנט לספרות שיחפש מאמרים על יונה וולך ימצא אינספור שעוסקים ב"מיניות השונה" שלה. ומי שיתעניין ביאיר הורביץ יגלה שכל שירתו נובעת ממות אביו ומבקיאותו ברבדים השונים של היהדות. ומה לגבי התופעה הזניחה הזאת שהחלה בשנות החמישים והשישים, ובסך הכל שינתה את האופן בו אמנות ותרבות נוצרת ומתקבלת מאז – נו, איך קוראים לזה – פסיכדליה? יוק.

בכל מקום ובכל שיח תרבותי בעולם הסביר, כשאומרים על יצירת אמנות שהיא פסיכדלית, ברור למה הכוונה. כפי שמכנים משהו סוריאליסטי, דאדאיסטי, פוטוריסטי, וכו'. פסיכדליה היא עוד אחד מהמאפיינים האפשריים של האמנות המודרניסטית. אבל בישראל הפוריטנית זה לא כל כך ברור.

איך זה קרה? בשביל זה צריך לחזור אחורה. ישראל של שנות החמישים והשישים הייתה מדינה צעירה בקשיים והייתה מסוגרת בכל הנוגע לשינויים התרבותיים בעולם. בעוד העולם המערבי של אחרי מלחמת העולם השנייה נפתח לכוחות חדשים כתוצאה מהחופש והחיפוש שנטלו לעצמם דור ה"בייבי בומרז", בישראל עדיין לא התאוששו מהטראומה על אדמת אירופה ומקשיי ההגירה. בזמן שביטניקים והיפים גילו את החיבור בין סמים פסיכדליים, אמנות, פריצת גבולות חברתיים ומחאה פוליטית, בישראל עסקו בהישרדות. במובן מסוים, עד היום לא באמת השלמנו את כל מה שהחסרנו.

ובכל זאת, דווקא הספרות העברית בשנות החמישים גילתה בין השורות איזו נזילות, איזו קבלה של האזורים המוזרים בתודעה. דברים שבתרבות השלטת לא נמצא להם מקום. כבר ב-1958-1959, עם "החיים כמשל" של פנחס שדה ו"אהבת תפוח הזהב" של דליה רביקוביץ', ועוד לפני כן עם הופעת כרך שיריו הראשון של דוד אבידן, ברור בדיעבד שבעוד המוזיקה הישראלית הייתה עסוקה ב"אומפה-אומפה" של הלהקות הצבאיות, הספרות הייתה מוכנה לקבל את הפסיכדליה. ובאמת, בתחילת שנות השישים, כשמעבר לים החלה להתפתח אסתטיקה פסיכדלית, רואים את זה קורה גם כאן. מעט-מעט בקולנוע – למשל עם חבורת העין השלישית; מעט-מעט באמנות החזותית; ובעיקר בספרות, בעיקר בשירה.

אבל לפני כן, כדאי לעמוד על המושג הזה – ספרות או שירה פסיכדלית, או בכלל – אמנות פסיכדלית. למייקל הולינגסהד, מי שסיפק לראשונה LSD לטימותי לירי, היו כמה הגדרות לאמנות פסיכדלית: "הראשונה היא שזו אמנות בלתי ניתנת למכירה. בנוסף יש אמנות שנהגתה או בוצעה תחת השפעת סמים. זאת ועוד, יש אמנות שאפשר להביט בה תחת השפעת אסיד". את ההערה הראשונה ניתן לייחס לכמה דברים: החד-פעמיות של האמנות, כמו למשל הופעות חיות דוגמת ההופעות של הגרייטפול דד שבהן הסמים הפסיכדליים לקחו חלק משמעותי בעצם החוויה ורכישת התקליט לא סיפקה את אותה החוויה; בנוסף, יחד עם העלייה בפופולריות של הפסיכדליה באמנויות עלו זרמים, כמו פרפורמנס ארט (למשל קבוצת הפנטומימה של סאן פראנסיסקו), שניסו בכוונה תחילה ליצור אמנות שאינה ניתנת למכירה. ייתכן גם שההערה הראשונה נאמרה בצחוק, ועתה אנו נשארים עם שתי ההגדרות הרווחות: אמנות פסיכדלית היא אמנות שנעשית תחת השפעת סמים פסיכדליים או למען צרכני אמנות תחת השפעת סמים פסיכדליים.

ומה מיוחד באמנות שנוצרה במיוחד למטרה הזו? ישנם מאפיינים של הטריפ שייצוג שלהם באמנות הופך אותה למהנה יותר לצריכה תחת ההשפעה, ולמייצגת של החוויה הזו בכלל. לדוגמה: מאפיינים חזותיים כמו צבעוניות יוצאת דופן, צורות ספירליות ומנדלות, גלים מתמשכים, מאפיינים שמיעתיים כמו הד, סולמות עולים ויורדים ועוד. בגזרת המאפיינים התמטיים, ניתן לדבר על רוחניות (בכל הנוגע להרגשה הפנתאיסטית שנגרמת פעמים רבות תחת השפעת פסיכדלים), ילדותיות (גם כן נגזרת של הרגשה של חזרה לילדות וראשוניות תחת ההשפעה), טבע, צמחים ובעלי חיים (כנ"ל) ועוד. המאפיינים הרווחים בחוויה הפסיכדלית הם שינויים מהותיים בתפיסת הזמן והמרחב; שינויים מהותיים בתפיסת האני-זולת; שינויים בתפיסת החושים – תפיסת צבעים מוגברת, שמיעה מועצמת, סינסתזיה וכו'; התמוססות של השפה ככלי להגדרת דברים במציאות; ו"מות האגו", או "אובדן האגו" כפי שמגדירים זאת לירי אלפרט ומצנר בספרם פורץ הדרך "החוויה הפסיכדלית": "טרנצנדטיות מוחלטת – מעבר למילים, מעבר למרחב-זמן, מעבר לעצמי".

כך, בצירוף של המאפיינים התמטיים ונסיונות לייצג את האפקטים החושיים שבאים לידי ביטוי תחת השפעת הפסיכדלים, נוצרה האמנות הפסיכדלית המודרנית. יש לציין שהאמנות הזו נפרדת מאמנויות שונות לאורך ההיסטוריה שנוצרו בהשפעת או למטרת חוויות של סמים כמו יין, פטריות, קקטוסים וכו', שכן שהארכיטיפים של הפסיכדליה כפי שהיא מוכרת לנו יחודיים לחוויה האנושית המערבית שהתעצבה במאה ה-20. אמנם, ישנם דברים משותפים לחוויה הפסיכדלית בכללותה, ללא קשר למיקום הגאוגרפי של האדם או לתקופה בה הוא חי (כמו הרגשות פיזיות מסוימות, חוויות של יציאה מהגוף, ועוד ועוד), אך הדברים שמשתקפים באמנות הפסיכדלית כפי שאנו מכירים אותה הם תוצר מובהק של התקופה המודרנית. המאפיינים שנראים באמנויות הפסיכדליות, כמו כמיהה לחזרה לטבע, חזרה לילדות, ניסיון לגעת בצומח ובחי באופן לא שיפוטי ולא תועלתני, שבירת האגו, אהבה ללא תנאים – כל אלה הם מאפיינים שמופיעים באמנות פסיכדלית מודרניסטית, שכן הפסיכולוגיה המודרנית, הניכור העירוני, האידיאולוגיות הפוליטיות ותגליות המדע, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, שהופיעו בתקופה המודרנית, משפיעות מאוד על החוויה של האדם המערבי המודרני – גם תחת השפעת סמים פסיכדליים.

כמובן, עולה השאלה, אם משוררים שכתבו שירה שמתכתבת עם המאפיינים הללו, אך מעולם לא השתמשו בחומרים משני תודעה, כתבו שירה פסיכדלית. הגבול אינו ברור, לדעתי. ישנה שירה שמתכתבת ישירות עם החוויה הפסיכדלית, וישנה שירה שניתן לסווגה ככזו גם אם לא ברור הקשר המיידי שלה לפסיכדליה.

למשל, שימו לב לשיר הזה של משה דור, לכאורה מייצג של הדור שקודם לסיקסטיז בארץ. עד כמה שידוע לי, הוא לא היה משתמש גדול של סמים. אבל ב-1966 הוא מפרסם בספרו "איקרוס העולם" לא מעט שירים שנוגעים באסתטיקה הפסיכדלית. אחד מהם נקרא "אלינורה משחקת", שיושב יפה מאוד על תימת "הילדה התמימה" (שעליה ארחיב בהמשך), עוד לפני See Emily Play של פינק פלויד, עוד לפני "אחינועם לא יודעת" – "אלינורה משחקת":
"אלינורה משחקת מחבואים / הנה היא שמש / הנה היא אלינורה / ותמיד היא כלוב הזהב / שהמשורר / מתרוצץ בו בעיניים אדומות / ומקשיב לידי הפסל החזקות / לשות מבחוץ את מסכת הגבס".

ומה נאמר על יאיר הורביץ? על פי העדויות הוא מעולם לא ניסה יותר מג'וינט חשיש. האם אפשר לומר ששירתו פסיכדלית? יהיה קשה לומר שלא. במיוחד חורה העובדה שבספר שלם שיצא על שירתו, "ציפור בודד על גג – עיונים בשירת יאיר הורביץ" מאת טלי ארגוב, לא נכתבת פעם אחת המילה "פסיכדליה". המיינד של הורביץ היה כל כך מחובר ל"מקום ההוא", ל"דבר כשלעצמו", ובשילוב עם האסתטיקה הפסיכדלית הצבעונית שהוא כל כך אהב (פרופ' גבריאל מוקד מספר שהוא היה חובב ביטלס מושבע), מוזר להמנע מלדבר עליו בהקשרים הללו. החוויות שהוא מביא מעבר לווילון, מעבר למחיצה של המציאות, ממקומם של הדברים עצמם – החוויות האלה מגיעות אלינו במילים שיכולות ללוות כל סרט אנימציה צבעוני סטייל הצוללת הצהובה.

שימו לב לקטע הזה מתוך שיר שלו שהופיע ב-66' ב"סלוויון" – "שיר ילדים":
בְּקַרְקָעִית חֲלוֹם
עִם יְלָדִים עוֹלִים מִמַּיִם וּפְנֵיהֶם יְרֵחִיִּים
מַזִּים רֵיחוֹת, רְכוּבִים
עַל סְיָחֵי מֶשִׁי שׂוֹחִים בָּרוּחוֹת
וְהָרוּחוֹת מַחְלְפוֹתֵיהֶם וְסָגֹל בַּכּוֹכָבִים, אֲנִי
סֵהְלִי יֶלֶד יַלְדָּה
בַּחֲלוֹם
הוֹלֵךְ עַל אֲוִיר שָׁט בִּסְגֹל כּוֹכָבִים, אֲנִי
קְטַנִּים לְבַד בַּגָּדָה, תַּחַת
אַדְנֵי חַלּוֹנוֹת צְלוּלִים
רוּחוֹת יִהְיוּ מוּסִיקָה וַאֲנִי
סֵהְלִי גָּדוֹל

טלי ארגוב מזכירה בהקשר לשיר הזה את החושים הבולטים, את הצבעוניות, את זרם התודעה, היא אפילו כותבת שזה מזכיר את הסרט פנטזיה! אבל את החצי צעד הנוסף, המתבקש, לעבר המילה "פסיכדליה", היא לא עושה.

ושימו לב לקטע הזה מספרון הפרוזה שלו, "יונייקה":
"כשראיתי לראשונה את יונייקה היו פניה כחלום צף. שנים התגעגעתי לפנים שכאלה. למחרת פגשתיה בבית הקפה. אמרה שהיא רוחפת. חייכתי לתומי ונעצתי עיני בפניה הצחורים ששער בלונדי עוטר להם כהילה. סגולה זו של ריחוף ניתנה למתי מעט, אמרתי לה בשמץ תמיהה, ושאלתיה היכן היא רוחפת. כשחיוך מבויש על פניה היא השיבה שבין מודעות אבל. פניה היו חיוך וקסומים. המתים אינם מאכזבים, אמרתי בלבי. לימים חשבתי שיונייקה מחיה חיים צבעוניים בין מיתת תשוקה למיתת תשוקה […] היה משהו בירוק שלה חם ועמוק. ירוק רחוק בנחלות מוארות של כמיהה נסתרת היא אמרה שאני יותר מאחרים חשתי במבט ראשון תחושה עמוקה את צבעיה. צבעיה עוררו בי תחושות שידעתי, הזכירו לי שירים נזכרתי בשורה שכתבתי פעם: ארשום בנוצה להזכיר עושרה של תנועה אחת במים. הירוק שלה, מרגע זה של הירוק שלה ניטוו חוטים וחמים שהלכתי והסתבכתי בהם שוב ושוב ללא מוצא".

רנה שני, שהחלה את דרכה בשנות החמישים כילדת פלא של השירה העברית וסיימה את חייה ב-1983 בהודו בשם ריין שיין כגורואית של צעירים ישראלים, כתבה באמצע כמה מהשירים הפסיכדליים היפים ביותר בעברית. ספרה "ים נעול" שיצא ב-1963, מלא בתיאורים מיסטיים, בקולות, אבנים, דשאים, דוממים מדברים, ובעיקר בקושי לעבור מהחוויה "שם" בחזרה למציאות הארצית. הנה למשל, אחד מהם: "בינתיים, מתקשות המחשבות / כמו קליפות של פרי. פעם, / בתוך הברק, ראיתי את כל השדה. / עכשיו צריך לזחול לאט, מאבן / אל אבן, בתוך הערפל המתבדה". שליטתה בחריזה הקלאסית מדגישה את המעבר שלה משירת דור המדינה אל זו שתבוא לאחר מכן, בדומה למעבר בין העולמות, בין התפיסה של "הדבר כשלעצמו" או החוויה הפנתאסיטית ליום-יום. למרבה הצער, הרוחניות שלה, שהייתה מרומזת, מסקרנת ואינטליגנטית בתחילה, הרסה בסופו של דבר את המורכבות והחדות של השירה שלה, שירה שהלכה והפכה עם השנים לפלקטית ומניפסטית, פשטנית וקלישאתית (לדוגמה הספר "ביום שקוף רואים לנצח" שראה אור לאחר מותה).

משוררת נוספת שיש להזכיר בהקשר זה היא חדווה הרכבי, ששירתה המורכבת, החיה והרוטטת לא מפסיקה להשתנות ולהוסיף לעצמה שכבות על גבי שכבות מתחילת דרכה בשנות השישים ועד היום. שירתה תמיד נוגעת בתודעה שנסחפת בזרם החיים והארועים וניתן לתארה במה שביאליק כינה בשירתו הגדולה "הבריכה": לשון המראות. כפי שכותב אריאל הירשפלד בכריכה האחורית לאסופה "ציפור שבפנים עומדת בחוץ", "מתחילתה מוקדשת שירתה של חדווה הרכבי לחישוף של עולמות פנימיים, מסויטים לעתים, ולחיפוש אחר קול פנימי, הבוקע מעבר לנורמות הדיבור … ולצידם נמצאה לשון גם למצבי התעלות ואושר, אקסטאזה של תשוקה ושלווה עילאית".

כך, למשל, בספרה המוקדם "עדי" מופיע השיר "מטמורפוזה": "וכל הלילה קרו מאורעות / שלא הכרנו מלפנים: // ציפור הייתה ציפור. / אחד היה אחד. / לצאת מתוך האור היה / לצאת מתוך האור. / וכל הלילה ראינו לטאות צבעוניות / רצות על עמודים / ומים אדירים עמדו בחלונות / ודיברו, בנמיכות, על / גובה, עומק וסירות. // קצף אדום זרח פתאום / מתוך הרצפות / והעלה אותנו והוריד / על שפת השמש // וכל הלילה קרו מאורעות / שלא הכרנו מלפנים". באותו הקובץ ישנו שיר שמתאר פנייה ל"אתה" שנתן למשוררת "מין-כוח / להכנס אל תוך האור"; "הכל יהיה כמעט אותו דבר, אמרת, / אבל אחרת". מי הוא ה"אתה" הזה – אלוהים? או אולי LSD? אולי שניהם? הקובץ הזה, כמו גם הבאים אחריו, מלא בשירים שמתארים את המציאות ככזו שערה לעצמה, ואת התודעה כמי שערה להתרחשות הזאת. הקובץ האחרון של שירתה שראה אור, "ראנא", מתאר לכל אורכו חוויה סכיזואידית ופנתאיסטית בהכלתה את כל החי והדומם, שגולשת לא פעם למחוזות הפסיכדליים לגמרי, כמו בשיר "כמו בטריפ": "המון שמים כאן. אני אוספת אותם, מסדרת אותם / … / גולשת על משקופים / … / משוחחת עם מלאכים / מעניקה להם כנפיים. / אומרת את האמת לעננים. / כמו בטריפ. / ציפור-של-ערגה מדברת אליך / בשפת ציפור-של-ערגה", וכו' וכו'.

משעמדנו על האסתטיקה, אפשר לעבור ולדון בתיאוריה. בבואנו לבחון את השירה הפסיכדלית, אחת הסוגיות הראשונות שעולות היא מידת האפשרות של השירה לתאר את המציאות מנקודת מבט פסיכדלית, או לתאר את החוויה הפסיכדלית, כשגם הזמן וגם המרחב אינם קיימים בצורתם המוכרת. שהרי הזמן והמרחב בחוויה הפסיכדלית נמתחים, משתנים, מתעוותים ונתפשים כמימדים שונים לגמרי מהאופן שבו הם נתפסים במציאות היום יומית.

סוגיה זו מעלה גם את שאלת המימזיס. באופן כללי ישנן שתי גישות קיצון לסוגיה זו: הגישה שטוענת שיש "להחביא" את המדיום כך שהקורא לא ישים לב שהוא קורא טקסט וישקע כולו בתוך המציאות המתוארת; והגישה המודרנית שדוגלת בהסבת תשומת הלב אל פרקטיקות הייצוג ופועלת לשבירת אשליית המציאות, כגון זו של הפורמליזם.

כיצד ניתן לתאר בשירה מציאות רחוקה כל כך מהמציאות היום יומית? כיצד ניתן לתאר במילים חוויה שכל כולה נמצאת במחוזות הרחוקים ביותר של השכל? כיצד ניתן לכתוב שירה על החוויה של ה"דבר כשהוא לעצמו" הקנטיאני?

על מנת לענות על שאלות אלה כדאי לבחון את שירתם של שניים מגדולי המשוררים העבריים, שגם היו ידועים בשל קשריהם עם סמים פסיכדליים.

דוד אבידן

דוד אבידן פרסם את ספר שיריו הראשון, הקובץ הוירטואוזי ברזים ערופי שפתיים, בהיותו בן 20 בלבד, ב-1954. כבר בספר זה ניכרת מגמה של חריגה מהמציאות היומיומית אל עבר מחוזות הדמיון, שלא לומר התודעה המוגברת. מרבית הקוראים מכירים בעיקר את שיריו מאותו קובץ, ומספר שירים מקבצים מאוחרים יותר. אולם, אבידן המשיך ליצור גם בעשורים הבאים. שנות השישים המאוחרות היו תקופה פורה מאוד עבורו, בה בין היתר החל לעסוק באמנות חזותית ובקולנוע, מה שהשתקף ביצירתו הפואטית, בין היתר באמצעות גישה כמעט-פלסטית לטקסט (שירים הפרושים באופנים שונים על הדף) ונסיונות ליצור קישורים בין השירה לדברים קונקרטיים במציאות (עזרים טכנולוגיים שהשתמש בהם כמו דיקטפון, מבחנים פסיכולוגיים שערך לעצמו ועל פיהם כתב ועוד). ככל הנראה, אחד הקטליזטורים להתפתחויות הללו בשירתו היה השימוש שהחל לעשות באסיד.

אחד מספריו המעניינים ביותר, ודאי בתקופה המדוברת, הוא דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד., במסגרתו תיעד טריפ פסיכדלי באמצעות מה שאפשר לקרוא לו שירים, אך הוא למעשה דה-קונסטרוקציה של ממש לשפה ולטקסט. בכך הוא מימש באמצעים פואטיים את אחד המאפיינים הבולטים של החוויה הפסיכדלית – חוסר היכולת לתאר במילים את החוויה של העולם, בזמן ההשפעה של הסמים וגם לאחר מכן. הספר, שיצא יחד עם שירים בלתי אפשריים ב-1968, מעניק היכרות אינטימית, כמעט בלתי-אמצעית (כמתבקש מחוויה פסיכדלית), עם הלך המחשבה האבידני, ועם הלך המחשבה של אדם בטריפ כזה.

בניגוד להאקסלי, שנטה בספרו "דלתות התפישה" לכיוון העיוני-תיעודי, דוח אישי על מסע ל.ס.ד הוא ספר שירה אשר נוגע בחוויה עצמה: בעוד האקסלי הרשה לעצמו להתיר את כבליו ואת המלבושים התרבותיים ו"לצלול" אל תוך החוויה, אבידן, בעל האגו הכבד, הגיע מצויד ולפניו מטרה: לנצח את הסם. דבר זה בא לידי ביטוי בשירים, שהם למעשה תמלול של הדברים שאמר אבידן בעודו תחת השפעת הסם, אותם הקליט ברשמקול.

בהערת סוגריים יש להדגיש את העובדה שמסמך כזה יצא בישראל ב-1968, כלומר פחות-או-יותר בשיאה של ה"מהפכה" ההיפית מעבר לים, ואבידן אכן מזכיר בהערותיו את יחסו לטימותי לירי, ל"תנועת ההיפיס" ול"פולחן-הסימום-ההזיוני". כפי שכותב אבידן בהקדמה, "יש יחס – אך אין, חוששני, מקבילות". אבידן תוהה על מהותה של "החוויה-הסמית", ומציע כי "פולחן-חווית-היחיד, כתחליף לחווית-היחיד-ולהבנתו, הוא בגדר 'משחק-חברתי' לא פחות מהמשחקים האחרים (קרי: כלל הטקסיות של חיי-יומיום ודפוסי-הסדר-והאירגון של החברה ה'נורמאלית והמכובדת'), שלירי טרח לסמנם". למרות חשדנותו, הוא כן מאמין ש"אין להתעלם מערכו ומתועלתיותו-האפשרית של ל.ס.ד. בתיזמור-סגלי-מוחות", ואף מציע שמטכ"ל במלחמה יתפקד טוב יותר אם יקחו כל המפקדים יחד ל.ס.ד. אבידן גם רומז על סגולותיו של הסם כמקדם דמוקראטיזציה של שדות תרבותיים, באמצעות "ביטול החיצוי-המתסכל בין אמן-מוכר לבין אמן-לדעת-עצמו ובין אמן-יוצר לבין מי שהוא 'רק-צרכן אמנות'" – הרי אם אין הבדל בין ה"אני" לזולת, כפי שיכולים להעיד "יורדי-סם" (כינוי הולם שטובע אבידן בספר למתנסים בסמים פסיכדליים), מה ערכו של אמן יוצר ואיזו תביעה הוא יכול לתבוע מיצירתו?

על מנת לסבר את האוזן ולהעניק פרספקטיבה ראויה ליצירה, יש לציין שמדובר בטריפ ארוך ומתוחזק (כפי שהוא כותב בהערות, הוא נטל LSD מספר פעמים על מנת להאריך את השפעת הסם), אשר החל בחצות הלילה ונמשך עד לעומקו של היום שלמחרת. באמצע, בשעה אחת עשרה בבוקר, מגלה הקורא למרבה האימה, אבידן ביקר אצל רופא השיניים. בסך הכל נטל המשורר 400 מיקרו-גרם של LSD, כמות נכבדת ביותר, ואף למעלה מכך. אבידן הקליט את דבריו על שלושה סרטי-קול, אולם על הראשון הוקלט בטעות הסרט השני, וכך נותרו שני סרטים בלבד: השני (אשר הוקלט על הראשון) והשלישי (בו בין היתר הוא מתייחס למחיקה המצערת).

כפי שאבידן מיטיב לתאר בהקדמה ובהערות (אשר מהוות יחד כמחצית מהספר והן חלק מהותי ממנו), כל מהלך הטריפ עבורו הוא מלחמה בין "המערך הסימומי", שהוא בעל יסוד נקבי, לבין "המערך המילולי", בעל היסוד הזכרי – אבידן נגד העולם. התימה הזו הולמת למדי את כלל שירתו, אולם בקובץ זה היא באה לידי ביטוי באופן המהותי ביותר והקונקרטי ביותר.

אם בפואטיקה של אבידן עד לקובץ זה התפישה האקזיסטנציאליסטית שלו בא לידי ביטוי במלחמה חסרת תוחלת ("מלחמה אבודה") או בחוסר היכולת לברוח מהמציאות, מהמעגליות של הקיום ("יפוי כח"), כאשר האפשרות היחידה לפעולה בתוך עולם כזה היא להיות אבידן (גבר-גבר, כוחני, ציני, אך כמה לעתים לחמלה) – כאן אפשר לראות סטייה מסוימת. המערך הסימומי, כפי שהוא מכונה בשירים, הוא-הוא אותו עולם המנסה להדיח את המשורר ולנצח אותו. כלומר, אבידן מודה למעשה בכך שישנם דברים שלא ניתן להמשיג במילים, וזה מאיים עליו. המערך המילולי, עם זאת, לא נכנע, ונלחם בחזרה. כלי הנשק החזק ביותר של המשורר, או של האדם בכלל לפי אבידן, כך ניכר מהספר, היא "היוזמה".

דוגמה טובה לכך ניתן לראות בחלק הראשון, שנקרא "סרטקול א/2", בקטע מספר 3, בו ניתן ממש לשמוע את אבידן, הנמצא תחת השפעת LSD ומדבר ממעמקי תודעתו המפורקת. (מכיוון שהטקסט עצמו מונח על הדף בצורה שלא ניתנת להעתקה, אתן אותו כאן בצורה פשוטה יותר): "הנסיון הזה היה במידה רבה ניסיון ה ת ח ל ת י מאד, שהקנה לנו אולי סוג מסוים של נידות או לאודוקא נידות, אלא זכות חדפעמית או רבפעמית או ארעית של מיתוח-מרפקים במרווחים מסוימים שבין מילים לבין עצמן, במרווחימסוימים שבין מ י ל י ם לבין עצמן. מתוח-מרפקים רגעי נידות נידות מסוימת, גם בין המרפקים הממותחים לבין עצמם … רפוק ו ה ת ר פ ק ו ת מסוימת על המרפקים – ה י ו ז מ ה , היוזמה".

נדמה שבקטע זה אבידן בוחן את אפשרות הדיבור ואת ההרגשה של שימוש במילים תחת השפעת הסם, כשאת סוגיות הזמן והמרחב המתמתחים ומתקצרים הוא מביא לידי ביטוי גם באופן שבו המילים והאותיות מוצבות על הדף. בהקדמה הוא מסביר קטע זה באמצעות ניתוח של קרב: שני הצדדים (הסימומי והמילולי) חותרים להכרעת האויב לא על ידי יצירת מגע עימו, אלא על ידי המנעות ממגע כזה, כל עוד לא הושגה הכרעה. כאשר תושג הכרעה, לבסוף, תיווצר הרמוניה בין הצדדים. ברגע בו אמר את הדברים לעיל, הוא מסביר, המילים מנסות להדוף את הסם על ידי השארת השכל במצב של קליטה וניתוח רגיל, אולם הסם מוצא את נקודת התורפה – והיא ההנאה שבהגיית המילים עצמן: לפתע אבידן מתחיל להתעכב על השורש "רפק". וכך נמשכת הלחימה לכל אורך הטריפ, עד ניצחונן של המילים, כביכול.

"היוזמה", אם כך, היא הדבר שבאמצעותו מנסה אבידן לצאת מהמעגל הזה, כך ניתן להבין. בהקדמה הוא כותב על היוזמה: "ומהי היוזמה? אין לדעת. אין לדעת בהוראה כפולה: גם לא-ידוע (לפחות לי) וגם, ובעיקר, אין צורך לדעת". בנוסף, אבידן קורא את כלי הלחימה של המערך הסימומי-נקבי כהצעה מפתה למערך המילולי-זכרי, לנוח (ההתעכבות על "רפק", למשל), להגיע למצב של שלמות – ו"היוזמה היא אותה מנוחה, האומרת למנוחה: 'אל תנוחי!'". וכמו כן: "המערך המילולי-זכרי … מזכיר לעצמו מיד, בכוח זכרונו-הזכרי, כי אפילו השלם-המוחלט-והסופי אינו יכול שלא לרצות להשתפר, כלומר להתאבד, כלומר להיחרג. לצאת. היוזמה".

כאמור, מרבית המשתמשים ב-LSD מדווחים דווקא על ההיכנעות למערך הסימומי ועל ויתור מוחלט על המערך המילולי כמצב האופטימלי, אשר מוביל ל"טריפ טוב" – גילויים חדשים ומהנים של דרך הטבע והאדם. לא אבידן. ומכיוון שלא ניתן לחשוד בו, כאשר הוא נמצא תחת השפעת "סם האמת" הזה, שהוא לא כן לגמרי עם הקורא, הדבר משליך על כל הפואטיקה שלו – אכן, היוזמה הזו, המלחמה של שיריו בעולם ובעצמם – אמיתית היא.

בנוסף לכך, קריאה של ה"שירים" מגלה כי אבידן אכן חקר במהלך הטריפ גם איכויות ותכונות אשר עולות לרוב במהלך חוויות פסיכדליות – השאלה אם הוא מדבר בקול רם או בראש, או האם זה בכלל הוא שמדבר או שמא מישהו אחר. גם מושג הזמן עולה. גם כאן, כמובן, הוא מאשים את המערך הסימומי בניסיון "להרדים" אותו ולתת לו להתעסק ב"זוטות". גם כאשר הוא בוחן את הדואליות שבעולם, או בודק את עצמו מול האישה שאיתה לקח את הסם, הוא מייד מבקש לצאת מהאזור הזה. גם כשהוא בעצמו אומר שהחוויה הפסיכדלית מחזירה אותו "אל סביבתי הטבעית, הקדמלדתית, התתימית" – הוא בורח משם באמצעות היוזמה: "ובכן אניודע ובכן שנינו יודעים שלושתנו ידענו וארבעתנו מאזומתמיד וחמשתנו והכל יודעים, שהמילים, שאנחנו משתמשים בהן, איננכונות, ובכן איננמדויקות, ובכן, מ ע ב ר לזה ע י ל ו י. נתיחס לכיווני העליה-והירידה אנרגיה וחומר, ובכנרוב האנשים מאמינים, שהפלרטוט עם הסמים-ההזיוניים יקדם אותם לעבר חויות-אנרגיות … יתמרץ בהם את התהליך של מעבר-מחומר-לאנרגיה … ז ה ל א נ כ ו ן". הבחורה, הוא אומר, לא אהבה שהוא התעקש לדבר על "דבר שלישי" כל אימת שעלה הנושא של חזרה לסביבה טבעית או ענייני דואליות, שאיתם "הנשיות הסתדרה הרבה יותר טוב". הבחורה שלצדו, ניתן להבין, משולה בעצמה לסם. ואבידן, מילותיו, ואותה "יוזמה", הם ה"גברים" העקשנים בעסק הזה. והוא מסביר בדיוק מירבי: "ואני אמרתי לה: תראי, אנחנו חיים חיים ספרטניים … אני יודע, שהמציאות, שבתוכה אני פועל, היא פחות-נכונה מסביבתי הטבעית, הקדמלדתית והתתימית … ואפעלפיכן לעולם אל לנו לטעות ולעולם אלּנו להחליף את ההחזרה-הארעית … אל הסביבה הקדמלדתית עם היוזמה היוזמה היוזמה היוזמה".

כל חקר המלחמה הזה מוביל את אבידן למסקנה, כפי שניתן לקרוא בהקדמה ובהערות, שהמילים הן המנצחות, ושרק השירה יכולה לתאר את החוויה הפסיכדלית, שרק היא יכולה לנסות ולהתקרב לתיאור מדויק של העניין הזה. לכן הוא תמלל את ההקלטה בצורה שירית. לדבריו, זהו הניצחון עבורו. אולם, מי שמכיר את הפואטיקה האבידנית וינסה לחפשה ב"שירים" שבספר – ינחל אכזבה. אם בוחנים את התוצאה על פי היכולת של המשורר "לגבור" על הסם ולשורר שירים קוהרנטיים ובעלי מוזיקליות אבידנית, התוצאה היא הפסד מוחץ של אבידן למערך הסימומי.

למעשה, קשה לקרוא לקטעים בדו"ח אישי על מסע ל.ס.ד. שירים. מדובר יותר במלמולים הנוטים לסכיזופרניה ופרגמנטים של רעיונות מעניינים שנקטעים ללא הרף על ידי אסוציאציות שונות ומשונות – דבר לא מפתיע בהתחשב במצב התודעתי.

יונה וולך

יונה וולך הייתה מהמשוררים הבולטים, אם לא הבולטת שבהם, בשנות השישים והשבעים. בניגוד לדוד אבידן, היא כבר התבגרה לתוך העשור שבו הפסיכדליה היוותה חלק אינטגרלי מהחיים התרבותיים – גם מבחינה אסתטית וגם מבחינה מעשית; בניגוד לחברה הקרוב יאיר הורביץ, שכתיבתו הייתה רוויה גם היא בסממנים פסיכדליים, לה היה נסיון של ממש במצבי תודעה מוגברים. ב-1965 היא אשפזה את עצמה בבית החולים הפסיכיאטרי בטלביה ושם טופלה ב-LSD, טיפול ניסויי שהיה אופנתי באותה תקופה בעיני פסיכיאטרים ברחבי העולם המערבי. גם לאחר שחרורה היא המשיכה להתנסות בסמים פסיכואקטיביים, ביניהם מסקלין.

ההתנסויות שלה בחומרים משני תודעה, בין אם מריחואנה, LSD או אחרים, השפיעו באופן ישיר ובולט על הפואטיקה והתמטיקה שלה, שהייתה גם כך מושפעת מיכולתה להביט במציאות בצורה "עקומה". בין אם בשירים שהתייחסו ישירות לסמים ולהתנסות בהם ובין אם בשירים שתיארו חוויה פסיכדלית או מציאות שמושפעת מהשימוש בפסיכדלים, השירים שלה, במיוחד בשני ספריה הראשונים, נדמה שטובעים בתמיסת LSD-25. מבחינה פואטית, בעיקר בספריה הראשונים, וולך משתמשת בתחביר "קלוקל" לעתים, על מנת לאפשר זרימה שמזכירה תודעה נזילה ולא מדויקת.

בנוסף, דרך המשיכה שלה לתיאור רגשות, רובדים פסיכולוגיים ופנים באישיות שלה על ידי שימוש בדמויות בדויות שנושאות שמות משונים/איזוטריים, וולך "איזרחה" בעברית תמה פופולרית בכתיבה האנגלוסקסית, תמה שחלחלה גם למוזיקה הפסיכדלית של שנות השישים; מדובר בדמות הילדה התמימה אשר ניצבת מול העולם ויכולה לו – יכולה לכל הקשיים, המוזרויות והדברים הלא מובנים בו, דווקא בגלל או בזכות התמימות שלה – ובכך מסירה את העול מעל גבי המשורר. זה משקף את התחושה החזקה של חזרה לילדות וכמיהה לתמימות שבמבט הראשוני והלא שיפוטי על העולם, כפי שהדבר נחווה תחת השפעת פסיכדלים. ניתן לאתר את מקור התמה הזו ב-Alice in Wonderland של לואיס קרול, שאמנם לא נכתב תחת או בעקבות חוויות סמים והקדים את התקופה המודרנית, אך השפיע מאוד על הספרות והמוזיקה שבאו בשנות השישים. בין היתר ניתן למנות את לוסי מ-Lucy in the Sky with Diamonds של הביטלס, אמילי מ-See Emily Play של פינק פלויד ואף את "אחינועם" של אריק איינשטיין (מילים: יהונתן גפן). וולך שכללה את התמה הזו, והיא בולטת מאוד בספריה הראשונים. בין הדמויות הבולטות אצלה: קורנליה, תרזה, כריסטינה, סבאסטיאן, ססיליה, ועוד. את דמויות אלה מציבה וולך בסיטואציות הזויות דמויות אגדה, או לחילופין, סיוט. כך, למשל, ססיליה, בשיר שנושא את שמה, "דולפת פעמונים כחולים", מבקשת להבין את "זה". היא "כל הזמן ערפל", "הציפורים עשו בה שמות"; היא "רוצה להתאדות […] לא יוצא לי לטפס על הקירות כבר בלילה / איך להיות פריסמה ולא להתנפץ / או להיעלם ולהופיע כמו משהו אחר". הפתרון שלה: "היא גמרה את כל השוקולדות / ומחתה היטב את פיה / שלא יבואו הנמלים".

צורה נוספת שבה מתארת וולך את החוויה הפסיכדלית או את המציאות דרך הפריזמה הפסיכדלית היא שירים צבעוניים, מלאי תיאורי טבע וחיים, בניסיון "להגביר את הווליום של המציאות" או "לתאר את המציאות ב-HD", על דרך המשל. כך, בקובץ "למעלה מזה" מופיע השיר "שם יש". בשיר ישנם שלושה בתים שמחולקים לשלוש שורות המתארות מה יש "שם", ושורה רביעית שמתארת מה יש "בעבר השני" – ניתן לראות זאת כתיאור של המציאות ה"רגילה" ושל המציאות כפי שהיא נגלית בפסיכדליה: "שם יש סופות שם יש ברקים / שם יש קולות ואבן על עצים / שם כסף זורח ושם יש חיים / ובעבר השני שותקים ונחבאים". שיר דומה נוסף מתוך הקובץ הזה הוא "משחק-גורל" – "שם הצורות נעות / כאן מזיזים כפתורים / מעל הצורות הנעות / […] / מה שיקרה לי נראה שם / וכאן אני מזיז כפתורים". שירים "קלאסיים" ופחות פסיכולוגיסטיים, יותר תיאוריים, הם למשל השיר הבא ללא שם מתוך "שירי אי": "תכלת סמיכה עומדת בעלי הצפצפה / ואור גדול נח על סמוכות השושנים, / שני עצי פלפל מסובכים וענפים זה בזה / בגילי / רכים בהיוולדי, לכבודי / אפופים עדינות מרוססת. כתפרחותיהם / שט זהב דבורים כהה, מרצד בחליפין / יוצא ועולה, בא בתוך הקישוטים / מבכיר איוושת זמזום מלא בחוש / רוטט ושוקע, נע לצוף בפנים / לפעפע אהבה רוחצת כזאת". השיר מתאר, לכאורה, סצנה פשוטה של דבורים מאביקות פרחים. אבל בקריאה מדוקדקת ניתן "להוציא" ממנו מבט של אדם בחוויה פסיכדלית. ראשית, הצבעים והאורות נוכחים מאוד: תכלת סמיכה, אור גדול, זהב מרצד. התכלת עומדת בעלי הצפצפה, לא סתם צובעת אותם. יש לה נוכחות פיזית. עצי הפלפל מסובכים וענפים זה בזה, כמו פרקטלים או מנדלות שאופיניים לפסיכדליה. והדבורים, שאינן דבורים כשלעצמן אלא "זהב דבורים כהה", שטות לא בתוך, ליד או מעל התפרחת, אלא כתפרחת. כלומר, גם התפרחת עצמה שטה מנקודת המבט של הדובר. והסיום הוא פסיכדליה פר-אקסלנס: הצוף בפרחים מפעפע אהבה.

בשיר "שני גנים" מתוארים שני גנים – גi דק וגן עגול – ומערכת היחסים ביניהם. ניתן לפרש את השיר בדרכים שונות ומשונות, אך דבר אחד ברור, והוא הסינסתזיה שאופיינית לחוויה הפסיכדלית, ודאי בטבע, בגן, ומופיעה בשיר: "ובגן עגול מכל פרי עולים ויורדים הצינורות / ובגן דק סמלי הכיוונים / ובצינורות באים קולות הפרי הבשל".

וכאמור, ישנם גם השירים שבהם מתוארת באופן ישיר חווית ה"סימום". אחד מהם, "הגביש היפה", מופיע בקובץ "שני גנים", ועוסק בחווית האחידות, המוניזם, שמאפיינת את הפסיכדליה, ובשלילה של תשוקה ותאווה, קרי שלילית האגו: "הגביש היפה נטחן עד דק / ואת האבקה נתנו במים / ואת המים בקודש שתיתי, / ונמסכו בקרבי כאהבה היפה / ותפשוט צורתן בתוכי למלאך / ועיניו לי פנימיות ואחפה עליו, / ובידו כל כלים טובים לאהוב / ודייקתי לאהבה בימי מהותו / תנועה כידועה כידועה שהייתה, / והתשוקה? והתאווה? והבשר? / להנה שמות שאינה אחידות / למלאכי הקלסי תפוררנה כנפיו / גבישותו המוותנית מתפוגגת בהנה / לבל אמצע יותר הליכותי".

בשניים נוספים, "אם תיתקע במסע אל.אס.די" ו"אם תלך למסע אל.אס.די", מתוך הספר המאוחר "מופע", וולך מספרת ומזהירה מפני הנזקים שעשו לה מסעותיה. שירים אלה אינם פסיכדליים במהותם, אך הם מעידים על הנזקים שבשימוש לא מיטיב בחומרים פסיכדליים: "אם תתקע במסע אל.אס.די / תזכור אותי / אני שלא חזרתי משם / אם תתקע / עם דעה על עצמך / אם אתה תקוע / עם דעה על עצמך / בדוק היטב / אולי לא שבת / ממסע אל.אס.די / שנדמה לך / שהוא נגמר מזמן / אך הוא ממשיך בתוכך / […] / חושב את אותה מחשבה / שנחשבה שם / חוזרת על עצמה / אינסוף פעמים / […] / בכלל לא יודע מה זה דבר".

היום, לאחר כמה עשורים של יבשושיות בכל הקשור לסממנים פסיכדליים בשירה העברית (ויבשושיות בשירה העברית בכלל), מסתמן שהדפים מקבלים שוב טפטוף של תמיסות מקודשות. לא מעט משוררים, ביניהם רון דהן, אופק קהילה, ומשוררי הבה להבא (בין אלה מתבלטת שירתו של סער יכין, שספר הביכורים שלו "קיתונות וקבין" מכיל כמה שירים פסיכדליים מז'וריים וטריפיים ביותר) כותבים שירה שלא פעם מתווכת את המציאות דרך הפריזמה הפסיכדלית. זהו חלק מהרנסאנס הפסיכדלי של תקופתנו, שכולל חזרה למוטיבים פסיכדליים באמנות בד בבד עם מחקר הולך וגובר בסמים שונים כתרופות פסיכיאטריות פוטנציאליות ולגיטימציה גוברת בחברה לשימוש בסמים. ועל כך עוד יכתב בדברי הימים של השירה העברית.

המאמר פורסם במקור בגיליון אוקטובר 2016 של "מאזניים"

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | סגור לתגובות על אם תלך למסע LSD: על מקומה הנשכח של הפסיכדליה בשירה העברית

זהירות, מכשף: על יונתן לוי ו"נפילים"

לו אני הרב הראשי לישראל, אני שם עין על יונתן לוי. לא מן הנמנע שזה כבר קורה. האיש מסוכן. הוא מחייה כישוף ותיאורגיה ומכניס אותם מהדלת האחורית של המודרניזם, ובכך מתחזה לעוד משורר או מחזאי אקספרסיוניסט או נאו-פוטוריסט.
מתחזה!

המחזה החדש שלו ושל בועז לביא, "נפילים", מהווה המשך של מחזותיו הקודמים, אבל הוא גם הולך בכיוון חדש. גם המחזה הזה עוסק בסמלים ובכוחה של הלשון, אבל אולי בשל מכפיל הכוח בדמותו של לביא, יש משהו נגיש יותר ואיזוטרי פחות במה שמתרחש על הבמה.

"נפילים" מורכב משלוש מערכות, שכביכול אין ביניהן כל קשר. בראשונה מככבים מנחם בגין, בליהוק מבריק של נועם סמל, ואריק שרון על הבופור; בשנייה אנו חוזים בג'ודוקא (ניר שאולוף) ואביו-מאמנו (מנשה נוי) באליפות אסיה, שעה שמדינת ישראל מושמדת על ידי פצצות אטום; ובשלישית – בר רפאלי.
עוד נחזור לשלישית.

אני אומר "כביכול" אין קשר, מפני שאין קו עלילתי שמחבר בין המערכות. אבל הקשר מתגלה מבעד לסמלים, מבעד להתפרקות של מדינת ישראל למושגים ומאורעות קלושים יותר ויותר.

מה קורה ללאום כשכל קיומו תלוי בסמלים? המערכה על הבופור עוד מגלה את הקיום הלאומי הפתטי ב"גדולות", אבל גם ה"גדולות" האלה הן חיקוי גרוטסקי של ארוע טלוויזיוני, שהוא בעצמו חיקוי ושחזור של ארוע במציאות. הג'ודוקא הוא הסמל הלאומי של שנות התשעים, הגאווה הגדולה אחרי המדליות האולימפיות (דז'ה וו, מישהו?). אבל מה קורה כשלסמל הלאומי אין מדינה לייצג? התשובה מצחיקה ביותר במקרה הזה.

ועתה אנו מגיעים למערכה השלישית, לתקופתנו אנו, שבציר הזמן של המחזה מתרחשת, כביכול, לאחר חורבן המדינה. ומה נשאר לאחר חורבן? רק הסמלים. בר רפאלי, והלשון עצמה, שמסתבכת ומתפתלת בעברית-אנגלית-ג'יבריש.
וכאן יונתן לוי במיטבו.
זהו יונתן לוי המסוכן, המכשף של "סדאם חוסין" ו"מלכיטווס", שלא מתבייש להתיך את המיטב שבכנעניות עם תיאורגיה בסגנון קבלה מעשית, דאדא ולטריזם.

עוד לפני שאגע במערכה עצמה, שווה להאיר נקודה שלא מאירים מספיק היום: המודרניזם מיסודו ארכאי. המודרניזם הוא לא רק פוטוריזם, חשמל, מהירות, בו זמניות, קידמה וכו'. לא סתם פיקאסו ובני דורו היו מרותקים ממסיכות וודו אפריקאיות. אחרי עידנים שבהם האמנות ביקשה לתאר במדויק את הטבע, באו המודרניסטים ואמרו: די עם הפסיביות, אנחנו רוצים להשפיע על הטבע!
בכך לוי נאמן למסורת הזו, והחיבור שלו עם נועם ענבר (שמקהלת הג'יבריש שלו ניגשת לתחום הזה מכיוון דומה) מעלה בדמיון את חנוך לוין וזוהר לוי.

המערכה שעוסקת בבר רפאלי ומותג המשקפיים "קרולינה למקה" הוא הטור דה פורס הוירטואוזי של לוי. ואם שתי המערכות הראשונות איזוטריות פחות מרוב החומרים שאיתם לוי מתעסק, המערכה הזו מפצה על כך. בר רפאלי (סמדר יערון), ה-סמל של מדינת ישראל, מתבגרת מול עינינו – מילדות, דרך הנעורים, חתימת החוזה עם "המולך" קרולינה למקה, ועד לרומן עם לאונרדו דיקפריו והריקנות שנשארת בסוף. אבל כל החיים האלה מתגלמים בלשון, במספר תמונות שהן שירים, שמורכבים בתורם מחילופי אותיות במילים שונות, הדומיננטיות ביניהן "קרולינה למקה" ו"בר רפאלי":
בר עומדת מול המראה ומכשפת את עצמה: "ריקה ריקה הקרינולית, הקרינו לי קולית / הקריאה, אוליד עולם מלא / ראי קרולינה למקה";
בבגרותה בר אומרת על עצמה שהיא "קרולינה למקה, ברפאלין. / אני ברולינה רפקה / מגדלנה ברפי // גארולינה ליניקר / בארונסה למפר / רפאלה ברקו / בונספיר רן פקר / קונסטנטינה טרנר // ברכוכבלאדיסטופול / דיונסלינוס בככה / ברבר קוננחאליסי / סתו באנחליאלי / אינגבורגה-גינזבורגר-בנגר";
ושיאו של הכישוף, של הניסיון לקבוע גורלות ומזלות בלשון, הוא השימוש של בר (והלהקה הנהדרת – גרידי אדם – בראשות נועם ענבר) בשם שלה עצמה: "לב פרראי / לפר: איבר / בריר אפל. // ררב פלאי, / ררפא לבי, / לב פרראי, / פר-לאיבר / בריר אפל".

בסוף הסרט "זמנים מודרניים", צ'ארלי צ'פלין, הגיבור הדאדאיסטי הלא מושר, יוצא לזמר בפני האורחים במסעדה, אבל בטעות זורק את החפתים שעליו כתב את מילות השיר. אהובתו מעודדת אותו לשיר בכל זאת, כי "המילים לא חשובות". התוצאה, ג'יבריש מוחלט של השיר "טיטינה", מצחיקה עד דמעות את הקהל ואת הצופים בסרט.

לוי, אני מרשה לעצמי לומר, מושפע עמוקות מהקטע הזה. מבחינתו, השפעה על הקהל באמצעות שימת דגש על צלילי הלשון, היא דבר מהותי בדרמה, לא פחות מהעלילה. בני אדם מרותקים למה שהלשון מסוגלת להפיק, מגיל ינקות ועד זיקנה, ולוי מכיר בזה ויודע לנצל את זה. החכמה העוד יותר גדולה שלו שהוא יודע להכניס לפירוטכניקה הלשונית הזו גם משמעות, ואז זה כבר הופך לכישוף.

פורסם במקור ב"אשפתון" – ממש כאן.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | סגור לתגובות על זהירות, מכשף: על יונתן לוי ו"נפילים"

הקול בראש: הבשורה על פי טרנס מקנה

“השליח קרא בקול שמימי אל קלחת העולמות. למשמע קריאתו של השליח, אדם, ששכב שם, התעורר והלך לפגוש את השליח: 'בוא בשלום, שליח, שגריר החיים שבא מבית האב. כמה נטועים במקומם החיים היקרים והיפים! ומנגד, איך צורתי האפלה יושבת כאן באבל'! השליח ענה: 'כולם זוכרים אותך באהבה, ואליך שלחו אותי. באתי להדריך אותך, אדם, ולשחרר אותך מהעולם הזה. שמע והאזן, למד, ובוא כמנצח למקומו של האור" (טקסט מנדאעי, מתוך Das Johannesbuch der Mandaer, M. Lidzbarski)

לו טרנס מקנה היה חי, הוא היה חוגג בימים אלה את יום הולדתו השבעים. אין מספיק מקום אחסון באתר הזה כדי לתאר את רוחב היריעה – או שמא את רוחב, אורך, עומק וזמן המרקם – של המחשבה וההגות שלו. אבל לציון תאריך חשוב זה בדברי ימי המחשבה האנושית, אני רוצה להעלות כמה רעיונות שלדעתי מקנה היה מחבב.

קשה לסווג את מקנה, שנולד ומת בארצות הברית אבל הספיק לטייל, ללמד וללמוד בהודו, אינדונזיה, האמזונס, הוואי. וקשה לתחום את העיסוק שלו לנושא אחד מרכזי: שפה, תרבות, חייזרים, סמים, בוטניקה, פסיכולוגיה, דת, מיסטיקה, אנתרופולוגיה, טכנולוגיה. האם היה פילוסוף? סופר? מספר סיפורים? מורה? כל התארים הללו יכולים לתאר את מי שהוא היה, אבל אני רוצה לומר משהו על מה שהוא היום, בהווה. היום, טרנס מקנה הוא קוֹל. קול חשוב.

מכל הנושאים שמקנה עסק בהם, הבסיס שממנו גזר את תובנותיו לגבי העולם היה חומרים פסיכדליים, השימוש בהם והשפעתם על האינדיבידואל ועל התרבות. ומכל החומרים הפסיכדליים שבהם השתמש ועליהם דיבר, פטריות פסילוסיבין היו הבייבי שלו. כבר ב-1957, כשעוד לא היה בן 11, הוא נתקל בפטרייה, Stropharia Cubensis (שסווגה שנים אחר כך כ- Psilocybe cubensis), לראשונה. זה היה במאמר במגזין Life, שבו סיפר סגן נשיא JP מורגן, רוברט גורדון וואסון, על מסעו למקסיקו להשתתף בטקס שמאני. אכן, כך התחילה הפסינציה ארוכת השנים. הלפיד הועבר אליו מבנקאי בכיר. 14 שנים אחר כך, ב-1971, כשהוא כבר בוגר המהפכה הפסיכדלית של קליפורניה, יצא טרנס עם אחיו דניס (ועוד מספר חברים) למסע באמזונס, שלאחריו הביאו האחים את בשורת הפטריות למערב ולימדו, למעשה, את האמריקנים איך לגדל אותן, בספר שהוציאו יחד תחת שמות בדויים.

טרנס (מימין) ודניס מקנה

באמזונס, תחת השפעה של כמויות שלאדם הממוצע היה קשה לצאת מהן שפוי (וכמובן שגם הקונספט של "שפוי" עומד בהקשר הזה למבחן) יצרו האחים, לטענתם, סימביוזה קוֹלית עם הפטרייה שאפשרה להם להקרין מפיותיהם תמונה תלת מימדית של ה-DNA המחובר של הפטרייה ושלהם, מה שהיה אמור לתת להם גישה לכל הידע האנושי וליצור את "אבן החכמים". זה לא לגמרי מה שקרה, ולאדם הממוצע זה כמובן נשמע כמו טירוף מוחלט, אבל מקנה הסביר אחר כך שהניסוי הזה עזר לו ליצור קשר עם הלוגוס – אותו לוגוס שחוזר לאורך ההיסטוריה בכתבים הפילוסופיים היווניים, הגנוסטיים והנוצריים – המהות האלוהית, הקול הנשגב, קול האמת של החוויה המיסטית הטהורה.

ב-1988 הוא סיפר על החוויה הראשונה שלו עם הפטרייה: "מה שהדהים אותי בפטריות, וממשיך להדהים אותי, זה שהן חיות, שיש מישהו שמדבר אליך. זה היה ממש קול בראש שלי, מדבר בהיגיון, באנגלית. המידע שקיבלתי לא היה משהו שהייתי יכול להגיע אליו בעצמי, וזו הייתה ההוכחה לאחרוּת של הקול". כמה שנים לאחר מכן, באחת מהרצאותיו בפני קהל של פסיכולוגים, הוא אמר, ועורר קולות צחוק סימפטיים בקהל: "אני יודע מה אתם חושבים: הוא שומע קולות, אלה תסמינים של סכיזופרניה. אני יודע, אני ואתם למדנו באותן אוניברסיטאות".

מכיוון שהוא היה אדם משכיל, הוא ניסה להבין במשך שנים מהם האותות הללו שמגיעים אליו. מהו הקול הזה שמדבר איתו. הלוגוס הזה אמנם גם בישר לו כמה רעיונות ותאוריות שזכו, במקרה הטוב, לבוז מהאקדמיה (האדם התפתח מהקוף הודות לאכילת פטריות) או למבוכה (תאוריית התפתחות ההיסטוריה שלו ורעיונותיו לגבי שנת 2012), אבל הגילויים הללו, יחד עם יכולת ורבלית ורטורית נדירה וידע ואינטלקט שהציבו אותו הרחק מעל קשקשני הניו אייג' שפרחו בשנות השבעים והשמונים, משכו קהל שהלך וגדל. הקהל הזה הפך את מקנה למקבילה האינטלקטואלית של הגרייטפול דד. הגרעין הקשה, שכלל היפים ואסיד-הדז אינטלקטואלים וסקרנים הפיץ את הבשורה, ויותר ויותר אנשים הגיעו להקשיב להרצאות שלו ברחבי ארצות הברית, כשחלק גדול מהן מוקלטות באמצעים מקצועיים יותר או פחות. זה יצר ארכיון חסר תקדים בהיקפו של הרצאות. מאות שעות שלו מדבר מצאו את דרכן לקלטות, דיסקים, אתרי אינטרנט שונים, ולבסוף ליו-טיוב. מקנולוגים רציניים יכולים לצטט מתוך שינה אימרות שלו לגבי הקשר בין אלכימיה לסמים פסיכדליים ולהיקרע מצחוק גם למשמע הסיפורים המפורטים שלו על טריפים בפעם האלף (לא לנסות בבית: לעשן DMT בשיאו של טריפ LSD). הרכבי מוזיקה אלקטרונית מסמפלים את הקול שלו עד היום. לאורך השנים הוא חידד ושיפר את הנאומים והשיעורים שלו והפך למספר סיפורים מקצועי, מחכים, מרגש ומצחיק. הקהל לא ידע, וגם לא הוא עצמו, על מה הוא ידבר במהלך ההרצאה, שהייתה יכולה לארוך ארבעים דקות או שעתיים וחצי, רק נושא-העל היה ידוע. במהלך שטף הדיבור, שכלל תמיד גם שאלות מהקהל, הוא טייל במחוזות השונים של המחשבה שלו והאיר נושאים מוכרים ואיזוטריים באור חדש, צבעוני ומוזר.

בעיקרו של עניין ניתן לומר שמקום הנביעה של כל רעיונותיו ומה שתידלק את קריירת הדיבור הענפה שלו, היה, וכאן אני מגיע לרעיון שאיתו התחלתי, הרצון להעביר הלאה את מה שמספרת לו הפטרייה. הוא נתקל בקול, וביקש להוות קול עבור הקול הזה. וזה מה שאמרה לו הפטרייה, באופן מילולי, כפי שנכתב בהקדמה לספרם של האחים מקנה מ-1976, וכפי שהוא חזר ודיקלם לא פעם לאורך הקריירה שלו:

"אני עתיקה. עתיקה יותר מהמחשבה בקרב המין שלך, שהיא בעצמה עתיקה פי חמישים מההיסטוריה שלך. למרות שאני נמצאת בכדור הארץ כבר עידנים על עידנים, מוצאי מהכוכבים. ביתי הוא לא כוכב אחד כלשהו, שכן בעולמות רבים שמפוזרים בדיסקית הנוצצת של הגלקסיה ישנם תנאים שמספקים לנבגים שלי אפשרות לחיים. הפטרייה שאותה אתה רואה היא החלק בגופי שעסוק בריגושים מיניים ואמבטיות שמש. הגוף האמיתי שלי הוא רשת דקה של סיבים שצומחים באדמה. הרשתות הללו יכולות לכסות דונמים על גבי דונמים ויכולים להיות להם קשרים רבים יותר מאלה שבמוח האנושי. רשת התפטיר שלי היא כמעט בת אלמוות, רק הרעלה פתאומית של כוכב לכת או התפוצצות של השמש שלו יכולים להרוג אותי. כל רשתות התפטיר שלי בגלקסיה נמצאות בתקשורת מהירה יותר מהאור, מבעד לחלל וזמן, באופן שאי אפשר להסביר בגלל תפיסות המציאות המוטעות שלך. גוף התפטיר שלי שברירי כרשת עכביש, אבל השכל הקולקטיבי והזיכרון שלי הוא ארכיון היסטורי עצום של התפתחות האינטליגנציה בעולמות רבים בנחיל הכוכבים הספירלי שלנו. תבין, החלל הוא אוקיינוס עצום עבור צורות החיים הקשיחות האלה שיש להן את היכולת להתרבות מנבגים, שכן נבגים מכוסים בחומר האורגני הקשה ביותר שקיים. צורות חיים רבות שיוצרות נבגים נסחפות בקיפאון במשך מיליוני שנים בעידנים על גבי עידנים של זמן ומרחב עד שהן מגיעות לסביבה מתאימה. למעטים מהזנים הללו יש תודעה. רק אני וקרובי שהתפתחו זה מקרוב פיתחנו היפר-תקשורת כזו ונפח זיכרון שהפכו אותנו לחברים מובילים בקהילת האינטליגנציה הגלקטית. האופן שבו ההיפר-תקשורת הזו מתבצעת הוא סוד שלא יינתן לאדם בקלות. אבל האמצעי צריך להיות ברור: מה שפותח עבורי ועבור שותפי הסימביוטיים חזיונות לעולמות רבים זה ההתרחשות של פסילוסיבין ופסילוסין בנתיבים הביוסינתטיים בגופי. אתה כאינדיבידואל והאדם כמין עומדים על סף יצירת יחסים סימביוטיים עם החומר הגנטי שלי, מה שיביא בסופו של דבר את האנושות ואת כדור הארץ למיינסטרים הגלקטי של הציביליזציות המפותחות ביותר. מפני שלא קל לכם לזהות סוגים שונים של אינטליגנציה סביבכם, התאוריות הפוליטיות והחברתיות המתקדמות ביותר שלכם לא התקדמו מעבר לרעיון של קולקטיביזם. אולם, קיימות אפשרויות התפתחותיות עשירות ומורכבות הרבה יותר מההתלכדות של חברי אותו מין לאורגניזם חברתי יחיד. למשל, סימביוזה. סימביוזה היא מערכת יחסים של תלות הדדית ותועלת עבור שני המינים שמעורבים. יחסים סימביוזיים ביני לבין תרבויות של בעלי חיים מפותחים יותר התרחשו פעמים רבות במקומות רבים במהלך ההיסטוריה הארוכה של ההתפתחות שלי. היחסים האלה היו שימושיים באופן הדדי. אני יודעת איך לבנות חלליות מהירות יותר מהאור. אני מוכנה להחליף את הידע הזה תמורת כרטיסי טיסה בחינם לעולמות חדשים שסובבים שמשות צעירות ויציבות יותר מזו שלך. כדי להבטיח קיום נצחי לאורך הנהר הארוך של הזמן הקוסמי אני מציעה את ההסכם הזה פעם אחר פעם לישויות מפותחות, וכך מתפשטת כבר זמן רב לרוחב הגלקסיה. לרשת תפטיר אין איברים כדי לנוע בעולם, אין ידיים. אבל חיות מפותחות יותר עם יכולת להשתמש בכלים יכולות להיות שותפות שלי ושל הידע הכוכבי שבי, ואם הן מתנהגות בתום לב, הן יכולות להחזיר את עצמן ואת הפטרייה, המורה הצנועה שלהן, אל מיליון העולמות שכל תושבי נחיל הכוכבים שלנו הם היורשים שלהם".

האם הוא התכוון לזה ברצינות? האם זה באמת מה שאמרה לו הפטרייה, מילולית? כן. לא. אולי. מקנה השתעשע תמיד עם הרעיון של לראות ולהראות את המציאות באור חדש ומוזר, ובכל מקרה הוא לא האמין בכלום. או כפי שהסביר פעם, "הטכניקה שלי שעליה אני ממליץ לכולם היא לא להאמין לכלום. אם אתה מאמין במשהו, אתה לא יכול להאמין בדבר ההפוך". זו הסיבה, לטענתו, שהפטרייה סיפרה לו את כל הדברים האלה – כי הוא לא מאמין בכלום.

 

בהרצאה שנשא ב-1983 במכון Esalen בקליפורניה, הראשונה מני רבות שם, הוא אמר שהוא "לא בהכרח מאמין במה שהפטרייה מספרת לי. יותר מדויק יהיה לומר שאנחנו מקיימים דיאלוג. מדובר באישיות מוזרה ביותר בעלת דעות ביזאריות מאוד. אני מבדר אותה כמו שהייתי מבדר כל חבר אקסצנטרי. אני אומר לה: 'טוב, זה מה שאת חושבת'. כשהפטרייה התחילה להגיד שהיא חייזר, הרגשתי ששמים אותי בדילמה של ילד שרוצה להרוס רדיו כדי לראות אם יש בתוכו אנשים קטנים. לא הצלחתי להחליט אם הפטרייה היא החייזר או שהיא סוג של מכשיר טכנולוגי שמאפשר לי לשמוע את החייזר שנמצא למעשה במרחק שנות אור".

ועוד בהרצאה הזו הוא הרחיב: "יכול להיות שחלק מהחומרים הללו [פסיכדלים] הם 'גנים מוטמנים' שהוזרקו לסביבה הפלנטרית שלנו לפני עידנים על ידי חללית מחקר אוטומטית שהגיעה לכאן מציביליזציה אי שם בגלקסיה […] למינים שעוברים בין כוכבים בטח יש ידע מתוחכם בנוגע לגנטיקה ו-DNA ולכן הם לא בהכרח נראים כמו הצורה שהאבולוציה בכוכב הבית שלהם העניקה להם. הם לבטח יכולים להיראות איך שהם רוצים […] הבעיה העיקרית בחיפוש אחר חייזרים היא לזהות אותם. הזמן כה נרחב והאסטרטגיות והתנאים של האבולוציה כה רבים, כך שהבעיה היא עצם הידיעה אם נוצר קשר כלשהו. הפטרייה Stropharia cubensis, אם להאמין למה שהיא אומרת לפעמים, היא יצור סימביוטי שמחפש יחסים סימביוטיים עמוקים עוד יותר עם המין האנושי. היא השיגה יחסים סימביוטיים עם החברה האנושית בשלב מוקדם למדי על ידי חיבור לבקר המבוית. כמו הצמחים ובעלי החיים שבני אדם גידלו וטיפחו, הפטרייה הצליחה להשתרש במשפחה האנושית, ולהפיץ את הגנים שלה יחד עם הגנים האנושיים […] וישנה מטפורה נוספת. צריך לאזן את ההסברים הללו. עכשיו אני אשמע כאילו אני לא מאמין שהפטרייה היא חייזר: אולי היא מה שאני מתחיל לחשוד בו לאחרונה – שהנשמה האנושית כל כך זרה לנו היום שאנחנו מתייחסים אליה כאל חייזר. עבורנו, הדבר הזר ביותר ביקום הוא הנשמה האנושית. חייזרים בסגנון הוליוודי יכולים לנחות מחר בכדור הארץ והטראנס של ה-DMT עדיין יהיה מוזר יותר וימשיך להכיל בתוכו מידע שימושי עבור העתיד האנושי […] אנחנו כל כך זרים לעצמנו שהעצמי חייב להסוות את עצמו כחייזר כדי לא להפחיד אותנו עם המימדים המוזרים כל כך שהוא מכיל".

בראיון בשנת 1988 הוא אמר: "אין לי רצון באמת להיכנס לשאלות של 'האם זה קולו של אלוהים? האם זהו חייזר'? אני לא חושב שאפשר באמת לדעת את הדברים האלה בשלב הזה. מה שחשוב הוא שהדבר הזה יודע עליך יותר ממה שאתה יודע על עצמך, ולכן מדובר במקור של יציבות, ידע ומידע, ואת זה אין למרבית האנשים".

הנקודה הזו היא אולי החשובה ביותר במשנתו הבלתי שגרתית. הרווח הזה שמקנה משאיר, האפשרות שהקול של הפטרייה הוא לא קולה של ישות מהחלל החיצון או של אלוהים, אלא הקול הפנימי ביותר שלנו, של העצמי שלנו – האפשרות הזו קריטית בתקופה המנוכרת שלנו.

מקנה מציין, בצדק, שאנחנו זרים לעצמנו. זה כמובן לא חדש. המין האנושי נמצא בספירלה מתמדת של התפתחות שמאפשרת לו קידמה טכנולוגית ותודעתית מרחיקת לכת. אבל הצד השני של המטבע הוא ניכור מהסביבה, מכדור הארץ ומהטבע שלנו עצמנו. לכן אנשים שמשתמשים בסמים פסיכדליים מדווחים על חוויות של "חיבור לעצמי" והבנה עמוקה של מקומנו בעולם.

הסוגיה הזו מתחברת לנושא נוסף שמקנה הרבה לדבר עליו – הגנוסטיקה. הטקסטים הגנוסטיים, שנכתבו במאות הראשונות לספירה במזרח התיכון, עוסקים באופנים שונים בבריאת העולם, באופיו ובמקומו של האדם בו. יש בהם מספר תבניות משותפות, ואחד הדברים המשותפים לכולם הוא היותו של האדם זר בעולם. האדם הוא זר לגמרי לעולם. כל הזרמים הגנוסטיים טוענים שמקורו של האדם לא בעולם הזה, שרוחו אינה שייכת לכאן, אלא למקום טרנסצנדנטי לגמרי, מעל האל (הרע) שיצר את העולם החומרי. האדם שייך אל "האחר", "הנחבא" ו"הזר" – או, אם תרצו, "החייזר".

הבעיה היא שהאדם לא זוכר את זה, הוא שכח את מקורו האמיתי ומרגיש כאן בבית. אבל יחד עם זאת הוא מרגיש שמשהו אינו כשורה, שזהו לא לגמרי מקומו, ולכן מרגיש במידה מסוימת גם זר כאן. אולם, הוא לא מצליח לפצח את הזרות הזו, ולכן מתגעגע כל הזמן למשהו שאינו ברור לו.

כפי שכותב האנס יונאס, בספרו פורץ הדרך בנושא, The Gnostic Religion, "הקונספט של זרותם של החיים היא אחד מהסמלים המרשימים ביותר שבהם אנו נתקלים בכתבים הגנוסטיים, והוא סמל חדש בהיסטוריה של הסיפור האנושי בכלל […] הזר שלא מכיר את דרכי הארץ הנוכרית משוטט בה, אבוד. אם הוא לומר את דרכיה טוב מדי, הוא שוכח שהוא זר ומאבד את דרכו במובן אחר, על ידי כך שהוא נכנע לפיתויי העולם הזה והופך מנוכר למקור שלו. או אז הוא הופך לבן בית. גם זה חלק מהגורל של הזר. בניכור שלו מעצמו המתח נעלם, אבל העובדה הזו עצמה היא פסגת הטרגדיה שלו. ההיזכרות שלו בזרות, ההכרה במקום הגלות שלו כמה שהוא באמת, היא הצעד הראשון חזרה".

וכדי שיזכר מאין הוא בא, מגיע אליו קול מהמקום "האחר" – קריאת השקמה שמזכירה לאדם שמקורו הוא לא מהעולם הזה, מבטיחה לו גאולה ומסבירה לו איך לחיות מעתה בעולם. כפי שכותב תומאס ב"המנון הפנינה": "המכתב שהמלך חתם בידו הימנית הגיע כשליח. הוא עף כנשר, נחת לידי והפך לדיבור. למשמע קולו הקצתי וקמתי משנתי, וכיוונתי את צעדי לעבר האור של ביתנו".

בעידן המנוכר שלנו, שבו אנו ממשיכים להרוס את העולם היחידי שיש לנו (בינתיים) והופכים זרים יותר ויותר אחד לשני ולעצמנו, יש לקחת בחשבון שהקול הזה, קריאת ההשקמה, יכולה להגיע מפסיכדלים, ומהפטרייה של מקנה ביניהם. החייזר המקניסטי שמסביר מאין הגיע ואיך הוא קשור אלינו יכול להיות העצמי שלנו. החומרים הפסיכדליים הללו עשויים להיות כלים חשובים ומועילים כדי לגלות מחדש את העצמי שלנו – אותו עצמי ש"מסווה את עצמו כחייזר", כלשונו של מקנה, כדי לא להפחיד אותנו. והעצמי הזה, על פי עוד חובב גנוסטיקה לא קטן – קארל גוסטב יונג – יכול בהחלט להתגלות כצד השני של האלוהי.
האנס יונס, אגב, הקדיש את חייו המקצועיים שאחרי עבודתו על הגנוסטיקה כדי למצוא דרך לאזן בין היסוד הנבדל ברוחו של האדם לבין ההכרח להימנע מניתוקו של יסוד זה מן העולם. כלומר, החקר של רוח האדם הזרה והחייזרית כל כך צריך להיעשות, בסופו של דבר, כדי למצוא את האופן שבו היא מתחברת לעולם הזה. וזו בהחלט תזה מקניאנית.

מקנה, על כל פנים, המשיך כל חייו לדבר עם הפטרייה ולשאול אותה שאלות. בין היתר היא סיפרה לו איך להציל את העולם (ילד אחד בלבד לכל זוג הורים), אבל על השאלה שהכי עניינה אותו היא לא ענתה: "הדבר המפחיד ביותר לומר לה הוא 'תראי לי מה את באמת'. בשלב הזה, הכל פשוט מתחיל להתפרק, ואי אפשר לסבול את זה. אחרי ארבעים שניות של זה, אתה אומר 'אני מצטער שבכלל שאלתי'".

אחרי כשלושה עשורים של מחקר בלתי נגמר שנכנס יותר ויותר עמוק לתוך המבוך האיזוטרי הזה, מקנה חלה בסרטן קשה במוח, ומת באפריל 2000. אבל המוות שלו לא גרם לו להיעלם מהעולם. להיפך. ככל שהשנים עוברות, הקול המהפנט שלו רק מתפשט. כמה חודשים לפני מותו הוא אמר ש"ההבדל היחיד בין סם למחשב הוא שאחד מהם גדול מדי מכדי לבלוע, ומיטב אנשינו עובדים על זה". ואכן, היום, גם אם אנחנו עדיין לא בולעים פיזית את המחשבים שלנו, התפעול שלהם כל כך פשוט והם לגמרי הרחבה של האיברים שלנו, והוא עצמו מצא את הדרך להיבלע על ידי בני האדם – הקול שלו נמצא במרחק לחיצת כפתור ביוטיוב או בפודקאסטים.

לפני ש-MEME הפך לשם גנרי לתמונה חמודה עם חתול, מקנה אימץ את הרעיון של ריצ'ארד דוקינס, והסביר: "מם לאידאולוגיה הוא מה שגן לביולוגיה. מדונה היא מם, קתוליות היא מם, מרקסיזם הוא מם, רסטות בצבעי הקשת הם מם. תשגרו את המם שלכם באומץ ותראו אם הוא משתכפל, ממש כמו שגנים משתכפלים והופכים לאורגניזם של חברה. ומכיוון שהחברה פועלת על בסיס כלכלה ביולוגית מסוג כלשהו, אני מאמין שהממים האלה הם המפתח לאבולוציה חברתית".

הוא אימץ את הרעיון עד כדי כך שכמעט כל משפט מההרצאות שלו עומד בפני עצמו. רק חפשו בגוגל "terence mckenna meme" או "terence mckenna quote". העולם הוירטואלי – ועקב כך גם מוחותיהם של אינספור אנשים – שורץ ברעיונות של טרנס מקנה. הוא הפך בעצמו לקול המדבר בתוך הראש, הלוגוס, שמבטיח ממש כמו הפטרייה לגלות לנו את סודות היקום אם רק ניקח אותו איתנו ונפיץ אותו. כבר אין לו גוף, אבל הקול שלו מספיק כדי להמשיך להפיץ את הרעיונות הרדיקליים שלו. בכנס האחרון שבו השתתף, בספטמבר 1999 בהוואי, הוא אמר לקהל: "אני אנסה להמשיך להיות בסביבה, אבל אם לא אהיה, דעו שאני ממש מאחורי העפעפיים שלכם. ניפגש שם".

מטרתו, בסופו של דבר, הייתה להסביר לנו שאפשר וצריך, ובהכרח נגיע לאחרית הימים כאן על כדור הארץ, כשנפעל כראוי, נאהב זה את זה ואת הסביבה שבה אנו חיים ונכיר את הטבע האמיתי שלנו. אף חללית לא תגיע לגאול אותנו, אלוהים לא יתגלה לפתע מתוך ענן ויקח אותנו איתו לגן העדן. זה המסר של הפטרייה, וזה המסר שלו. באחרית הימים תפרח פטרייה, הוא נהג לומר, האם תהיה זו הפטרייה של האמזונס או של רוברט אופנהיימר?

פורסם במקור ב"אלכסון" – ממש כאן.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | סגור לתגובות על הקול בראש: הבשורה על פי טרנס מקנה

המאמר שאובמה לא יכתוב, וחבל

ברק אובמה באלמנט שלו. הוא ערך את הגיליון האחרון של WIRED, ובטור הפותח התוודה שחווית הצפייה ב"מסע בין כוכבים" בתור ילד השפיעה על תפיסת עולמו. הוא מונה בטור את הפיתוחים הטכנולוגיים של השנים האחרונות וחוזה מה צפוי לנו בעשורים הקרובים. "מעולם לא היה זמן טוב יותר לחיות בו", הוא כותב.

בנוסף, במאמר נלהב ואופטימי שפרסם לאחרונה ב-CNN הוא שוטח את משנתו לגבי חקר החלל ומבטיח שארצות הברית תבצע התקדמות משמעותית ב-20 השנים הקרובות שתבטיח מסעות ממושכים ורציניים לחלל, כולל שליחת אסטרונאוטים למאדים והחזרתם. חלק חשוב מזה, הוא אומר, הוא מה שניקח חזרה לחיים שלנו כאן בכדור הארץ והאופן שבו מסעות המחקר האלה יסייעו לנו כאן.

זה טוב ויפה ומרשים, אבל בשביל באמת להרשים נשיא ארה"ב צריך לכתוב מאמר כזה, שבועות לפני שהוא עוזב את תפקידו. זה ישאיר חותם אמיתי:

בשנים האחרונות הציוויליזציה המערבית הגיעה להישגים מדעיים, חברתיים ורוחניים גדולים. הגענו לחלל, גילינו את סודות הביקוע הגרעיני, אנחנו ממפים את הגנום האנושי ומתקרבים, אולי, ליום שבו מוות יהיה רק אופציה. למרות המלחמות והעוני העולם היום אלים פחות ורעב פחות משהיה, וחופש הדת גדל בצורה ניכרת. ולמרות כל זה, נדמה שעם כל שנה שעוברת אנחנו נהיים מנוכרים לעצמנו, זה לזה ולעולם שבו אנחנו מבלים את חיינו. העולם היחיד שלנו, בינתיים.

הניכור הזה גורם לנו לפנות, יותר מאי פעם, לדת, לעזרתם של פסיכולוגים, מטפלים בצורות טיפול שונות, יוגה, מדיטציה, ספרי עזרה מסוגים שונים. אבל יש דבר מה נוסף שנדמה ששכחנו, או מוטב יותר לומר, השכחנו.

בנעורי בהוואי הייתי נער סקרן וחקרן, כמו נערים רבים. אחד הדברים שסיקרנו אותי היה מריחואנה. לא הבנתי איך צמח שגדל באופן טבעי ויכול להשפיע כל כך לטובה אסור לשימוש. אחר כך התבגרתי, למדתי, והבנתי, או לפחות חשבתי שהבנתי. אבל המחשבה על כך תמיד נשארה בראשי. ולכן אני שמח שהמדינה שלנו מתקדמת באופן בלתי נמנע, יחד עם שאר העולם, לקראת לגליזציה של הצמח הזה.

אבל זה לא נגמר שם. משחר האנושות, בני האדם מקיימים סימביוזה עם עולם הצומח. גילינו שחלק מהצמחים טובים למאכל, חלקם מתאימים לבנייה ולשימושים פרקטיים, וחלקם טובים לרפואה. היום אנחנו נוטים לשכוח את זה, כי כשאנחנו חושבים על פרמקולוגיה עולה לנו בראש תמונה של חדרים סטריליים ואנשים בחלוקים לבנים וכפפות, אבל הבסיס של כל העניין הזה הוא צמחים. בעולם העתיק, ובחלקים מסוימים של העולם גם כיום (כולל בארה"ב בקרב קהילות ילידיות), תרכובות מסוימות שעשויות מצמחים שונים משמשות לטיפול שאנחנו קוראים לו היום "פסיכיאטרי", אך הוא למעשה רוחני. או שמא, רפואי, תלוי איך מסתכלים על זה. רק אנחנו בעולם המערבי דיכאנו את המסורת הזו במאות השנים האחרונות. אבל זה לא יכול להימשך לעד. מוסדות הכח, ואני ביניהם, לא יכולים להמשיך לקחת מאנשים כלי חשוב ולגיטימי ולרדוף את כל מי שמשתמש בו כפושע.

שימו לב איך ההגדרות של "סמים קלים", "סמים קשים", ו"תרופות מרשם" משתנות לאורך השנים. דברים שהיו פעם לא חוקיים, אפשר להשיג היום מאחורי הדלפק. ודברים שהיום נראים לנו מסוכנים ובלתי סבירים, היו פעם תרופת סבתא.

היום ישנם סוגים רבים של סמים בעולם. רבים מספור. את חלקם אפשר לרכוש בבית המרקחת הקרוב למקום מגוריכם, ואת חלקם אפשר לקנות ברחוב. אפשר להתמכר לאלה כמו גם לאלה. אם לוקחים כמות גדולה מהמומלץ, אלה כמו גם אלה עלולים לגרום לנזק. ההבדל הוא שעל הסמים החוקיים יש לנו פיקוח, ואנחנו מנסים לעזור לאנשים להשתמש בהם כראוי בצורה שתעזור להם. לא כך עם הסמים שאנשים רוכשים ברחוב. מכיוון שאנחנו, כחברה, כל כך חוששים מהחופש שאנשים נוטלים לעצמם עם סמים, ובגלל הסטיגמות הרבות שהדבקנו להם, המחשבה שגם הסמים הללו צריכים לבוא עם הוראות מוסמכות ותאריך תפוגה נראית לנו בלתי מתקבלת על הדעת. אבל למה, בעצם? מה כל כך מפחיד אותנו באדם בוגר שמחליט בסוף השבוע לקחת מנת LSD כדי להתחבר טוב יותר לעצמו ולסוגיות שמעסיקות אותו? למה אנחנו מתנגדים לזוג שלוקח MDMA כדי לשפר את האינטימיות והזוגיות? למה DMT לא יכול להיות כלי עזר לפילוסופים, אבל מדיטציה כן?

המדינה, כפי שאני מבין את זה היום, לא יכולה, ולא צריכה, למנוע מאינדיבידואלים לעשות מה שמיטיב עימם, כל עוד הם לא פוגעים באחרים. ואני לא מדבר רק על העונג והשעשוע שאנשים מוצאים בחומרים שונים, גם כאמצעי ל"בריחה מהמציאות". גם את זה, כשנעשה באופן לא פוגעני או מסוכן, צריך לאפשר, אבל לדברים הללו יכולה להיות השפעה חיובית גם על החיים היומיומיים.

אינספור מחקרים מעשרות השנים האחרונות מצביעים על היתרונות הרבים שבשימוש מדוד ואחראי בסמים שונים. בנוסף, ברור היום שהסמים ההרסניים ביותר והקטלניים ביותר הם דווקא אלכוהול ותרופות מרשם. מספר מדינות, כמו פורטוגל, ביטלו את הסנקציות החוקיות על שימוש בכל סם שהוא, ומדווחות על ירידה בשימוש בהם ובנזקים שנגרמים מהם. תרבויות שונות ברחבי העולם מקיימות עדיין חברות שבהן לשמאן יש תפקיד מרכזי בבריאות הנפשית של חברי הקהילה, והוא משתמש לא פעם בחומרים טבעיים כדי לדאוג לכך. חומרים שאנו מחשיבים כבלתי חוקיים. אנחנו צריכים לעזור, לא לרדוף. לתקן, לא לדכא.

כמובן, זה לא יכול להתבצע בחלל ריק. אי אפשר פשוט לקום מחר בבוקר ולומר לכולם: הכל חופשי. צריך לתכנן את זה בקפידה, ללמוד את האפשרויות השונות שניצבות בפנינו. צריך להבין איך לעזור למכורים, ואיך לחנך לשימוש מיטבי. אני מאמין שבסופו של דבר זה יועיל לחברה שלנו, ולנו כבני אדם אינדיבידואלים. על כן, זה יטיב גם עם כדור הארץ.

אם יש דבר אחד שאני רוצה להשאיר אחרי, זה שבני אדם יהיו כנים עם עצמם ויוכלו לראות את העולם ואת השכנים שלהם באור חדש, ללא משוא פנים, ללא דעות קדומות ופחדים לא מבוססים. כמובן, חומרים פסיכואקטיביים הם לא הפתרון. אבל הם עוד כלי שיש להכיר בקיומו ולא לפחד ממנו. ובעיקר, לא להפחיד.

אני מתכוון לקדם בזמן שעוד נותר לי בתפקיד מדיניות סמים חדשה ופתוחה יותר, ומעודד אתכם להאמין שיש דרך אחרת, טובה יותר, להביט בכל הנושא הזה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | סגור לתגובות על המאמר שאובמה לא יכתוב, וחבל

התרבות והאינדיבידואל: מאמרו האחרון של אלדוס האקסלי

האמירה "אני קורא פלייבוי בשביל הכתבות" שחוקה יותר מהמגזין עצמו, אבל מי שקנה את גיליון נובמבר 1963 היה יכול לומר את זה בלי להניד עפעף. מספר ימים לפני מותו של אלדוס האקסלי, התפרסם במגזין מאמר פרי עטו. אחרי עשרות רומנים, קבצי סיפורים, ספרי שירה ומאמרים על עריצות המדינה והתרבות, היחסים בין האדם לסביבתו, על שפה, פסיכולוגיה ומיסטיקה, מה נותר להאקסלי – החוזה, הפילוסוף, אבי הפסיכדליה המודרנית, הגוסס מסרטן – לומר? אם לשפוט על פי המאמר הזה, שנקרא "התרבות והאינדיבידואל" ושפורסם במגזין תחת הכותרת "חזיון נבואי של פילוסוף" – הכל. זהו המאמר המקיף ביותר של האקסלי, מבחינה זו שהוא מכיל את כל משנתו הפילוסופית והתרבותית; וגם התמציתי ביותר, מבחינה זו שהוא מפתח את הרעיונות המרכזיים של חיבוריו המפורסמים (בהם דלתות התודעה ועולם חדש מופלא) בלא יותר משלושת אלפים מילים. סוציולוגיה, ביולוגיה, דת; נצרות, בודהיזם, פסיכדליה; בלייק, שייקספיר, וורדסוורת', ג'יימס – הכל כאן, מסודר ומאורגן כצוואתו של אחד מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, ובכלל.
לפניכם המאמר השלם, בתרגומי.

מערכת היחסים בין התרבות והאינדיבידואל הייתה תמיד, ועודנה, אמביוולנטית ביותר. אנחנו גם הנהנים מהתרבות שלנו וגם הקרבנות שלה, בו בזמן. ללא תרבות, וללא התנאי המוקדם של כל תרבות – שפה, האדם הוא לא יותר מאשר מין נוסף של בבון. אנחנו חבים את האנושיות שלנו לשפה ולתרבות. ו"איזו מלאכת-מחשבת הוא האדם", אומר המלט. "מה אציל הוא בתבונתו! מה עצום עד אין-קץ בכשרונו! … במעשיו – מה ידמה למלאכי עליון! בחכמתו – מה ישווה לאלוהים!" (1). אך אבוי, בהפוגות שבין היותו אציל, חכם ואינסופי בכוח,
"האדם,
גבה-לב, עוטה מעיל-אדנות קצר
וקצר-ימים, נבער מדעת מה
טיבו גם בעמדו אל מול מראה –
הוא מתהולל כקוף בחמת-זעם
לעיני יושבי-מרום, עד שהמלאכים
נותנים קולם בבכי". (2)

גאון וקוף זועם, מבצע תעלולים נהדרים ובעל תבונה כמו-אלוהית – בכל התפקידים הללו האינדיבידואל הוא התוצר של שפה ותרבות. השפה והתרבות, בפעולתן על 12 או 13 מיליארד הנוירונים של המוח האנושי, העניקו לנו חוק, מדע, אתיקה ופילוסופיה ואיפשרו את כל הישגי הכשרון והקדושה. הן גם העניקו לנו פנאטיות, דעה קדומה ויהירות דוגמטית; עבודת אלילים לאומנית ורצח המונים בשם אלוהים; תעמולה שמשלהבת את ההמונים ושקר מאורגן. וגם, לצד מלח הארץ, הן העניקו לנו, דור אחרי דור, מיליונים על מיליונים של קונפורמיסטים מהופנטים, קרבנות מראש של שליטים תאבי-כוח שהם בעצמם הקרבנות של כל מה שחסר הגיון ובלתי אנושי במסורת התרבותית שלהם.

הודות לשפה ולתרבות, ההתנהגות האנושית אינטליגנטית, מקורית, יצירתית וגמישה יותר לאין שיעור מהתנהגותם של בעלי חיים, שמוחותיהם קטנים מדי כדי להכיל את מספר הנוירונים הנחוץ להמצאה של שפה ולהעברת הידע הנצבר. אולם, שוב הודות לשפה ותרבות, בני אדם מתנהגים לעתים קרובות בטיפשות, בחוסר קשר למציאות ובצורה לא ראויה לחלוטין, באופן שבעלי חיים לא מסוגלים.

בין אם נולדנו באיי טרובריאנד או בבוסטון, בין אם אנו סיציליאנים קתולים או בודהיסטים יפנים, כל אחד מאיתנו נולד לתוך תרבות כלשהי ומעביר את חייו בגבולותיה. בין כל תודעה אנושית לשאר העולם נמצאת גדר בלתי נראית, רשת של תבניות חשיבה והרגשה מסורתיות, של מושגים מיד שניה שהפכו לאקסיומות, של סיסמאות עתיקות שזוכות להערצה כהתגלויות אלוהיות. מה שאנחנו רואים דרך הרשת הזו הוא כמובן לעולם לא "הדבר כשלעצמו" הבלתי נודע. הוא גם בדרך כלל לא הדבר כפי שהוא נקלט בחושינו וכפי שהאורגניזם שלנו מגיב לו בספונטניות. מה שאנחנו בדרך כלל קולטים ומגיבים לו הוא תערובת משונה של חוויות מיידיות עם סמליות מותנית תרבות, של רשמים חושיים עם דעות קדומות על טבעם של הדברים. ומרבית האנשים חשים שהאלמנטים הסמליים בקוקטייל המודעוּת הזה חשובים יותר מהאלמנטים שהחוויה המיידית תורמת. כך, באופן בלתי נמנע, עבור אלה שמקבלים את התרבות שלהם באופן טוטאלי וללא ביקורת, מילים בשפה המוכרת לא מייצגות דברים (גם אם בחוסר דיוק). להיפך, דברים מייצגים מילים מוכרות. כל ארוע שקורה בחייהם מסווג מייד ובאופן אוטומטי כעוד הדגמה מוחשית של אחת מההפשטות המילוליות, המקודשות על ידי התרבות, שהוכנסו להם לראש בילדות באמצעות התניות.

ברור מאליו שרבים מהרעיונות שמועברים אלינו על ידי משדרי התרבות הם הגיוניים ומציאותיים בהחלט (אם הם לא היו, המין האנושי כבר היה נכחד). אולם, לצד המושגים השימושיים הללו, כל תרבות מעבירה מלאי של רעיונות לא מציאותיים, שחלקם מעולם לא היו הגיוניים. לאחדים מהם ייתכן שהיה פעם ערך הישרדותי, אבל הם הפכו לבלתי רלוונטיים לחלוטין, עם הנסיבות המשתנות של מהלך ההיסטוריה. מכיוון שבני אדם מגיבים לסמלים באותה מיידיות וחד-משמעיות שבה הם מגיבים לגירויים של חוויה בלתי מתווכת, ומכיוון שרובם מאמינים בתמימות שמילים שקודשו על ידי התרבות הן אמיתיות כמו, או אפילו יותר מהתפישות שלהם את הדברים עצמם, הרעיונות המיושנים או המגוחכים מיסודם הללו עושים נזק עצום. הודות לרעיונות המציאותיים שהתרבות העבירה, האנושות שרדה, ובתחומים מסוימים אף מתקדמת. אבל הודות לשטויות ההרסניות שמוכנסות לראש של כל אחד במהלך התירבות שלו, האנושות – למרות שהיא שורדת ומתקדמת – תמיד הייתה בצרות. היסטוריה היא, בין היתר, התיעוד של התעלולים המדהימים והשטניים לרוב שהאנושות טרופת התרבות מעוללת לעצמה. והמשחק המתועב נמשך.

מה יכול האינדיבידואל לעשות, ומה הוא צריך לעשות, כדי לשפר את יחסיו הדו-משמעיים עד כדי אירוניה עם התרבות שבה הוא מוטבע? איך הוא יכול להמשיך ליהנות מהתרבות בלי להיטמטם או להתמסטל באופן חסר מעצורים מהרעלים שלה? איך הוא יכול להיות מתורבת באופן מודע, תוך דחייה של מה שמטופש או ממש מרושע בהתניה שלו והאחזות במה שמהווה התנהגות הומנית ואינטליגנטית?

היחידים שיכולים להבחין בתרבות שאותה אנחנו מקבלים, קל וחומר לבצע בה שינויים, הם אנשים שראו דרכה – אנשים שפערו חורים במכלאת הסמלים המילוליים, וכך יכולים להביט בעולם, ולהשתקף בעצמם, באופן חדש ויחסית ללא משוא פנים. אנשים כאלה לא פשוט נולדים; הם צריכים להפוך לכאלה. אבל איך?

בשדה החינוך הפורמלי, מה שפוער החורים לעתיד צריך זה ידע. ידע של ההיסטוריה של התרבויות, בעבר ובהווה, על כל המגוון הנהדר שלהן, וידע אודות טבעה של השפה ומגבלותיה, שימושיה ושימושיה לרעה. אדם שיודע שהיו תרבויות רבות, ושכל תרבות טוענת שהיא הטובה והנכונה מכולן, יתקשה לקחת ברצינות את ההתפארות והדוגמטיות של המסורת שלו עצמו. גם אדם שיודע כיצד סמלים קשורים לחוויה ושמתרגל את השליטה העצמית הלשונית שלימדו מליצי היושר של הסמנטיקה הכללית, לא צפוי לקחת ברצינות יתרה את השטויות המגוחכות או המסוכנות שבכל תרבות נחשבות כפילוסופיה, כחכמה מעשית וכטיעונים פוליטיים. סוג זה של חינוך אינטלקטואלי כהכנה לפעירת חורים הוא בהחלט בעל ערך, אבל עדיין בלתי מספיק לחלוטין. לאימון ברמה המילולית יש להוסיף אימון בחוויה בלתי מילולית. אנחנו חייבים ללמוד איך להיות שקטים מנטלית. אנחנו חייבים לטפח את אמנות הקליטה הטהורה.

להיות במצב של קליטה ושקט – זה נראה כל כך פשוט וילדותי! אולם, כפי שבמהרה נגלה, זה בעצם כל כך מסובך! היקום שבו בני אדם מעבירים את חייהם הוא הבריאה של מה שהפילוסופיה ההודית מכנה Nama-Rupa, שם וצורה. המציאות היא רצף, דבר מה מיסתורי עד בלי די ואינסופי, שהאספקט החיצוני שלו הוא מה שאנחנו מכנים חומר ושהפנימיות שלו היא מה שאנחנו מכנים נפש. שפה היא כלי להסרת המיסתורין מהמציאות ולהפיכתה למובנת ואפשרית למניפולציה. האדם המתורבת שובר את הרצף, מדביק תוויות לכמה מהפרגמנטים, מקרין את התוויות לעולם החיצון וכך יוצר לעצמו יקום אנושי מדי של אובייקטים נפרדים, כל אחד מהם גילום של שם, הדגמה מסוימת של הפשטה מסורתית כלשהי. מה שאנחנו תופסים לובש את הצורה של השבכה הרעיונית שדרכה הוא מסונן. מצב של קליטה טהורה הוא דבר מסובך, מכיוון שהתודעה הנורמלית של האדם היא תמיד מותנית תרבות. ועם זאת, כפי שציין וויליאם ג'יימס לפני שנים רבות, התודעה הנורמלית שבהקיץ "אינה אלא טיפוס מיוחד של תודעה, ומסביב לה נמצאות צורות-תודעה שונות לגמרי, צורות שבכוח, שרק דוק דק מן הדק מבדיל ביניהן ובינה. יכולים אנו לחיות את כל חיינו ולא להרגיש במציאותן של אלה; ברם, די להשתמש באמצעי-הגירוי הדרוש ומיד הן מופיעות במלוא ישותן, טיפוסים מוגדרים של מנטליות שיש להן מן-הסתם תחומי פעולה והסתגלות. שום השקפה על היקום בשלמותו אינה יכולה להחשב לסופית, אם אינה מביאה בחשבון כלל את צורות-התודעה האחרות הללו". (3)

כמו התרבות שמתנה אותה, התודעה הנורמלית שבהקיץ היא החברה הכי טובה שלנו ואויב מסוכן בו זמנית. היא עוזרת לנו לשרוד ולהתקדם, אך באותו הזמן היא מונעת מאיתנו מלהוציא אל הפועל חלק מהפוטנציאל יקר הערך ביותר שלנו, ולעתים מכניסה אותנו לכל מני צרות. כדי לממש את הפוטנציאל האנושי שלו, האדם, האדם הגאה, שמבצע תעלולים נהדרים, חייב ללמוד לא להפריע לעצמו. רק אז ליכולות האינסופיות שלו ולתפישות השמימיות שלו יש סיכוי להגיע לפני השטח. במילותיו של בלייק, עלינו "לנקות את דלתות התפיסה"; שכן כאשר דלתות התפיסה נקיות, "הכל נגלה לפני האדם כפי שהוא – אינסופי" (4). עבור התודעה הנורמלית שבהקיץ, דברים הם הגילומים הבודדים והסופיים בהחלט של תוויות מילוליות. איך אפשר לשבור את ההרגל האוטומטי שלנו לכפות על החוויה המיידית את הדעות הקדומות שלנו ואת הזיכרון של מילים שהתרבות קידשה? תשובה: על ידי תרגול של קליטה טהורה ושתיקה מנטלית. זה ינקה את דלתות התפיסה, ותוך כדי יאפשר לצורות תודעה נוספות להתהוות – תודעה אסתטית, תודעה חזיונית ותודעה מיסטית. הודות לתרבות אנחנו היורשים של אוסף עצום של ידע, של אוצר של שיטות לוגיות ומדעיות שלא יסולא בפז ושל אלפים על גבי אלפים של פיסות מידע טכנולוגי וארגוני. אבל הגוף-נפש האנושי כולל מקורות נוספים של מידע ומשתמש בסוגים נוספים של לוגיקה, ויש לו חכמה פנימית עצמאית מההתניה התרבותית.

וורדסוורת' כותב ש"האינטלקט המתערב (החלק בשכל שלנו שמשתמש בשפה כדי להוציא את המיסתורין מהמציאות, א"ה) / את צורתם היפה של הדברים מעוות / הניתוח הצליח, החולה מת" (5). מיותר לומר שאנחנו לא יכולים להסתדר ללא האינטלקט המתערב. חשיבה קונספטואלית רעיונית היא דבר חיוני. אולם, גם כשמשתמשים בהם היטב, רעיונות מילוליים מעוותים את "צורתם היפה של הדברים". וכשמשתמשים בהם בצורה לא נכונה (כפי שקורה לעתים קרובות) הם מעוותים את החיים שלנו על ידי רציונליזציה של אווילויות עתיקות, רצח המוני, רדיפות וביצוע של כל שאר התעלולים המכוערים כל כך שמביאים את המלאכים לידי דמעות. פסיביות א-מילולית מודעת היא הנוגדן לפעילות מילולית בלתי מודעת וגם כלי לתיקון פעילות מילולית מודעת. רעיונות מילוליים בנוגע לחוויה צריכים לבוא יחד עם הכרה אישית ישירה ובלתי אמצעית של ארועים כפי שהם מציגים את עצמם בפנינו.

זה אותו סיפור ישן נושן על האות והנפש. האות היא הכרחית, אבל לעולם אסור לקחת אותה יותר מדי ברצינות, שכן בנפרד מהנפש היא מגבילה ולבסוף הורגת. באשר לנפש, "היא נושבת היכן שהיא רוצה" (6), ואם לא נקרא את המפות התרבותיות הטובות ביותר, הרוחות עלולות להעיף אותנו מהמסלול ולטרוף את ספינתנו. כיום, רובנו נהנים מהרע שבשני העולמות. בעודנו מתעלמים מהרוחות הנושבות של הנפש ונסמכים על מפות תרבותיות שעלולות להיות לא מדויקות כבר מאות שנים, אנחנו שטים קדימה במהירות מירבית תחת לחץ הקיטור של הביטחון העצמי המופרז שלנו. הכרטיסים שמכרנו לעצמנו מבטיחים לנו שהיעד שאליו אנחנו מפליגים הוא נמל כלשהו באיי המבורכים. אך למעשה, בדרך כלל מתברר שהיעד הוא אי השדים. חינוך עצמי במישור הא-מילולי הוא עתיק כמו הציוויליזציה. "הרפו ודעו, כי אנכי אלוהים" (7) – עבור בעלי החזון והמיסטיקנים בכל תקופה ובכל מקום, זה היה הדיבר הראשון והגדול ביותר. משוררים מאזינים למוזה שלהם כמו שבעלי החזון והמיסטיקנים ממתינים להשראה במצב של פסיביות מודעת, של ריקנות דינמית. במסורת המערבית המצב הזה מכונה Prayer of simple regard. בקצה השני של העולם הוא מתואר במונחים יותר פסיכולוגיים מתאיסטיים. בשתיקה מנטלית אנחנו "מביטים לתוך טבע-העצמי שלנו", אנחנו "אוחזים באי-המחשבה שנמצאת במחשבה". אנחנו "הופכים למה שלמעשה תמיד היינו". באמצעות פעילות מודעת אנחנו יכולים לרכוש ידע אנליטי שימושי על העולם, ידע שאותו אפשר לתקשר באמצעות סמלים מילוליים. במצב של פסיביות מודעת אנחנו מאפשרים לצורות תודעה שונות מהתודעה התועלתנית של חיי הערות הנורמליים להתהוות. ידע אנליטי שימושי על העולם מוחלף בסוג כלשהו של היכרות מוארת רוחנית עם העולם, אם כי בלתי נחוצה מבחינה ביולוגית. למשל, אפשר להגיע להיכרות אסתטית ישירה של העולם כיופי. או שאפשר להגיע להיכרות ישירה עם המוזרות הפנימית של הקיום, עם חוסר הסבירות המטורפת שלו. ולבסוף, אפשר להגיע להיכרות ישירה עם האחדות של העולם. אין שום אפשרות להביע כראוי במילים את החוויה המיסטית המיידית הזו של להיות אחד עם האחדות היסודית שמתגלמת בגיוון האינסופי של הדברים והתודעות. כמו חוויה חזיונית, ניתן לדבר על החוויה של המיסטי רק מבחוץ. סמלים מילוליים לעולם לא יכולים לבטא את הפנימיות שלה.

אמנים, חוזים ומיסטיקנים מכינים את עצמם לחוויה המיידית של העולם כיופי, כמיסתורין וכאחדות, דרך שתיקה מנטלית ותרגול של פסיביות מודעת. אבל שתיקה ופסיביות מודעת אינן הדרכים היחידות שמובילות החוצה מהיקום הכה אנושי שנוצר על ידי התודעה הנורמלית והמותנית תרבותית. ב-Expostulation and Reply, החבר הלמדני של וורדסוורת', מת'יו, נוזף במשורר מכיוון ש
"על אמא אדמה אתה כך מתבונן
בארשת של מין שעמום
כאילו עבורה רק אתה הוא הבן
ולפניך לא היה כאן מאום".

מנקודת המבט של התודעה הנורמלית, מדובר בעבריינות אינטלקטואלית לכל דבר ועניין. אבל זה מה שהאמן, החוזה והמיסטיקן חייבים לעשות, ולמעשה תמיד עשו. "הבט באדם, בנוף, בכל דבר שהוא, כאילו אתה רואה אותו בפעם הראשונה". זהו אחד התרגילים במודעות מיידית ובלתי מילולית שכתובים בטקסטים העתיקים של בודהיזם טנטרי. אמנים, חוזים ומיסטיקנים מסרבים להשתעבד להרגלים מותני התרבות של רגש, מחשבה ופעולה שאליהם החברה שלהם מתייחסת כנכונים וטבעיים. ברצותם, הם נמנעים במכוון מלהקרין על המציאות את תבניות המילים הללו, שנעשו מקודשות, שכל המוחות האנושיים מלאים בהן. הם יודעים היטב, כמו כולם, שתרבות והשפה שבה כל התרבויות נטועות, נחוצות לגמרי ושבלעדיהן האינדיבידואל לא יהיה אנושי. אבל הם יודעים בבהירות רבה יותר משאר המין האנושי שכדי להיות אנושי לגמרי, על האינדיבידואל ללמוד לבצע דה-התניה לעצמו; עליו להיות יכול לפעור חורים בגדר של הסמלים המילוליים שכולאת אותו בפנים.

בכל הקשור לחקר העולם העצום והמיסתורי של היכולות האנושיות, האמנים הגדולים, החוזים והמיסטיקנים היו תמיד חלוצים פורצי דרך. אבל גם אחרים יכולים ללכת אחריהם למקומות שבהם הם היו. בפוטנציה, כולנו "בעלי כשרון אין-קץ וחכמים כמו אלוהים". מצבי תודעה שונים מתודעה נורמלית נמצאים בהישג יד של כל מי שיודע איך להפעיל את הגירויים הדרושים. היקום שבו האדם חי יכול להפוך לבריאה חדשה. כל שעלינו לעשות הוא לפעור חור בגדר ולהביט סביב בעזרת מה שהפילוסוף פלוטינוס מתאר כ"סוג האחר של הראיה, שלכולם יש אבל רק מעטים משתמשים בו".

במערכות החינוך של ימינו, אין מספיק הדרכה איכותית במישור הא-מילולי. יתר על כן, המטרה של ההדרכה הזו, שהיא פשוט לעזור לאדם להיות יותר "חכם כמו אלוהים", אינה מוצהרת בבירור ואינה מפותחת באופן קונסיסטנטי. אנחנו יכולים וצריכים להציג ביצועים טובים יותר בשדה החשוב הזה. החוכמה הפרקטית של ציוויליזציות קדומות, כמו גם הממצאים של הנפשות ההרפתקניות במסורת שלנו עצמנו ובתקופתנו אנו, זמינים בהחלט. בעזרתם ניתן להרכיב תוכנית לימודים ומתודולוגיה להכשרה א-מילולית, ללא קושי מיוחד. למרבה הצער, לרוב האנשים בשלטון יש אינטרס לתחזק גדרות תרבותיות. מבחינתם, פעירת חורים הוא דבר חתרני ו"הסוג האחר של הראיה" של פלוטינוס הוא סימפטום למחלת נפש. אם יהיה אפשר להוציא אל הפועל מערכת חינוך א-מילולית אפקטיבית, האם הרשויות יאפשרו להמונים להירשם אליה? זו שאלה.

מהעולם הא-מילולי של תודעה בלתי מזוהמת תרבותית אנחנו עוברים לעולם התת-מילולי של פיזיולוגיה וביוכימיה. האדם הוא מצב רוח ותוצר של התניה תרבותית; ובראש ובראשונה, הוא גם מערכת ביוכימית מורכבת ועדינה ביותר, שהפנימיות שלה, כשהמערכת עוברת מאיזון אחד לאחר, משנה את התודעה. מפני שכל אחד מאיתנו הוא מערכת ביוכימית, האוסמן אומר:
"מאלט ממילטון טוב יותר
בהסברת דרכי האל, חבר". (8)

בירה משיגה את נצחונותיה התאולוגים מפני שבמילותיו של וויליאם ג'יימס, "השכרון כוחו גדול לעורר באדם את תפעול ההן". והוא מוסיף ש"גם זה חלק מן הטרגדיה של החיים ומתעלומתם העמוקה, כי כה רבים מאיתנו לא יוכלו לזכות בפירורים ובזהרורים מאותו דבר שתכונת הטוב שבו מתגלית לנו מיד, אלא בשלבים המוקדמים והחולפים של מה שמופיע בסופו כהרעלה כל-כך משפילה". העץ ידוע בפירותיו, והפירות של הישענות יתר על אתנול כמעודד של פונקציית ה"הן" הם בהחלט מרים. לא פחות מרים הם פירות ההישענות על תרופות הרגעה ממכרות, הלוצינוגנים ומרוממי מצב רוח כמו אופיום ונגזרותיו, כגון קוקאין (שבעבר הומלץ בחום על ידי ד"ר פרויד לחבריו ומטופליו), ברביטורטים ואמפתמין. אבל בשנים האחרונות פרמקולוגים הפיקו או סינתזו מספר חומרים שמשפיעים בעוצמה על השכל מבלי לעשות נזק לגוף דרך התמכרות, בין אם בזמן השימוש או לאחר מכן. בעזרת הפסיכדלים החדשים הללו, התודעה הנורמלית של המשתמש עשויה להשתנות בדרכים רבות. זה כאילו שעבור כל אינדיבידואל, העצמי הפנימי שלו מחליט איזו חוויה תהיה המועילה ביותר עבורו. כשהוא מחליט, הוא משתמש בכוחות של הסם לשנות את הנפש כדי לתת לאותו אדם מה שהוא זקוק לו. כך, אם טוב לו לחשוף זכרונות שקבורים עמוק, זכרונות שקבורים עמוק אכן יחשפו. במקרים שבהם אין לזה חשיבות גדולה, משהו אחר יקרה. תודעה נורמלית עשויה להתחלף עם תודעה אסתטית, והעולם יתפס בכל היופי הבלתי יאמן שלו, בכל האינטנסיביות הלוהטת של היש שלו. והתודעה האסתטית עשויה להתפתח לתודעה חזיונית. הודות לסוג נוסף של ראיה, העולם יתגלה כעת לא רק כיפה באופן בלתי נתפס, אלא גם כמיסתורי עד בלי די – כתהום עצומה של אפשרות שמתהווה ללא סוף לכדי צורות חסרות תקדים. תובנות חדשות נכנסות לתוך עולם חדש ומקודש של נתינה, תצורות חדשות של מחשבה ופנטזיה – זרם החידוש מציף את העולם בשטף שכל טיפה שלו מלאה במשמעות. ישנם הסמלים שמשמעותם נמצאת מחוץ להם בעובדות הנתונות של חוויה חזיונית, וישנן העובדות הנתונות הללו שמצביעות על עצמן בלבד. אבל "עצמן בלבד" זה גם "לא פחות מהבסיס האלוהי של כל ההוויה". "דבר מלבד זה" הוא גם באותו הזמן "הככוּת של הכל". וכעת התודעות האסתטית והחזיונית מעמיקות לכדי תודעה מיסטית. העולם נראה עתה כגיוון אינסופי שהוא גם אחידות, והמתבונן חווה את עצמו כאחד עם האחדות האינסופית שבאה לידי ביטוי ונוכחת לגמרי בכל נקודה בחלל, בכל רגע בשטף הכיליון הנצחי וההתחדשות הנצחית. התודעה הנורמלית שלנו, מותנית המילים, יוצרת יקום של הבחנות ברורות, שחור ולבן, זה וההוא, אני ואתה וזה. בתודעה המיסטית של להיות אחד עם האחדות האינסופית ישנו פיוס בין הניגודים, תפיסה של הבלתי מסוים במסוים, התעלות מעבר ליחסי הסובייקט-אובייקט עם דברים ואנשים שחקוקים בנו; ישנה חוויה מיידית של הסולידריות שלנו עם כל ההוויה וסוג של שכנוע מוחלט שלמרות חוסר הבהירות של הגורל, למרות האוילויות האפלות ורוע הלב המכוון שלנו, כן, למרות כל מה שרע בעליל בעולם, הוא גם – בצורה עמוקה, פרדוקסלית ובלתי ניתנת לתיאור – בסדר גמור. עבור התודעה הנורמלית, הביטוי God is Love איננו יותר ממשאלת לב. עבור התודעה המיסטית, מדובר באמת מובנת מאליה.

ההתפתחויות הטכנולוגיות והדמוגרפיות שמשתנות במהירות חסרת תקדים מגבירות בהתמדה את הסכנות שבהן אנו מוקפים, ובאותו הזמן מקטינות בהתמדה את הרלוונטיות של תבניות הרגשות וההתנהגות המסורתיות שהתרבות כופה על האינדיבידואלים – שליטים ונשלטים כאחד. הצורך הדחוף ביותר כיום הוא הכשרה רחבה באמנות הרצויה תמיד של פעירת חורים בגדרות תרבותיות. האם ניתן להאיץ הכשרה שכזו ולעשותה יעילה יותר באמצעות שימוש נבון בפסיכדלים הבלתי מזיקים שקיימים היום? בהסתמך על ניסיון אישי ועדויות שפורסמו, אני מאמין שכן. בפנטזיה האוטופית שלי, "אי", העליתי על הדף השערות בנוגע לדרכים שבהן ניתן להשתמש בחומר דומה לפסילוסיבין על מנת להגביר את החינוך הא-מילולי של מתבגרים, ולהזכיר למבוגרים שהעולם האמיתי שונה מאוד מהיקום המעוות שהם יצרו לעצמם באמצעות הדעות הקדומות מותנות התרבות שלהם. "להשתעשע עם פטריות" – כך סיכם את הנושא מבקר ליצני אחד. אבל מה עדיף: להשתעשע עם פטריות – או לאמץ טמטום כאידיאולוגיה, להשתתף במלחמות בגלל מילים ולסבול את עוולות המחר בשל אמונות השווא של העבר?

איך צריך לקחת את הפסיכדלים? תחת אילו נסיבות ועם אילו הכנה ומעקב? על השאלות הללו יש לענות בצורה אמפירית, על ידי ניסוי רחב היקף. המוח הקולקטיבי של האדם מאוד צמיגי ונוטה לעבור מעמדה אחת לאחרת בחוסר החלטיות של בוץ בשעת השפל. אך בעולם של גידול אוכלוסין נפיץ, התקדמות טכנולוגית מהירה ולאומנות מיליטנטית, הזמן שלנו מוגבל מאוד. אנחנו חייבים לגלות בהקדם מקורות אנרגיה חדשים כדי להתגבר על האינרציה הפסיכולוגית של החברה שלנו, כמו גם ממיסים טובים יותר לרפש הדביק של הלך הרוח האנכרוניסטי שלנו. במישור המילולי – חינוך אודות הטבע, המגבלות, השימוש לטובה והניצול של השפה; במישור הא-מילולי – חינוך בשקט מנטלי וקליטה טהורה; ולבסוף, באמצעות שימוש בפסיכדלים בלתי מזיקים, סדרה של חוויות כימיות משנות חיים או אקסטזות – אלה, כך אני מאמין, יספקו את כל מקורות האנרגיה המנטלית ואת כל הממיסים לרפש הרעיוני שהאינדיבידואל זקוק להם. עם העזרה הזו, הוא יוכל להסתגל לתרבות שלו באופן סלקטיבי, תוך דחייה של הרעות, האווילויות והדברים הטפלים שבה, וקבלה של כל אוצרות הידע, הרציונליות, האנושיות והתבונה המעשית שבה. אם יהיו בנמצא מספיק אנשים כאלה, ואם הם יהיו מספיק איכותיים, הם יוכלו לעבור מקבלה מובהקת של התרבות שלהם לשינוי ותיקון מובהקים. האם מדובר בחלום אוטופי? רק ניסוי יוכל לענות על זה, שכן החלום הוא פרגמטי – אפשר לבחון את ההיפותזות האוטופיות באופן אמפירי. ובתקופה המדכאת הזו, מעט תקווה היא בטח לא אורחת בלתי רצויה.

בונוס: שער גליון נובמבר 1963

1. מתוך: שיקספיר, המלט, מערכה שנייה תמונה שנייה, תרגום: אברהם שלונסקי
2. מתוך: שיקספיר, מידה כנגד מידה, מערכה שנייה תמונה שנייה, תרגום: ט. כרמי
3. מתוך: וויליאם ג'יימס, החוויה הדתית לסוגיה – מחקר בטבע האדם
4. מתוך: וויליאם בלייק, The Marriage of Heaven and Hell
5. מתוך: וויליאם וורדסוורת', The Tables Turned
6. הבשורה על פי יוחנן, פרק ג' פסוק 8
7. תהלים, מ"ו, 11
8. מתוך: A Shropshire Lad (שיר מס' 62: Terence, this is stupid stuff), אלפרד אדוארד האוסמן

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | סגור לתגובות על התרבות והאינדיבידואל: מאמרו האחרון של אלדוס האקסלי