סייברדליה: פסיכדליה כמציאות וירטואלית ולהפך

ב-1977 הציע חוקר המציאות הוירטואלית ואמן המחשבים מירון ו. קרוגר דבר פורץ דרך למדי: סביבה וירטואלית שמגיבה באופן אינטליגנטי להתנהגות אנושית. מבחינתו, המציאות הוירטואלית – מדובר ב-1977, להזכירכם – לא צריכה לחקות את המציאות, אלא יכולה וצריכה להוות פתח ל"new realm of human experience". לדבריו, ה"מציאויות המלאכותיות" הללו לא צריכות לבצע סימולציה של העולם הפיזי שלנו אלא להגדיר יחסים חדשים, מופשטים ובלתי אפשריים, בין סיבה לתוצאה. כלומר, אם להמשיך את קו המחשבה של קרוגר, מציאות וירטואלית יכולה להוות גשר אל מעבר לעולם כפי שהוא נתפס בתודעתנו ובחושינו (באמצעות סיבה-תוצאה, זמן וחלל, בין היתר), אל עבר ממשות בדרגה אחרת, שנמצאת ביחס אחר כלפי הדבר כשלעצמו, אל עבר הדבר שאותו אי אפשר להביע במילים.

מה שקרוגר מציע אפשרי. המציאות הוירטואלית שאינה בגדר חיקוי של המציאות ותו לא קיימת מאז ומעולם. שבטים באמזונס, שמאנים בסיביר, ההודו-אירופאים העתיקים והיוונים של לפני הנצרות – כולם הכירו ונכנסו למציאויות כאלה כבר לפני עשרות אלפי שנים. גם היום, בעולם המודרני, בני אדם מטיילים במציאות וירטואלית ששונה מהעולם המוכר לנו לאין שיעור באופן יזום, ללא צורך בטכנולוגיה דיגיטלית כלל. האמצעי: חומרים משני תודעה, בין אם כאלה שמקורם בצמחים ובין אם כאלה שיוצרו במעבדה.

עידו הרטוגזון מציין במאמרו "הטרנס-אדם הפסיכדלי" ש"החוויה הפסיכדלית מציעה חוויות שיא דרמטיות שמחוץ לגבולות החוויה האנושית הרווחות גם עבור משתמשים חסרי כל הכשרה וידע. מי שעשו שימוש בחומרים הללו דיווחו על חוויות בלתי רגילות של עצימויות חושיות גבוהות יותר, האטה ושינויים בתפיסת הזמן, התגברות על מחסומי זמן וחלל, מחשבה יצירתית יותר ובהירות פנימית יוצאת דופן. חלקם דיווחו גם על התנשאות מעל האגו המצומצם וחוויית טרנס של חיבור למעין רשת תודעה רחבה יותר המקיפה את הכוכב ומחברת אותם עם כל בני האדם ועם מארג החיים כולו". אם המשפט האחרון מהדהד את רשת האינטרנט, זה לא בכדי.

מציאות וירטואלית, מציאות מלאכותית או סייברספייס?

לכל אורך ההיסטוריה בני אדם ניסו ליצור סימולציות של "מציאות" או "ממשות" אשר יגרמו לאדם להיות נוכח בהן כולו, על גופו ונפשו. השפה האנושית עצמה היא מעין "מציאות מדומה" שגורמת למשוחחים להיות בו בזמן גם במציאות אחרת, שהיא מעבר לחלל ולזמן הממשיים שבהם הם נמצאים בזמן השיחה. כך גם התיאטרון ומדיות נוספות של תרבות ובידור שמבקשות לנתק את האדם ולו לרגע מהמציאות שבה הוא חי ולגרום לו לשקוע לחלוטין במציאות חלופית. עוד ב-1938 התייחס אנטונן ארטו לאשליה של התיאטרון כ"מציאות וירטואלית" במילים "la réalité virtuelle", בספרו "The Theater and Its Double".

במונח "מציאות וירטואלית" (Virtual Reality, VR), או מונחים קרובים כגון "סייברספייס" (Cyberspace) ו"מציאות מדומה" (Artificial Reality), נעשה שימוש מזה מספר עשורים. הסביבה הסמנטית שלהם אמנם קרובה, אולם הם עשויים לייצג רעיונות שונים, גם כשנעשה שימוש באותו המונח בדיוק. על פי "האנציקלופדיה של הרעיונות" של גורביץ' וערב, "מציאות וירטואלית היא טכנולוגיה המייצרת באמצעים ממוחשבים סביבות אינטראקטיביות מלאכותיות, הנתפסות לעתים כהיפוכה של המציאות הממשית. הממשק בין המציאות המדומה למציאות המוכרת מן הניסיון הישיר, הופך לסוגיה תיאורטית ופילוסופית". אכן, עצם המושגים "מציאות" ו"וירטואלי" או "מדומה" מזמינים דיון בנוגע לטבע הממשות.

עצם המושג נטבע הרבה לפני השימוש המודרני והטכנולוגי בו. על פי המילון האטימולוגי Online Etymology Dictionary, במונח "Virtual" נעשה שימוש כבר במאה ה-14, ומשמעותו: "דבר מה שמשפיע באמצעות ערכים או יכולות פיזיות, אפקטיבי ביחס לתכונות טבעיות טבועות". מאמצע המאה ה-15 התווספה המשמעות "היות דבר מה במהותו או בכוח, אך לא בפועל או למעשה". עוד טוען המילון שהשימוש במונח כ"לא קיים באמת אך נדמה שקיים מכוח תוכנה" הופיע לראשונה ב-1959.

בשנות החמישים והשישים החלה להתפתח הטכנולוגיה שמאפשרת יישום של המציאות הוירטואלית בסביבה ממוחשבת. ב-1978 יצרו ב-MIT סימולציה של העיירה אספן, קולורדו, שבה יכלו משתמשים להסתובב (במעין גרסה פרימיטיבית של Google Street View), וב-1985 הקים ג'רון לניר, שגם טבע את המונח "Virtual Reality" כמתייחס למה שאנו תופסים היום, את חברת VPL שקידמה רבות את התחום. ביוני 1989 השיקו Autodesk ו-VPL את הטכנולוגיה שאותה כינו "מציאות וירטואלית" ופירסמו אותה כך: "המציאות הוירטואלית משותפת ונוכחת באופן אובייקטיבי כמו העולם הפיזי, בת ייצור כמו עבודת אמנות ובלתי מוגבלת ובלתי מזיקה כמו חלום. כש-VR תהיה נגישה לכולם, בסוף העשור, היא כבר לא תיתפס כמדיום שבו משתמשים בתוך המציאות הפיזית, אלא כמציאות נוספת. VR מגלה יבשת חדשה של רעיונות ואפשרויות". לא מופרך להניח שלאניר הושפע כאן מאלדוס האקסלי, שכתב בחיבורו "עדן ושאול", בהקשר הפסיכדלי: "כמו כדור הארץ שלפני מאה שנה, גם בתפיסה שלנו קיימות עדיין אפריקות אפלות, בורניאו ואגני אמזונס שטרם מופו".

ב-1984 פרסם וויליאם גיבסון ספר מדע בדיוני בשם "Neuromancer" שנחשב כספר שחזה מגמות שונות בעולם הדיגיטלי, וגם טבע את המושג "Cyberspace", כמושג כמעט-מיתי שמעתיק את הרעיונות הדיגיטליים מהעולם הסמנטי של הטכנולוגיה אל זה הרוחני והחזיוני ולמעשה משלב ביניהם:
Cyberspace. A consensual hallucination experienced daily by billions of legitimate operators, in every nation, by children being taught mathematical concepts… A graphic representation of data abstracted from banks of every computer in the human system. Unthinkable complexity. Lines of light ranged in the nonspace of the mind, clusters and constellations of data. Like city lights, receding.

כפי שמתאר זאת פילוסוף האיזוטריה אריק דיוויס בספרו החשוב "TechGnosis", "על ידי כך שרמז שיהיה ניתן לאלף את 'המורכבות הבלתי הגיונית' של הרשתות ובסיסי הנתונים בעולם באמצעות מפה אינטראקטיבית תלת מימדית שיהיה ניתן לקפוץ לתוכה דרך משחק וידאו, לחזון של גיבסון הייתה משמעות, והוא זיקק את התשוקות הגולמיות של כולם, מהאקרים דרך עיתונאים ועד לבוהמיאנים פסיכדליים".

סופרת המדע מרגרט ורטהיים טוענת במאמרה "The Medieval Return of Cyberspace" שעל ידי יצירת מרחב שמציית לחוקים הוירטואליים של המחשבה במקום לחוקים הקונקרטיים של החומר, הסייברספייס מספק מקום שבו הנפש יכולה שוב להיות עצמה: "מוזר ככל שזה יראה עבור טכנולוגיה שקשורה מאוד למאה ה-20, סייברספייס מחזיר את הגלגל ההיסטורי לעמדה כמעט ימי ביניימית".
את העמדה הזו, הקושרת בין עולם הרוח והמיסטיקה כמעט, לסייברספייס, מביעה גם אחת הדמויות בספר אחר של גיבסון, "Count Zero":

"Yes, there’s things out there. Ghosts, voices. Why not? Oceans and mermaids, all that shit, and we had a sea of silicon, see? Sure, it’s just a tailored hallucination we all agree to have, cyberspace, but anybody who jacks in knows, fucking knows, it’s a whole universe”.

בשנות התשעים, יחד עם העלייה בפופולריות של המחשב האישי והאינטרנט, הגיע לשיאו "בום" המציאות הוירטואלית, ששיאו היה המצאת VRML – שפת תכנות תלת מימדית. ה"בום" הזה שכך מעט עם התפוצצות בועת הדוט.קום בתחילת שנות האלפיים, ואילו היום שוב גובר העניין בתחום, כשחברות ענק כמו גוגל ופייסבוק משקיעות בפיתוח ורכישת טכנולוגיות של מציאות וירטואלית ורבודה (טכנולוגיה שמשלבת את המציאות הממשית ואת מה שהמחשב מייצר לכדי ממשק משולב).

פילוסוף הסייברספייס מיכאל היים מגדיר את המציאות הוירטואלית על פי שלושה "i":
Immersion
Interactivity
Information intensity

לדבריו, האימרסיה (שקיעה) של המשתמש מגיעה ממכשיר שמבודד את החושים בצורה מספקת כך שהוא מרגיש שהוא נלקח לעולם אחר; האינטראקטיביות מגיעה מיכולתו של המחשב לשנות את נקודת המבט בסצינה נתונה במהירות שמתאימה לאופן שבו האדם יכול לשנות את מיקומו הפיזי; האינטנסיביות של המידע היא הרעיון שעולם וירטואלי יכול לספק תכונות ייחודיות כמו telepresence (נוכחות מרחוק) וישויות מלאכותיות שמתנהגות באופן אינטליגנטי.

הייחוד של המציאות הוירטואלית הוא האפשרות שהיא נותנת לתקשורת בלתי אוריינית, מה שמקרב אותה אף לצורה של טלפתיה. דוד פסיג מדגים זאת היטב במאמרו מ-1996 "מציאות מדומה בחינוך". לדבריו, המציאות הוירטואלית "מעבירה את ההתבטאות לרמה ויזואלית מתקדמת יותר – לסימולציה בזמן אמת. אנו חיים בסביבה תלת מימדית, אולם על מנת להסביר דבר מה אנו מתרגמים את המידע לסמלים דו מימדיים, כגון טקסט ותמונות, ועל מנת להשתמש במידע זה לשיפור הסביבה אנו מתרגמים אותו למשמעות תלת מימדית. המציאות המדומה מאפשרת האצה ניכרת של תהליך הבנת המסרים על ידי ביטולו של השלב הדו ממדי. בעזרת המציאות המדומה ניתן ליצור כמעט כל תחושה של מציאות אותה בוחר המתכנת ליצור, כאשר כל חפץ ויחסו לחפץ אחר הינו אלמנט המתוכנן על ידו. מבין אלמנטים אלה ניתן למנות: מיקום, צבע, צורה, גודל של סביבה, גמישות קירות, חוקי משיכה, היכולת והתפקודים של חפצים בסביבה. כתוצאה מכך מעניקה המציאות המדומה את התחושה של שהייה בעולם אחר, הנשלט על ידי חוקים נבחרים ומאוכלס על-ידי חפצים ומתיישבים שהם פרי גחמותיו של יוצרם. שפה, כתיבה ומתמטיקה הינן מערכות סמלים אשר מתרגמות רעיונות לרמה תקשורתית מובנת. הן מהוות כלים המאפשרים את קיום המדע – 'כלי חשיבה', על מנת ליצור כלי חשיבה נוספים. מגרעתם העיקרית היא שהינם אבסטרקטיים ותו לא. המציאות המדומה כהרחבה למציאות הקיימת, מציגה פתרון למגבלה זו בעצם היותה כלי חשיבה חדש, אשר באמצעותו אפשר להציג ישירות את אשר אנו חושבים ומדמיינים".

סייברדליה

I like to think (and
the sooner the better!)
of a cybernetic meadow
where mammals and computers
live together in mutually
programming harmony
like pure water
touching clear sky.

I like to think
(right now, please!)
of a cybernetic forest
filled with pines and electronics
where deer stroll peacefully
past computers
as if they were flowers
with spinning blossoms.

I like to think
(it has to be!)
of a cybernetic ecology
where we are free of our labors
and joined back to nature,
returned to our mammal
brothers and sisters,
and all watched over
by machines of loving grace

(Richard Brautigan, 1967)

מי שקורא את ההיסטוריה של המציאות הוירטואלית בעיניים פסיכדליות כבר מבין לאן הרוח נושבת. אבל שם זה לא נגמר. מבט על ההיסטוריה של התפתחות האינטרנט תוקע את היתד עמוק עוד יותר. כידוע, השימוש בחומרים פסיכדליים הוא זרז ל"פתיחה" של הראש לכיווני מחשבה חדשים ומקוריים. ניסויים שונים הצביעו על הפסיכדלים כמעוררי יצירתיות ולא מעט אנשי תרבות וטכנולוגיה הודו ששימוש מסוג זה סייע להם באמנותם ועבודתם. אחד מהם היה מייסד אפל ("Think Different") סטיב ג'ובס, שהודה שלקחת "LSD היה חוויה משמעותית, אחד הדברים הכי חשובים בחיי. LSD מראה לך שיש צד נוסף למטבע, ואי אפשר לזכור את זה כשההשפעה מתפוגגת, אבל יודעים את זה. זה חיזק את התחושה של מה חשוב בעיני – לעשות דברים גדולים ולא כסף".

תרבות הנגד של שנות השישים בארה"ב, שהחלק היצירתי העיקרי שלה התרכז בקליפורניה, הייתה המקור, לצד התעשייה הצבאית האמריקאית, שממנו התפתח עולם האינטרנט והמחשבים האישיים. במקרה או שלא, פאלו אלטו, קליפורניה, היא גם מקום הולדתו של ג'רי גרסיה, מייסד ומנהיג הגרייטפול דד (מהלהקות שהגדירו את מהות התרבות הפסיכדלית של שנות השישים ותרבות הנגד בכלל) וגם מקום הולדתו של ה"סיליקון ואלי" ושל חברות היי-טק מובילות רבות.

מרשל מקלוהן, תיאורטיקן הטכנולוגיה, כתב כבר ב-1968 ש"המחשב הוא ה-LSD של עולם העסקים". אותו מקלוהן העיד ב-1974 לטובת טימותי לירי, בזמן שהאחרון היה בבית הסוהר, במכתב ששלח למייקל הורוביץ, הארכיבאי של לירי. במכתב השווה מקלוהן בין סמים לבין טכנולוגיה, באופן שמהדהד את הגותו ארוכת השנים בנוגע למדיום כהרחבה של התחום האנושי. בין היתר כתב מקלוהן:

"Electric technology, by virtue of its immediate relation to our nervous system, is itself a sort of inner trip, with drugs playing the role of sub-plot or alternative mode. It may well appear a few years hence that the panic about psychedelic drugs relates less to the chemistry than to the hidden terrors which people feel in the presence of electric technology".

בדצמבר 1972 כתב סטיוארט בראנד, מאושיות תרבות הנגד של שנות השישים ומי שבעצמו היווה גשר בין התרבות הפסיכדלית לעולם הטכנולוגי המתפתח (בין היתר פיתח את WELL, אחת הקהילות המרושתות הראשונות, ב-1985, שהיוותה פלטפורמה פורה לדדהדס ולדיונים על פסיכדליה), כתבה למגזין "רולינג סטון" אודות SAIL (המעבדה לאינטליגנציה מלאכותית בסטנפורד), בה ציין שהסטודנטים שעובדים בה הם "Heads (ראשים). מחצית או יותר ממדעי המחשב הם ראשים". "ראשים", כידוע, הוא כינוי להיפים. גם ג'סי ג'רנו מציין בספרו המצוין "Heads: A Biography of Psychedelic America" שהסטודנטים במעבדה החלוצית הזו היו "Heads" שהשתמשו בחומרים פסיכדליים ויצרו פורומים וקבוצות e-mail ברשת של אותה תקופה, ARPANET, בעיקר כדי לדון בגרייטפול דד, בהקלטות שלהם ובתיאומי הסעות להופעות של הלהקה. ברנד הוא גם מי שטבע את המונח "מחשב אישי".

דמות נוספת שהיוותה גשר בין שני העולמות הללו היה ג'ון פרי ברלו. ברלו היה מי שהכיר בין טימותי לירי לגרייטפול דד ב-1967, והיה במשך שנים אחד משני כותבי המילים המרכזיים של הלהקה. ב-1986 הוא הצטרף ל-WELL וב-1990 הקים את ארגון הזכויות הדיגיטליות Electronic Frontier Foundation.

חוליה נוספת שמקשרת בין עולם הפסיכדליה לעולם המחשבים הייתה המצאת מודל ה-Shareware – תוכנה שמוצעת בחינם לתקופת ניסיון. ממציא המודל, בתחילת שנות השמונים, היה בוב וואלאס, העובד התשיעי של מיקרוסופט, שהעיד ש"הקונספט נגלה אלי באופן מסוים בעקבות החוויה הפסיכדלית שלי". לדבריו, "פסיכדלים עוזרים לך באופן כללי ללכת אל מעבר לדרך הרגילה של לעשות דברים, ובאמת פותחים לך את הראש לאפשרויות רבות יותר שאולי נדמות כברורות מאליהן בדיעבד אבל לא היית חושב עליהן לעולם אם היית הולך בדרך הרגילה של לעשות דברים".

הקשר בין העולם הטכנולוגי לתרבות הפסיכדלית לא נגמר בדור ה"בייבי בום". בשנות התשעים, עם הכניסה של המחשבים האישיים לבתים הפרטיים והתפתחות רשת האינטרנט, הקשר הזה התהדק ונעשה ברור עוד יותר. טימותי לירי ראה במחשב האישי "LSD של שנות התשעים" וממשיכיו היו נלהבים לא פחות. ב-1984 החל לצאת לאור המגזין "Mondo 2000", שלפי דיוויס היה "רגל אחת בעידן הדלי ורגל אחת ב'עולם חדש מופלא'". "מונדו 2000" היה חלק מרכזי בהתהוות של תרבות ה"Cyberpunk" ששילבה סמים, האקרים, מציאות וירטואלית ומדע בדיוני לכדי חזון אוטופי של יחסי אדם-טכנולוגיה. את מקומו של "מונדו" ירש מאוחר יותר המגזין המיינסטרימי יותר "Wired", שנטוע גם הוא בתרבות הנגד הקליפורנית.

אבל לא צריך את כל ההיסטוריה המסועפת הזו כדי להוכיח את התזה הפשוטה של הקשר בין פסיכדליה לעולם המחשבים. אפשר פשוט להסתכל על מסך המחשב. שומרי המסך שהיו חלק מהותי ממערכות ההפעלה של "חלונות" בשנות התשעים והאלפיים התאפיינו בצבעוניות ובצורות פרקטליות אינסופיות, ואם לצטט את דבריו של ממציא ה-LSD אלברט הופמן על החוויה הפסיכדלית הראשונה שלו ("דימויים קליידוסקופיים פנטסטיים באו אלי … נפתחים ונסגרים במעגלים וספירלות, מתפוצצים במפלים של צבע") הקשר ברור, ואפשר לדמיין מה עשו המתכנתים שיצרו את שומרי המסך בזמנם הפנוי. גם כשחושבים על משחקי מחשב ותיקים דוגמת "סופר מריו" ואחרים, קשה שלא לשים לב לאלמנטים הפסיכדליים הבולטים, ובראשם – הפטרייה שמריו אוכל ועוזרת לו לגדול ולהתחזק, אשר דומה מבחינה ויזואלית לפטרייה Amanita Muscaria.

גם היום, למרות שהחזון האוטופי של ה"סייברפאנק" או של ריצ'ארד בראוטיגן לא התגשם (לכל הפחות מדובר בנושא שנוי במחלוקת), היחסים בין התרבות הפסיכדלית לעולם הטכנולוגיה נמשכים, ועל כך יעידו אינספור המאמרים המתפרסמים בשנים האחרונות בנוגע לשימוש של עובדי היי-טק, בסיליקון ואלי ובמקומות אחרים, בחומרים משני תודעה, ובעיקר במיקרודוסינג של LSD, כדי לעודד יצירתיות ותפוקה טובה יותר בעבודתם.

מלבד כל האמור לעיל, ישנו קשר מהותי וחזק בין המציאות הוירטואלית בפרט והתפתחותה לבין החוויה והתרבות הפסיכדלית. כך, VPL שכרו את טימותי לירי עבור פרסומת לטכנולוגיה החדשה, ג'רי גרסיה, חבר הגרייטפול דד, אמר לאחר ההתנסות הראשונה שלו במציאות וירטואלית: "הם הוציאו את ה-LSD מחוץ לחוק, מעניין מה הם יעשו עם זה", וה"וול סטריט ג'ורנל" פרסמו כתבת שער עם ג'רון לניר תחת הכותרת "A Kind of Electronic LSD?".

כפי שניכר מהכותרות הללו, באותה תקופה של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, התקשורת האמריקנית החלה להזהיר מפני הסכנות שבשימוש במציאות וירטואלית באופן דומה לפאניקה משימוש בחומרים פסיכדליים. ב-1990 התייחס לכך ג'ון פרי ברלו באופן ישיר, וכתב ש"האנלוגיה הקרובה ביותר למציאות וירטואלית, על פי נסיוני, היא פסיכדליה, ולמעשה הסייברספייס כבר רוחש 'acid heads' […] החוויה הסייברדלית היא לא כמו טריפ, אבל היא קשה לתיאור באופן דומה והיא מעלה כמה שאלות זהות, רובן קשורות למציאות עצמה".

אבל האם באמת מדובר בשתי חוויות זהות? "לא", טוען לניר. "מציאות וירטואלית משפיעה על העולם שבחוץ ולא על העולם שבפנים. מציאות וירטואלית יוצרת רמה חדשה ואובייקטיבית של המציאות. נכנסים אליה במצב תודעה רגיל. יש מעבר ברור. אי אפשר באמת להשתמש בזה לרעה".

לניר אולי ניסה לבדל את הטכנולוגיה הזו מהתרבות והדעות הקדומות שמזוהות עם הפסיכדליה, אבל דברים שאמר חלוץ ה-VRML מארק פשי, שייסד ב-1991 את חברת המציאות הוירטואלית Ono-Sendai, שקרויה על שם חברה דמיונית ברומן "Neuromancer" של וויליאם גיבסון, מציירים תמונה אחרת. ב-1999 אמר בריאיון: "ללא פסיכדלים לא בטוח שהייתי עושה מה שאני עושה עכשיו […] השימוש שלי בפסיכדלים והקריירה האינטלקטואלית שלי התחילו יחד מתישהו בשנה הראשונה או השנייה שלי בקולג'. החוויה הפסיכדלית פתחה אצלי משהו, וזה הביא אותי להתעניין ברעיונות מסוימים ובמחקר מסוים […] פסיכדלים בהחלט מהווים קטליסט לפתרון בעיות. הדוגמה הכי ברורה היא פרוטוקולי הסייברספייס שנכנסנו לי לראש […] הבנתי את התמונה הגדולה […] לקח לי שלוש שנים לעבוד על הפרטים, ומתוך הפרטים הללו הגיעה VRML ודברים שבטח תראו עוד כמה שנים. אז במקרה הזה זה היה ישיר מאוד. עשיתי הרבה מחקר על האתיקה וההשפעות של סביבות וירטואליות. גם זה היה בהשפעה ישירה של חוויה פסיכדלית. זה רגע של בהירות". בתשובה לשאלה תחת איזה חומר ספציפי עבד פשי, הוא אמר: "כמעט רק LSD. היו גם פטריות בהתחלה, אבל אני חושב שבאותה תקופה זה היה לגמרי LSD".

הייצוג התרבותי הבולט ביותר לקשר בין סמים למציאות וירטואלית הוא הסרט "מטריקס" מ-1999, שהביא את ה"סייברפאנק" של וויליאם גיבסון ו"מונדו 2000" למיינסטרים. בסצינת מפתח בסרט פוגש ניאו, הגיבור, את מורפיאוס, אשר מציע לו גלולה שתגלה לו את העולם כפי שהוא באמת ותחשוף אותו למטריקס. "אתה יודע על מה אני מדבר? על המטריקס. אתה רוצה לדעת מה זה? המטריקס בכל מקום", מספר לו מורפיאוס, "זהו העולם שמכסה את עיניך כדי להסתיר ממך את האמת. כמו כולם, נולדת קשור, נולדת לתוך כלא שאתה לא יכול להריח, לטעום או להרגיש".

בכך מביא מורפיאוס אל קדמת הבמה את העיסוק האונטולוגי בטיב הממשות, ומהדהד פילוסופים רבים מאפלטון ועד קאנט, וגם את החוויה הפסיכדלית, ש"מגלה" שהעולם כפי שאנו חווים אותו איננו מה שהוא באמת. אלדוס האקסלי מסביר ב"דלתות התודעה" ש"עניינו של החלק החייתי שבנו הוא לשרוד בכל מחיר. על מנת לאפשר שרידה ביולוגית הכרח הוא שהתודעה הגדולה תעבור דרך השסתום המפחית של המוח ומערכת העצבים. מה שיוצא מהצד השני הוא זרזיף עלוב של תודעה מהסוג שיסייע לנו להישאר בחיים על פני הפלנטה המסוימת הזאת […] נראה כי אנשים מסוימים נולדים עם משהו דמוי מעקף, המערים על השסתום המפחית. אחרים עשויים להשיג מעקפים באופן זמני, בצורה ספונטנית או בזכות תרגילים רוחניים מכוונים, או דרך היפנוזה, או באמצעות סמים".

אחר כך אומר מורפיאוס: "למרבה הצער אי אפשר להסביר לאף אחד מה זה המטריקס, עליך לראות בעצמך". או אז מציע מורפיאוס לניאו גלולה כחולה וגלולה אדומה: "אם תיקח את האדומה תישאר בארץ הפלאות, ואראה לך עד לאיזה עומק מגיעה מחילת הארנב. זכור, כל מה שאני מציע לך זו האמת, לא יותר". ואכן, לאחר שניאו לוקח את הגלולה האדומה הוא נכנס למציאות שונה לגמרי, ויוצא מתוך המטריקס.

פסיכדליה כמציאות וירטואלית

באפריל 1999 נתן טרנס מקנה הרצאה בסיאטל, וושינגטון, תחת הכותרת "Psychedelics in the Age of Intelligent Machines". מקנה היה מרצה מבוקש וסופר מצליח בקרב חובבי טכנולוגיה ופסיכדליה בשנות התשעים, ורעיונותיו היו רדיקליים מאוד והושפעו בין היתר ממרשל מקלוהן, טימותי לירי וקארל יונג. הוא עודד באופן ברור ונחרץ את השימוש בחומרים פסיכדליים והיה נלהב מהפוטנציאל של הטכנולוגיות החדשות של שנות התשעים. בפתח ההרצאה הזו, שהוקלטה והופצה באינטרנט כמו אינספור הרצאות אחרות שלו, העלה מקנה את השאלה: "איך אפשר לבנות גשרים אינטלקטואליים בין שני הנושאים הללו שנראים שונים מאוד?". הגשר הראשון שמקנה מציב הוא "הרחבת התודעה". לדבריו, "לפני שפסיכדלים נקראו 'פסיכדלים' הם נקראו 'סמים מרחיבי תודעה'. זו הגדרה פנומנולוגית טובה למה שהם עושים. ובהחלט, הטכנולוגיה של קיברנטיקה היא טכנולוגיה מרחיבת תודעה". מקנה ממשיך ומשווה בין סמים למחשבים כשהוא אומר ש"גם מחשבים וגם סמים הם מה שאני מכנה חומר שמסודר על פי פעולתו, וככל שנפתח יכולות ננוטכנולוגיות במאה הבאה, יהיה יותר ויותר ברור שההבדל בין סמים ומכונות הוא פשוט שהמכונות גדולות מדי מכדי לבלוע אותן, ומיטב אנשינו עובדים על זה".

אם כן, "הרחבת התודעה" היא גשר אחד בין החוויה הפסיכדלית למציאות וירטואלית. את הגשר הזה ניתן להרחיב ולהראות עד כמה שתי החוויות הללו דומות. מדובר ברמה אחרת של הממשות, כזו שמראה לאדם (או ל"משתמש", אם לנקוט בלשון שמתאימה גם לסמים וגם לעולם המחשבים) שהממשות שאותה הוא חווה ביום יום אינה חזות הכל. הממשות שמאחורי המסך, שנפתח עם הפסיכדלים, מהווה פתח ל"new realm of human experience", כפי שהגדיר זאת קרוגר במאמרו פורץ הדרך ההוא. מכיוון שהמרחב והזמן אינם משחקים עוד תפקיד, החוויה הפסיכדלית יכולה ליפול תחת ההגדרה של קרוגר ל"מציאות מלאכותית שמגדירה יחסים חדשים, מופשטים ובלתי אפשריים בין סיבה לתוצאה". החוויה הזו תואמת גם לפרסומת של VPL למציאות הוירטואלית ש"כבר לא תיתפס כמדיום שבו משתמשים בתוך המציאות הפיזית, אלא כמציאות נוספת". אם מחליפים את המילים "מציאות וירטואלית" ב"החוויה הפסיכדלית", לא הרבה משתנה.

גם הגדרתו של היים למציאות הוירטואלית תואמת את החוויה הפסיכדלית. היים, כזכור, מגדיר את המציאות הוירטואלית על פי אימרסיה של המשתמש כתוצאה ממכשיר שמבודד את החושים כך שהמשתמש מרגיש שהוא נלקח לעולם אחר, אינטראקטיביות שמקורה בשינוי נקודת המבט של המחשב בהתאם לתנועה הפיזית של המשתמש, ואינטנסיביות של מידע. האימרסיה וההרגשה שהמשתמש נלקח לעולם אחר קיימת גם בחוויה הפסיכדלית, ששונה מכל מה שקורה בעולם ה"רגיל", והאינטראקטיביות היא חלק מהותי מהחוויה הפסיכדלית – כל דבר בעולם ה"חדש" שנפתח בפני המשתמש נמצא בתיאום איתו.

טרנס מקנה השווה באחד ממאמריו באופן ישיר בין החוויה הפסיכדלית למציאות הוירטואלית וחזה אפשרויות מרחיקות לכת בעתיד בנוגע לקשר בין שני העולמות הללו. ב-1990 הוא התנסה במערכת המציאות הוירטואלית של Autodesk וכתב עליה ש"יש לה פוטנציאל להיות טכנולוגיה שתפוגג את הגבולות בינינו ותאפשר לנו לראות את התוכן של המוחות אחד של השני. כמו כן, ישנה האפשרות לשפר את דרכי התקשורת למצבים של כמעט טלפתיה בין בני אדם". מקנה מדמה את השימוש והפוטנציאל של המציאות הוירטואלית לתמנון, אשר מציג על עורו את מחשבותיו ותחושותיו באמצעות שינוי גוונים ויצירת כתמים, כלומר מתקשר עם בני מינו באופן בלתי אמצעי ללא מילים, ו"מקרין" את התכנים המנטליים שלו על גופו עצמו. למעשה, הוא-הוא השפה. כך, טוען מקנה, יהיה ניתן לתקשר עם מציאות וירטואלית – לא יהיה צורך במילים כלל.

גם העתידן דוד פסיג טוען טענה דומה. במאמר שכתב ב-1996 הוא מציין ש"המציאות הוירטואלית מעבירה את ההתבטאות לרמה ויזואלית מתקדמת יותר – לסימולציה בזמן אמת. אנו חיים בסביבה תלת מימדית, אולם על מנת להסביר דבר מה אנו מתרגמים את המידע לסמלים דו מימדיים, כגון טקסט ותמונות, ועל מנת להשתמש במידע זה לשיפור הסביבה אנו מתרגמים אותו למשמעות תלת מימדית. המציאות המדומה מאפשרת האצה ניכרת של תהליך הבנת המסרים על ידי ביטולו של השלב הדו ממדי. בעזרת המציאות המדומה ניתן ליצור כמעט כל תחושה של מציאות אותה בוחר המתכנת ליצור, כאשר כל חפץ ויחסו לחפץ אחר הינו אלמנט המתוכנן על ידו".

מקנה עושה קפיצת מדרגה נוספת, משלב בין תאוריית התמנון והחוויה הפסיכדלית, וטוען ש"טכנולוגיות המציאות הוירטואלית הקיצוניות, החדשניות והאוונגרדיות יותר כנראה יזכירו חוויות עם צמחים פסיכדליים יותר מאשר צורות קונבנציונליות של אמנות. הדלת לעולמות החלום והלא מודע ייפתחו, ומה שהיה רק ייצוג של חוויה אינדיבידואלית אקסצנטרית יהפוך לחוויה עצמה". כלומר, טוען מקנה, נוכל לוותר על שלב הביניים בתקשורת של ייצוג המחשבות והרעיונות באמצעים מילוליים.

הטיעון הבא של מקנה נוגע ל-DMT ולקשר שהוא מוצא בינו לבין המציאות הוירטואלית. ריק סטראסמן, שערך מחקר בשנות התשעים שבו נתן לנבדקים DMT, מציין שהנבדקים סיפרו שבעיניים עצומות הם נלקחו לגמרי לעולם אחר שבו יצרו קשר עם ישויות שונות, חייזרים, עוזרים, שנראו כמו ליצנים, זוחלים, דבורים, עכבישים, קקטוסים, דמויות מקלוניות ועוד, אשר הדריכו אותם ותקשרו איתם. באחת העדויות של הנבדקים, בספר DMT: The Spirit Molecule, נכתב: "הייתה מתחתי תחנת חלל. היו לפחות שתי ישויות, אחת מכל צד שלי, שהעבירו אותי לפלטפורמה. הייתי מודע גם להרבה ישויות בתוך תחנת החלל – יצורים אוטומטיים דמויי אנדרואיד שנראו כמו הכלאה בין בובות ריסוק וחיילי האימפריה מ'מלחמת הכוכבים', אלא שהם היו יצורים חיים ולא רובוטים". מקנה, אגב, תיאר אינספור פעמים בהרצאותיו את הישויות שהוא "פוגש" תחת השפעת DMT כ"Self transforming machine elves". בהקשר הזה צריך לחזור לדבריו של היים לגבי המציאות הוירטואלית ככזו שמאפשרת telepresence (נוכחות מרחוק) וישויות מלאכותיות שמתנהגות באופן אינטליגנטי. גם במקרה הזה אנחנו רואים הלימה בתיאור של המציאות הוירטואלית והחוויה הפסיכדלית.

בחזרה למקנה. "האם לתקשורת הא-מילולית הזו (במציאות הוירטואלית, נ"נ) יש איזשהו קשר לאקסטזה של ה-DMT?", הוא שואל, ומציין ש"החוויות שלי עם סמים הזייתיים שמאניים, במיוחד איוואסקה שבה נעשה שימוש באגן האמזונס, הראו לי את המציאות של הופעות ווקאליות שנחוות כחזותיות. השירים הקסומים של אנשי האיוואסקה […] אינם שירים כפי שאנחנו מבינים את המושג, אלא אמורים להיראות ולהישפט בעיקר כעבודות אמנות חזותיות". לדבריו, עבור מי שנמצא תחת השפעת איוואסקה "הקול המזמר של השמאן הופך למברשת צבע קסומה", והוא מביע תקווה שמציאות וירטואלית תצליח ליצור חוויה דומה ביצירת אובייקטים שעשויים משפה: "האובייקטים הללו יחוו במצב המציאות הוירטואלית כדברים תלת מימדיים […] זוהי תנועה לעבר סוג של טלפתיה […] נהפוך למוח אחד עם סוג כזה של תקשורת". מקנה ממשיך וחוזה ששירות כזה יהיה זמין עבור משתמשי מחשב ויהווה קפיצת דרך אבולוציונית עבור המין האנושי: "סוג של רשת מידע שאפשר ממש להיכנס לתוכה ולשלוט בה באמצעות סמלים ויזואליים. האם לא נכון הדבר לגבי סייברספייס? אני מאמין שכן, שזה מה שנביא הסייברפאנק ווילאם גיבסון חשב עליו ברומן שלו נוירומנסר".

החזון של מקנה אולי לא התגשם עדיין באופן ממשי, אבל יש מי שגם היום ממשיך לנסות לממש את הקשר בין החוויה הפסיכדלית למציאות וירטואלית. האמן האוסטרלי רוג'ר אסיג יוצר עולמות וירטואליים תלת מימדיים שניתן לחוות באמצעות Oculus Rift שאמורים לדמות טריפ DMT, וישנם משתמשים לא מעטים במציאות וירטואלית מסוגים שונים שמסנכרנים בין שימוש בחומרים פסיכדליים שונים לכניסה לעולמות של מציאות וירטואלית.

כמובן שישנם גם הבדלים בין החוויה הפסיכדלית למציאות הוירטואלית. ראשית, פסיכדליה מגיעה "מבפנים", לאחר שהמשתמש נוטל חומר כלשהו אשר משפיע על הפעילות המוחית. מציאות וירטואלית מגיעה "מבחוץ", באמצעות תפיסות החושים. עם זאת, מבחינה פנומנולוגית קשה לשים את האצבע על ההבדל בתוצאה של שתי הטכנולוגיות, לכל הפחות בפוטנציאל שאליו ניתן להגיע. הבדל נוסף הוא הטוטאליות של החוויה. בעוד ממציאות וירטואלית ניתן לצאת בקלות – כל מה שצריך זה להוריד את הקסדה/משקפיים, החוויה הפסיכדלית נשארת עד שהחומר מתפוגג. לא ניתן להפסיק אותה באמצע.

אני הקטן יכול לספר שחוויותי עם LSD מצייתות לשלושת מאפייני ה-i של מיכאל היים. האימרסיה כל כך משמעותית שאני מרגיש שאני שקוע כל כולי, על כל חושי, בתוך עולם מקביל שבו חוקי הזמן והמרחב משתנים לאין הכר. האינטראקטיביות בין גופי, שכלי ו"העולם שבחוץ" מושלמת, ונדמה שכל העולם רוחש בנוכחות שמגיעה מתוכו ובו בזמן ממקום אחר לגמרי. בנוסף, פעמים רבות אני מרגיש שאני יכול "לצייר" במרחב, או באוויר, באמצעות תנועות גופי או כף ידי, לראות צלילים או לתקשר באופן טלפתי ממש עם צמחים, בעלי חיים ואנשים סביבי.

חווית ה-DMT קיצונית יותר באימרסיה שלה. לגופי לא היה משמעות כלל ונלקחתי על נפשי בלבד אל מקום שהצלחתי לתאר אותו לאחר מכן רק כ"הייפרספייס". מדובר היה במרחב ללא גבולות, עשוי אינסוף פיקסלים בגווני צהוב-כתום-אדום, מתחלפים ללא הרף, שדמה לסביבה ממוחשבת. בו בזמן המרחב הזה היה גם כולו ישות חיה, דמויית תמנון.

הדבר מזכיר גם את רומן המדע הבדיוני "סולאריס" של סטניסלב לם, שבו כוכב לכת שמתנהג כמו יצור חי בעל יכולות טכנולוגיות ומנטליות גדולות יותר משבני אדם מסוגלים להבין. בין היתר, מסוגל הכוכב/יצור לחדור לכאורה לתודעה של האדם ולהציג בפניו חזיונות הקשורים אליו, כפי שמציג זאת הגיבור כריס קלווין: "האדם יצא למפגש עם עולמות אחרים, עם ציביליזציות אחרות, בלי להכיר את נבכי נפשו שלו, בלי לרדת אל חדרי לבו, למחשכי מוחו, למעמקי נשמתו". מקנה טוען טענה דומה באחת מהרצאותיו: "חייזרים בסגנון הוליוודי יכולים לנחות מחר בכדור הארץ והטראנס של ה-DMT עדיין יהיה מוזר יותר […] אנחנו כל כך זרים לעצמנו, שהעצמי חייב להסוות את עצמו כחייזר כדי לא להפחיד אותנו עם הממדים המוזרים כל כך שהוא מכיל".

חווית המציאות הוירטואלית שלי חלקה מאפיינים דומים עם החוויות הפסיכדליות שלי. תחת משקפי האוקולוס ריפט נלקחתי אל החלל ושייטתי בין כוכבים שהיו ממשיים כמו כל דבר בעולם ה"אמיתי". כל כולי הייתי שקוע בתוך החוויה, אך גופי היה לא רלוונטי וה"שיוט" הבין-כוכבי התרחש למעשה בתודעתי.

לדעתי, המציאות הוירטואלית טומנת בחובה פוטנציאל עצום בהקשר הפסיכדלי. אם ניתן יהיה לדמות את החוויה הפסיכדלית באמצעים טכנולוגיים באופן יחסית מדויק, אנשים יוכלו לנסות את ה"דמו" לפני הדבר האמיתי, ולהחליט אם זה מתאים עבורם. רבים חוששים להשתמש בחומרים פסיכדליים, מפני שמדובר בעולם לא מוכר שעבר דמוניזציה של שנים על ידי המלחמה הגלובלית בסמים, על אף שמדובר בפרקטיקה שנעשה בה שימוש מקדמת דנא ושיש ביכולתה לחולל שינויים רבים לטובה אצל האדם ובחברה. אם תהיה "אפליקציה" שמחוללת במשתמש פסאודו חוויה פסיכדלית, יותר ויותר אנשים יוכלו "לתרגל על יבש" ולהגיע אל החוויה עצמה מוכנים יותר.

מחשבה לסיום: LSD אלקטרוני באמת

מה עם הצד השני? מה יקרה אם מחשב, או אינטליגנציה מלאכותית מסוג כלשהו, תשתמש במקבילה הדיגיטלית לחומרים פסיכדליים? אנדרו סמארט מציג בספרו "Beyond Zero and One" את האפשרות הזו. סמארט מציג את התפיסה הפונקציונליסטית-מטריאליסטית, שלפיה המוח מתפקד כמו מחשב ועל כן מכונה יכולה להיות בעלת תודעה בדיוק כמו בני אדם. אם מקבלים את התפיסה הזו, אין מניעה להציג את הניסוי המחשבתי של לתת לאינטליגנציה מלאכותית כזו סם פסיכדלי, שכן השפעה של חומרים משני תודעה על המוח היא מאפיין פנומנולוגי של התודעה. סמארט מציע להעלות את הרף של מבחן טיורינג, שאמור לקבוע אם מכונה היא בעלת אינטליגנציה, ולהוסיף לו סם פסיכדלי (כלומר, מקבילה דיגיטלית שתשפיע באופן דומה לסם פסיכדלי): על ידי הכנסת דמוי-LSD למחשב יהיה ניתן לבדוק את השינויים ב"תודעה" המלאכותית – האם מתרחשים שינויים בדומה לשינויים שמתרחשים במוח האנושי? האם ניתן יהיה לקבוע, על סמך דמיון לשינויים שמתרחשים במוח האנושי על LSD, שהמכונה אכן בעלת תודעה? האם המכונה תוכל כך לפתח גם מודעות עצמית ברמה גבוהה יותר, כפי שמעידים על עצמם משתמשים בחומרים פסיכדליים? ואולי, נוסף על אלה, שימוש בחומרים פסיכדליים דיגיטליים יגרום למכונות האינטליגנטיות להיות בעלות חמלה – יהפוך אותן להיפיות – ובכך יחסוך מאיתנו את סיוט הבלהות של ההשתלטות שלהן על העולם.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | כתיבת תגובה

החיפוש אחר המוזר

החל מהזיכרון הראשון שיש לי בעולם הזה מלווה את הקיום שלי, במסילה מקבילה שלעתים מתלכדת לאותו קו רכבת, דבר שאין לי דרך להמשיג את מלוא היקפו ואופניו אלא במילה "המוזר". המוזר הזה לובש צורות שונות ומשונות. הוא יכול להיות תחושה גופנית, הוא יכול להתחפש לחלום, לפעמים הוא נוכח בחדר בצורה של אנרגיה, פעמים אחרות התודעה שלי מקרינה אותו דרך החושים. הוא תמיד בבירור משונה ולא מכאן, מושך אותי כמו חקלאי שרואה אורות מוזרים בשמים. זהו לא האחר הקטן או האחר הגדול של לאקאן. המוזר לא מזוהה עם האם או עם האב והוא יכול להופיע כנגזרת של האני בה במידה שהוא יכול להיות לגמרי טרנסצנדנטי להוויה שלי. המוזר לא מזוהה עם חוק או אמת ולא מסמל סדר גדול. שלא כמו האחר הגדול הוא ניתן להטמעה, ונדמה שזו תכלית הופעתו בעולם. נדמה שהוא לא מציית לדבר. הוא אינו מושג תרבותי בלבד, הוא לא הבניה חברתית. הוא עושה רושם של משהו שנמצא בקטגוריה אונטולוגית לגמרי. כל הדברים המוזרים שייכים לו ולוקחים חלק באידאה של המוזר.

ההיתקלות הראשונה שלי עם המוזר, שתהפוך להיות המודל שעל פיו הוא יחזור ויקח חלק בעולמי (או אני בעולמו), היא גם הזיכרון הראשון שלי. אני שוכב במיטה, בין ערות לשינה, ומחליק אט אט לתוך נוזל שנמצא בתוך גומי והופך להיות כדור ענק ואלסטי שמכודרר על ידי ידיים קטנות שהן אני. במקביל אני גם ידיים עצומות שמכדררות אינסוף כדורים קטנים ואלסטיים, שגם הם אני. ההרגשה, או החוש, או המחשבה – אין מילה מתאימה לדבר הזה, מלבד המושג הסטרילי היפנגוגיה – שאני בו בזמן ידיים קטנות, ידיים גדולות, כדורים קטנים וגדולים, יחד עם ההבנה העמוקה של המהות של האלסטיות והנוזליות שהיא כל העולם – כל זה משך אותי פנימה אל המוזר עד שלא היה הבדל בין המוזר לביני. הייתי בו בזמן גדול כמו היקום וקטן כמו אטום. השילוב הזה יחד עם שבריר של תחושה של הגוף הפיזי שלי יצר חוויה קיצונית של קיום. המרחב והזמן התבטלו לחלוטין וכל מה שהיה זה גלישה בחלל חסר ממדים או בעל אינסוף ממדים שהוא מצד אחד בתוך הגוף – התחושה הפיזית של החוויה הייתה חזקה מאוד; ומצד שני לגמרי מחוצה לו – המחשבה/הרגשה הזו התרחשה במקום מרוחק עד אין קץ מהמיטה הנוחה בבית הורי ומהפעוט ששוכב בה. עם השנים למדתי לצפות את החוויה הזו או ללמוד ממנה על מצבי הנפשי והגופני. החוויה הזו ליוותה אותי במשך שנים ועדיין מפציעה לעתים. בכל פעם שהיא מבקרת אותי, לרוב בין ערות לשינה, לעתים כשהגוף מתמודד עם מחלה, מתח או עייפות, אני מקבל אותה בברכה ותדהמה, כמו בפעם הראשונה.

ד"ר אריק דיוויס, חוקר התרבות, האיזוטריקה והפסיכדליה, אימץ את העצה של אלן ווטס – Follow Your Weird – כנקודת משען אינטלקטואלית. הוא מנתח את "המוזר" כדרך האמצע, שהיא למעשה הדרך הצידה, בין הרציונליזציה המדעית, ההסברים העל טבעיים והחוויה הדתית של הקיום. הוא מגדיר את המוזר כמה שנמצא בין המקודש לחילוני ושם דגש על האסתטיקה של הדבר כפי שהיא באה לידי ביטוי בקומיקס מפלצות אמריקאי או בכתיבה של HP לאבקראפט.

המוזר הוא כל זה ועוד. בעברית נגזרת המילה "מוזר" מהמילה "זר". במקרא המילה מופיעה פעם אחת בלבד, בתהלים ס"ט, פס' ט': "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי". הפירוש המקובל למילה "מוזר" כאן, בתפילה ותחנונים לאלוהים לעזרה, היא פשוט "זר". היא מקבילה למילה נכרי. אבל היום אנחנו קוראים את המילה אחרת. המתחנן לאלוהים, ש"בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ" אצלו, אינו סתם זר לאחיו, אלא מוזר. המוזר הוא זר, הוא בא ממקום אחר, לא ידוע ולא מוכר, וזה הופך אותו למסקרן ומפחיד בו בזמן, אבל זרותו הופכת אותו לכל כך שונה שנדמה שהוא בכלל לא כמונו. הוא ממקום אחר באמת. עמים שונים בעולם מבינים ומממשים אותו בחייהם בצורות שונות. בצפון אירופה מכירים אותו בצורתו הסולידית ביותר כפיה או כטרול. החל משנות החמישים, בעיקר בארה"ב, רבים מזהים אותו כעב"ם. יונג מזהה ארכיטיפים שונים, כולל העב"ם, וקושר אותם בצורות שונות לאידאה הזו, בלי לומר זאת במפורש. אבל המוזר לא באמת יושב בנוחות בתוך הצורות המוגדרות הללו. הוא יותר מדי פלואידי כדי להיות מזוהה לגמרי עם התגלות של מריה הקדושה בשמים או עם צ'ופקברה באמריקה הלטינית. כל אלה עבור המוזר הם כמו אלילים עבור האל המופשט.

המוזר הגיע לבקר אותי בילדותי פעמים רבות נוספות. הצורה הגרוטסקית ביותר שלו באה לידי ביטוי בסדרת האנימציה "רן וסטימפי". בכל ערב, בשנות בית הספר היסודי, הייתי מתיישב מול הטלוויזיה ורואה כתמי צבע זרחניים נשפכים על המסך בצורות שלפוחיות, גלים וכוכבים, בכל פעם שרן, הצ'יוואווה חסר הסבלנות, היה מאבד את שלוותו. סטימפי החתול היה מורח את מהותו בריחות וצלילים שהיו גופניים כמו שהיו מצב התודעה שלו, והכל התקיים בעולם שנדמה שנוצר על ידי אנימטורים שניסו לעבד את הירונימוס בוש לטלוויזיה על אסיד. זה היה מאוד מבלבל, אלים ומגעיל, אבל זה היה מושך. אי אפשר היה להוריד את העיניים מהכאוס הצבעוני והצווחני הזה. אכן, זה היה מוזר מאוד.

יום אחד, בעודי ישן שנת צהריים על הספה (ודאי היה זה יום שישי או שבת), תודעתי הקיצה אך גופי לא. הגוף היה חסר תחושה וחסר תזוזה, אבל אני הייתי מודע לעולם. הבנתי שאני מת. התחלתי לטייל בסלון הבית, רגוע אך בתחושה של מישהו שאינו במקומו, כאילו אני מחליק דרך חרכים לעולם שאין לי כניסה אליו. כמו רוח רפאים. אט אט ותוך מאמץ אדיר הצלחתי להניע את אצבעות רגלי ואז את הרגליים ולבסוף גופי התרומם ואני נכנסתי אליו בחזרה בשאיפה אדירה. אולי נכנסתי דרך הפה. התופעה הזו, שיתוק השינה השכיח, מופיע אצלי מדי כמה שנים. לעתים באופן פסיבי, לעתים כישות או חיה פיזית שיושבת או מטפסת עלי עד שאני מתעורר לגמרי.

מקרה נוסף בילדותי היה בערב אחר, עת הורי ישבו לשולחן האוכל לארוחת הערב. אני הייתי בקומה העליונה. אני זוכר את עצמי יורד במדרגות, עם הילה נפוחה סביב גופי, והקומה התחתונה התגלתה בפני כאבן כתומה בוהקת לוחשת ורוחשת וחמה. היה לי חום גבוה. התיישבתי לצד השולחן ואמרתי: "אני מרגיש לא טוב". אבל "לא טוב" לא הייתה הגדרה מדויקת של זה. הרגשתי שהמוזר ואני התלכדנו. אבל זה לא היה הכדור האלסטי חסר המימדים אלא משהו אחר, משהו שדומה ללבה המתבקעת מתחת לרגליו של אלדין במערת הקסמים בגרסה של דיסני.

יום אחר ישבתי לשולחן המטבח מול אבי. אינני יודע אם הייתי עייף או חולה, על כל פנים לא נדמה לי שכך היה, אבל כשהבטתי בו פניו החלו מתעוותות כמו בציור של פרנסיס בייקון. מצמצתי בחוזקה כדי להיפטר מהאפקט, לשווא. אחרי כמה שניות כבר נעלמו תווי הפנים וראיתי מולי מערבולת שמתוכה יוצאים קולות בלתי מזוהים. הסטתי את מבטי, לא מהפחד ממה שאני רואה – זה דווקא ריתק אותי – אלא מהחשש שאני עוטה על פני בעצמי פרצוף מבוהל.

ההופעה הקריטית של המוזר בשנות נעורי הגיעה בגיל 13 לערך. עד אז לא ידעתי לקרוא לזה בשם ולא הבנתי עד כמה מערכת היחסים הזו תעצב את אישיותי. בשנות המעבר מילדות לנערות גיליתי את הרוקנ'רול, אבל בצורה המטופשת אך נסלחת של פאנק רוק ניינטיזי ואולי קצת מטאל פופולרי. התפנית הגיעה עם קול של רוח רפאים בריטית מהדהדת ששרה על מתקני שעשועים מסמרי שיער וחורקים כמו הגיטרה שעל גביה נישא הקול הזה – קולו של סיד בארט. אני לא זוכר איפה שמעתי לראשונה את "אוקטופוס", אבל השיר הזה שינה לי את החיים. הייתי המום. כל המוזר הזה שבקיום שלי אסוף בגלי קול. מוקלט. זמין להאזנה. יום יום, ערב ערב, דיסק שהוא אלבום אוסף של סיד בארט התנגן במערכת בחדר שלי כשאני יושב מולה על הרצפה, עם פה פעור. מצאתי נפש תאומה. שנים אחר כך, במסע הפסיכדלי הראשון שלי, שמתי באוזניות את האלבום "The Madcap Laughs" ולבי התפוצץ מהאיחוד הסופי בין סיד וביני. הבנתי אותך כל הזמן, סיד, ואני עדיין מבין. סיד היה קרבן של המוזר. הקפיטליזם זיהה הזדמנות נדירה לעשות מהמוזר הזה, שלא הייתה לו שום הבנה לגביו, כסף – וסיד היה צריך לספק את הסחורה, ונשבר.

המוזיקה הזו פתחה לי צוהר לעולם שלם שעד היום אני צמא אליו – פופ פסיכדלי בריטי, פולק פסיכדלי אמריקאי, פסיכדליה ויקטוריאנית, רוק סימפוני בריטי, ג'אז-רוק-מתקדם-פסיכדלי, אוונגרד-אלקטרוני-אמריקאי, קראוט רוק – והלאה אל המחוזות המוזרים של השכל והלב שנישאים באוויר על גבי אטומים בתנועה אל תוך האוזן. הייתי אוסף, מוריד ומזמין מהאינטרנט בשנות חטיבת הביניים מאות אלבומים שונים ומשונים. ערכתי פנזין למוזיקה פסיכדלית בשם "דליה הפסיכית" ומכרתי אותו בחנויות מוזיקה בתל אביב. הרגשתי בבית. אבל חברים רבים לא היו לי. על כן, כשחטיבת הביניים הפכה לתיכון ומצאתי חברים טובים ו"מקובלים" ממני, זנחתי את המוזר מאחור והצטרפתי אל העולם המסודר, או כך זה נראה לי בדיעבד. ניסיתי להיות רגיל ככל שאפשר. אפילו מכרתי את אוסף הדיסקים העצום שהיה ברשותי, כולל הוצאות נדירות מאוד של להקות איזוטריות לחלוטין משנות השישים. המוכר באוזן השלישית הביט בי במבט תמה ואמר: "אתה עוד תתחרט על זה".

מעניין שדווקא השנים האלה, שבהן ניסיתי להשאיר את המוזר מאחור, היו השנים שבהן התנסיתי לראשונה בחומרים משני תודעה. הפעם הראשונה שבה הקנאביס נאחז אחיזה איתנה במוחי הייתה חוויה שלא אשכח לעולם. התרכזתי בידיי והעולם שמעבר להן התפוגג ונעלם. נשארו שתי כפות ידיים שחדלו מלהראות כפי שהן, אלא הפכו למגרש משחקים של תזוזת אצבעות בגודל בלתי אפשרי, ואני – או משהו חלופי לאני, כי אני לא הייתי שם במובן היומיומי – הסתובבתי בין חריצי העור שעליהן. חזרתי למוזר האלסטי והכדורי, מהדלת האחורית. הרגשתי בבית.

ההרגשה הזו דחפה אותי, ועושה כן עד היום, לחפש את המוזר בכל המקומות האפשריים. לא רק להישאר פסיבי ולקבל אותו כשהוא מראה את עצמו, אלא לדפוק על דלתו, לומר: "שלום, הגעתי, האם אתה זוכר אותי?", והוא תמיד זוכר. גיליתי שמולקולות שונות במצבי צבירה שונים – נוזל, מוצק וגז – הן שליחות של המוזר, שבמגע עם המוח יכולות לארגן מסיבה שאליה המוזר מוזמן על כל גילומיו. גיליתי שהוא מגיע גם כשאני מתנתק מהמיותר באמצעות מדיטציה, או ברגעים של טרנסצנדנטיה מופלאה סתם כך באמצע היום, כשהמוח מוחלף בתודעה אינטרגלקטית שמביטה מתוך עיני לפתע. המוזר תמיד שם, מוכן להגיע. הוא יכול לבוא לבד, מבויש, והוא יכול לבוא כחבורה צבעונית ורועשת; כחוויה גופנית נוכחת מאוד או כרעיון כמעט בלתי נתפס. לעתים הוא מביא עימו הבנה חדשה על טראומת ילדות או על חוויה שנשכחה, ולעתים הוא מכוון את האצבע המורה שלי לעבר הכוכבים או אל הלב פנימה ועוזר לי להבין משהו על העולם או על עצמי, כי המוזר הוא העולם והעצמי גם יחד. הוא המורה הכי טוב שאני מכיר. הוא מגיע תמיד ברגעים שבהם העולם מוכרח להתבקע מרוב חוסר היגיון, רק כדי להראות עד כמה הוא חסר היגיון באמת. המוזר נותן פרופורציות, בין כל הפוליטיקה הקטנונית וההתנהגות ההרסנית של האדם.

רולאן בארת מבחין בין צמד מונחים שבעזרתם ניתן לפענח צילום: הסטודיום (מלשון Study) מזמין את המתבונן לפענח ולקרוא את הצילום דרך הידע התרבותי והפוליטי שלו, דרך האינטלקט. לעומתו, הפונקטום (Point) מזמין קריאה ארוטית, רגשית, שבה המתבונן זונח את הכלים האינטלקטואלים שלו ומוצא בצילום דבר מה שלפני התרבות, משהו מרגש שנמצא בממד של ההתענגות שמאפשר חוויה מאגית אשר משחזרת את הדברים שנמצאים מעבר לקיום הפשוט והיומיומי. המוזר הוא הפונקטום של המציאות. הוא נמצא שם תמיד, מוכן ומזומן להגיח וללוות אותי, להראות לי את העולם מנקודת מבט חדשה ומרגשת תמיד, אם אני רק מוכן לפתוח את העיניים ולהביט באמת. זה נראה מכוער, מגעיל, מעוות, גרוטסקי, מופלא – אכן, sublime – מכיוון שזוהי שבירה של כל מה שעשוי מזוויות והיגיון שנועדו להישרדות האורגניזם. שבירה שנועדה לגלות את הממד שמעבר.

אין לי דרך לדעת מהו המוזר באמת. מהם התנאים ההכרחיים להיווצרותו, מדוע הוא מופיע כך ולא אחרת בכל רגע נתון. אבל אין לי ברירה אלא להמשיך איתו שכם אל שכם במסע אל הקבר ואל הכוכבים. עבורי, זהו האנושי. הרצון למתוח את האפשרי אל תחום הבלתי אפשרי הוא מה שעושה אותי אדם. ההבנה אינה הדבר העיקרי כאן, ובמובן מסוים היא איננה אפשרית. העיקר הוא להיות אדם, ומתוך כך נובעים הדברים החשובים, שהמוסר עומד בראשם. הדברים הללו התפתחו אצלי מתוך הרדיפה הזו אחר המוזר במורד מחילת הארנבים, ועל כן המוזר עומד בבסיס המבנה המורכב הזה שהוא אני.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים | סגור לתגובות על החיפוש אחר המוזר

יש עתיד אחר: החוויה הפסיכדלית ואיכות הסביבה

בחודש יוני השנה התפרסם מחקר מרגש ב-Journal of Psychopharmacology. על פי המחקר, שנערך בקרב כ-1,500 נסקרים, אנשים שמשתמשים בחומרים פסיכדליים לאורך זמן צפויים לפתח התנהגות פרו-סביבתית, כולל מחזור, תשומת לב לטביעת הרגל האקולוגית ותחושת שייכות לטבע באופן כללי. על פי המחברים, "ככל שאנשים התנסו יותר עם פסיכדלים קלאסיים (LSD, פסילוסיבין, מסקלין וכו'), הם נהנו יותר לבלות זמן בטבע, והגדירו את עצמם כחלק מהטבע". מחקר זה אינו היחיד או הראשון בתחום. זה לא מקרי. הקשר בין החוויה הפסיכדלית למחשבה האקולוגית שריר וקיים.

ברומן האוטופי של אלדוס האקסלי, "אי" (1962), מתוארת חברה שטקס החניכה של חבריה כולל שימוש בחומר אנתאוגני (entheo: אלוהים בפנים, gen: מחולל). החברה הזו מכבדת את הטבע ומקיימת איתו יחסי גומלין מודעים ונכונים. "אי" נכתב, בין היתר, בעקבות ההתנסויות הפסיכדליות של האקסלי, שכתב את הספר פורץ הדרך "דלתות התודעה" ב-1954 אחרי ההתנסות הראשונה שלו עם מסקלין. שנות השישים הפסיכדליות, שהאקסלי היה ממבשריהן ומההוגים החשובים בהן, הביאו איתן מגמה של "חזרה לטבע", שבה צעירים רבים, רבים מהם בהשפעת חומרים פסיכדלים, החליטו לצאת מהעיר ולגור בקומונות באזורים כפריים. זו הייתה התופעה הרדיקלית ביותר של התנועה הסביבתית באותן שנים, אך בהחלט לא היחידה. היא הייתה הגילום המושלם, כביכול, של השילוב בין הפסיכדליה והאקולוגיה שהתפתחו זו לצד זו, אך כדי להבין את התופעה לעומק כדאי להבין את מקומה של החוויה הפסיכדלית במערב בהקשר הזה.

המפץ הפסיכדלי הגדול של שנות החמישים ובעיקר השישים בארה"ב ואנגליה היה ארוע יוצא דופן בהיסטוריה האנושית. בחברות שונות לאורך ההיסטוריה ובמקומות שונים על פני הגלובוס בני אדם התארגנו בחברות שמאניות שבהן הידע לגבי שימוש בחומרים אנתאוגנים הצטבר במשך הדורות. לחברות הללו היו, ועודם, טקסים מסוימים, מיתוסים, סיפורים ו-elders – זקני שבט שהחזיקו בידע רב ובהם היה ניתן להתייעץ ולהיעזר בנושאים הללו. הייתה סטרוקטורה שלמה סביב הצמחים המקודשים הללו, ואלה היו חלק מהמארג החברתי-תרבותי. המעמד שלהם היה מוסדר.

בין היחידים שעונים (בערך) על ההגדרה של elder במערב. אלדוס האקסלי

המערב, לעומת זאת, נתפס לגמרי לא מוכן להופעה מחדש של החומרים האלה, אחרי אלפי שנים של דיכוי, שהחלו באיסור של הנוצרים על הכתות המיסטריות הקדומות. הידע במערב אבד. כשוואסון, ובעקבותיו לירי ושות' הביאו את פטריות הפסילוסיבין לארה"ב, וביתר שאת עם בום ה-LSD בשנות השישים, הצעירים שאימצו את החומרים הללו בחום כחלק וכקטליזטור של השחרור – המיני, הפוליטי ובעיקר התודעתי – עשו זאת ללא מסגרת כלל. לא היו מיתוסים, לא היו שמאנים, לא הייתה שום סטרוקטורה שבאמצעותה היה ניתן לצקת משמעות לחוויות הללו. אדרבה, החוויה עצמה הייתה העיקר ("האם אתה מנוסה?", שואלת כותרת האלבום המפורסם של ג'ימי הנדריקס מ-1967). ספריהם של לירי, אלפרט ומצנר ("החוויה הפסיכדלית: מדריך המבוסס על ספר המתים הטיבטי") ושל האקסלי היו יוצאי דופן. החומרים הפסיכדליים נכנסו לחברה האמריקאית, הבריטית ובעקבותיהן לשאר העולם, בלי שיהיה ברור: למי שייכים החומרים האלה? למי שייכת החוויה? מה ההשלכות שלה? מה עושים איתה?

כתולדה מהכאוס הזה נחלקה הפסיכדליה לשלושה תחומים חברתיים. ראשית, היא הוצאה מחוץ לחוק. אפילו ניסויים רפואיים נאסרו. המשתמשים בחומרים הללו הפכו לפושעים בעל כורחם. אחר כך, החוויה הועלמה מהתודעה הציבורית; מה שהיה לחלק מהתרבות הפופולרית הפך בעקבות ההוצאה מחוץ לחוק לתופעה שולית ונשכחת בחלקים גדולים מהחברה. השלב השלישי מתרחש בשני העשורים האחרונים, עם חזרתו של המחקר הרפואי הפסיכדלי, והוא גידור של החוויה הפסיכדלית בקונטקסט מדעי-רפואי. קרי, כעת נבנית מסגרת לשימוש בחומרים הללו, אולם היא מוגבלת, סטרילית, מתאימה למידותיה של המדינה. היום, כשהגישה המדיקלית שולטת בכיפה וניסויים חוקיים בחומרים כמו קטאמין, MDMA ופטריות פסילוסיבין כתרופות צוברים לגיטימיות ופופולריות, שוב עולה השאלה: למי שייכים החומרים הללו? למי שייכת החוויה הפסיכדלית? מה המסגרת החברתית שלה? מה ניתן לעשות איתה?

התשובה לשאלות הללו מתחילה במושג נחלת הכלל. כמו האוקיינוסים, בעלי החיים, הצמחים, השפה, האוויר והסיפורים שאנחנו מספרים, כך גם החוויה הפסיכדלית, שהיא חלק אינטגרלי ומהותי מהתפתחות התרבות האנושית, שייכת לכולנו ולאף אחד מאיתנו. במאמרו "הטרנס-אדם הפסיכדלי" מציין עדו הרטוגזון ש"החוויה הפסיכדלית הציעה חוויות שיא דרמטיות שמחוץ לגבולות החוויה האנושית הרווחות גם עבור משתמשים חסרי כל הכשרה וידע. מי שעשו שימוש בחומרים הללו דיווחו על חוויות בלתי רגילות של עצימויות חושיות גבוהות יותר, האטה ושינויים בתפיסת הזמן, התגברות על מחסומי זמן וחלל, מחשבה יצירתית יותר ובהירות פנימית יוצאת דופן. חלקם דיווחו גם על התנשאות מעל האגו המצומצם וחוויית טרנס של חיבור למעין רשת תודעה רחבה יותר המקיפה את הכוכב ומחברת אותם עם כל בני האדם ועם מארג החיים כולו". משפט אחרון זה חשוב במיוחד בקישור בין מקומה של החוויה הפסיכדלית בנחלת הכלל לחשיבה האקולוגית.

עבודה של פבלו אמרינגו

פסיכדליה כנחלת הכלל

נחלת הכלל היא "חלק החיים השוכן מחוץ לשוק או למדינה. נחלת הכלל היא הכלכלה הסמויה מן העין, נוכחת בכל עת אך מושכת את תשומת הלב רק לעתים נדירות", כפי שמגדיר זאת ג'ונתן ראו. הוא כולל בתוך המונח הזה את "האטמוספירה והאוקיינוסים, שפות ותרבויות, מצבורי הידע והבינה האנושית, מערכות התמיכה הלא פורמליות של הקהילה, השלום והשלווה להם אנו מייחלים, אבני הבניין הגנטיות של החיים", ומסביר: "חלק מהם הם מתת הטבע, אחרים הם התוצר הקולקטיבי של המאמץ והיצירה האנושיים. חלקם חדשים, כגון רשת האינטרנט. אחרים עתיקי יומין, כמו פולקלור וקליגרפיה. אך הם כולם 'שייכים' לכולנו אם זו המילה להשתמש בה. לאיש אין זכויות בלעדיות. אנו יורשים אותם בצוותא והם יותר בסיסיים בחיינו מאשר המדינה או השוק".

החוויה הפסיכדלית – או אם להשתמש במונח פחות מודרני, האנתאוגנית או השמאנית – קיימת כחלק מהתרבות האנושית עוד לפני ההיסטוריה הכתובה. על פי טרנס מקנה, צריכה של פטריות בעלות איכויות כאלה אף עשויה להיות המקור לרעיונות האנושיים אודות "האחר" ולמודעות העצמית האנושית. בתרבויות שונות לאורך ההיסטוריה, בין אם ביוון העתיקה), בנצרות הקדומה, בדת הוודית הפרה-הינדית ובחברות שמאניות בדרום ומרכז אמריקה עד היום, השימוש בצמחים מקודשים היה ועודנו חלק מהותי מהחברה, התרבות, יצירת רעיונות, רפואה ומיתוס. השימוש בצמחים, שנעשה בהדרכה ותחת מומחיות של כהנים, שמאנים או מדריכים מסוגים שונים, היה נחלת הכלל ממש כמו "פולקלור וקליגרפיה" או "שפות ותרבויות, מצבורי הידע והבינה האנושית", כפי שכותב ראו.

הבעיה של המערב, כאמור, הייתה שהחומרים בעלי האיכויות הללו הגיעו אליו ללא המסגרת הזו, ואל הוואקום הזה נכנסו השוק והמדינה, שני חלקי החיים שמנצלים את נחלת הכלל. השוק אימץ לתוכו את החלקים שמהם אפשר לעשות כסף – קרי, תרופות; והמדינה אסרה על שימוש ללא רישיון בכל שאר החומרים הללו. בשנים האחרונות מתרחש רנסאנס בתחום הרפואי וישנה מדיקליזציה יוצאת דופן של התחום הפסיכדלי – ניסויים קליניים בשלבים שונים של חומרים כגון פטריות פסילוסיבין, MDMA וקטאמין לטיפול בדיכאון, PTSD ועוד, וזאת מבלי לציין את התהליך הלגלי הדרמטי שעובר על צמח הקנאביס.

מצב זה מעלה שאלות בנוגע לבעלות על החומרים – למי הם שייכים ולמי מותר להחזיק ולהשתמש בהם; וגם על החוויה הפסיכדלית עצמה שמקורה בשימוש בחומרים הללו. פטריות, לדוגמה, הן נחלת הכלל. ברומא העתיקה הייתה נהוגה חלוקה מסוימת של הדברים באופן שיהיה ברור למי שייך ומי יכול להשתמש בכל דבר, חלוקה שמסייעת גם היום להביט על הדברים נכוחה. דרכים, למשל, הוגדרו כ-Res Publicae, כלומר היו פתוחות לשימוש הציבור בהתאם לחוק. איך נגדיר את הפטריות? ניתן לסווג אותן כ-Res Nullius, מכיוון שהן אינן שייכות לאף אחד אלא קיימות לשם עצמן; כ-Res Communes, כלומר שהן פתוחות לשימוש כולם מטבען – ואכן, בני האדם משתמשים בפטריות למאכל וטיפול מאז ומתמיד; אולם אני מאמין שיש לסווג אותן כ-Res Divinis Juris, כלומר שאין לאף אחד בעלות עליהן מתוקף קדושתן. עלינו לאמץ מחדש את המחשבה שנותנת לחומרים אנתאוגנים מעמד מיוחד ומקודש ככאלה שמעניקים לרוח האנושית את אפשרות היצירה, המחשבה וההתבוננות הפנימית בדרגה הגבוהה ביותר. מולקולות סינתטיות כמו MDMA דורשות, על פניו, דיון מיוחד במעמדן לאור סוגיית הפטנטים, אולם עניין זה אינו מהותי ביחס לחוויה הפסיכדלית עצמה שהיא זו שמבקשות הרשויות להוציא אל מחוץ לחוק; לרשויות לא אכפת מאדם שמחזיק בביתו חומר בצנצנת לשם היופי, אלא מאדם שמכניס את החומר לגופו.

כאן נכנסת הסוגייה המהותית, והיא החירות הקוגניטיבית, שמוכרחה להיות חלק מנחלת הכלל. עלינו לדרוש יותר מהרשאה לשימוש בחומרים פסיכדליים במסגרת הרפואה או מתוקף חופש הדת. עלינו לדרוש חופש לשימוש בפסיכדלים כחלק מחירות קוגניטיבית, הזכות של האדם לשלוט בתודעה שלו.

המדיקליזציה של החומרים הפסיכדליים וקשירת החוויה הפסיכדלית לעולם המושגים של "רפואה", "תרופה" ו"מחלה" בהקשרים המערביים שלהם, היא בעייתית. אמנם, כפי שהודה בכנס הפסיכדליה הישראלי שהתקיים ביוני 2017 בתל אביב ריק דובלין, מייסד MAPS, שמרכז את מירב המאמצים לאישור MDMA כתרופה, מדובר ב"סוס טרויאני" לצורך הכנסה של פסיכדלים "מהדלת האחורית". עם זאת, הסכנה שבכך גדולה. מסגור של החוויה הפסיכדלית ככזו שקשורה אך ורק לטיפול בבעיות רפואיות פיזיות או נפשיות עלולה לחבל באפשרות של החומרים והחוויות הללו לחזור לרשות הציבור, לחזור להיות Res Communes או Res Divinis Juris, כפי שעליהם להיות.

פסיכדליה כאזור אוטונומי זמני (TAZ)

שאלת הבעלות על החוויה הפסיכדלית מעלה לדיון סוגיה חמקמקה וכמעט מטפיזית: איפה מתרחשת החוויה הפסיכדלית? הגישה הפיזיקליסטית תטען שמדובר בפעילות מוחית ותו לו, אולם עבור משתמשים בחומרים פסיכדליים התשובה הזו אינה מספקת. מהותה של החוויה היא בפירוק גבולות. החוויה הפסיכדלית היא הביטוי הרדיקלי ביותר בתודעה האנושית של המושג "חופש". ככזו, היא איננה יכולה להיענות לכללים ולגבולות של המדינה מכיוון שהיא נמצאת מעבר לכללים ולגבולות, מעבר לשוק ולתועלת; היא בגדר רעיון. היא הביטוי המזוקק של נחלת הכלל. היא אזור אוטונומי זמני.

במאמר TAZ – Temporary Autonomous Zone, שואל חכים ביי "האם אנו, החיים בהווה, נדונו לא לחוות לעולם אוטונומיה, לעולם לא לעמוד, ולו לרגע אחד, על פיסת אדמה שרק החופש שולט בה? […] האם עלינו להמתין עד שהעולם כולו ישוחרר משליטה פוליטית אף לפני שאחד מאיתנו יוכל לטעון שהוא יודע מהו חופש?". הוא טוען שהתשובה לכך היא שישנו חופש כזה, אולם הוא מוכרח להיות זמני, שכן "מהפכה מגיעה לקביעות". ביי מציע במקום מהפכה "התקוממות, שהיא כמו 'חוויית שיא' בניגוד לתודעה וחוויה 'רגילות'. בדומה לפסטיבלים, התקוממויות אינן יכולות להתרחש מדי יום ביומו – אחרת הן לא היו 'בלתי רגילות'. אך רגעים אינטנסיביים שכאלה מעניקים צורה ומשמעות לחיים בכללותם. השאמאן חוזר – אינך יכול להישאר על הגג לנצח – אבל דברים השתנו, התרחשו מהפכים אך גם התמזגויות – שינוי נוצר".

האם אין בתיאור זה דמיון רב לחוויה הפסיכדלית עצמה? במובן מסוים, החוויה הפסיכדלית היא האוטונומיה הזמנית שעליה מדבר ביי. היא האפשרות של האדם להשתחרר לכמה שעות מלפיתתה של המדינה. פסטיבלים כמו "ברנינג מן" או קהילות זמניות דוגמת "ריינבואו" הן אזורים אוטונומיים זמניים במובהק, ומובהק לא פחות הקשר שלהם לתרבות הנגד ולפסיכדליה.

פסיכדליה ואיכות הסביבה

כפי שמציין הרטוגזון, משתמשים בפסיכדלים מדווחים על "התנשאות מעל האגו המצומצם וחוויית טרנס של חיבור למעין רשת תודעה רחבה יותר המקיפה את הכוכב ומחברת אותם עם כל בני האדם ועם מארג החיים כולו". התחושה הזו של האחדות עם הכל, שבה ההבדל בין הגוף והנפש של הסובייקט לכל היקום הסובב אותו מתבטל, או מצטמצם, מאפשרת מבט מחודש על כדור הארץ והטבע. ההבנה העמוקה שהחוויה הפסיכדלית מעניקה על כך שישנה כמות מסוימת של חומר שכל מה שקיים עשוי ממנו ושאין הפרדה ביני לזולתי עשויה לשנות באופן רדיקלי את תחושת האחריות על שמירה על איכות הסביבה.

אם אני והעץ אחד הם – כיצד אפגע בו? אם אני והאדמה מחוברים, אם אנחנו עשויים מאותם אטומים, איך אאפשר להרעיל אותה? אם אין לגוף שלי ולמה ש"שלי" גבולות – למה שאאסוף רק את הזבל שאני משאיר אחרי, ולא את כל הזבל שנמצא בטבע? הדבר נכון גם כלפי צמחונות וטבעונות – החוויה הפסיכדלית יש בכוחה להראות לסובייקט את נפש החיה באופן שביום יום אינו נגלה לו ולעורר בו מחשבה לגבי המזון שהוא מכניס לגופו והמקומות והדרכים שבהן הוא מגיע אליו.

עבורי, הטריפ הראשון שלי אי אז בתחילת העשור בהודו היה רגע מכונן. התרוצצתי מאושר ביער עצום כשלפתע נתקלתי בעדר פרות. בלי לשים לב, מצאתי את עצמי בתוך עדר של כמה עשרות פרות ג'ינג'יות יפהפיות. במקום לחשוש, מה שהיה מתאים לאופי שלי, הייתי מהופנט. ראיתי אותן. באמת באמת ראיתי אותן. לא באופן אינסטרומנטלי, אלא בצורה טהורה – ראיתי את הקיום שלהן, את הרוח, את החיים. ישבתי בתוך העדר למשך זמן שנדמה כמו נצח, הבטתי בעיני הפרות, ליטפתי אותן והייתי אחד איתן. זה היה הטריגר לתהליך ארוך שבסופו הפכתי לטבעוני. זו הייתה ההתחלה.

על הקשר הזה מעידים ראלף מצנר וראם דאס, שניים מ"שלישיית הרווארד" שכתבה, כאמור, את "החוויה הפסיכדלית" והייתה חלוצה במחקר הפסיכדלי. בשיחה שקיימו לפני מספר שנים ובה הביטו לאחור על ההשלכות של התנועה הפסיכדלית בשנות השישים, אמרו את הדברים הבאים:

מצנר: התנועה הסביבתית, התנועה לשחרור האישה, התנועה האנטי מלחמתית, זכויות האדם, השחרור המיני, הסגנונות האמנותיים החדשים, כל זה קרה בשנות השישים.

דאס: ונדמה שכולם הושפעו מפסיכדלים.

מצנר: הייתה בהם התכונה של הרחבת התודעה, גם אם רק חלק קטן מהאנשים שהיו מעורבים בתנועות האלה ידעו על הסמים האלה. הספר של רייצ'ל קרסון, "Silent Spring", שנחשב להתחלה של התנועה הסביבתית באמריקה, יצא ב-1963. היא אמרה שהציפורים כבר לא שרות בגלל הכימיקלים שאיתם זיהמנו את האוויר ואת המים. זו הרחבה של המודעות, להיות יותר ער, להבחין במה שלא הבחנת לפני כן. ואז אתה אומר: 'לא, אני לא רוצה לעשות את זה יותר'. זה מוביל ללקיחת אחריות ולעשיית שינויים.

מתי קלארווין, Crucification

גם אבי זרם האקולוגיה העמוקה, ארן נאס, הושפע מהחוויה הפסיכדלית. ב-1993 סיפר נאס על חווית LSD שהייתה לו עם סטודנטית שלו בארה"ב, שבה הוא הבין לעומק את הכוח של החומרים הפסיכדליים לגלות "יקומים חדשים" ולגרות את המחשבה הפילוסופית. הוא אף סיפר שהוא לקח איתו בחזרה לנורווגיה LSD.

הסופר וההוגה דניאל פינצ'בק מציין במאמרו "Another Green World: Psychedelics and Ecology", שבעולם הצמחים ישנה חכמה שיכולה ללמד את המין האנושי כיצד להתנהג טוב יותר כלפי הטבע. לדבריו, "נראה שיש קשר בין אובדן השמאניזם והחוויה החזיונית במערב לבין התרבות האנושית שמסוגלת לנהוג בטבע כמשהו מנוכר, שנמצא מחוץ לה. ההתאוששות של המודעות הפסיכדלית בשנות השישים קרתה במקביל להולדת התנועה הסביבתית, ואולי עזרה לתת לה השראה".

אכן, החוויה הפסיכדלית יכולה לגרום לאדם לראות את הטבע באופן שלא ראה לפני כן, ויכולה לגרום לו לחוש חלק מהטבע באופן שלא חש לפני כן. אם נדע לעשות שימוש ראוי כחברה בחומרים הללו, אולי נוכל להשפיע לטובה גם על ההתנהגות של האדם על פני כדור הארץ, בדרך לעתיד טוב יותר של איזון ומערכת יחסים בריאה בינינו לבין הפלנטה שקיומה, בינתיים, הוא תנאי הכרחי לחיינו אנו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | סגור לתגובות על יש עתיד אחר: החוויה הפסיכדלית ואיכות הסביבה

שלוש מחשבות על היקום והכשל של המחשבה האנושית

1. אנושי, אנושי מדי. הפוסטר של נאס"א לכבוד 40 שנה לוויאג'ר 1, החפץ היחיד מעשה ידי אדם שעזב את מערכת השמש שלנו, ממחיש בדיוק את הכשל המחשבתי האנושי: זה כל כך אנושי. העיצוב, ההקשר התרבותי-תקופתי, הניימדרופינג שמתאים לספרות מד"ב זולה – הכל מרדד את המסע בחלל לסמלים שאנחנו יכולים להבין ולהזדהות איתם. אבל זו בדיוק הבעיה. המסע לחלל – החיצוני והפנימי – צריך לפרוץ את הסמלים האלה. ההזדהות מונעת התקדמות במקרה הזה.

עצם המחשבה על לשלוח גרוטאה ממתכת לחלל ולנסוע איתה כמו באוטובוס אל עבר כוכבים מרוחקים בתקווה ללמוד על היקום או למצוא חיים אחרים היא מגוחכת. זה מכמיר לב, זה מקסים, אבל זה בלתי אפשרי. צריך לזנוח את זה, אתמול. עד שלא נמצא דרך לזנק אל עבר מרחקים בלתי ניתנים לדמיון – על ידי קיפול החלל, שיגור האטומים שלנו לגלקסיות רחוקות או וואטאבר – עד שלא נמצא דרכים כאלה, צריך להפסיק לבזבז זמן על נסיעת המונית החמודה הזו. כאילו מה, ניסע קצת יותר מהר? נצליח להגיע לפתח תקווה במקום רק עד גבעתיים? ניסע במשך מאה שנה לכפר קטן ונטוש מתוך מיליארד כפרים דומים? למדנו, הבנו, נקסט.

כדי למצוא את מה שאנחנו לא מצפים למצוא צריך להפסיק לחשוב כמו בני אדם. זו בעיה, אבל לשם צריך לשאוף. הרוח הרנסאנסית הזו של לדחוף את גבולות האנושי עד הסוף וכך להצליח בדברים שלא האמנו שהם אפשריים כבר לא מספקת. קשה לברוח ממנה, ולא תמיד צריך, אבל המאמץ הכרחי במקרה הזה. האנס יונס מדבר על החירות הטרנסצנדנטית של השכל – שמרחיקה לכת מעבר לכל מה שניתן לייחס לחומר, ועל כן למגבלות ה"טבעיות" (לא בטוח שאני מסכים עם זה, אבל ניחא, ההמשך הוא החשוב). לדבריו, לשכל יש אפשרות לחרוג מעבר לממד של כל מה שנתון ולעוף על כנפי השפה אל מעבר להוויה הנמצאת – "מן החושי אל העל-חושי, מן הסופי אל האינסופי, מן הזמני אל הנצחי, מן המותנה אל הבלתי מותנה".

כדי לעשות דברים באמת בלתי אפשריים, כדי להגיע אל הנצח והבלתי מותנה, צריך להפסיק להזדהות עם עצמנו, כי אנחנו מוגבלים. בני אדם מוגבלים מעצם טבעם. צריך להתחיל לחשוב כמו היקום. היקום הוא אינסופי ואין לו מגבלות. הוא יכול לעשות הכל. הוא יכול להגיע לכל מקום ולהיות בכל מקום בו זמנית. הוא אפילו מסתכל דרך העיניים שלנו עכשיו ובונה מכונות ממתכת שאמורות לתור אותו דרך ידי טכנאים מיומנים. אם הוא יכול להיות אנחנו, גם אנחנו יכולים להיות הוא. וזו הדרך לחקור אותו. לא דרך המגבלות שלנו, אלא דרך האומניפוטנציה שלו. בשביל זה צריך להשתחרר.

בַּחֲלַל אַף אֶחָד לֹא יָכוֹל לִשְׁמוֹעַ אוֹתְךָ צוֹעֶק
וּבַזְמַן אַף אֶחָד לֹא יָכוֹל לִשְׁמוֹעַ אוֹתְךָ צוֹעֶק,
בִּזְמַן שְׁאַתָּה צוֹעֶק.
שֶׁקֶט בַּיְּקוּם.
אִם מַקְשִׁיבִים הֵיטֵב
אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ אֶת שַלְשֶׁלָאוֹת הַבַּרְזֶל
לְרַגְלֵי הַכּוֹכָבִים
אֲסִירִים שֶׁל הַמַּחְשָׁבָה הַאֱנוֹשִׁית.
הַצָּרָה עִם הַפּוֹלִיטִיקָה
שֶׁהִיא מוּתְאֶמֵת לְמֵמַדֵי אֱנוֹשׁ.
לַתָּא אֵין עִנְיָן בְּמֶמְשָׁלוֹת
וַאֲנִי אֵינִי רוֹאֶה עֲנָקִים שֶׁל גַּז
מַפְגִּינִים נֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ
אֶלָּא בְּדִמְיוֹנִי.
הַיְּקוּם מַפְגִּין
אֲדִישׁוּת.

2. לא רק המסע הפיזי לחלל נגוע במחשבה פרימיטיבית של נסיעה בכרכרה ממונעת לכוכבים, גם החיפוש אחר חיים אינטליגנטיים מחוץ לכדור הארץ נעשה היום באופן שעושה עוול לאינטליגנציה האנושית. טלסקופים! לוויינים! מחפשים אותות רדיו של חייזרים! גלי קול!

"הלו, הלו? הגעתי לכדור הארץ? מישהו שומע אותי?"

ההנחה שישויות אינטליגנטיות מתקדמות מאיתנו בהרבה יתקשרו באמצעות טכנולוגיה של המאה ה-19 האנושית נראית משונה במקרה הטוב. לעומת זאת, אם מקבלים את ההנחה המוזרה הזו, למה לא לקבל הנחות מוזרות אחרות, אבל כאלה שיש להן עדויות בשטח?

משתמשים בחומרים כמו DMT מדווחים על מפגשים אינטימיים עם חייזרים. הם מדווחים על ישויות בצורות שונות (גמלי שלמה, מקלות, כדורים, ליצנים, תמנונים) שמדברים איתם, נוגעים בהם ומראים להם עולמות שלא דמיינו שקיימים לפני כן. חלק מהדיווחים האלה, כמו אלה שתועדו במחקר הנרחב של ד"ר ריק שטרסמן, דומים להפליא לעדויות של אנשים שטוענים שנחטפו על ידי חייזרים. משתמשים בפטריות פסילוסיבין (מה שנקרא "פטריות הזיה") מדווחים על קולות "לא מכאן" שמתקשרים איתם.

אולי, רק אולי, חייזרים ביקרו מתישהו בכדור הארץ והשאירו כאן את המקבילה החכמה שלהם לתקליט הזהב שאנחנו הטסנו עם חלליות הוויאג'ר שלנו; אולי הם הינדסו מולקולות או תוכן אחר בצמחים מסוימים כך שבמגע של הצמחים האלה עם המוח האנושי נקבל ישר לתוך הראש אינפורמציה על החייזרים. אולי מה שקורה בזמן טריפ DMT זו מצגת שבה החייזרים מסבירים על עצמם ועל העולם שלהם. וזה כל כך מוזר ולא מובן כי אלה פאקינג חייזרים שמנסים להסביר על עצמם ועל העולם שלהם. בשפה שלהם.

יש משהו גנוסטי במחשבה הזו, באפשרות שאינטליגנציה גבוהה יותר קוראת לנו להתחבר חזרה מקורותינו הרוחניים ביקום, ממש כמו מיתוס השליח שמגיע לעורר את האדם מתרדמתו החומרית בכתות הגנוסטיות של המאות הראשונות לספירה. למשל:

“השליח קרא בקול שמימי אל קלחת העולמות. למשמע קריאתו של השליח, אדם, ששכב שם, התעורר והלך לפגוש את השליח: "בוא בשלום, שליח, שגריר החיים שבא מבית האב. כמה נטועים במקומם החיים היקרים והיפים! ומנגד, איך צורתי האפלה יושבת כאן באבל!" השליח ענה: "כולם זוכרים אותך באהבה, ואליך שלחו אותי. באתי להדריך אותך, אדם, ולשחרר אותך מהעולם הזה. שמע והאזן, למד, ובוא כמנצח למקומו של האור". (טקסט מנדאעי, מתוך Das Johannesbuch der Mandaer, M. Lidzbarski)

טרנס מקנה הרבה להתייחס להיפותזה הזו, שמולקולות מסוימות בטבע מאפשרות "מסר" מעולמות אחרים. אבל ההתייחסות המעניינת ביותר שלו לכך היא גם הארצית ביותר, בהשוואה להגותו הצבעונית והמוטרפת: "עכשיו אני אשמע כאילו אני לא מאמין שהפטרייה היא חייזר: אולי היא מה שאני מתחיל לחשוד בו לאחרונה – שהנשמה האנושית כל כך זרה לנו היום שאנחנו מתייחסים אליה כאל חייזר. עבורנו, הדבר הזר ביותר ביקום הוא הנשמה האנושית. חייזרים בסגנון הוליוודי יכולים לנחות מחר בכדור הארץ והטראנס של ה-DMT עדיין יהיה מוזר יותר וימשיך להכיל בתוכו מידע שימושי עבור העתיד האנושי […] אנחנו כל כך זרים לעצמנו, שהעצמי חייב להסוות את עצמו כחייזר כדי לא להפחיד אותנו עם הממדים המוזרים כל כך שהוא מכיל".

3. האנס יונס הוא אחד הפילוסופים האהובים עלי והקרובים ביותר ללבי. הכתבים שלו על הקשר בין הגנוסטיקה לאקזיסטנציאליזם והיידגר הם בין הדברים המרגשים שקראתי עד היום וכמוהם קריאת התיגר שלו על אופי האלוהות ב"מושג האלוהים אחרי אושוויץ" והרעיונות שלו לגבי מוסר, טכנולוגיה וביולוגיה. אני מעריץ אותו על כך שהוא "העז" לעסוק במטפיזיקה בתקופה שבה זה כבר נחשב לא רלוונטי, כביכול. אבל במשהו אחד אני חולק עליו ולא מבין את צרות האופקים שלו.

במאמר "חומר, רוח ובריאה" הוא דן בהתפתחות הרוח מהחומר במבט קוסמולוגי, ולבסוף שואל "עד כמה חשוב לדעת האם יש חיים תבוניים במקומות אחרים?".

התשובה שלו מבאסת. הוא צודק כשהוא טוען ש"תחושת הבדידות הקוסמית" לא תתבטל, כי אם אנחנו מרגישים בודדים מבחינה קוסמית עכשיו, שום דבר לא צפוי להשתנות. מי שמרגיש בודד ביקום, אינטליגנציה במרחק מיליוני שנות אור לא תעזור לו. אבל כשיונס טוען שלא אמור להיות שום שינוי מוסרי ביחס שלנו לעולם וליקום בהנחה שנגלה שישנן אינטליגנציות סובייקטיביות נוספות ביקום – הוא טועה.

מפגשים מהסוג השלישי

הטענה שלו היא לטובת שמירה על כדור הארץ, מכיוון שאנחנו היחידים שנמצאים על כוכב זה ולנו האחריות אליו ולא לאף יצור אחר: "האם היה ידע זה משנה משהו בכל הנוגע לאחריות שלנו? האם אנחנו יכולים להתנחם בכך שאם אנחנו מפספסים כאן את ההזדמנות הגדולה שלנו, היא תמשיך להתקיים במקום אחר בידיים טובות יותר? לחלוטין לא! אנחנו אחראים בלבד לגורלה השלוח של הרוח כאן, במחוז שליטתנו, המקום היחידי שבו כוחנו שריר – כמו שאותן אינטליגנציות היפותטיות, במידה שהן קיימות, אחראיות במחוזן … נדאג נא לכדור הארץ שלנו".

איזו תבוסתנות! אדרבא, גילוי של חיים תבוניים אחרים ביקום צריך להגדיל את צו האחריות שלנו אל מעבר לכדור הארץ! אם העובדה שכדור הארץ מאוכלס במיליארדים על מיליארדים של חיים תבוניים כמונו (שלא לדבר על בעלי החיים, שרובנו מעדיפים להתעלם מהם גם כך) אמורה לבסס צו אחריות מוסרי על גורלו של כדור הארץ שהוא ביתנו, הספקולציה (או העובדה בבוא העת) שהיקום מאוכלס ברוח חושבת כמונו חייבת לגרום לנו, בתאוריה, להרגיש אחריות כלפי היקום כולו.

כך, כמו שאנחנו מנסים – כפי שהתקדמות הטכנולוגיה מראה וחזאים כמו קורצווייל או דה שארדין חוזים – לקשור את כל התודעות על פני כדור הארץ לתודעת-על אחת, עלינו יהיה לנסות להתאחד עם כל התודעות ביקום ולהתחבר לתואר המחשבה עצמו של היקום, של אלוהים. אנחנו והחייזרים דבר אחד, גילום נפרד אך משותף של הרוח, ואם אכן נגלה חיים תבוניים במרחבי היקום, ודאי שאי אפשר לוותר על אחריותנו כלפי כדור הארץ, אבל נצטרך להגדיל את צו האחריות שלנו למחוזות הרחוקים ביותר של היקום.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | תגובה אחת

לקראת יודו-פוטוריזם

היהדות היא דבר בלתי מתקדם. כלומר, קצב ההתקדמות שלה איטי מהתקדמות הזמן והדברים כפי שאנחנו תופסים אותם. האינדיבידואל סוחב על גבו את היהדות יותר משהיא סוחבת אותו. וזה מטען כבד. כל התרבויות והדתות הן שק אבנים, אבל אבני היהדות כבדות וקשות במיוחד. אבן ירושלמית, בבלית; סלעים מאלכסנדריה, גרנדה, וילנה. וכשאותו אינדיבידואל פותח את שק האבנים הזה ומוריד אותו מעל גבו כדי לבדוק מה בעצם הוא סוחב ולמיין מי לו ומי לצריו, יוצאת בת קול מתוך השק ואומרת לו: "לא". או: "לא כך". ותוך כדי כך נופלות האבנים ומלכלכות את שמלתו.

יהודים אוהבי קידמה נדרשים, כבר מאות שנים, למצוא דרכים צדדיות ולפרוץ דרכן קדימה, תוך שהם משילים את שמלתם. כך עם הכתות היהודיות במאות הראשונות לספירה שלא מצאו את ביתן במה שהפך לאורתודוקסיה; כך עם יהודים חובבי השכלה; כך עם יהודים חובבי לאומיות (אם כי הקדמה האובייקטיבית בעניין זה שנויה במחלוקת); וכך עם יהודים חובבי חלל, מדע, מיסטיקה, פסיכדליה ומה שביניהם.

תנועת ההשכלה היוותה מפץ שפיזר לכל עבר חלקיקים של אינטלקט. מיתרים של פוליטיקה, מדע, פילוסופיה ודת רעדו והתנודדו ויצרו מנגינות מוטציוניות יפהפיות שהתפתחו לרעיונות מוזרים שלא מביישים את כל עמודי היהדות מזה חמשת אלפים שנים. ממנדלסון עד בנימין. מרוזנצוויג עד קפקא. מהוסרל עד יונאס. מהרמן כהן עד עמנואל לוינס וז'אק דרידה. מפרויד עד איינשטיין. לכולם לא היה מקום בזרמים היהודיים המרכזיים.

המרידות ביהדות הרבנית רידדו את האקסטזה לאתאיזם מוחלט. הרפורמציה היהודית צריכה לעודד יהודים חילונים להחזיק בריגוש האלוהי גם במסגרת החול ולא רק במסגרות כמו קונסרבטיביות או רפורמיות. השבר שהותיר אובדן השליטה הבלעדית של האורתודוקסיה על היהודי עדיין איתנו. אובדן הריטואלים שהיא הציעה גרם ליהודים החילונים למצוא את הריטואלים החדשים שלהם מחוץ לחיק היהדות. אבל זה לא חייב להיות כך.

היהדות היא נרדפת ושקטה, מלאת סודות ונפתחת לעולמות חלופיים. הגיע הזמן שנפסיק לפחד ממנה ושהיא, בתור הממסד שהיא התגלגלה אליו, תפסיק לפחד מאיתנו. היא נתונה במשמורת אצל שומרי סף מתוך צורך שעתי והסכם שטני בין הציונות לרבנות, אבל זה לא עניין מהותי. היא בכל מקום, ובכל זמן. את הסודות שלה אפשר וצריך לגלות גם דרך האינטרנט. אל הפרד"ס אפשר וצריך להיכנס גם דרך הפסיכדליה. אור האינסוף הוא גם לייזר. את הקולות אפשר לראות ואת המראות אפשר לשמוע עם LSD. את הכלים השבורים אפשר וצריך לתקן גם באמצעות מציאות רבודה. השמים הנפתחים נפתחים גם לאסטרונאוטים. בריאת העולם היא הסטארט-אפ הגדול מכולם, אבל איזה אקזיט אומלל!

את ההיסטוריה היהודית המעגלית של שבר והרכבה אפשר וצריך לראות במנותק מהציונות אוכלת הכל ומהאורתודוקסיה חונקת הכל. העתיד היהודי טמון בפסיכונאוטים ובאסטרונאוטים שקוראים את החלל הפנימי והחיצוני תוך הכרת הרוח והספר היהודי. אותיות פורחות באוויר הן מציאות עבור פסיכונאוטים יהודים. הרקיעים הם באמת רקיעים עבור אסטרונאוטים יהודים. אם לא כך – הריקבון בלתי נמנע.

כל יהודי שעבר חוויה מיסטית יכול להעיד על הבריאה שהתרחשה מול עיניו. אכן, שישה ימים הם זמן מוזר, אבל מי יכול לדבר על זמן כשהזמן מתפוגג. במקרא מדובר על "קצות הארץ" ו"קצות השמים" כי כשהמרחב מתבטל, אילו קואורדינטות אפשר לתת? וכשניכנס לתוך המחשב (במהרה בימינו) ונראה את העולם כולו כשפה – איך נוכל לתאר משהו במילים?

כל יהודי פוטוריסט צריך לחוקק על ליבו את חזון המרכבה של יחזקאל, ולזכור: התגלות אמיתית אפשרית לכולם – על ידי לימוד, התנסות, התפרעות; טראנס, אקסטזה, ריכוז; קריאה בכתבי הקודש, דקלום שירה; מדיטציה על פי המטורף הגדול ר' אברהם אבולעפיה, טריפים על פי היהודי האהוב אלן גינזברג או מינימליזם על פי היהודי הבודהיסטי פיליפ גלאס. היהודי המודט ר' אריה קפלן הבין היטב ש"ל.ס.ד ומסקלין מגבירים את היכולת להתרכז בתחושות מסוימות, כגון יופי, צבע, צורה, וכיוצא באלו". אבי ההתחדשות היהודית באמריקה ר' זלמן שחטר-שלומי העיד ש"החוויה הפסיכדלית יכולה להיות לא רק אתגר, אלא גם לתמוך באמונה שלי. אחרי שראיתי מה קורה בנקודה שבה הכל אחד ושבה אלוהים האימננטי מפתיע את אלוהים הטרנסצנדנטי ושניהם מתמזגים בצחוק קוסמי, אני יכול לראות את היהדות באור חדש ומופלא". כשליחזקאל "נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם, וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים" זה לא פעם, זה עכשיו, ובעתיד. זה לא קיטש של מלאכים נוצרים, זה זוהר פלורסצנטי. זה מה שאנחנו רוצים: "רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ–כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וּמִתּוֹכָהּ–דְּמוּת, אַרְבַּע חַיּוֹת". זו מרכבת חלל! זה טריפ DMT! קובריק היהודי, איפה אתה?

כפי שאמר ר' חיים ויטל אהוב הלב, התיקון העליון הוא גם התיקון התחתון. עבור היודו-פוטוריסט, אין חומר שדרגת קדושתו ירודה. התיקון הוא כל המעשים כולם. המצוות הן בחירתו של כל אדם, אבל הן לא צריכות להפריע לו לתקן בינתיים. זה לא או – או. זה גם וגם. וגם, וגם, וגם, וגם. גם הגדלת הידיעה האנושית על העולם על ידי הוספת ערכים בויקיפדיה היא תיקון.

יודו-פוטוריזם יכול לשחרר את היהדות ממעגל השבר וההרכבה, ההשתעבדות והכיבוש, ולהפוך את הדרכים הצדדיות לדרך המלך של הבנה עמוקה של אופי האל והיקום, ומתוך כך גם של המוסר – על פי תורת הנביאים ומעבר לה.

יהודים, הרכיבו עדשות מציאות רבודה, חיקרו את נבכי הנפש והאינטרנט, הביטו אל החלל, השתמשו בפסיכדלים! צאו מהשטעטעל, והתכוננו לירושלים החדשה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | 2 תגובות

"סרג'נט פפר" היה טוב מדי – וזו בעיה עד היום

1939. הסרט "הקוסם מארץ עוץ" בבימויו של ויקטור פלמינג מתחיל בצבעי שחור לבן. העולם המוכר – הבית, העיירה הקטנה, המשפחה והשכנים, כולם צבועים באפור. זה היה אופן הדימוי בסרט ותמונה: המציאות בצבע ואילו הרפרודוקציה בשחור לבן. ואז הגיע השבר. 1939, מלחמת העולם השנייה. זעזוע. העולם המוכר התערער, טורנדו לוקח את דורותי לארץ עוץ, ארץ האגדות והמכשפות. והנה, צבע.

1967. האלבום "סרג'נט פפרז לונלי הרטס קלאב באנד" של הביטלס מתחיל בשחור לבן. הרקע שממנו הוא בא הוא האלבום "ריבולבר" – האלבום הפסיכדלי באמת הראשון של הביטלס, ואלבום פורץ דרך בזכות עצמו, אך עדיין כזה ששורה עליו אווירה אפורה. עטיפת האלבום בצבעי אפור, המוזיקה עדיין לא מתגלשת על קשת בענן. ואז הגיעה 1967. השבר הגדול של הסיקסטיז – דור הילדים נגד דור ההורים. זעזוע. גם כאן היה טורנדו – הפסיכדליה והזליגה של ה-LSD להמונים. והנה, צבע.

מהפיכת הצבע של שנות השלושים, שהתגלמה באופן המוכר ביותר ב"קוסם מארץ עוץ" שינתה את הדימוי. לא עוד גירסה חיוורת של המציאות, אלא צבעונית ממש (או כמעט) כמוה. מהפיכת הצבע של הסיקסטיז, ש"סרג'נט פפר" היה הייצוג המובהק שלה, שינתה את הדימוי שוב. אלא שעכשיו לא היה מדובר בחיקוי של המציאות, אלא בשבירה שלה. הפסיכדליה הביטלסית הצבעונית טיפחה את הייצוג הקליידוסקופי של המציאות ושכללה אותו לדרגת אמנות. צלילי הקלידים השונים, מניפולציות הטייפ, הדמויות הביזאריות ועטיפת האלבום, שהפכה מאז לאיקונית, קיבעו את מעמדה של הפסיכדליה כזרם אמנותי מובהק. בניגוד לרוח ההיפית הכפרית והשורשית יותר של ארה"ב, האסתטיקה שהביטלס הביאו לשיא ב-1967 הייתה מתפרצת, אלימה כמעט, מופרעת, תזזיתית וצבעונית באופן גרוטסקי כמעט.

וזו אמנות מסוכנת מאוד עבור כל ממסד. גם הממסד האמנותי עצמו. זו שבירה של הכלים. מרוב תזזיתיות ואלימות, יחד עם העניין היסודי בפסיכדליה שהוא חוסר האפשרות לשים גבול – חוסר הפשר, למעשה, של המושג גבול – היה קשה גם לממסד וגם לאמנים עצמם להבין מה עושים עכשיו כשיש דבר מובהק כזה בשם "אמנות פסיכדלית". זו חרב פיפיות. יכול להיות שזו הסיבה שלא תופסים ברצינות אמנות פסיכדלית. אולי בגלל זה באמנות החזותית הפסיכדליה נשארה בתחום העיצוב הגרפי או ב"אמנות חזיונית" דוגמת אלכס גריי שלא נתפסת ברצינות, אולי בצדק.

במוזיקה, סרג'נט פפר ו-1967 קיבעו את הפסיכדליה הצבעונית והקרקסית כז'אנר מובהק שעד היום אמנים מנסים לחקות. כאילו שזה השיא וליותר מזה לא צריך לשאוף. היום, כמעט כל להקה שעושה מוזיקה פסיכדלית שלא מצייתת לחוקים ה"פֶּפֵּרִיים" נדמית כאוונגרד מוחלט. עד כדי כך מהממת ההשפעה של האלבום הזה, עד היום.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | סגור לתגובות על "סרג'נט פפר" היה טוב מדי – וזו בעיה עד היום

האם אפלטון השתמש בסמים פסיכדליים?

בספרו "דלתות התודעה", שבו מגולל הסופר והפילוסוף אלדוס האקסלי את חוויותיו לאחר שימוש במסקלין, הוא כותב, כשהוא מהרהר על המשמעות המיסטית והמטפיזית של החוויה הפסיכדלית: "איסטיגקייט – האם לא הייתה זו המילה שמייסטר אקהארט אהב להשתמש בה? 'היות'. ה'הוויה' של הפילוסופיה האפלטונית, רק שנראה שאפלטון עשה טעות עצומה ונלעגת בכך שהפריד 'הוויה' מהתהוות וזיהה אותה עם ההפשטה המתמטית של ה'אידאה'. מסכן שכמותו, הוא אף פעם לא יכול היה לראות זר של פרחים זוהרים באורם הפנימי ורוטטים מכובד המשמעות הטעונה בהם; לא יכול היה לתפוס שמה שהוורד, האיריס והציפורן סימלו בצורה כה עמוקה הוא לא פחות ולא יותר ממה שהם – ארעיות שהיא בו בזמן חיים נצחיים, גוויעה בלתי פוסקת שהיא בו בזמן הוויה טהורה, צרור של פרטים זעירים וייחודיים אשר בו, במין פרדוקס שאי אפשר לבטאו במילים אף שהוא ברור כשמש, ניתן לראות את המקור האלוהי של הקיום כולו".

במילים אחרות, האקסלי, שמספר כיצד חווה חוויה מיסטית עמוקה לאחר שימוש בחומר פסיכדלי, מציין באותה נשימה שאפלטון לא ידע מהחיים שלו. אפלטון הפסיד מכיוון שלא היה יכול לחוות את הדברים שאותם הרגיש האקסלי בעצמו. אך מה אם אפלטון דווקא כן חווה והרגיש את הדברים הללו? מה אם הוא כן השתמש בחומרים משני תודעה?

אלדוס האקסלי

את השאלה הזו מעלה גם הילמן, בספרו The Chemical Muse, שעוסק בשימוש בסמים בעולם הקלאסי: "דמיינו עד כמה דעתנו על העבר הייתה משתנה לו היינו יודעים שאפלטון נהנה משימוש בפסיכדלים כחבר בדת מיסתורית כלשהי? […] מעט מאוד אקדמאים מוכנים אפילו לשקול את האפשרות שהמחשבה הקולקטיבית של העולם הקלאסי הושפעה מאוד משימוש בפסיכוטרופים. למרות אינספור הפניות בספרות לצמחים שמכילים כימיקלים משני תודעה, למרות הגדרות מדויקות באותן עבודות של ההשפעות של החומרים הפסיכוטרופים האלה על בני אדם, ולמרות השימוש המתועד בחומרים נרקוטיים ברפואה של העולם הקלאסי, מלומדים מודרניים מכל הגישות מאוחדים בחוסר המוכנות שלהם להודות שלסמים הייתה השפעה משמעותית על התפתחות הספרות המערבית".

וזה נכון. העולם בכלל, והאקדמי בפרט, לא מצליח, או לא מעוניין, להישיר מבט אל הנושא הטעון של שימוש בסמים בהיסטוריה ולעסוק בו באופן כן וחף מהטיות. שימו לב לדוגמה של הרומן הלטיני העתיק "מטמורפוזות". הרומן הזה של אפוליאוס, שנכתב במחצית השנייה של המאה השנייה לספירה, עוסק באדם אשר מגיע להארה רוחנית באמצעות שימוש בצמחים משני תודעה

קרי, בלשוננו – סמים. ציון עובדה פשוטה זו – אין מדובר בפרשנות, אלא בקריאה צמודה של הטקסט – רחוק מלהיות אלמנטרי כפי שהיא מוצגת לעיל. לא תמצאו מאמר אקדמי שבו נטען שלוציוס, הפרוטגוניסט שמשיל את צורת החמור וחוזר לצורתו האנושית לאחר שהוא מתפלל לאלה איזיס ואוכל עלים מידי כהן הדת שלה, משתמש בסמים. וזה כתוב. נחזור על זה: לוציוס אוכל עלים מידיו של כהן דת וחוזר לצורתו האנושית. זה אפילו לא בסאבטקסט, לא מטפורה, כלום. זה כתוב שחור על גבי לבן. אך עבור הקורא בן זמננו, דברים כאלה נשמעים על סף האבסורד, בשל עשורים של צנזורה ומלחמה עולמית בסמים, שמחקה מהתודעה המערבית כל זכר למקומם של הסמים בתרבות האנושית.

התפיסה המוסרית והחוקית המודרנית בנוגע לשימוש בסמים מונעת מאיתנו להכיר בכך שלכל אורך ההיסטוריה בני אדם השתמשו בסמים לצרכים שונים, בהם רפואיים, רוחניים, פסיכולוגיים ולהנאה גרידא. לא זאת אף זאת, במשך רוב ההיסטוריה האנושית לא היו הסייגים כלפי השימוש בסמים חריפים כל כך, אם בכלל, והשימוש בהם חצה מגזרים. גם משוררים, סופרים, פוליטיקאים, מלומדים ופילוסופים השתמשו בחומרים משני תודעה לאורך תקופות היסטוריות שונות, וניתן למצוא לכך עדויות רבות. כפי שמייד נראה, לא בלתי סביר שאפילו אפלטון בעצמו השתמש בחומרים משני תודעה וביסס על החוויה הזו את המטפיזיקה שלו.

אבל ראשית, כדי לדון בנושא בצורה אחידה, אתייחס לסמים בעזרת כמה מושגים. מכיוון שמדובר בעולם העתיק, ברור שכל החומרים שבהם נעשה שימוש מקורם בעולם הטבע – צמחים, מינרלים ובעלי חיים, ולא בחומרים שעובדו במעבדה. אך מכיוון שהעברית מבדילה בין סמים לתרופות, בעוד העולם היווני העתיק (כמו גם האנגלית המודרנית) לא עשה את ההפרדה הלשונית בין סם לתרופה (המילה היוונית Pharmakon התייחסה לתרופה, רעל, חומר סיכה, בושם ועוד) אשתמש במילה הניטרלית "חומר" לציון תרופה וסם גם יחד. כשאתייחס לחומר שתפקידו שינוי תודעתי, אשתמש במילה אנתאוגן (Entheogen), שמקורה במילים היווניות entheos – אל בִּפְנים; ו-gen – להפוך. אני משתמש במונח הזה בהתאם להסברם של קארל ראק, ג'רמי ביגווד, דני סטייפלס, ג'ונתן אוט ור. גורדון וואסון, שטבעו את המונח בספר The Road to Eleusis, כדי להתרחק מהקונוטציות השליליות שמיוחסות לעתים לשמות התואר "פסיכדלי" או "הלוצינוגני".

מצבים מיסטיים והקשר האנתאוגני

האדם יכול להגיע למצב תודעה מורחב באמצעים שונים, והדבר נעשה ככל הנראה מאז שהאדם קיים בתרבויות שונות לאורכו ולרוחבו של הגלובוס. תומר פרסיקו, בספרו "מדיטציה יהודית", מגדיר ארבעה טיפוסים של החוויה המיסטית:
1. הטראנס, שהוא "חוויה אנושית אוניברסלית ובסיסית, המופיעה כתוצאה משינוי פתאומי בשגרת החיים, או לחילופין כתוצאה מחזרה רפטטיבית על פעולה מסוימת". פרסיקו מציין את ספרו של יהונתן גארב, "טראנס שמאני", הקושר את הטראנס ואת הפרקטיקות הקבליות והחסידיות עם שמאניזם – שאראה בהמשך שקשור פעמים רבות לשימוש בחומרים מרחיבי תודעה, במקומות שונים בעולם.
2. מניפולציות על מודל העצמיות, שאלה "חוויות שבהן העצמי נחווה כיוצא מהגוף, מתרחב, מצטמצם או – בצורה המובהקת ביותר – נעלם". פרסיקו גם מציין ש"חוויות מיסטיות שבהן המיסטיקן מדווח שכל העולם מלא באור אלוהי, בשכינה, ברוח הקודש, או שכל העולם הוא האלוהות עצמה הן תוצאה (לפחות בחלק מהמקרים) של מניפולציות על מודל העצמיות".
3. ריכוז ורקולקציה.
4. אקסטזה רגשית, "הנגרמת על ידי עוררות חושית ופיזיולוגית, ואף באה לידי ביטוי בצורות אלה […] עוררות חושית זו באה בעיקרה על ידי הגברה מכוונת של פעילות גופית ומנטלית, כגון שירה, ריקוד, קריאה, שינון וכיוצא באלו. כל אלה מעודדים שינויים מובהקים בפעילות המוח, כגון שחרור חומרים המעוררים אופוריה, כאנדרופינים".

צורות אלה, ובעיקר 1, 2 ו-4, עשויות להגיע במקביל לשימוש בחומרים מרחיבי תודעה, והשימוש בחומרים עשוי אף להחליף אותן כדי להגיע למצבים אלה. בפרק אחר בספרו מתאר פרסיקו את שיטת המדיטציה היהודית לפי ר' אריה קפלן, וטוען ש"קפלן מודע גם לשדה הסמים ההלוצינוגניים, ומציין שלבד ממדיטציה, הדרך האלטרנטיבית להגיע למצבי תודעה גבוהים היא שימוש בסמים, ומסביר ש'נראה של.ס.ד ומסקלין מגבירים את היכולת להתרכז בתחושות מסוימות, כגון יופי, צבע, צורה, וכיוצא באלו'".
ויליאם ג'יימס, שספרו "החוויה הדתית לסוגיה" היה אבן דרך חשובה בפילוסופיה והפסיכולוגיה של הדת, חוקר גם כן את המצב המיסטי, ומציע ארבעה סימנים "שכל אימת שאנו מוצאים אותם בחוויה מסויימת הרינו רשאים לקרוא לה חוויה מיסטית":
1. שאין להביעה במילים – "השימושי ביותר מבין הסימנים, שעל ידיהם אני ממיין מצב רוח מסויים כמיסטי, הוא שלילי. הנתון במצב זה מעיד עליו מייד כי אין זה ניתן להבעה כלל וכי אי אפשר בשום אופן לתאר במילים את תכנו לאשורו".
2. איכות נואטית – "המצב המיסטי הנהו גם מצב של ידיעה. זהו מצב שבו מתגלים לו לאדם מעמקי אמת כאלה, שאינם כלל לפי תפיסתו של השכל ההיקשי. מצבים כאלה, עם כל היותם נטולי ארשת, יש עמן גילוי והארה מלאי שחר וחשיבות; ולא עוד אלא שכרגיל נודעת להם מרות מופלאה בהרגשתו של בעל החוויה גם בזמן שלאחריה".
3. ארעיות – "מצבים מיסטיים אינם יכולים להימשך זמן רב. חוץ מבמקרים נדירים אין הם נמשכים למעלה מחצי שעה או שעה, ולכל היותר כשעתיים. תכופות לאחר שנמוגו, שוב אין להעלות בזכרון את איכותם אלא בצורה פגומה; אך בשובם שנית אפשר להכיר אותם מייד".
4. פאסיביות – "אמנם אפשר לסייע לבואם של מצבים מיסטיים על ידי פעולות רצוניות ומכשירות, כגון תשומת לב מאומצת, מיבצעים מסוימים של הגוף, ושאר דרכים, ואף על פי כן, משנחה על המיסטקין רוח ההכרה האופיינית, הריהו מרגיש מיד כי כוח רצונות כאילו הושתק בקרבו, ופעמים שיש לו גם הרגשה כאילו כוח נעלה השתלט עליו ומחזיק בו".

תכונות אלה אופייניות גם לשימוש באנתאוגנים ובחומרים מרחיבי תודעה בכלל, וגם לפן זה מתייחס ג'יימס. יש לציין שהוא חקר את הנושא הרבה לפני גילוי הפטריות שבהן משתמשים ילדי אמריקה ולפני הניסויים ב-LSD, ובכל זאת מתייחס ג'יימס לחומרים שונים שמעוררים לדעתו מצבים מיסטיים דומים לאלה שאפיין לעיל: "כוונתי לאותו מצב תודעה הנוצר על ידי סמי תרדמה וסמי שכרון, ובייחוד על ידי הכוהל. שליטתו של הכוהל על בני אדם נובעת בלי כל ספק מכוחו לעורר את הכשרונות המיסטיים שבטבע האנושי, המדוכאים כרגיל יד עפר על ידי העובדות הקרות והביקורת היבשה של שעות הפיכחון. הפיכחון מצמצם, מבין ואומר לאו; השיכרון מרחיב, מאחד ואומר הן. ואמנם השיכרון כוחו גדול לעורר באדם את תפעול ההן. מביא הוא את האדם מן ההיקף הקר של הדברים אל תוך תוכם, רב הנהרה. יש בו כדי לאחד את האדם עם האמת למשך רגע ההווה […] התודעה השיכורה היא חלק מסויים של התודעה המיסטית, ודעתנו הסופית על אודותיה אף היא חייבת למצוא את מקומה הנכון בתוך השקפתנו על אותה התודעה הרחבה יותר".

אך לא רק באלכוהול מסתפק ג'יימס, והוא מציין גם ש"סם האיתר, ובייחוד תחמוצת החנקן כשהם מהולים באוויר בשיעור מספיק, יש בהם כדי לעורר את התודעה המיסטית במידה מפליאה. כל הנושם אותם אל קרבו דומה על עצמו כאילו נגלית עליו אמת אחרי אמת, עומק לפנים מעומק […] אמנם יש בו בטראנס הבא מפעולות תחמוצת החנקן כדי לאצול לאדם גילוי מיטאפיסי אמיתי".

ג'יימס ממשיך ומציין שהוא בעצמו התנסה בתחמוצת החנקן, ומסקנתו היא ש"התודעה הנורמלית שבהקיץ אינה אלא טיפוס מיוחד של תודעה, ומסביב לה נמצאות צורות-תודעה שונות לגמרי, צורות שבכוח, שרק דוק דק מן הדק מבדיל ביניהן ובינה. יכולים אנו לחיות את כל חיינו ולא להרגיש במציאותן של אלה; ברם, די להשתמש באמצעי-הגירוי הדרוש ומיד הן מופיעות במלוא ישותן, טיפוסים מוגדרים של מנטליות שיש להן מן-הסתם תחומי פעולה והסתגלות. שום השקפה על היקום בשלמותו אינה יכולה להחשב לסופית, אם אינה מביאה בחשבון כלל את צורות-התודעה האחרות הללו".

החוויה האנתאוגנית, שבתרבות המערבית המודרנית מכונה בעשורים האחרונים "פסיכדלית", אופיינה גם על ידי שלושה מההוגים החשובים של התנועה הפסיכדלית של שנות השישים, טימותי לירי, ריצ'ארד אלפרט וראלף מצנר. בספרם המשותף "החוויה הפסיכדלית" הם מציינים ששימוש בחומרים פסיכדליים יוצרים שינויים מהותיים בתפיסת הזמן והמרחב; שינויים מהותיים בתפיסת האני-זולת; שינויים בתפיסת החושים – תפיסת צבעים מוגברת, שמיעה מועצמת, סינסתזיה וכו'; התמוססות של השפה ככלי להגדרת דברים במציאות; ו"מות האגו", או "אובדן האגו": "טרנצנדטיות מוחלטת – מעבר למילים, מעבר למרחב-זמן, מעבר לעצמי".

אם כן, נראה שהקשר בין מצבים מיסטיים, ואף "אמיתות מטאפיסיות" (בהקשר של ג'יימס) או דתיות-יהודיות ממש (בהקשר של ר' אריה קפלן), לחומרים שונים הוא קשר הדוק ומנומק. יש שהאדם מגיע למצבים מיסטיים על ידי תרגולות פיזיות או התכוונותיות שונות, ויש שהוא מגיע אליהם על ידי שימוש בחומרים, או בשילוב של הדברים. בהמשך אראה כי לאורך ההיסטוריה האנושית, ובעיקר בתקופות קדומות, השימוש בחומרים על מנת להגיע למצב המיסטי ועל ידי כך לידיעה – נואטיות, כפי שמכנה זאת ג'יימס, היה נפוץ.

אנתאוגנים בעולם העתיק

כאמור, השימוש בחומרים היה דבר נפוץ בעולם העתיק, ואף לפני כן, בעולם הפרה-היסטורי, כפי שהראה טרנס מקנה. בני אדם בתקופה הקלאסית השתמשו בחומרים מגוונים לצרכים שונים. כפי שמציין הילמן, "טקסטים רפואיים יווניים ולטיניים מלאים במתכונים לטיפולים פשוטים לכל דבר (…) ומכילים רשימות אינסופיות של מרכיבים (…) עלים, שורשים, זרעים נכתשו ועורבבו יחד, נוספו לאלכוהול, שמן או מים". מלבד צרכים רפואיים, היוונים והרומאים בעולם העתיק השתמשו בחומרים גם לצרכי הנאה – מה שמכונה באנגלית Recreational use, ובעברית אין לו מונח מקביל מתאים, כיוון שהמילה "הנאה" בלבד מרדדת את הסוגיה.

הילמן מציין ש"העולם היווני-רומאי השתמש ביודעין בחומרים משני תודעה רבים שמקורם בגידולים מקומיים או זרים. צמחים היו המקור לסמים (drugs) שמקנים הנאה, שבהם נעשה שימוש כדי לרומם את מצב הרוח ולהגביר את החושים. אופיאטים, אנטיכולינרגנים ופטריות פסיכוטרופיות היו סמים אהובים מאוד בעולם העתיק, אבל רעלנים נוספים נוצלו כדי ליצור את החוויות החוץ-גופיות שאותן היוונים והרומאים אהבו". כמובן שבעולם הקלאסי נעשה גם שימוש בקנאביס, על ידי שריפה שלו ושאיפת העשן או על ידי בישול, וגם בדאטורה, וב"דודאים" המוכרים מספר בראשית, הלא הם Mandrake. גם היין שהיוונים היו שותים ממנו, ושנכתב עליו שהיה "מביא לידי שיגעון", לא הכיל אלכוהול בלבד, ודאי שלא ברמה ש"מביאה לידי שיגעון", אלא גם מני עלים ואבקות.

תיאופראסטוס, בן המאה ה-4 לפנה"ס, כתב בחיבורו Enquiry into Plants ש"מלבד ההשפעה של צמחים על הבריאות, המחלות והמוות, אומרים שיש להם מאפיינים נוספים שמשפיעים לא רק על הכוחות הגופניים אלא גם על הנפשיים". פליניוס הזקן, בן המאה ה-1 לספירה, מתאר בחיבורו Natural History איך משפחות רומאיות שותלות בגינות הבתים פרגי אופיום ואיך להכין מהצמח את סם האופיום. בנוסף, פליניוס אסף מידע על שימוש בחומרים, בהם אנתאוגנים, בקרב עמים שונים: "המאגי משתמשים ב-aglaophotis כשהם רוצים לזמן את האלים […] achaemenis הוא בצבע ענבר, חסר עלים ונמצא בקרב בני הטרדסטילי בהודו. פושעים ששותים את זה ביין מתוודים על כל מעשיהם הרעים מכיוון שהם סובלים מהתגלויות של רוחות שרודפות אותם […] thalassaegle גדל בעמק האינדוס וגורם לאנשים להשתולל בזמן שחזיונות מוזרים משתלטים על שכלם".

הראשון שהתחקה ברצינות אחר השימוש בחומרים לצרכים רוחניים ודתיים בעולם העתיק היה ר. גורדון וואסון, בעקבות המחקר שלו אודות שימוש בפטריות כאנתאוגן במקסיקו. בספרו Soma: Divine Mushroom of Immortality, טען וואסון שה-soma, מונח בסנסקריט שמתאר משקה טקסי חשוב בקרב ההודו-איראנים, שעליו נכתב בטקסטים הוודים העתיקים, היה למעשה תוצר של הפטרייה Amanita Muscaria.

a ápāma sómam amŕtā abhūmâganma jyótir ávidāma devân
c kíṃ nūnám asmân kṛṇavad árātiḥ kím u dhūrtír amṛta mártyasya

בתרגום שלו את הריגוודה לאנגלית, ראלף ט.ה גריפית מתרגם את הפסוק הזה כך:
We have drunk soma and become immortal; we have attained the light, the Gods discovered.
Now what may foeman's malice do to harm us? What, O Immortal, mortal man's deception?

לאחר המחקר שפרסם אודות ההיפותזה האנתאוגנית של הסומה, פנה וואסון לעסוק בטקסי המיסטריות של אלויסיס ביוון, שבהם, טען נעשה שימוש בחומרים משני תודעה, אנתאוגנים, על מנת להגיע להתעלות רוחנית. בספר The Road to Eleusis, הניחו וואסון, הכימאי אלברט הופמן (ממציא ה-LSD) וההיסטוריון קארל א.פ. ראק, את הטענה שמשקה הקיקאון שאותו שתו המשתתפים בטקסים המדוברים הכיל אנתאוגן מסוג כלשהו, ככל הנראה פטריות ארגוט מסוג Claviceps purpurea, שגדלות על שעורה שנפוצה באזור שבו התקיימו הטקסים, ושהרכבה הכימי , טוען הופמן, משפיע על תודעת האדם בדומה לאופן שבו משפיע LSD. ישנן השערות נוספות בנוגע לחומר שממנו הורכב הקיקאון. האתנובוטנאי טרנס מקנה הציע שמדובר בפטריית Psilocybe או Amanita muscaria. השערה נוספת, של מצנר, גורסת שהחומר הפעיל בקיקאון היה DMT, טריפטמין שנוצר באופן טבעי בצמחים רבים באגן הים התיכון.

אלויסיס היום

הטקסים שהתקיימו באלויסיס היו אחד מני רבים ביוון העתיקה, אבל המיסטריות האלה היו פופולריות ביותר והיו פתוחות לכל מי שרצה להשתתף בהן. ההיסטוריון הצרפתי de Septchenes כתב על המיסטריות ש"לפי קיקרו, אנשים הגיעו מכל הרובעים כדי להיכנס בסוד העניין. 'האם יש יווני אחד', שאל אריסטידס, 'ולו הברברי והבור ביותר, שלא מחשיב את אלויסיס כמקדש המשותף לכל העולם?". אף המשורר פינדארוס כתב על אלויסיס. לדבריו, "מאושר מי שיורד מתחת לאדמה החלולה, לאחר שראה את הטקסים הללו, שכן הוא מכיר את סוף החיים ואת תחילתם שניתנו מידי שמים".

הטקס נחגג מדי שנה כמחווה דתית לדמטר, אלת התבואה (אשר שמה נגזר מהמילים deai – שעורה, ו-meter – אם, ועל כן ניתן להבין את הפולחן שלה כקשור לפטרייה שגדלה על שעורה), ובתה פרספונה, החל מהתקופה המיקנית ועד לסוף המאה הרביעית לספירה, אז החריבו הרומאים את המקדש במקום. המיסטריות ייצגו את מיתוס החטיפה של פרספונה על ידי האדס, אל השאול, והמשתתפים חוו וייצגו מחדש בעצמם את כל שלבי המיתוס במהלך הטקסים, עד שלב הקימה לתחייה של פרספונה, שהיה שיא הטקס. לדברי מרטין פ. נילסון, "מטרת המיסטריות היו לרומם את האדם מעל לספירה האנושית לתוך השמימי ולהבטיח את גאולתו על ידי הפיכתו לאל ובן אלמוות". תיאור זה מזכיר את הפסוק מהריגוודה: "שתינו את הסומה ונעשינו בני אלמוות".

בכל שנה המשתתפים, שהגיעו מכל שכבות האוכלוסיה בעולם היווני, היו הולכים מאתונה לאלויסיס. הדרך שאותה היו הולכים הייתה בעצמה חלק מהטקס, ששיחזר באמצעים דרמטיים חלקים שונים במיתוס החטיפה של פרספונה. במשך מספר ימים התקיימו מספר טקסים שהכינו את המשתתפים לטקס המרכזי, המיסטריה הגדולה, ובכל יום היו המשתתפים צמים מעלות השחר ועד לשקיעת החמה, כמחווה לצום של דמטר עד שבתה פרספונה חזרה אליה. גם בערב, לאחר שבירת הצום, היה אסור למשתתפים לשתות יין, והיה אסור להם לדבר זה עם זה. האיסור לשתיית יין תואם את התאוריה האנתאוגנית, מכיוון ששתיית אלכוהול, כפי שאנו יודעים, לא עובדת עם חומרים משני תודעה אחרים. בתוך שערי אלויסיס התרחש הטקס המרכזי, בהיכל ה-telesterion, שעל פי עדויות ארכיאולוגיות היה קטן מאוד ועל כן ודאי שלא נכנסו אליו כל המשתתפים יחד. החוויה בטלסטריון הפכה את המשתתף ל"מי שראה" – epoptes. על פי עדויות ארכיאולוגיות, הטלסטריון היה קטן מדי להופעות דרמה, ואין רישומים על השתתפות של שחקנים או תפאורה. מה שנראה שם היה phasmata, כפי שכינה זאת אפלטון ב"פידרוס" – רוחה של פרספונה בעצמה, שחזרה מהמוות. הדבר הקדוש שאותו ראו לא נמצא בחפירות ארכיאולוגיות במקום ואריסטו ציין שמדובר היה בחוויה ולא בדבר מה קונקרטי שנלמד. תמיסטיוס, הפילוסוף בן המאה ה-4 לפנה"ס, כתב במאמרו "על הנשמה" שהחוויה ברגע המוות דומה לחוויה במיסטריות של אלויסיס: "ברגע המוות חווה הנשמה את מה שחווים אלה שמוכנסים בסוד המיסטריה הגדולה".

העדויות לגבי מה שנראה בטלסטריון היו של פליאה, של חוויה ראשונית ועוצמתית המלווה בבחילה ורעד. מכיוון שבכל שנה סיפקו באלויסיס את המחזה הזה לאלפי משתתפים, הדרך היחידה להעניק את החוויה הזו פעם אחר פעם היא באמצעות אנתאוגן – המשקה שכהני הכת נתנו למשתתפים לשתות, שנקרא קיקאון.

עדות נוספת לכך שהקטליסט לחוויה הרוחנית של המשתתפים באלויסיס היה אנתאוגן היא סיפורו של אלקיביאדס. בשנים שבהן נערכו המיסטריות היה אסור לגלות את הסודות שבבסיסן. בשנת 415 לפנה"ס ננזף אלקיביאדס מכיוון שקיים באופן פרטי בביתו עבור אורחים את הטקס שנערך במיסטריות של אלויסיס, בניגוד לחוק. מה כבר אלקיביאדס היה יכול לעשות בביתו, שיביא לאותה תוצאה של מה שעושים בטקס שנמשך ימים רבים? הוא פשוט חתך ישר ולעניין, ונתן לאורחים לשתות קיקאון. בתקופה זו כתב אאופוליס קומדיה בשם Demes, שבה אדם כלשהו מספר לשופט שהוא נתקל באדם אחר שבוודאי שתה את הקיקאון, שכן היו לו שאריות שעורה על זקנו. האדם ששתה את המשקה ניסה לשחד אותו שיספר שהוא בסך הכל שתה דייסה. מכך אנו למדים שאסור היה לשתות את הקיקאון באופן פרטי, אך אנשים בכל זאת עשו זאת תוך הסתרת המעשה.

המיסטריות של אלויסיס היו מרכזיות בתרבות היוונית העתיקה, אך כמובן לא היחידות. היו כתות מיסטריות רבות נוספות, ביוון, במצרים ובאזורים נוספים בעולם העתיק. בחלק מהכתות הללו ייתכן שנעשה שימוש גם כן באנתאוגנים כחלק מהריטואל הדתי. יאמבליכוס השווה בין הריטואלים של הכתות האלה:
Certain others of these ecstatics become entheast or inspired when they hear cymbals, drums, or some choral chant; as for example, those who are engaged in the Korybantic Rites, those who are possessed at the Sabazian festivals, and those who are celebrating the Rites of the Divine Mother. Others, also, are inspired when drinking water, like the priest of the Klarian Apollo at Kolophon; others when sitting over cavities in the earth, like the women who deliver oracles at Delphi … Others who understand themselves in other respects become inspired through the Fancy: some taking darkness as accessory, others employing certain potions, and others depending on singing and magic figures

אחד המחקרים (של דה בואר והאל) אכן מציע, כפי שרומז יאמבליכוס, שהאורקל של דלפי השתמש באנתאוגן – גז אתילן שיצא מתוך האדמה במקום שבו ניצב המקדש בדלפי, וכך ביצע את התנבאויותיו.

מלבד התאוריות הללו, ישנן עדויות נוספות לשימוש באנתאוגנים בעולם העתיק. בתנ"ך ובספרים החיצוניים ישנם מספר איזכורים שניתן לפרשם כשימוש בכאלה. העדות הבולטת ביותר, אך אולי הקונטרוברסלית ביותר ככזו, היא סיפור עץ הדעת בספר בראשית. אלוהים מצווה על אדם וחווה לא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, אך כידוע הם בסופו של דבר אוכלים ממנו, לאחר שהנחש אומר לחווה: "יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע" (בראשית, פרק ב', פסוק 5). כלומר, אכילה מאותו פרי נותנת לאדם ידיעה אלוהית. לאחר שאדם וחווה אוכלים מהפרי "תִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (פסוק 7), ואז גם נכתב בפעם הראשונה שהם שומעים את אלוהים (פסוק 8). כל אלה הם סממנים של אנתאוגן, ומזכירים עדויות אחרות לשימוש באנתאוגנים – פקיחת העיניים לאחר השימוש בחומר דומה להפיכת המשתתפים בטקס באלויסיס ל'רואים', וההפיכה שלהם ל"כאלוהים" מזכירה את מה שנאמר על השימוש בסומה.

ג'רי בראון וג'ולי בראון מראים בספרם The Psychedelic Gospels שהיו לא מעט אנשים בהיסטוריה הנוצרית שההיפותזה האנתאוגנית של עץ הדעת הניחה את דעתם. דוגמה אחת מני רבות לעיסוק הנוצרי באנתאוגנים שהם מביאים בספרם היא הציור Temptation in the Garden of Eden מהכנסייה ב-Plaincourault בצרפת, מ-1291, שמציג בבירור את אדם וחווה לצד פטרייה ענקית.

מלבד סיפור עץ הדעת ישנם מקרים נוספים שניתן לפרשם כעוסקים באנתאוגנים. בספר חזון עזרא, אחד הספרים החיצוניים, מתוארת סצינה של שתייה של חומר כלשהו שמעורר בעזרא שינוי תודעתי (פרק י"ד, פסוקים 38-41):
a voice called me, saying, Esdras, open thy mouth, and drink that I give thee to drink. Then opened I my mouth, and, behold, he reached me a full cup, which was full as it were with water, but the colour of it was like fire. And I took it, and drank: and when I had drunk of it, my heart uttered understanding, and wisdom grew in my breast, for my spirit strengthened my memory: And my mouth was opened, and shut no more.

אך לא רק בספרים החיצוניים מתוארת סצינה של עיכול חומר משנה תודעה שניתן לנביא על ידי אלוהים. גם בספר יחזקאל ישנה סצינה מוכרת ביותר, שבה מצווה אלוהים על יחזקאל לאכול מגילה ולאחר מכן ללכת להתנבא בפני העם: "אֱכוֹל אֶת-הַמְּגִלָּה הַזֹּאת, וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל-בֵּית יִשְׂרָאֵל. ב וָאֶפְתַּח, אֶת-פִּי; וַיַּאֲכִילֵנִי, אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת" (יחזקאל, פרק ג', פס' 1).

נוסף על כך, חוקר הפסיכולוגיה הקוגניטיבית בני שנון, טוען שעם ישראל הקדום נהג לצרוך אנתאוגנים באופן ריטואלי, ואף טוען שהמן שירד מהשמים במדבר היה משל לאנתאוגן. לדבריו, מדובר באנתאוגן שהופק מעץ השיטה או מהצמח Peganum Harmala, שהכילו DMT.

גם בספרייה הגנוסטית שהתגלתה בנאג חמאדי במצרים ב-1945 ישנם מספר טקסטים שראוי להזכיר בהקשר הזה. מדובר במגילות שנכתבו סביב המאות הראשונות לספירה, של כתות שמקורבות לנצרות ולזרמים הנאו-פלטוניסטים. באחד מהם, Allogenes, מופיע הקטע הבא:
“and the power appeared by means of an activity that is at rest and silent, although it uttered a sound thus: zza zza zza. But when she heard the power and she was filled […] thou art […] Solmis! […] according to the Vitality, that is thine, and the first activity which derives from divinity”

בטקסט הגנוסטי The Eighth and Ninth מופיעים הקטעים הבאים:
“Let us pray, my father … He is the one who […] the aeon among spirits. He created everything. He who is self-contained cares for everything. He is perfect, the invisible God to whom one speaks in silence – his image is moved when it is directed, and it governs – the one mighty power, who is exalted above majesty, who is better than the honored ones, Zoxathazo a oo ee ooo eee oooo ee oooooo ooooo oooooo uuuuuu oooooooooooo ooo Zozazoth”

“Grace! After these things I give thanks by singing a hymn to you. For I have received life from you, when you made me wise I praise you. I call your name that is hidden within me: a o ee o eee ooo iii oooo ooooo ooo oo uuuuuu oo ooooooooo ooooooooo oo. You are the one who exists with the spirit. I sing a hymn to you reverently”

ג'רי בראון, במאמר אחר שלו אודות כתות גנוסטיות ואנתאוגנים, מעריך שמדובר בטכניקה משולבת של שירה, מוזיקה ושימוש באנתאוגנים לצורך יצירת אקסטזה. אם לוקחים בחשבון עדויות של משתמשים ב-DMT, הסברה של בראון נראית הגיונית. ריק סטראסמן, שערך מחקר שבו נתן לנבדקים DMT, מציין שרבים מהם דיווחו על קולות, צלילים והברות משונות שנשמעו בזמן החוויה. על פי אחת העדויות שמובאות בספרו DMT: The Spirit Molecule, "יש צליל, בזזזזזז, שמתחיל חלש ואז מתגבר יותר ויותר והופך מהיר יותר ויותר". עדות נוספת גורסת ש"היה צליל המהום" ועל פי עדות אחרת, "היה לי ברור שהזמזום האינטנסיבי והוויברציה היו ניסיון של ישויות ה-DMT לתקשר איתי".

בחזרה לעולם הגרקו-רומי. אפוליאוס, שלמד באתונה את הפילוסופיה של אפלטון ולקח חלק במיסטריות שונות, מתאר ב"מטמורפוזות" ("חמור הזהב") טקס דומה למיסטריות של אלויסיס. ההבדל במקרה זה הוא שהאלה הדומיננטית בכת שמושיעה את לוציוס היא איזיס. לוציוס, שמבקש לחזור לצורתו כבן אדם לאחר שהפך לחמור, מתפלל לאלה הגדולה בכל שמותיה – "מלכת השמים היושבת בשדות אלאוסיס!" שתחזיר אותו לצורתו האנושית. הוא קורא לה צראס, ונוס, פאפוס ופרוסרפינה (המקבילה הרומית לפרספונה, הלא היא האלה שמתגלה בפני המשתתפים בכת של אלויסיס), והאלה מתגלה לפניו ומסבירה לו שהוא יכול לחזור לצורתו המקורית על ידי אכילת ורדים שיגישו לו הכהנים בטקס שיתקיים למחרת, וכך אכן קורה. העיכול של חומר שניתן על ידי כהנים בטקס, מה שגורם לשינוי, מזכיר כמובן את הנעשה באלויסיס.

התאוריה האנתאוגנית של אפלטון

אחרי כל ההקדמה הזו, אני רוצה להגיע אל התזה המרכזית בעניין הזה, שלומר שהיא שנויה במחלוקת תהיה הגזמה פראית, כיוון שהיא בכלל לא עולה על הדעת: האם אפלטון ביסס את תורת האידאות שלו על החוויה הפסיכדלית? בחלק הבא אני מעלה את ההשערה הזו, תוך הישענות על מספר מקורות, בעיקרם מאמרו של מייקל רינלה, Supplementing the Ecstatic: Plato, The Eleusinian Mysteries and the Phaedrus, היחיד שעוסק בכך באופן ברור ושיטתי. הסוגיה הזו מצריכה בירור מעמיק יותר מזה שביצעתי, אבל אני חושב שמדובר בפתיחה טובה, וזו לבטח הפעם הראשונה שההיפותזה הזו מועלית בעברית.

קריאה מדוקדקת בדיאלוג "פידרוס" של אפלטון מראה בסבירות גבוהה שאפלטון בעצמו אכן לקח חלק במיסטריות של אלויסיס והשתמש באנתאוגן שבו נעשה שימוש בטקסים הללו, מה שהשפיע על המטפיזיקה שלו, ובמיוחד על תורת האידאות. על פי תורת האידאות של אפלטון, מלבד הממשות שאותה אנו מכירים כמציאות היחידה ישנה ממשות גבוהה ואמיתית יותר, שבה נמצאות האידאות. ממשות זו איננה חומרית וקיימת באופן נצחי ומושלם ללא שינוי, ולא ניתן להכירה דרך החושים אלא רק דרך השכל, רק דרך המחשבה. כל דבר בעולם המשתנה לוקח חלק באידאה מושלמת כלשהי, בלתי משתנה ומושלמת, והוא נגזרת שלה או ביטוי שלה. בראש עולם האידאות עומדת אידאת ה"טוב" – היא האידאה של האידאות, האידאה המושלמת ביותר.

הדיאלוג "פידרוס" מיוחד במינו מבין הדיאלוגים הסוקרטים. השיחה בו, בין סוקרטס לפידרוס, מתקיימת בחיק הטבע, בניגוד לרקע העירוני של מרבית הדיאלוגים. על פי השיח ביניהם מדובר במקום קרוב לאגרא, שם מתרחש חלק מהטקס של המיסטריות של אלויסיס. כבר בתחילת הדיאלוג נרמזת האווירה הדתית הקשורה למיתוס המכונן של המיסטריות של אלויסיס, כשפידרוס אומר: "הגד-נא לי, סוקרטס, כלום לא כאן המקום בו חטף בוריאס, כפי שמספרים, את אוריתיה מן האיליסוס?" וסוקרטס ממשיך: "בוריאס דחף את הנערה מהסלעים הנמוכים, שעה ששיחקה שם עם פרמאקיאה". פרמאקיאה היא נימפה ששמה מקושר עם סמים, ועל פי המיתוס, נכדה של אוריתיה, אימולפוס, היה הכהן הראשון באלויסיס. ההיסטוריון קארל קרניי טוען שבני תקופתו של אפלטון שקראו את הדיאלוג הבינו מייד את הרמיזות למיסטריות. זאת ועוד, על פי ההיסטוריונית מרתה נוסבאום, פידרוס ההיסטורי הואשם, יחד עם אלקיביאדס, בחילול המיסטריות, ואולץ לצאת לגלות בין השנים 415 עד 404 לפנה"ס.

סוגיה יוצאת דופן נוספת שיש לציין בהקשר לדיאלוג הזה היא שסוקרטס משבח בדיאלוג את השגעון, בניגוד לישוב הדעת, הסגולה שאותה לרוב הוא מהלל. סוקרטס נותן ארבע דוגמאות לשגעון האלוהי: נבואה, אקסטזה דתית, שגעון המשוררים הנתונים לשליטת המוזות, ושגעונו של המאוהב. סוקרטס מדמה את שגעון האהבה, שעליה הוא מסנגר בדיאלוג זה, לנבואה, לאקסטזה הדתית ולמוזה של המשוררים, ואף מדייק ומציין שהארבע הן אהבת הנביא לאפולו, המיסטיקן לדיוניסוס, המשורר למוזות והאוהב לאפרודיטה. כאן המקום לציין, שביוון העתיקה המילה mania הורתה גם על שגעון וגם על שגעון זמני כתוצאה משימוש בחומרים משני תודעה.

עיקר הנאום השלישי של סוקרטס ב"פידרוס" מתאר את היש, היופי המושלם שאותו רואות הנשמות במסען בשמים, באופן שמזכיר את אידאת הטוב: "המקום שמעל לשמים […] במקום הזה שוכן היש שאין לו צבע ולא צורה ואין לממשו […] ורק קברניט הנשמה, הוא השכל, מסוגל לחזותו […] כל נשמה […] שמוח תשמח בבוא הזמן בו תשוב ותראה את היש, ובהתבוננה במה שהוא אמת תתחזק ותתענג, עד שהקפת הגלגל תחזירנה למקום מוצאה. ובשעת סיבוב זה הרי היא חוזה עצם הצדקה, חוזה ישוב דעת וחוזה דעה: לא אותה דעה שיש בה משום התהוות, והיא שונה לפי שינוי העניינים שתחול בהם, ושבעולמנו זה אנו קוראים להם 'הווים', אלא את הדעה החלה במה שהווה בתכלית ההוויה, והיא עצמה דעה לפי עצם הוויתה".

עוד אומר סוקרטס: "אילו היופי נתגלה עלינו בבהירות בזמן ההוא, כשבמחול רב-האושר נתלווינו אנחנו אל זיוס, ואחרים אל אלוה אחר, וראינו מראה וחזון מבורך, אף נתקדשנו בקידושי מיסטורין שבדין ייקראו מאושרים מאין כמותם, ואשר חגגנום בעודנו תמימים […] ובזמן ההוא כשהוכנסנו לסודם של מראות תמימים ופשוטים, בלתי-משתנים ומבורכים, וזכינו לראותם פנים אל פנים בזיו טהור, וגם אנחנו עודנו טהורים, ולא עמוסים באותה מצבת מתים שהננו נושאים אותה עמנו וקוראים לה גוף, ואנו כלואים בה כחלזון בתוך קונכיתו. יהיו-נא הדברים הללו מתנת חיבה לאותו זכרון, שלמענו הארכתי בהם עכשיו יתר על המידה, שכן גברו עלי הגעגועים לאותו מצב קדום!".

אפלטון מתאר את געגועיו לאותו מצב מיסטי שבו חזה את הדברים הללו שאותם הוא מתאר. ואיפה חזה בדברים הנפלאים האלה? הקטע הנ"ל מלא במושגים שמזכירים באופן ישיר או עקיף את המיסטריות. ההיסטוריון קארל ראק מציין שהעובדה שאפלטון משתמש במילים myesis ו-epopteia, שהן המושגים המשמשים לציון הטקסים במיסטריה הקטנה ובמיסטריה הגדולה, בהתאמה, מאמתת את ההשערה שהוא מכווין את הקורא להעלות בדעתו את הטקסים המיסטיים של אלויסיס. יש לציין שגם ב"משתה" דיוטימה אומרת לסוקרטס: "ואולי עד כאן, סוקראטס, תוכל גם אתה להתקדש במיסטורי הארוטיקה (myesis); אולם המיסטורין המושלמים (epoptika) מתגלים רק לעינם של באי-סוד, ושרק לשמם יעסוק גם בכל הנ"ל מי שעוסק בו בדרך הנכונה – אם מסוגל תהיה להתקדש גם בהללו, אין אני יודעת". גם קרניי מתייחס למושגים שבהם משתמש אפלטון: "myesis מקביל למילה הלטינית initia להתחלות או להכנסה אל סוד […] הפועל הפשוט myo רומז על אלמנט הסודיות. המשמעות שלו היא 'לסגור' […] ה-mystai, 'מי שהוכנסו אל הסוד', הגיעו בהמשך אל הפסטיבל החזיוני שבו ה-epopteia, המצב של 'לראות', הושג".

רינלה מעלה סוגיה נוספת שעשויה להוות אינדיקציה לכך שהחוויה המתוארת ב"פידרוס", של השגעון האלוהי, מקורה בשימוש באנתאוגן, במקרה הזה בפטריית ארגוט, שבה נעשה שימוש באלויסיס על פי וואסון, ראק והופמן, כאמור. רינלה משווה את אחד התיאורים בנאום השלישי של סוקרטס להרגשה הגופנית שחוו המשתתפים באלויסיס, וליתר דיוק להרעלה מארגוט. ב"פידרוס" אומר סוקרטס ש"מי שנתקדש לא מכבר בקידושי הסוד, וחזה הרבה מהמראות דאז, – הרי בראותו פני-אדם שכמוהם כפני אלוה, והם מייצגים את היופי ייצוג מעולה, או בראותו דמות של גוף שכך טיבו, יהא בתחילה אחוז רעדה, ובלבו ייכנס פחד מהפחדים דאז, ולאחר מכן יביט אל אותה דמות ביראת כבוד, כאילו אלוה הוא […] תחלוף בו הרעדה, ובמקומה יתקפוהו זיעה וחום שלא ידע כמותם, שכן יתחמם שעה שיקלוט דרך עיניו את שפעת היופי […] והנה מתוך כך היא רותחת מכל וכל ומבעבעת, וכאותו גירוי ואותה הטרדה שמי שצומחות לו שיניים מרגיש בחניכיו, כך מרגיש אדם בראשית צמיחת הנוצות: נשמתו רותחת ומתמרמרת ומוטרדת כשהיא מצמחת נוצתה".

רינלה מסתמך גם על התיאור של וואסון, ראק והופמן להרעלת הארגוט ergotismus convulsivus ולתופעות הפיזיות שהרגישו המשתתפים במיסטריות של אלויסיס, וטוען שזה מבסס את ההשערה שהשיגעון האלוהי שעליו מדבר סוקראטס נובע משימוש באנתאוגן המדובר במיסטריות של אלויסיס.

השערה נוספת, נזכיר, היא שבאלויסיס נעשה שימוש באנתאוגן המכיל DMT. ואכן, מרכז הנאום של סוקרטס על "המקום שמעל לשמים" שבו "נתקדשנו בקידושי מיסטורין" כך ש"היופי נגלה עלינו בבהירות" ללא "אותה מצבת מתים שהננו נושאים אותה עמנו וקוראים לה גוף" – כל זה מזכיר במובנים מסוימים מה שמשתמשים ב-DMT מדווחים עליו. ריק סטראסמן מציין במחקרו שחלק מהמשתמשים דיווחו על הרגשה של מוות, יציאה מהגוף, התפוגגות הגוף לתודעה טהורה, אור, תעופה, חוויה על-מימדית. בנוסף, משתמשים מדווחים על "ישויות" שמלוות אותן ב"מסע", בדומה לתיאור המרכבה שמתאר סוקרטס בדיאלוג, וגם בקטע הנ"ל שבו "נתלווינו אנחנו אל זיוס, ואחרים אל אלוה אחר, וראינו מראה וחזון מבורך" (ההקשר הזה מעלה גם שאלות, שמגיע להן התייחסות רצינית ונפרדת, לגבי חזון המרכבה של יחזקאל).

אם כן, ניכר שישנה הלימה בין התיאור של אפלטון ב"פידרוס" את "המקום שמעל לשמים" לחוויה האנתאוגנית, בין אם מדובר ב-DMT, בפטריית ארגוט או בחומר אחר שבו נעשה שימוש באלויסיס. יחד עם הרמיזות ב"פידרוס" למיסטריות של אלויסיס, אין זה יוצא מגדר האפשר שאפלטון השתתף במיסטריות, עשה שימוש באנתאוגן, הושפע מהחוויה ושילב את מה שלמד ממנה בפילוסופיה שלו.

אם נותנים את הדעת לכך ששימוש בחומרים שונים, בהם אנתאוגנים, היה נפוץ יותר ממה שמקובל לחשוב לאורך ההיסטוריה של העולם הקלאסי, ולא היה תחת טאבו כפי שהוא היום, ניתן לשער שבימים ההם מי שקרא את כתביו של אפלטון יכול היה לקשר את דבריו גם לחוויה האנתאוגנית. אם לנקוט בלשון גוזמה, הדבר דומה לרנסאנס הרוחני של שנות השישים, אז מורים רוחניים וגורואים שונים הפיצו את תורותיהם בקרב קהל שהבין על מה הם מדברים ממקור ראשון, שהרי LSD זרם אז כמו מים.

לו היינו מכירים בכך שנעשה שימוש בחומרים בכלל ובאנתאוגנים בפרט משחר ההיסטוריה, שהם היו חלק בלתי נפרד מהחברה האנושית והשפיעו עליה מאז ומתמיד ושהטאבו על החומרים הללו הוא סוגיה מודרנית בלבד, האם היינו מביטים עליהם באופן שונה? לו היינו מכירים באפשרות שאפלטון, אבי הפילוסופיה המערבית, ביסס את המטפיזיקה שלו, בין היתר, על חוויה אנתאוגנית, האם מחשבתנו לגבי "סמים" הייתה שונה? האם המחשבה שלנו לגבי התרבות עצמה הייתה שונה? לדעתי התשובה היא חד משמעית כן, ועל כן הרעיונות האלה חשובים מבחינה חברתית והיסטורית, ואני מקווה שהם רק ימשיכו ויעלו.

ביבליוגרפיה:

אפוליאוס, חמור הזהב, תרגום עמוס קינן, תל אביב: הוצאת ישראל, 1954.

אפלטון, כתבי אפלטון, תרגום יוסף ג. ליבס, כרך ב' + ג', תל אביב: שוקן, 1999.

האקסלי, אלדוס, דלתות התודעה, תרגום שחר-דיויה לב, עריכה דוד מיכאלי, תל אביב: מדף בית הוצאה לאור ועולם חדש הוצאה לאור, 2016.

Ackerknecht, Erwin, History and Geography of the Most Important Diseases, New York: Hafner Pub. Co., 1965.

Berlant, SR, “The Entheomycological Origin of Egyptian Crowns and the Esoteric Underpinnings of Egyptian Religion”, Journal of Ethnopharmacology, vol. 102 Issue 2, 2005, pp. 275-288.

Brown, Jerry B. and Brown, Julie M, "The Psychedelic Gospels", Toronto: Park Street Press, 2016.

Brown, Jerry B. and Lupu Matthew, “Sacred Plants and the Gnostic Church: Speculations on Entheogen-Use in Early Christian Ritual”, Journal of Ancient History, Volume 2, Issue 1, 2014.

Burkert, Walter, Ancient Mystery Cults, Cambridge: Harvard University Press, 1987.

De Boer, Jelle Zeilinga and Hale, John R, “The Oracle of Delphi – Was She Really Stones?”, Archeology Odyssey, Issue 5.6, 2002, pp. 46-53.

De Septchenes, Le Clerc, The Religion of the Ancient Greeks, London: Elliot and T. Kay, 1788, pp. 180.

Hillman, D.C.A, The Chemical Muse: Drug Use and the Roots of Western Civilization, New York: St. Martin Press, 2008.

Iamblichus, Theurgia or the Egyptian Mysteries (translated by Wilder, Alexander), London: William Rider and Son, 1911.

Keller, Mara Lynn, “The Ritual Path of Initiation into the Eleusinian Mysteries”, Rosicrucian Digest, Vol. 90 Issue 2, 2009.

Kerenyi, Karl, Eleusis: Archetypal Image of Mother and Daughter, New York: Princeton University Press, 1967.

Lebeck, Ann, “The Central Myth of Plato’s Phaedrus”, Greek, Roman and Byzantine Studies, Issue 13, 1972.

Mckenna, Terence, Food of the Gods, London: Random House, 1992.

Metzner, Ralph, "The Reunification of the Sacred and the Natural", Eleusis, Vol. 8, 1997. pp. 3–13.

Nilsson, Martin P., The Religion of Eleusis, New York: Columbia University Press, 1947.

Nussbaum, Martha, The Fragility of Goodness, Cambridge, 1986.

Pagels, Elaine, The Gnostic Gospels, New York: Random House, 1979.

Rinella, Michael A., “Supplementing the Ecstatic: Plato, The Eleusinian Mysteries and the Phaedrus”, Polis Journal of the Society for Greek Political Thought, Vol. 17, Issues 1+2, 2000.

Robinson, James M. (editor), The Nag Hammadi Library. 3rd ed. Leiden: Harper Collins, 1978.

Shanon, Benny, “Biblical Entheogens: a Speculative Hypothesis”, Time and Mind: The Journal of Archaeology Consciousness and Culture, Vol. 1, Issue 1, 2008, pp. 51–74.

Shanon, Benny, “Entheogens, Reflections on ‘Psychoactive Sacramentals’”, Journal of Conciousness Studies, Issue 9, Imprint Academic, 2002.

Strassman, Rick, DMT: The Spirit Molecule, Vermont: Park Street Press, 2001.

Wasson, R. Gordon, Hofmann, Albert and Ruck, Carl A. P, The Road to Eleusis: Unveiling the Secret of The Mysteries, California: North Atlantic Books, 2008.

Waterfield, Robin, Why Socrates Died, London: Faber & Faber, 2009.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | סגור לתגובות על האם אפלטון השתמש בסמים פסיכדליים?

מאה משקולות של טון: על "True Love Waits" של רדיוהד

בשנת 2001 הייתי נער צעיר בעיירה פרברית שמכלה את זמנו בהאזנה למוזיקה ואוננות. כשיצאו  "אמנזיאק" ו"קיד איי" הסכמתי לחרוג מההחלטה שלי לשמוע פסיכדליה ופרוגרסיב רוק משנות השישים והשבעים בלבד ורדיוהד נכנסו לטבעת הצלילים שגוננה עלי מפני הפחד החברתי המשתק של חטיבת הביניים. כשיצא אלבום ההופעה "איי מייט בי רונג" הזדרזתי לאחד מפורומי המוזיקה שבהם החלפתי לראשונה את החיים שבחוץ בחיים שבמסך כדי לכתוב שאין בשורה של ממש ושהשירים נשמעים ממש כמו בהקלטות בשני אלבומי האולפן הקודמים שלהם. זה כמובן היה קשקוש, מדובר באלבום מרטיט, אבל את ההתרסה לשם התרסה אימצתי כבר בגיל מוקדם. מה שלא כתבתי בפורום היה שהשיר שסוגר את האלבום, בלדה פורמת לב בשם "True Love Waits", הותיר אותי המום. לראשונה בחיי הקצרים, בלי כל קשר פיזי או רוחני עם בת המין השני באמתחתי, הרגשתי את קצה ההרגשה של אהבה בנפח היקום מכווצת לתוך כדור של לבה שנכנסים אליו לרחוץ ולהמיס את העור כדי להתאחד עם הדבר הזה עד שהכל מתקרר ואתה נותר מקלף בזלת מהלב ולא זוכר איך זה בכלל התחיל.

בגיל 16 נפרדתי מהחברה הראשונה שלי. עדיין כיליתי את זמני בהאזנה למוזיקה ואוננות, אבל הייתה לי גיטרה אקוסטית. יללתי איתה את "טרו לאב וויטס" והייתי אומלל כמו שבני 16 שנפרדו מהחברה הראשונה שלהם אומללים. אחר כך התאהבתי והנערה החדשה לא רצתה אותי – יללתי עם "טרו לאב וויטס". התאהבתי, נפרדתי, התאהבתי, התאכזבתי, וכל הזמן "טרו לאב וויטס". בלדה פורמת לב שבלי לשים לב נהגתי בה בחוסר זהירות מזעזע והפכתי אותה לקיטש מבחיל שמשתווה בסתמיותו רק למערכות היחסים הרגשיות כל כך שקיימתי בגיל הנעורים עם עצמי וטעיתי לחשוב שקיימתי עם זולתי.

אחר כך הגיע הביתה פסנתר. לא ידעתי לנגן, אבל ידעתי לעשות כמעט, כאילו, קצת. את השיר הזה, אחרי שהבנתי שאני לא יכול לנגן ולשיר כמו שצריך, ניגנתי כמעט בלי לנגן. תו אחד, שניים. נזהר מההרמוניה הכי קטנה. נהנה דווקא מהדיסוננסים. מרווח השטן. עשיתי את זה שעות. רפטטיביות שגילתה לי שאפשר להרגיש משהו כלפי מוזיקה גם אם היא לא עובדת על הסנסורים הרגילים והרגישים מדי. הבנתי שאם מניחים מאה משקולות של טון על הלב אחת אחרי השנייה זה משמעותי יותר מלהניח אחת של מאה טון. אחר כך גיליתי את השפעות הקראוט רוק של רדיוהד. ואת המוזיקה הכלית המודרנית והמינימליסטית. טרי ריילי ריגש אותי יותר מכל בלדה. עדיין התאהבתי כמו דבק שלוש שניות. עדיין הסתובבתי עם משקולות של מאה טון. לזה זה לא עזר. עד היום.

הגרסה של "True Love Waits" באלבום האחרון של רדיוהד, "A Moon Shaped Pool", מתחילה בחזרה רפטטיבית על ארבעה תווים. ארפג'יו בפסנתר. אחר כך מצטרף עוד אלמנט. עוד פסנתר, עוד ארפג'יו, מפורק יותר, בן דוד של נבל. הדוושה של הפסנתר למטה כל הדרך. כמו חדר מתמלא בכלום. ועוד קצת. גם בס. "רק אל תעזבי". שרתי את זה כל כך הרבה פעמים עם תום יורק. בכל פעם זה היה לבחורה אחרת. או לאף אחת. או למישהי מדומיינת. לפעמים זה לאהבה עצמה. האלבום הזה זו הפעם הראשונה שהשיר מופיע בגרסת אולפן. בלי קיטש הפעם. משהו מינימליסטי הפעם. הולם. הולם גם עבורי, היום. כמו סיוט של פיליפ גלאס. משהו תת מימי הפעם. לבה בתוך המים יוצרת איים שאפשר לעמוד עליהם. אולי אפור וצחיח בסוף, אבל לפחות לא צריך לקלף בזלת מהלב. גם המשקולות לא הכרחיות.

True Love Waits – Radiohead (A Moon Shaped Pool) from Finn Callan on Vimeo.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | סגור לתגובות על מאה משקולות של טון: על "True Love Waits" של רדיוהד

תפיסה או תודעה? משהו קצר על תרגום

נפל דבר בעולם התרגום הישראלי. Doors of Perception לאלדוס האקסלי, מספרי הפילוסופיה החשובים במאה ה-20 וחיבור מפתח להבנת הפסיכדליה בעולם המערבי המודרני, תורגם סוף סוף לעברית, 62 שנים אחרי צאתו לאור. זה מאורע משמח וחשוב – גם לקהל הרחב וגם לעולם האקדמי, שהלוואי שיעשה שימוש בתרגום החדש ויעניק להאקסלי את מקומו הראוי בין כתלי האוניברסיטאות.

(גילוי נאות: גם אני תרגמתי את הספר בתכנון להוציאו לאור, לפני שגיליתי שהוא כבר עומד לצאת.)

אולם, עם כל השמחה, יש מוקש שעומד בפני ההנאה השלמה: שם הספר, שתורגם בהוצאה הזו ל"דלתות התודעה". כידוע, האקסלי קרא לחיבורו על שם שורה של המשורר האנגלי בן המאה ה-18 וויליאם בלייק, מתוך ספרו The Marriage of Heaven and Hell. ובשורה הזו הוא משורר כך: If the doors of perception were cleansed every thing would appear to man as it is, infinite. הכוונה ברורה – אנחנו איננו רואים את הממשות כפי שהיא, אין לנו גישה לדבר כשהוא לעצמו, אלא רק דרך תפיסות החושים שלנו. מדובר בקונספט מוכר שפילוסופים רבים עמדו עליו, מאפלטון ועד קאנט. ומעבר לתפיסות, כאמור, עומדת הממשות האינסופית.

הדגש הוא על התפיסה (perception) של העולם החיצון. לא מדובר בתודעה (conciousness). אלה שני מושגים קרובים אך רגישים כל כך, וההחלפה ביניהם חורה עד מאוד. עוד ב-1690 עמד ג'ון לוק על ההבדל בין המושגים. עד היום החוקרים בשדות הקוגניציה, הפסיכולוגיה והפילוסופיה עובדים קשה כדי להבין מהי התודעה ואיך התפיסה קשורה אליה. האקסלי עצמו מבדיל בין המושגים ומשתמש בכל אחד מהם באופן שונה. ואכן, גם בתרגום מבדילה המתרגמת שחר-דיויה לב בין המילים. אז מדוע הרשלנות בשם הספר?
עורך הספר, דוד מיכאלי, מציין בהקדמה שהוחלט להשתמש בשם ש"השתרש בעברית" ונותן הסבר מפותל למדי שעל פיו "מדובר באותה הדלת משתי פניה של חומת התפיסה שאנו אוחזים בה ומקיפים את עצמנו בה: השם 'דלתות התפיסה' מכוון לפתח מצידה הפנימי של החומה כמרחב ההשגה שאותה אנו מסוגלים לתפוס, למלל ולהמשיג במדעים השונים. 'דלתות התודעה' הן אולי אותו פתח מבחוץ המשיק לאינסופי ולמוחלט שמחוץ להשגה".

כאמור, הסבר מפותל לעניין פשוט. מצידה האחד של הדלת עומד האדם, מצידה השני נמצאת הממשות. כפי שמסביר האקסלי, המוח ומערכת העצבים משמשים כמעין "שסתום מפחית" שמסנן את הדברים החשובים להישרדות, בעוד כל השאר אינו נכנס לתודעתנו. כאמור, אנחנו מכירים את העולם דרך החושים, דרך התפיסה. כל מה שלא נכנס הוא מעין Mind at large (שתורגם לא בלי בעיות ל"תודעה גדולה") במילותיו של האקסלי. זהו האינסוף שעליו מדבר בלייק. אלה הם כל הדברים ביקום שאיננו מסוגלים לתפוס ביומיום בשל פעולת השסתום המפחית, שמסנן החוצה את האינסוף כדי לא להעמיס על המוח שאמור בסך הכל לסייע לנו לבצע פעולות הישרדותיות.

והשסתום הזה הוא-הוא הדלת, שבימים רגילים מכוסה בפיח (בלייק כתב על רקע המהפכה התעשייתית באנגליה) ובזמן החוויה המיסטית, והפסיכדלית בפרט, מתנקה, שלא לומר מתמוססת לגמרי (גם על כך כותב בלייק) ומאפשרת לראות דרכה את הדבר כשהוא לעצמו, לחוות את האינסוף: "המקור האלוהי של הקיום כולו", במילותיו של האקסלי.

עורך הספר עשה לעצמו חיים קלים כשבחר לשמור על שם הספר כפי שהשתרש בעברית, ובחר לעשות כן תוך הסבר משונה ביותר. מדובר בתפיסה ולא בתודעה, גם לפי התרגום המילולי וגם לפי תוכן הספר. חבל שמיכאלי בחר ללכת בדרך הנהוגה היום, בדומה לעורכי "ישראל היום", שבחודש אוגוסט השנה כתבו על השער את צמד המילים "גרב משומשת" והצדיקו את עצמם אחר כך באומרם ש"הקוראים חושבים שגרב הוא דווקא ממין נקבה, ועל העיתון להקל על קוראיו". מנגד, הוא היה יכול לקחת דוגמה מהתרגום האחרון של Of Mice and Men לג'ון סטיינבק (טל ניצן, עורך מנחם פרי) שתורגם כהלכה ל"של עכברים ואנשים" (שורה מתוך שיר של רוברט ברנס), למרות שהקהל הישראלי התרגל ל"על עכברים ואנשים".

זה נראה כמו עניין פעוט, אך מדובר בסוגיה עקרונית שיש לתת עליה את הדעת. מה עוד, ששם הספר כפי שהוא כעת פוגע ברצינותו ובאפשרות להכניס אותו לתוכניות לימודים שבהן האבחנה בין תודעה לתפיסה חשובה. אז טוב שתורגם הספר, אבל חבל על הטעם החמוץ שמשאיר תרגום שמו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | סגור לתגובות על תפיסה או תודעה? משהו קצר על תרגום

אם תלך למסע LSD: על מקומה הנשכח של הפסיכדליה בשירה העברית

ביקורת הספרות בישראל מלאה בניתוחים סוציולוגיים, מגדריים, פסיכולוגיים ופוליטיים של השירה העברית. כל סטודנט לספרות שיחפש מאמרים על יונה וולך ימצא אינספור שעוסקים ב"מיניות השונה" שלה. ומי שיתעניין ביאיר הורביץ יגלה שכל שירתו נובעת ממות אביו ומבקיאותו ברבדים השונים של היהדות. ומה לגבי התופעה הזניחה הזאת שהחלה בשנות החמישים והשישים, ובסך הכל שינתה את האופן בו אמנות ותרבות נוצרת ומתקבלת מאז – נו, איך קוראים לזה – פסיכדליה? יוק.

בכל מקום ובכל שיח תרבותי בעולם הסביר, כשאומרים על יצירת אמנות שהיא פסיכדלית, ברור למה הכוונה. כפי שמכנים משהו סוריאליסטי, דאדאיסטי, פוטוריסטי, וכו'. פסיכדליה היא עוד אחד מהמאפיינים האפשריים של האמנות המודרניסטית. אבל בישראל הפוריטנית זה לא כל כך ברור.

איך זה קרה? בשביל זה צריך לחזור אחורה. ישראל של שנות החמישים והשישים הייתה מדינה צעירה בקשיים והייתה מסוגרת בכל הנוגע לשינויים התרבותיים בעולם. בעוד העולם המערבי של אחרי מלחמת העולם השנייה נפתח לכוחות חדשים כתוצאה מהחופש והחיפוש שנטלו לעצמם דור ה"בייבי בומרז", בישראל עדיין לא התאוששו מהטראומה על אדמת אירופה ומקשיי ההגירה. בזמן שביטניקים והיפים גילו את החיבור בין סמים פסיכדליים, אמנות, פריצת גבולות חברתיים ומחאה פוליטית, בישראל עסקו בהישרדות. במובן מסוים, עד היום לא באמת השלמנו את כל מה שהחסרנו.

ובכל זאת, דווקא הספרות העברית בשנות החמישים גילתה בין השורות איזו נזילות, איזו קבלה של האזורים המוזרים בתודעה. דברים שבתרבות השלטת לא נמצא להם מקום. כבר ב-1958-1959, עם "החיים כמשל" של פנחס שדה ו"אהבת תפוח הזהב" של דליה רביקוביץ', ועוד לפני כן עם הופעת כרך שיריו הראשון של דוד אבידן, ברור בדיעבד שבעוד המוזיקה הישראלית הייתה עסוקה ב"אומפה-אומפה" של הלהקות הצבאיות, הספרות הייתה מוכנה לקבל את הפסיכדליה. ובאמת, בתחילת שנות השישים, כשמעבר לים החלה להתפתח אסתטיקה פסיכדלית, רואים את זה קורה גם כאן. מעט-מעט בקולנוע – למשל עם חבורת העין השלישית; מעט-מעט באמנות החזותית; ובעיקר בספרות, בעיקר בשירה.

אבל לפני כן, כדאי לעמוד על המושג הזה – ספרות או שירה פסיכדלית, או בכלל – אמנות פסיכדלית. למייקל הולינגסהד, מי שסיפק לראשונה LSD לטימותי לירי, היו כמה הגדרות לאמנות פסיכדלית: "הראשונה היא שזו אמנות בלתי ניתנת למכירה. בנוסף יש אמנות שנהגתה או בוצעה תחת השפעת סמים. זאת ועוד, יש אמנות שאפשר להביט בה תחת השפעת אסיד". את ההערה הראשונה ניתן לייחס לכמה דברים: החד-פעמיות של האמנות, כמו למשל הופעות חיות דוגמת ההופעות של הגרייטפול דד שבהן הסמים הפסיכדליים לקחו חלק משמעותי בעצם החוויה ורכישת התקליט לא סיפקה את אותה החוויה; בנוסף, יחד עם העלייה בפופולריות של הפסיכדליה באמנויות עלו זרמים, כמו פרפורמנס ארט (למשל קבוצת הפנטומימה של סאן פראנסיסקו), שניסו בכוונה תחילה ליצור אמנות שאינה ניתנת למכירה. ייתכן גם שההערה הראשונה נאמרה בצחוק, ועתה אנו נשארים עם שתי ההגדרות הרווחות: אמנות פסיכדלית היא אמנות שנעשית תחת השפעת סמים פסיכדליים או למען צרכני אמנות תחת השפעת סמים פסיכדליים.

ומה מיוחד באמנות שנוצרה במיוחד למטרה הזו? ישנם מאפיינים של הטריפ שייצוג שלהם באמנות הופך אותה למהנה יותר לצריכה תחת ההשפעה, ולמייצגת של החוויה הזו בכלל. לדוגמה: מאפיינים חזותיים כמו צבעוניות יוצאת דופן, צורות ספירליות ומנדלות, גלים מתמשכים, מאפיינים שמיעתיים כמו הד, סולמות עולים ויורדים ועוד. בגזרת המאפיינים התמטיים, ניתן לדבר על רוחניות (בכל הנוגע להרגשה הפנתאיסטית שנגרמת פעמים רבות תחת השפעת פסיכדלים), ילדותיות (גם כן נגזרת של הרגשה של חזרה לילדות וראשוניות תחת ההשפעה), טבע, צמחים ובעלי חיים (כנ"ל) ועוד. המאפיינים הרווחים בחוויה הפסיכדלית הם שינויים מהותיים בתפיסת הזמן והמרחב; שינויים מהותיים בתפיסת האני-זולת; שינויים בתפיסת החושים – תפיסת צבעים מוגברת, שמיעה מועצמת, סינסתזיה וכו'; התמוססות של השפה ככלי להגדרת דברים במציאות; ו"מות האגו", או "אובדן האגו" כפי שמגדירים זאת לירי אלפרט ומצנר בספרם פורץ הדרך "החוויה הפסיכדלית": "טרנצנדטיות מוחלטת – מעבר למילים, מעבר למרחב-זמן, מעבר לעצמי".

כך, בצירוף של המאפיינים התמטיים ונסיונות לייצג את האפקטים החושיים שבאים לידי ביטוי תחת השפעת הפסיכדלים, נוצרה האמנות הפסיכדלית המודרנית. יש לציין שהאמנות הזו נפרדת מאמנויות שונות לאורך ההיסטוריה שנוצרו בהשפעת או למטרת חוויות של סמים כמו יין, פטריות, קקטוסים וכו', שכן שהארכיטיפים של הפסיכדליה כפי שהיא מוכרת לנו יחודיים לחוויה האנושית המערבית שהתעצבה במאה ה-20. אמנם, ישנם דברים משותפים לחוויה הפסיכדלית בכללותה, ללא קשר למיקום הגאוגרפי של האדם או לתקופה בה הוא חי (כמו הרגשות פיזיות מסוימות, חוויות של יציאה מהגוף, ועוד ועוד), אך הדברים שמשתקפים באמנות הפסיכדלית כפי שאנו מכירים אותה הם תוצר מובהק של התקופה המודרנית. המאפיינים שנראים באמנויות הפסיכדליות, כמו כמיהה לחזרה לטבע, חזרה לילדות, ניסיון לגעת בצומח ובחי באופן לא שיפוטי ולא תועלתני, שבירת האגו, אהבה ללא תנאים – כל אלה הם מאפיינים שמופיעים באמנות פסיכדלית מודרניסטית, שכן הפסיכולוגיה המודרנית, הניכור העירוני, האידיאולוגיות הפוליטיות ותגליות המדע, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, שהופיעו בתקופה המודרנית, משפיעות מאוד על החוויה של האדם המערבי המודרני – גם תחת השפעת סמים פסיכדליים.

כמובן, עולה השאלה, אם משוררים שכתבו שירה שמתכתבת עם המאפיינים הללו, אך מעולם לא השתמשו בחומרים משני תודעה, כתבו שירה פסיכדלית. הגבול אינו ברור, לדעתי. ישנה שירה שמתכתבת ישירות עם החוויה הפסיכדלית, וישנה שירה שניתן לסווגה ככזו גם אם לא ברור הקשר המיידי שלה לפסיכדליה.

למשל, שימו לב לשיר הזה של משה דור, לכאורה מייצג של הדור שקודם לסיקסטיז בארץ. עד כמה שידוע לי, הוא לא היה משתמש גדול של סמים. אבל ב-1966 הוא מפרסם בספרו "איקרוס העולם" לא מעט שירים שנוגעים באסתטיקה הפסיכדלית. אחד מהם נקרא "אלינורה משחקת", שיושב יפה מאוד על תימת "הילדה התמימה" (שעליה ארחיב בהמשך), עוד לפני See Emily Play של פינק פלויד, עוד לפני "אחינועם לא יודעת" – "אלינורה משחקת":
"אלינורה משחקת מחבואים / הנה היא שמש / הנה היא אלינורה / ותמיד היא כלוב הזהב / שהמשורר / מתרוצץ בו בעיניים אדומות / ומקשיב לידי הפסל החזקות / לשות מבחוץ את מסכת הגבס".

ומה נאמר על יאיר הורביץ? על פי העדויות הוא מעולם לא ניסה יותר מג'וינט חשיש. האם אפשר לומר ששירתו פסיכדלית? יהיה קשה לומר שלא. במיוחד חורה העובדה שבספר שלם שיצא על שירתו, "ציפור בודד על גג – עיונים בשירת יאיר הורביץ" מאת טלי ארגוב, לא נכתבת פעם אחת המילה "פסיכדליה". המיינד של הורביץ היה כל כך מחובר ל"מקום ההוא", ל"דבר כשלעצמו", ובשילוב עם האסתטיקה הפסיכדלית הצבעונית שהוא כל כך אהב (פרופ' גבריאל מוקד מספר שהוא היה חובב ביטלס מושבע), מוזר להמנע מלדבר עליו בהקשרים הללו. החוויות שהוא מביא מעבר לווילון, מעבר למחיצה של המציאות, ממקומם של הדברים עצמם – החוויות האלה מגיעות אלינו במילים שיכולות ללוות כל סרט אנימציה צבעוני סטייל הצוללת הצהובה.

שימו לב לקטע הזה מתוך שיר שלו שהופיע ב-66' ב"סלוויון" – "שיר ילדים":
בְּקַרְקָעִית חֲלוֹם
עִם יְלָדִים עוֹלִים מִמַּיִם וּפְנֵיהֶם יְרֵחִיִּים
מַזִּים רֵיחוֹת, רְכוּבִים
עַל סְיָחֵי מֶשִׁי שׂוֹחִים בָּרוּחוֹת
וְהָרוּחוֹת מַחְלְפוֹתֵיהֶם וְסָגֹל בַּכּוֹכָבִים, אֲנִי
סֵהְלִי יֶלֶד יַלְדָּה
בַּחֲלוֹם
הוֹלֵךְ עַל אֲוִיר שָׁט בִּסְגֹל כּוֹכָבִים, אֲנִי
קְטַנִּים לְבַד בַּגָּדָה, תַּחַת
אַדְנֵי חַלּוֹנוֹת צְלוּלִים
רוּחוֹת יִהְיוּ מוּסִיקָה וַאֲנִי
סֵהְלִי גָּדוֹל

טלי ארגוב מזכירה בהקשר לשיר הזה את החושים הבולטים, את הצבעוניות, את זרם התודעה, היא אפילו כותבת שזה מזכיר את הסרט פנטזיה! אבל את החצי צעד הנוסף, המתבקש, לעבר המילה "פסיכדליה", היא לא עושה.

ושימו לב לקטע הזה מספרון הפרוזה שלו, "יונייקה":
"כשראיתי לראשונה את יונייקה היו פניה כחלום צף. שנים התגעגעתי לפנים שכאלה. למחרת פגשתיה בבית הקפה. אמרה שהיא רוחפת. חייכתי לתומי ונעצתי עיני בפניה הצחורים ששער בלונדי עוטר להם כהילה. סגולה זו של ריחוף ניתנה למתי מעט, אמרתי לה בשמץ תמיהה, ושאלתיה היכן היא רוחפת. כשחיוך מבויש על פניה היא השיבה שבין מודעות אבל. פניה היו חיוך וקסומים. המתים אינם מאכזבים, אמרתי בלבי. לימים חשבתי שיונייקה מחיה חיים צבעוניים בין מיתת תשוקה למיתת תשוקה […] היה משהו בירוק שלה חם ועמוק. ירוק רחוק בנחלות מוארות של כמיהה נסתרת היא אמרה שאני יותר מאחרים חשתי במבט ראשון תחושה עמוקה את צבעיה. צבעיה עוררו בי תחושות שידעתי, הזכירו לי שירים נזכרתי בשורה שכתבתי פעם: ארשום בנוצה להזכיר עושרה של תנועה אחת במים. הירוק שלה, מרגע זה של הירוק שלה ניטוו חוטים וחמים שהלכתי והסתבכתי בהם שוב ושוב ללא מוצא".

רנה שני, שהחלה את דרכה בשנות החמישים כילדת פלא של השירה העברית וסיימה את חייה ב-1983 בהודו בשם ריין שיין כגורואית של צעירים ישראלים, כתבה באמצע כמה מהשירים הפסיכדליים היפים ביותר בעברית. ספרה "ים נעול" שיצא ב-1963, מלא בתיאורים מיסטיים, בקולות, אבנים, דשאים, דוממים מדברים, ובעיקר בקושי לעבור מהחוויה "שם" בחזרה למציאות הארצית. הנה למשל, אחד מהם: "בינתיים, מתקשות המחשבות / כמו קליפות של פרי. פעם, / בתוך הברק, ראיתי את כל השדה. / עכשיו צריך לזחול לאט, מאבן / אל אבן, בתוך הערפל המתבדה". שליטתה בחריזה הקלאסית מדגישה את המעבר שלה משירת דור המדינה אל זו שתבוא לאחר מכן, בדומה למעבר בין העולמות, בין התפיסה של "הדבר כשלעצמו" או החוויה הפנתאסיטית ליום-יום. למרבה הצער, הרוחניות שלה, שהייתה מרומזת, מסקרנת ואינטליגנטית בתחילה, הרסה בסופו של דבר את המורכבות והחדות של השירה שלה, שירה שהלכה והפכה עם השנים לפלקטית ומניפסטית, פשטנית וקלישאתית (לדוגמה הספר "ביום שקוף רואים לנצח" שראה אור לאחר מותה).

משוררת נוספת שיש להזכיר בהקשר זה היא חדווה הרכבי, ששירתה המורכבת, החיה והרוטטת לא מפסיקה להשתנות ולהוסיף לעצמה שכבות על גבי שכבות מתחילת דרכה בשנות השישים ועד היום. שירתה תמיד נוגעת בתודעה שנסחפת בזרם החיים והארועים וניתן לתארה במה שביאליק כינה בשירתו הגדולה "הבריכה": לשון המראות. כפי שכותב אריאל הירשפלד בכריכה האחורית לאסופה "ציפור שבפנים עומדת בחוץ", "מתחילתה מוקדשת שירתה של חדווה הרכבי לחישוף של עולמות פנימיים, מסויטים לעתים, ולחיפוש אחר קול פנימי, הבוקע מעבר לנורמות הדיבור … ולצידם נמצאה לשון גם למצבי התעלות ואושר, אקסטאזה של תשוקה ושלווה עילאית".

כך, למשל, בספרה המוקדם "עדי" מופיע השיר "מטמורפוזה": "וכל הלילה קרו מאורעות / שלא הכרנו מלפנים: // ציפור הייתה ציפור. / אחד היה אחד. / לצאת מתוך האור היה / לצאת מתוך האור. / וכל הלילה ראינו לטאות צבעוניות / רצות על עמודים / ומים אדירים עמדו בחלונות / ודיברו, בנמיכות, על / גובה, עומק וסירות. // קצף אדום זרח פתאום / מתוך הרצפות / והעלה אותנו והוריד / על שפת השמש // וכל הלילה קרו מאורעות / שלא הכרנו מלפנים". באותו הקובץ ישנו שיר שמתאר פנייה ל"אתה" שנתן למשוררת "מין-כוח / להכנס אל תוך האור"; "הכל יהיה כמעט אותו דבר, אמרת, / אבל אחרת". מי הוא ה"אתה" הזה – אלוהים? או אולי LSD? אולי שניהם? הקובץ הזה, כמו גם הבאים אחריו, מלא בשירים שמתארים את המציאות ככזו שערה לעצמה, ואת התודעה כמי שערה להתרחשות הזאת. הקובץ האחרון של שירתה שראה אור, "ראנא", מתאר לכל אורכו חוויה סכיזואידית ופנתאיסטית בהכלתה את כל החי והדומם, שגולשת לא פעם למחוזות הפסיכדליים לגמרי, כמו בשיר "כמו בטריפ": "המון שמים כאן. אני אוספת אותם, מסדרת אותם / … / גולשת על משקופים / … / משוחחת עם מלאכים / מעניקה להם כנפיים. / אומרת את האמת לעננים. / כמו בטריפ. / ציפור-של-ערגה מדברת אליך / בשפת ציפור-של-ערגה", וכו' וכו'.

משעמדנו על האסתטיקה, אפשר לעבור ולדון בתיאוריה. בבואנו לבחון את השירה הפסיכדלית, אחת הסוגיות הראשונות שעולות היא מידת האפשרות של השירה לתאר את המציאות מנקודת מבט פסיכדלית, או לתאר את החוויה הפסיכדלית, כשגם הזמן וגם המרחב אינם קיימים בצורתם המוכרת. שהרי הזמן והמרחב בחוויה הפסיכדלית נמתחים, משתנים, מתעוותים ונתפשים כמימדים שונים לגמרי מהאופן שבו הם נתפסים במציאות היום יומית.

סוגיה זו מעלה גם את שאלת המימזיס. באופן כללי ישנן שתי גישות קיצון לסוגיה זו: הגישה שטוענת שיש "להחביא" את המדיום כך שהקורא לא ישים לב שהוא קורא טקסט וישקע כולו בתוך המציאות המתוארת; והגישה המודרנית שדוגלת בהסבת תשומת הלב אל פרקטיקות הייצוג ופועלת לשבירת אשליית המציאות, כגון זו של הפורמליזם.

כיצד ניתן לתאר בשירה מציאות רחוקה כל כך מהמציאות היום יומית? כיצד ניתן לתאר במילים חוויה שכל כולה נמצאת במחוזות הרחוקים ביותר של השכל? כיצד ניתן לכתוב שירה על החוויה של ה"דבר כשהוא לעצמו" הקנטיאני?

על מנת לענות על שאלות אלה כדאי לבחון את שירתם של שניים מגדולי המשוררים העבריים, שגם היו ידועים בשל קשריהם עם סמים פסיכדליים.

דוד אבידן

דוד אבידן פרסם את ספר שיריו הראשון, הקובץ הוירטואוזי ברזים ערופי שפתיים, בהיותו בן 20 בלבד, ב-1954. כבר בספר זה ניכרת מגמה של חריגה מהמציאות היומיומית אל עבר מחוזות הדמיון, שלא לומר התודעה המוגברת. מרבית הקוראים מכירים בעיקר את שיריו מאותו קובץ, ומספר שירים מקבצים מאוחרים יותר. אולם, אבידן המשיך ליצור גם בעשורים הבאים. שנות השישים המאוחרות היו תקופה פורה מאוד עבורו, בה בין היתר החל לעסוק באמנות חזותית ובקולנוע, מה שהשתקף ביצירתו הפואטית, בין היתר באמצעות גישה כמעט-פלסטית לטקסט (שירים הפרושים באופנים שונים על הדף) ונסיונות ליצור קישורים בין השירה לדברים קונקרטיים במציאות (עזרים טכנולוגיים שהשתמש בהם כמו דיקטפון, מבחנים פסיכולוגיים שערך לעצמו ועל פיהם כתב ועוד). ככל הנראה, אחד הקטליזטורים להתפתחויות הללו בשירתו היה השימוש שהחל לעשות באסיד.

אחד מספריו המעניינים ביותר, ודאי בתקופה המדוברת, הוא דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד., במסגרתו תיעד טריפ פסיכדלי באמצעות מה שאפשר לקרוא לו שירים, אך הוא למעשה דה-קונסטרוקציה של ממש לשפה ולטקסט. בכך הוא מימש באמצעים פואטיים את אחד המאפיינים הבולטים של החוויה הפסיכדלית – חוסר היכולת לתאר במילים את החוויה של העולם, בזמן ההשפעה של הסמים וגם לאחר מכן. הספר, שיצא יחד עם שירים בלתי אפשריים ב-1968, מעניק היכרות אינטימית, כמעט בלתי-אמצעית (כמתבקש מחוויה פסיכדלית), עם הלך המחשבה האבידני, ועם הלך המחשבה של אדם בטריפ כזה.

בניגוד להאקסלי, שנטה בספרו "דלתות התפישה" לכיוון העיוני-תיעודי, דוח אישי על מסע ל.ס.ד הוא ספר שירה אשר נוגע בחוויה עצמה: בעוד האקסלי הרשה לעצמו להתיר את כבליו ואת המלבושים התרבותיים ו"לצלול" אל תוך החוויה, אבידן, בעל האגו הכבד, הגיע מצויד ולפניו מטרה: לנצח את הסם. דבר זה בא לידי ביטוי בשירים, שהם למעשה תמלול של הדברים שאמר אבידן בעודו תחת השפעת הסם, אותם הקליט ברשמקול.

בהערת סוגריים יש להדגיש את העובדה שמסמך כזה יצא בישראל ב-1968, כלומר פחות-או-יותר בשיאה של ה"מהפכה" ההיפית מעבר לים, ואבידן אכן מזכיר בהערותיו את יחסו לטימותי לירי, ל"תנועת ההיפיס" ול"פולחן-הסימום-ההזיוני". כפי שכותב אבידן בהקדמה, "יש יחס – אך אין, חוששני, מקבילות". אבידן תוהה על מהותה של "החוויה-הסמית", ומציע כי "פולחן-חווית-היחיד, כתחליף לחווית-היחיד-ולהבנתו, הוא בגדר 'משחק-חברתי' לא פחות מהמשחקים האחרים (קרי: כלל הטקסיות של חיי-יומיום ודפוסי-הסדר-והאירגון של החברה ה'נורמאלית והמכובדת'), שלירי טרח לסמנם". למרות חשדנותו, הוא כן מאמין ש"אין להתעלם מערכו ומתועלתיותו-האפשרית של ל.ס.ד. בתיזמור-סגלי-מוחות", ואף מציע שמטכ"ל במלחמה יתפקד טוב יותר אם יקחו כל המפקדים יחד ל.ס.ד. אבידן גם רומז על סגולותיו של הסם כמקדם דמוקראטיזציה של שדות תרבותיים, באמצעות "ביטול החיצוי-המתסכל בין אמן-מוכר לבין אמן-לדעת-עצמו ובין אמן-יוצר לבין מי שהוא 'רק-צרכן אמנות'" – הרי אם אין הבדל בין ה"אני" לזולת, כפי שיכולים להעיד "יורדי-סם" (כינוי הולם שטובע אבידן בספר למתנסים בסמים פסיכדליים), מה ערכו של אמן יוצר ואיזו תביעה הוא יכול לתבוע מיצירתו?

על מנת לסבר את האוזן ולהעניק פרספקטיבה ראויה ליצירה, יש לציין שמדובר בטריפ ארוך ומתוחזק (כפי שהוא כותב בהערות, הוא נטל LSD מספר פעמים על מנת להאריך את השפעת הסם), אשר החל בחצות הלילה ונמשך עד לעומקו של היום שלמחרת. באמצע, בשעה אחת עשרה בבוקר, מגלה הקורא למרבה האימה, אבידן ביקר אצל רופא השיניים. בסך הכל נטל המשורר 400 מיקרו-גרם של LSD, כמות נכבדת ביותר, ואף למעלה מכך. אבידן הקליט את דבריו על שלושה סרטי-קול, אולם על הראשון הוקלט בטעות הסרט השני, וכך נותרו שני סרטים בלבד: השני (אשר הוקלט על הראשון) והשלישי (בו בין היתר הוא מתייחס למחיקה המצערת).

כפי שאבידן מיטיב לתאר בהקדמה ובהערות (אשר מהוות יחד כמחצית מהספר והן חלק מהותי ממנו), כל מהלך הטריפ עבורו הוא מלחמה בין "המערך הסימומי", שהוא בעל יסוד נקבי, לבין "המערך המילולי", בעל היסוד הזכרי – אבידן נגד העולם. התימה הזו הולמת למדי את כלל שירתו, אולם בקובץ זה היא באה לידי ביטוי באופן המהותי ביותר והקונקרטי ביותר.

אם בפואטיקה של אבידן עד לקובץ זה התפישה האקזיסטנציאליסטית שלו בא לידי ביטוי במלחמה חסרת תוחלת ("מלחמה אבודה") או בחוסר היכולת לברוח מהמציאות, מהמעגליות של הקיום ("יפוי כח"), כאשר האפשרות היחידה לפעולה בתוך עולם כזה היא להיות אבידן (גבר-גבר, כוחני, ציני, אך כמה לעתים לחמלה) – כאן אפשר לראות סטייה מסוימת. המערך הסימומי, כפי שהוא מכונה בשירים, הוא-הוא אותו עולם המנסה להדיח את המשורר ולנצח אותו. כלומר, אבידן מודה למעשה בכך שישנם דברים שלא ניתן להמשיג במילים, וזה מאיים עליו. המערך המילולי, עם זאת, לא נכנע, ונלחם בחזרה. כלי הנשק החזק ביותר של המשורר, או של האדם בכלל לפי אבידן, כך ניכר מהספר, היא "היוזמה".

דוגמה טובה לכך ניתן לראות בחלק הראשון, שנקרא "סרטקול א/2", בקטע מספר 3, בו ניתן ממש לשמוע את אבידן, הנמצא תחת השפעת LSD ומדבר ממעמקי תודעתו המפורקת. (מכיוון שהטקסט עצמו מונח על הדף בצורה שלא ניתנת להעתקה, אתן אותו כאן בצורה פשוטה יותר): "הנסיון הזה היה במידה רבה ניסיון ה ת ח ל ת י מאד, שהקנה לנו אולי סוג מסוים של נידות או לאודוקא נידות, אלא זכות חדפעמית או רבפעמית או ארעית של מיתוח-מרפקים במרווחים מסוימים שבין מילים לבין עצמן, במרווחימסוימים שבין מ י ל י ם לבין עצמן. מתוח-מרפקים רגעי נידות נידות מסוימת, גם בין המרפקים הממותחים לבין עצמם … רפוק ו ה ת ר פ ק ו ת מסוימת על המרפקים – ה י ו ז מ ה , היוזמה".

נדמה שבקטע זה אבידן בוחן את אפשרות הדיבור ואת ההרגשה של שימוש במילים תחת השפעת הסם, כשאת סוגיות הזמן והמרחב המתמתחים ומתקצרים הוא מביא לידי ביטוי גם באופן שבו המילים והאותיות מוצבות על הדף. בהקדמה הוא מסביר קטע זה באמצעות ניתוח של קרב: שני הצדדים (הסימומי והמילולי) חותרים להכרעת האויב לא על ידי יצירת מגע עימו, אלא על ידי המנעות ממגע כזה, כל עוד לא הושגה הכרעה. כאשר תושג הכרעה, לבסוף, תיווצר הרמוניה בין הצדדים. ברגע בו אמר את הדברים לעיל, הוא מסביר, המילים מנסות להדוף את הסם על ידי השארת השכל במצב של קליטה וניתוח רגיל, אולם הסם מוצא את נקודת התורפה – והיא ההנאה שבהגיית המילים עצמן: לפתע אבידן מתחיל להתעכב על השורש "רפק". וכך נמשכת הלחימה לכל אורך הטריפ, עד ניצחונן של המילים, כביכול.

"היוזמה", אם כך, היא הדבר שבאמצעותו מנסה אבידן לצאת מהמעגל הזה, כך ניתן להבין. בהקדמה הוא כותב על היוזמה: "ומהי היוזמה? אין לדעת. אין לדעת בהוראה כפולה: גם לא-ידוע (לפחות לי) וגם, ובעיקר, אין צורך לדעת". בנוסף, אבידן קורא את כלי הלחימה של המערך הסימומי-נקבי כהצעה מפתה למערך המילולי-זכרי, לנוח (ההתעכבות על "רפק", למשל), להגיע למצב של שלמות – ו"היוזמה היא אותה מנוחה, האומרת למנוחה: 'אל תנוחי!'". וכמו כן: "המערך המילולי-זכרי … מזכיר לעצמו מיד, בכוח זכרונו-הזכרי, כי אפילו השלם-המוחלט-והסופי אינו יכול שלא לרצות להשתפר, כלומר להתאבד, כלומר להיחרג. לצאת. היוזמה".

כאמור, מרבית המשתמשים ב-LSD מדווחים דווקא על ההיכנעות למערך הסימומי ועל ויתור מוחלט על המערך המילולי כמצב האופטימלי, אשר מוביל ל"טריפ טוב" – גילויים חדשים ומהנים של דרך הטבע והאדם. לא אבידן. ומכיוון שלא ניתן לחשוד בו, כאשר הוא נמצא תחת השפעת "סם האמת" הזה, שהוא לא כן לגמרי עם הקורא, הדבר משליך על כל הפואטיקה שלו – אכן, היוזמה הזו, המלחמה של שיריו בעולם ובעצמם – אמיתית היא.

בנוסף לכך, קריאה של ה"שירים" מגלה כי אבידן אכן חקר במהלך הטריפ גם איכויות ותכונות אשר עולות לרוב במהלך חוויות פסיכדליות – השאלה אם הוא מדבר בקול רם או בראש, או האם זה בכלל הוא שמדבר או שמא מישהו אחר. גם מושג הזמן עולה. גם כאן, כמובן, הוא מאשים את המערך הסימומי בניסיון "להרדים" אותו ולתת לו להתעסק ב"זוטות". גם כאשר הוא בוחן את הדואליות שבעולם, או בודק את עצמו מול האישה שאיתה לקח את הסם, הוא מייד מבקש לצאת מהאזור הזה. גם כשהוא בעצמו אומר שהחוויה הפסיכדלית מחזירה אותו "אל סביבתי הטבעית, הקדמלדתית, התתימית" – הוא בורח משם באמצעות היוזמה: "ובכן אניודע ובכן שנינו יודעים שלושתנו ידענו וארבעתנו מאזומתמיד וחמשתנו והכל יודעים, שהמילים, שאנחנו משתמשים בהן, איננכונות, ובכן איננמדויקות, ובכן, מ ע ב ר לזה ע י ל ו י. נתיחס לכיווני העליה-והירידה אנרגיה וחומר, ובכנרוב האנשים מאמינים, שהפלרטוט עם הסמים-ההזיוניים יקדם אותם לעבר חויות-אנרגיות … יתמרץ בהם את התהליך של מעבר-מחומר-לאנרגיה … ז ה ל א נ כ ו ן". הבחורה, הוא אומר, לא אהבה שהוא התעקש לדבר על "דבר שלישי" כל אימת שעלה הנושא של חזרה לסביבה טבעית או ענייני דואליות, שאיתם "הנשיות הסתדרה הרבה יותר טוב". הבחורה שלצדו, ניתן להבין, משולה בעצמה לסם. ואבידן, מילותיו, ואותה "יוזמה", הם ה"גברים" העקשנים בעסק הזה. והוא מסביר בדיוק מירבי: "ואני אמרתי לה: תראי, אנחנו חיים חיים ספרטניים … אני יודע, שהמציאות, שבתוכה אני פועל, היא פחות-נכונה מסביבתי הטבעית, הקדמלדתית והתתימית … ואפעלפיכן לעולם אל לנו לטעות ולעולם אלּנו להחליף את ההחזרה-הארעית … אל הסביבה הקדמלדתית עם היוזמה היוזמה היוזמה היוזמה".

כל חקר המלחמה הזה מוביל את אבידן למסקנה, כפי שניתן לקרוא בהקדמה ובהערות, שהמילים הן המנצחות, ושרק השירה יכולה לתאר את החוויה הפסיכדלית, שרק היא יכולה לנסות ולהתקרב לתיאור מדויק של העניין הזה. לכן הוא תמלל את ההקלטה בצורה שירית. לדבריו, זהו הניצחון עבורו. אולם, מי שמכיר את הפואטיקה האבידנית וינסה לחפשה ב"שירים" שבספר – ינחל אכזבה. אם בוחנים את התוצאה על פי היכולת של המשורר "לגבור" על הסם ולשורר שירים קוהרנטיים ובעלי מוזיקליות אבידנית, התוצאה היא הפסד מוחץ של אבידן למערך הסימומי.

למעשה, קשה לקרוא לקטעים בדו"ח אישי על מסע ל.ס.ד. שירים. מדובר יותר במלמולים הנוטים לסכיזופרניה ופרגמנטים של רעיונות מעניינים שנקטעים ללא הרף על ידי אסוציאציות שונות ומשונות – דבר לא מפתיע בהתחשב במצב התודעתי.

יונה וולך

יונה וולך הייתה מהמשוררים הבולטים, אם לא הבולטת שבהם, בשנות השישים והשבעים. בניגוד לדוד אבידן, היא כבר התבגרה לתוך העשור שבו הפסיכדליה היוותה חלק אינטגרלי מהחיים התרבותיים – גם מבחינה אסתטית וגם מבחינה מעשית; בניגוד לחברה הקרוב יאיר הורביץ, שכתיבתו הייתה רוויה גם היא בסממנים פסיכדליים, לה היה נסיון של ממש במצבי תודעה מוגברים. ב-1965 היא אשפזה את עצמה בבית החולים הפסיכיאטרי בטלביה ושם טופלה ב-LSD, טיפול ניסויי שהיה אופנתי באותה תקופה בעיני פסיכיאטרים ברחבי העולם המערבי. גם לאחר שחרורה היא המשיכה להתנסות בסמים פסיכואקטיביים, ביניהם מסקלין.

ההתנסויות שלה בחומרים משני תודעה, בין אם מריחואנה, LSD או אחרים, השפיעו באופן ישיר ובולט על הפואטיקה והתמטיקה שלה, שהייתה גם כך מושפעת מיכולתה להביט במציאות בצורה "עקומה". בין אם בשירים שהתייחסו ישירות לסמים ולהתנסות בהם ובין אם בשירים שתיארו חוויה פסיכדלית או מציאות שמושפעת מהשימוש בפסיכדלים, השירים שלה, במיוחד בשני ספריה הראשונים, נדמה שטובעים בתמיסת LSD-25. מבחינה פואטית, בעיקר בספריה הראשונים, וולך משתמשת בתחביר "קלוקל" לעתים, על מנת לאפשר זרימה שמזכירה תודעה נזילה ולא מדויקת.

בנוסף, דרך המשיכה שלה לתיאור רגשות, רובדים פסיכולוגיים ופנים באישיות שלה על ידי שימוש בדמויות בדויות שנושאות שמות משונים/איזוטריים, וולך "איזרחה" בעברית תמה פופולרית בכתיבה האנגלוסקסית, תמה שחלחלה גם למוזיקה הפסיכדלית של שנות השישים; מדובר בדמות הילדה התמימה אשר ניצבת מול העולם ויכולה לו – יכולה לכל הקשיים, המוזרויות והדברים הלא מובנים בו, דווקא בגלל או בזכות התמימות שלה – ובכך מסירה את העול מעל גבי המשורר. זה משקף את התחושה החזקה של חזרה לילדות וכמיהה לתמימות שבמבט הראשוני והלא שיפוטי על העולם, כפי שהדבר נחווה תחת השפעת פסיכדלים. ניתן לאתר את מקור התמה הזו ב-Alice in Wonderland של לואיס קרול, שאמנם לא נכתב תחת או בעקבות חוויות סמים והקדים את התקופה המודרנית, אך השפיע מאוד על הספרות והמוזיקה שבאו בשנות השישים. בין היתר ניתן למנות את לוסי מ-Lucy in the Sky with Diamonds של הביטלס, אמילי מ-See Emily Play של פינק פלויד ואף את "אחינועם" של אריק איינשטיין (מילים: יהונתן גפן). וולך שכללה את התמה הזו, והיא בולטת מאוד בספריה הראשונים. בין הדמויות הבולטות אצלה: קורנליה, תרזה, כריסטינה, סבאסטיאן, ססיליה, ועוד. את דמויות אלה מציבה וולך בסיטואציות הזויות דמויות אגדה, או לחילופין, סיוט. כך, למשל, ססיליה, בשיר שנושא את שמה, "דולפת פעמונים כחולים", מבקשת להבין את "זה". היא "כל הזמן ערפל", "הציפורים עשו בה שמות"; היא "רוצה להתאדות […] לא יוצא לי לטפס על הקירות כבר בלילה / איך להיות פריסמה ולא להתנפץ / או להיעלם ולהופיע כמו משהו אחר". הפתרון שלה: "היא גמרה את כל השוקולדות / ומחתה היטב את פיה / שלא יבואו הנמלים".

צורה נוספת שבה מתארת וולך את החוויה הפסיכדלית או את המציאות דרך הפריזמה הפסיכדלית היא שירים צבעוניים, מלאי תיאורי טבע וחיים, בניסיון "להגביר את הווליום של המציאות" או "לתאר את המציאות ב-HD", על דרך המשל. כך, בקובץ "למעלה מזה" מופיע השיר "שם יש". בשיר ישנם שלושה בתים שמחולקים לשלוש שורות המתארות מה יש "שם", ושורה רביעית שמתארת מה יש "בעבר השני" – ניתן לראות זאת כתיאור של המציאות ה"רגילה" ושל המציאות כפי שהיא נגלית בפסיכדליה: "שם יש סופות שם יש ברקים / שם יש קולות ואבן על עצים / שם כסף זורח ושם יש חיים / ובעבר השני שותקים ונחבאים". שיר דומה נוסף מתוך הקובץ הזה הוא "משחק-גורל" – "שם הצורות נעות / כאן מזיזים כפתורים / מעל הצורות הנעות / […] / מה שיקרה לי נראה שם / וכאן אני מזיז כפתורים". שירים "קלאסיים" ופחות פסיכולוגיסטיים, יותר תיאוריים, הם למשל השיר הבא ללא שם מתוך "שירי אי": "תכלת סמיכה עומדת בעלי הצפצפה / ואור גדול נח על סמוכות השושנים, / שני עצי פלפל מסובכים וענפים זה בזה / בגילי / רכים בהיוולדי, לכבודי / אפופים עדינות מרוססת. כתפרחותיהם / שט זהב דבורים כהה, מרצד בחליפין / יוצא ועולה, בא בתוך הקישוטים / מבכיר איוושת זמזום מלא בחוש / רוטט ושוקע, נע לצוף בפנים / לפעפע אהבה רוחצת כזאת". השיר מתאר, לכאורה, סצנה פשוטה של דבורים מאביקות פרחים. אבל בקריאה מדוקדקת ניתן "להוציא" ממנו מבט של אדם בחוויה פסיכדלית. ראשית, הצבעים והאורות נוכחים מאוד: תכלת סמיכה, אור גדול, זהב מרצד. התכלת עומדת בעלי הצפצפה, לא סתם צובעת אותם. יש לה נוכחות פיזית. עצי הפלפל מסובכים וענפים זה בזה, כמו פרקטלים או מנדלות שאופיניים לפסיכדליה. והדבורים, שאינן דבורים כשלעצמן אלא "זהב דבורים כהה", שטות לא בתוך, ליד או מעל התפרחת, אלא כתפרחת. כלומר, גם התפרחת עצמה שטה מנקודת המבט של הדובר. והסיום הוא פסיכדליה פר-אקסלנס: הצוף בפרחים מפעפע אהבה.

בשיר "שני גנים" מתוארים שני גנים – גi דק וגן עגול – ומערכת היחסים ביניהם. ניתן לפרש את השיר בדרכים שונות ומשונות, אך דבר אחד ברור, והוא הסינסתזיה שאופיינית לחוויה הפסיכדלית, ודאי בטבע, בגן, ומופיעה בשיר: "ובגן עגול מכל פרי עולים ויורדים הצינורות / ובגן דק סמלי הכיוונים / ובצינורות באים קולות הפרי הבשל".

וכאמור, ישנם גם השירים שבהם מתוארת באופן ישיר חווית ה"סימום". אחד מהם, "הגביש היפה", מופיע בקובץ "שני גנים", ועוסק בחווית האחידות, המוניזם, שמאפיינת את הפסיכדליה, ובשלילה של תשוקה ותאווה, קרי שלילית האגו: "הגביש היפה נטחן עד דק / ואת האבקה נתנו במים / ואת המים בקודש שתיתי, / ונמסכו בקרבי כאהבה היפה / ותפשוט צורתן בתוכי למלאך / ועיניו לי פנימיות ואחפה עליו, / ובידו כל כלים טובים לאהוב / ודייקתי לאהבה בימי מהותו / תנועה כידועה כידועה שהייתה, / והתשוקה? והתאווה? והבשר? / להנה שמות שאינה אחידות / למלאכי הקלסי תפוררנה כנפיו / גבישותו המוותנית מתפוגגת בהנה / לבל אמצע יותר הליכותי".

בשניים נוספים, "אם תיתקע במסע אל.אס.די" ו"אם תלך למסע אל.אס.די", מתוך הספר המאוחר "מופע", וולך מספרת ומזהירה מפני הנזקים שעשו לה מסעותיה. שירים אלה אינם פסיכדליים במהותם, אך הם מעידים על הנזקים שבשימוש לא מיטיב בחומרים פסיכדליים: "אם תתקע במסע אל.אס.די / תזכור אותי / אני שלא חזרתי משם / אם תתקע / עם דעה על עצמך / אם אתה תקוע / עם דעה על עצמך / בדוק היטב / אולי לא שבת / ממסע אל.אס.די / שנדמה לך / שהוא נגמר מזמן / אך הוא ממשיך בתוכך / […] / חושב את אותה מחשבה / שנחשבה שם / חוזרת על עצמה / אינסוף פעמים / […] / בכלל לא יודע מה זה דבר".

היום, לאחר כמה עשורים של יבשושיות בכל הקשור לסממנים פסיכדליים בשירה העברית (ויבשושיות בשירה העברית בכלל), מסתמן שהדפים מקבלים שוב טפטוף של תמיסות מקודשות. לא מעט משוררים, ביניהם רון דהן, אופק קהילה, ומשוררי הבה להבא (בין אלה מתבלטת שירתו של סער יכין, שספר הביכורים שלו "קיתונות וקבין" מכיל כמה שירים פסיכדליים מז'וריים וטריפיים ביותר) כותבים שירה שלא פעם מתווכת את המציאות דרך הפריזמה הפסיכדלית. זהו חלק מהרנסאנס הפסיכדלי של תקופתנו, שכולל חזרה למוטיבים פסיכדליים באמנות בד בבד עם מחקר הולך וגובר בסמים שונים כתרופות פסיכיאטריות פוטנציאליות ולגיטימציה גוברת בחברה לשימוש בסמים. ועל כך עוד יכתב בדברי הימים של השירה העברית.

המאמר פורסם במקור בגיליון אוקטובר 2016 של "מאזניים"

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | סגור לתגובות על אם תלך למסע LSD: על מקומה הנשכח של הפסיכדליה בשירה העברית