בספרות העולם – תהא זו היסטוריה, מיתולוגיה או בידיון – יש ארכיטיפ מוכר שמסמל את נקודת האל-חזור: נפילת הטירה. אסור לתת למוצב ליפול. כל עוד הטירה עומדת והשערים במקומם – הכל בסדר. אם הטירה תיפול, אם הקמע יגיע לידיים הלא נכונות, אם האויב יכיר את הצופן – הכל יירד לטמיון. כל עוד הטירה עומדת ישנו חיץ בינינו לבינם, הסוד שמור איתנו, לא הכל אבוד. הסוד הוא באיזון. אם הטירה נופלת, האיזון מופר, האויב מתפרץ פנימה, החיץ נשבר; נקודת האל-חזור מאחורינו ועכשיו צריך להתכונן לרע מכל. אב אומר לבתו: אם אני לא חוזר בקרוב, צאו דרך השער האחורי ואל תביטו לאחור; שני אוהבים מהנהנים זה לזה, דמעה על לחיים, שותים מכוס התרעלה; היועצים של המלך מסכימים בשתיקה ושורפים את הטירה על יושביה, לא להשאיר דבר לכובשים.
השבוע עברנו את הנקודה הארכיטיפית, הסמלית הזו. מחקר חדש של מכון ויצמן מראה שב-2020 עקפה האנתרופומסה, כלומר המסה הכוללת של תוצרי האדם, את הביומסה, כלומר את המסה של כלל החיים בעולם. משקלם של הבניינים, המכוניות, משקפי השמש, המחשבים, הספרים, המטוסים, הרמזורים, הבגדים ושאר החפצים שמייצרים בני האדם (המהווים רק 0.01% ממשקל החיים על פני כדור הארץ), עבר לראשונה את זה של כל הצמחים, בעלי החיים, הפטריות, הבקטריות והנגיפים. זו "נקודת אל-חזור" שונה מהנקודה שמזהירים אותנו מפניה בכל הקשור למשבר האקלים. זו נקודה סמלית. אבל לא כדאי להקל ראש בסמלים.
אם החומות נופלות, הכל נופל. "טרויה"
אחד המחקרים המפורסמים של קלוד לוי שטראוס מראה כיצד מעמדות שונים בעם ילידי מסוים מחלקים את הספרה הציבורית באופן שונה. בדוגמה המוכרת בני המעמד הגבוה מציירים עיגולים הולכים וגדלים, כאשר בעיגול הפנימי נמצאים הם עצמם ובמעגלים החיצוניים נמצאים מי שבתחתית השרשרת. הדגם הזה – דגם "המעמד השולט" – חוזר על עצמו: במרכז טירה, מסביב שדות ובמרחק "הטבע"; במרכז בתי המושב החקלאי, מסביב שדות ובמרחק "הטבע"; במרכז העיר, מסביב פריפריה ובמרחק "העולם"; במרכז אני, מסביב הקרובים לי ובמרחק זרים. נקודת המבט הזו היא כמובן אנתרופוצנטרית במובהק, כלומר רואה באדם את מרכז העולם, אבל היא יותר מכך: היא רואה בכל מה שאיננו אני מזיק, פולש, דבר מה שברגע שתינתן לו דריסת רגל בתוך הטירה כבר לא יעזוב לעולם, יתרבה ויהרוס את כל מה שבניתי, יפריע את הזהות שלי שמושתתת על שונות ממה שאיננו אני. לכן בניר דוד לא רצו אפילו מתרחץ אחד מחוץ לקיבוץ, לכן ברמת אביב לא רוצים אפילו בית כנסת אחד.
במרכז המושב, מסביב שדות, במרחק "הטבע". נהלל (צילום: זאב שטיין, ויקיפדיה)
הצעד המתבקש הבא הוא לומר: לכן מדינות סגרו את גבולותיהן עם פרוץ הקורונה. אלא שעם הקורונה גילינו משהו מעניין הרבה יותר: הטירה היא בו בזמן אני והזולת. זו אחת הסיבות שכל כך קשה להשתלט עליה. אני צריך לשמור בעצמי שאף אחד לא יפרוץ לטירה שלי אבל בו בזמן אני "הטבע" אשר פורץ לתוך הטירה, אני ההמון נושא הלפידים שמפיל את המבצר, אני חזירי הבר שנכנסים לחיפה; הנגיף נמצא בתוכי, אני הסוכן שלו. הסרט "Perfect Sense" מתאר נגיף שגורם לנדבקים בו לאבד בהדרגה את חושי הריח, הטעם, השמיעה והראייה, כשכל הידבקות במוטציה של הנגיף מלווה בפרץ קיצוני של רגש כלשהו. לבסוף, בני הזוג שהסרט מלווה מדביקים זה את זה במוטציות האחרונות, ובפרץ של אופוריה מאבדים את חוש הראייה ונותרים מאוהבים וללא שום קלט מהעולם. הם מתחבקים. הטירות נפלו והתאחדו, בפרץ של שמחה ואושר טהור, ולא נותר יותר פנים-חוץ, רק אחדות מזוקקת. אולי לזה מייחלים חסידי ההדבקה ההמונית; אם ניתן לקורונה להדביק את כולם, לא יהיה יותר מאבק בין האדם לקורונה. כשאומרים לנו שעלינו "לחיות עם הקורונה", למה בעצם מתכוונים?
בשנים האחרונות יש ניסיון בשדות פילוסופיים מסוימים לפתוח את שערי הטירה, להפיל את החיץ בין המעגלים. פילוסופים כמו טימותי מורטון, דונה הראווי ודיוויד אברם מבקשים ליצור סולידריות ויחסים עם "Nonhuman People" שאינם מושתתים על בעלות, גדרות והיררכיה. בעולם הלא-מערבי החיץ הזה מטושטש יותר מראש. מפתיע, אבל הדואליזם של גוף (פויה) מול נפש (יופי), גבר (וואו) מול אישה (אוי), אדם (כן) מול טבע (לא) אינו הכרחי ומובן מאליו, ולא בכל העולם ההפרדה הזו שמקורה באפלטון-אוגוסטינוס-דקארט היא כורח המציאות. המודרניות המערבית הכריחה אותנו להיות נחצצים, מוקפים בשכבות הגנה פיזית ונפשית מפני החוץ, אבל הנקבוביות היא עדיין אופציה חיה. הנה בא נגיף הקורונה והזכיר לנו את זה: אין טירה עומדת לבדה מול העולם – לא האדם, לא העיר, לא המדינה. העולם נקבובי הוא, נקבים-נקבים. הכל זולג זה לזה – חוץ לפנים, טבע לאדם, וגם האדם לטבע.
ההתפתחות בטכנולוגיה וברפואה הביאה בשנים האחרונות לאפשרות להכיר בהיותנו לא יותר ממארחים של בקטריות, מושבת חיידקים מהלכת, כלי קיבול למיליארדי ישויות מיקרוסקופיות שמשפיעות על הבריאות שלנו ואף על האופי שלנו. גופנו כולל בכל רגע נתון פי 10 תאים מיקרוביוטיים מתאי הגוף, שמצויים כל העת במלחמה עם נגיפים שתאי הגוף ה"מקוריים" שלנו כלל לא מעניינים אותם. מתברר שהאדם הוא סך כל בקטריותיו ונגיפיו. מיקרוסקופים אדירים מאפשרים לנו להביט פנימה אל גופנו ולראות גלקסיות צבעוניות מרהיבות ומפחידות שאין בינן לבין איך שאנחנו תופסים את עצמנו ולו כלום. ואם אנחנו סך המיקרוביום שלנו, מי כאן הוא בעל התודעה, הרצון? מי כאן הוא הבעלים של מי? אולי אנחנו (ומי הם הצדדים ב"אנחנו"?) מתקיימים במערכת יחסים סימביוטית, או אולי אפילו פרזיטית?
צילום מתוך Drone Photo Awards ודימוי של תא אנושי (קרדיט: Mahjabin Noroozi)
השאלות האלה מכריחות אותנו להרחיב את מערכות היחסים שלנו עם מה שנקרא Nonhuman People מעבר לבעלי חיים, צמחים ואף נהרות והרים במקרים של מחשבה לא-מערבית, אל עבר החיים המיקרוסקופיים. ושם אנחנו מוצאים אימה גדולה. כי הכרה בכך שהטירה כבר שורצת ישויות ממוטטת את כל ההגנות, וללא הגנות לא נשאר "אני" נפרד. בעוד אנחנו מביטים בטירה היא מתפרקת, נופלת, מתמוססת, לא, אין טירה, אל תביט עליה, היא איננה. הדואליזם הבסיסי ביותר בין האדם ל"טבע" התבטל, וזה אפילו לא תהליך שקרה בשלב כלשהו בזמן. אף אחד לא פרץ לטירה, היא הייתה פרוצה מאז ומתמיד. מעולם לא הייתה טירה, והפורץ הוא אני עצמי. אני הייתי הרוצח כל הזמן הזה.
ואז אנחנו מתרוממים עם מבטנו אל מעל הטירה, הלאה הלאה והרחק למעלה בשמיים, אל מבט מצלמת הרחפן. פרסים שונים חולקו ב-2020 על צילומי רחפן, הטרנד האהוב של השנים האחרונות באמנות, בקולנוע ובטלוויזיה. ברבים מהצילומים האלה בני אדם, בעלי חיים ופרטים דוממים נראים אותו הדבר, כמו נחיל חרקים או מושבת חיידקים, והם כולם מעלים את השאלה: של מי נקודת המבט – האם זהו אני, מתוך הטירה, צופה בעולם הקטן שמתגלה תמיד כמיקרוביום; או שמא זהו אני שם למטה, מצולם, פרט מתוך המושבה (ואז מיהו זה שמביט בי?). האם אני אמור להזדהות עם המצולם או המצלם? כעת, כשאנחנו בגובה הרחפן, מביטים מטה על סך המסה על פני כדור הארץ, מה אנחנו רואים? האם פלשנו אל הטירה ומוטטנו את החומות עם כל הפלסטיק שלנו, הרסנו את העיגול הפנימי שעליו שמרנו וקראנו לו בשם "טבע" כשמורה שכל עוד היא עומדת יש לנו תקווה ועתיד; או שמא הגדשנו את הסאה וקירות הטירה שלנו כבר לא מכילים אותנו יותר; או שמא מעולם לא היה עיגול כזה, מעולם לא הייתה טירה, מעולם לא היה "טבע" או "אדם"? מלמעלה הכל נראה אותו הדבר, ולא במובן הרוחניקי החלול. כן, האדם הוא וירוס כמו שטוענים במידה רבה של צדק פעילים למען הסביבה – הוא מתביית ומנצל את סביבתו עד לכילוי משאביה על מנת להתרבות ללא הכרה – אלא שאם אנחנו מוכנים להרחיב את מעגל הסובייקטים כך שיכלול בעלי חיים, צמחים ומיקרוביוטיקה, עלינו לזכור שמהצד השני של מצלמת הרחפן אנחנו המיקרוביוטיקה. אם אין טירה גם אין שדות, טבע וסביבה במעגלים שמסביב. אולי הניסיונות לשמר את הטבע נועדו לכישלון בדיוק בגלל זה. הקריאה של אנרכיסטים בכל הדורות נשמעת כעת היטב: שברו את החומות. גם אלה שהן בלתי נראות.