תם הטקס: איך מציינים חילופי עונות בעולם שהעונות חולפות ממנו?

בקיץ 2011, בזמן שבתל אביב אוהלים התחילו לנער מעצמם אבק לקראת צאתם מהבוידעם, אני ישנתי בקרוואן בכפר קטן בצפון-מזרח גרמניה, כמה עשרות קילומטרים מהגבול הפולני. זה היה כפר עתיק. בבית הקברות המקומי עמדו מצבות בנות מאות שנים. הייתה בו כנסייה קטנה, בית דואר, צרכנייה, וזהו. רוב תושבי הכפר היו זקנים – בנים ובנות של זקנים אחרים, שגם הם בתורם היו בנים ובנות של זקנים תושבי הכפר. זה היה כפר של זקנים עד איפה שהמחשבה מגעת. סביבו, עד איפה שהעין מגעת, התפרשו שדות דגן צהובים. השמים היו פתוחים עד האופק. הקיץ היה בהיר, אבל הכפר היה קפוא. מזג האוויר היה נעים, אבל האנרגיה בכפר הייתה ניטרלית, אפסית. הוא היה יכול בקלות פשוט להתאיין.


הקרוואן עמד בשטח עצום של משפחה בת 4 נפשות שאצלה עבדתי יחד עם חבר תמורת מזון ולינה. בוקר אחד, בזמן שעבדנו בגינה, יצאה אלינו אם המשפחה ואמרה שבעוד כמה ימים הם נוסעים לשוודיה כדי לרקוד עירומים מסביב לעץ, או זה לפחות מה שהטביע חותם על תודעתי כשהיא סיפרה על הטיול המשפחתי השנתי שהם עורכים, שבמסגרתו הם מציינים את יום ההיפוך הקיצי, אמצע הקיץ, באמצעות ריקוד סביב ה-Maypole (מידסומרשטונג בשוודית, היא הדגישה), יחד עם עוד המוני צפון אירופאים שיגיעו לשם. רציתי לשאול למה עירומים, אבל שאלתי פשוט למה. לא הייתי אדם של טקסים. מבר המצווה התחמקתי כי השיעורים של הרב לא עניינו אותי. מסדר פסח החזקתי שיעמום הכרחי. "כדי לשמור על הקבוע ולציין את המתחדש", היא ענתה בפשטות ששמורה לעיבוד של זכרונות לכדי ממוארים.


האירופאים חוגגים את אמצע הקיץ מאז שיש באירופה אנשים. כשהקור שאופף את היבשת לאורך חודשי החורף הארוכים מתפוגג החיים חוזרים. הדבורים מזמזמות, הפרחים פורחים, העצים מלבלבים. בימי שיאו של הקיץ, כשהשמש משתהה בשמיים שעות ארוכות, נהגו הקלטים, הרומאים, הגרמאנים ושאר העמים האירופאים לצאת אל השדה ולציין את שיאו של מעגל החיים, לחגוג את ההוויה המתהווה כל רגע מחדש ושוב בכל שנה. יש שעשו מדורות, יש שהרימו מוט וקשרו אליו פרחים, וכולם רקדו וביקשו מהאלים עוד מהטוב הזה. אחר כך הגיעה הנצרות ועשתה לחג מה שהיא עושה לכל דבר שנקרה בדרכה – בלעה אותו. המועד הפגאני הפך לחגו של יוחנן המטביל, אבל אפשר לסמוך על האירופאים שביד אחת יודו ליוחנן ובעין השנייה יקרצו לאלה הנורדית סול. לשמור על הקבוע ולציין את המתחדש.


באותו ערב, בזמן שריצפתי את המקלחת המאולתרת שבנינו בחצר, חשבתי על סרט הפולחן "איש הקש", שבו שוטר שנשלח לאי בריטי מבודד כדי לחקור היעלמות של ילדה מוצא את עצמו מוקרב כקורבן בטקס פגאני שנועד לפייס את האלים ולהחיות את היבולים. ידעתי שאני מתארח אצל משפחה מוזרה (אם המשפחה הייתה מברכת בעזרת נוצות את העצים ששתלנו, האב היה מכין תופים מעורות שהיה רוכש אצל הקצב בכפר השכן) אבל לא תיארתי לעצמי שהם חוגגים חגים פגאניים. בעירום. האם הם גם מקריבים קרבנות? זה היה ערב חמים, וכשהתרוממתי כדי למתוח את השרירים ראיתי את האם עומדת בחצר בעירום, שריר לא זע בגופה, מתבוננת בשמש שהייתה תלויה נמוך, מעט מעל ים החיטה השקט. שיערה האדמוני היה פזור והיא נראתה שלווה. היא ראתה שאני מעט מובך ואמרה שזה טקס שהיא עורכת בינה לבין השמש, בימים שלפני אמצע הקיץ. למחרת, עם סיום העבודה ולפני המקלחת, הסתתרתי מאחורי כמה שיחים ועשיתי זאת גם אני. טקס הקיץ הראשון שלי.

איש הקש, 1973

במזרח התיכון הקיץ לא נושא עימו את אותה הברכה כמו באירופה. האדמה מתייבשת, היבולים כומשים, ותמוז, אל הפריון, יורד אל השאול לבלות את חודשי הקיץ מתחת לאדמה. את שיאו של הקיץ הכנענים, הבבלים והעברים לא ממש חגגו. אם כבר, שיא הקיץ היה יום קינה ותחינה לאלים שיחזירו את השפע שנעלם. אז איך מתרגמים את ההרגשה המופלאה של עמידה בעירום מול השמש והודיה לזוהר המחייה הזה לארץ שבה שיא הקיץ משול למוות ולא לחיים? איך בכל זאת חוגגים את שיא הקיץ באופן מלא כוונה והכרה בתנאים שבהם אנחנו חיים, תוך שמירה על הקבוע וציון המתחדש?


אחד האלים הבכירים במיתולוגיה הכנענית הוא ים. הוא אחיו של בעל, ומקבילם של פוסידון היווני ונפטון הרומאי. הוא ניסה למלוך בעולם אבל הפסיד במערכה לבעל ונותר שליט הים, האגמים והנהרות בלבד. אפשר להבין למה כל הפנתאון הכנעני התגייס לעזרתו של בעל, אל הגשמים והסערות המרווה את האדמה ויוצר חיים. לו ים היה מנצח, הארץ כולה הייתה מוצפת. אני חושב על זה בכל פעם שאני יורד אל החוף לטקס הקיץ שיצרתי לי כאן אחרי שחזרתי מגרמניה. בערב הראשון של השנה שבו החום עוד עומד באוויר עם רדת השמש אני הולך לראותה שוקעת במצולות האל האימתני. הוא בא והולך, שולח ידיים אל העיר אך מושך אותן חזרה מפני שהוא הפסיד. הוא יודע את זה. יש מליחות מיוחדת באוויר בערבי החום הראשונים. אני נושם את המלח ומביט בים, מתרכז בגלים, במים הקבועים והמתחדשים. לאירופאים יש את השמש והשדה, לנו יש את הים התיכון.


בשנים האחרונות עונות השנה מתבלבלות. החורף בישראל לא קיים. בעל מגיח מדי פעם ממקום מחבואו, סוער ליום-יומיים, וחוזר לישון. תמוז (או אדון בשמו הכנעני) יורד מתחת לאדמה לתקופות ארוכות יותר ויותר וימי הקיץ הופכים קשים וממושכים משנה לשנה. על פי התחזיות הנוכחיות של מדעני האקלים, אם מדינות העולם לא יתעשתו ויחליטו להפסיק לפלוט פחמן לאטמוספירה, בעשורים הקרובים הסביבה שבה אנחנו חיים תשתנה לגמרי. הקיץ בישראל יהיה נצחי, עם ממוצע של 40 מעלות בחודש יולי. בעל וגשמיו יידחקו לפינה עוד יותר ויסערו בכעס גדול יותר ויותר כשיתעוררו. שפש, הלוא היא אלת השמש הכנענית, תמלוך, ונקמתו של ים תגיע. למעשה, היא כבר מגיעה. מקומות שונים בעולם, מפלורידה ועד איים באוקיינוס השקט, כבר שוקעים במצולות. חוף ימה של תל אביב יציב בינתיים, אך גם הוא יהפוך בקרוב לשטיח שייפרש בפני האל האכזר הזה.


קשה שלא לחשוב על תפקידם החשוב של טקסי העונות והטבע בשמירה על סדרי עולם. כשבני האדם מחוברים לכדור הארץ ולמתרחש בו, כשהם קשובים לקבוע ולמשתנה ומציינים אותו מתוך כוונה, הטבע מתנהל כסדרו. עמים ילידיים יודעים איך לדאוג לסביבה שלהם, יודעים איך לחיות איתה כחלק מהמרקם האקולוגי. היציאה מהמארג הזה והניסיון לשלוט בו בלי להקשיב לו התרחשה בד בבד עם דעיכתם של טקסי עונות השנה. הנוצרים העלו על נס את ההפרדה בין הנשמה המקודשת לגוף הבזוי ובכך הפרידו בין האדם לטבע וקטעו מסורות בנות עשרות אלפי שנים, כי מה זה כבר הקשר בין האדם לשמש לעומת האיש שהטביל את המושיע. אצלנו הפך חג ביכורי השדה לחג עינויי הפרות, כי מה זה כבר הקשר בין האדם לאדמה ולשדה לעומת כמה רווחים לתנובה.


ז'אן פול סרטר אמר שהטבע אילם. זה לא נכון. אנחנו פשוט לא מקשיבים. טקסי העונות שלנו לא מדברים עם הטבע. חג האש הישראלי, ל"ג בעומר, שורף את הארץ. בעלי חיים נצלים בהמוניהם על האש כשמזג האוויר מאפשר לשהות בחוץ בנעימים. עם הגיעו של הקיץ האדמה והים מתמלאים במנחות מפלסטיק לבן. וכל זה בהנחה שבכלל הבחנו בחילופי העונות, שהמזגן העובד שעות נוספות לא עירפל את חושינו.


ביקשתי מחברים שלי וממכרים שיספרו לי על טקסים שהם עורכים בקיץ. אולי עוד אנשים מציינים בהתכוונות את העונה האהובה מכל שבאותה נשימה היא זו שמסמלת את ההרס המתרגש עלינו. יש שמאזינים למוזיקה מסוימת. שני שומע את "לכבוד הקיץ" של גזוז עם השרב הראשון. יהב מברכת "שהחיינו" על כל פרי קיץ שהיא אוכלת לראשונה בעונה, כפי שעשו הוריה כשהייתה ילדה. לנועם יש טקס קוקוס. "טקס הקוקוס זה טקס שמכינים בו המון דברים מקוקוס", היא מספרת בפשטות, "נמרחים בשמן קוקוס ומכינים שוקולד עם קוקוס וכל דבר שאפשר לעשות עם קוקוס". היא גם עולה לרגל לים בפעם הראשונה שמזג האוויר מאפשר את זה: "אני תמיד מזמינה את כל מי שרוצה לבוא וזה אירוע מאוד מיוחד כי הוא מבשר על סיומה של התקופה השחורה, החורף". שני ובן זוגה עורכים ארוחה אחת בשבוע על חוף הים עם בקבוק יין לבן. לדנה יש אלבום מסוים שהיא שמה בתחילת הקיץ: "Nino and Radiah, האלבום היפה מ-1974, הוא מין מוזיקה שלא היו עושים היום", היא כותבת לי. "גם לא היו מוציאים היום עטיפה כזאת, של גבר לבוש עד הכובע (נינו פרר) כשלצידו אישה כהת עור וערומה לחלוטין (רדיה). יש משהו בכל השירים בו שמרגישים טבולים באיזה מהות של מין, של הרפתקנות, של תחושה שהעולם גדול ורחב ומזמין התגלגלויות, שקשה לדמיין במוזיקה בת זמננו. יש זמנים מסוימים בשנה שפשוט דורשים שתקשיב לצלילים מסוג מסוים. הדבר הזה, הסבנטיזיות הזאת, הוא הליווי המושלם לתחילת הקיץ – ללכת ברחוב אל מול השקיעה, להרגיש את הלחות מתיישבת על העיר לאיטה, להרגיש שהכל פתוח ואפשרי ומזמין, שהקיץ יהיה אינסופי ושהעיר ערה לקראתו".


מה יקרה ביום שבו לא הכל יהיה פתוח ואפשרי ומזמין? ביום שבו לא נוכל להבחין עוד בחילופי העונות? איך ייראו החיים כשכל קשר בינינו והמנהגים שלנו לטבע ולהתנהגותו יפרם לגמרי? איך אפשר לציין היום את הקשר הנפרם הזה, את חוסר השליטה שלנו והסחרור שאליו נכנסנו מול כדור הארץ? מה הקבוע פה, ומה המתחדש? אולי הטקסים שלנו צריכים לכלול אלמנט של ויתור, השלמה. במקום לבקש מהאלים שיכופפו את הטבע לטובתנו – לפייס אותם, להכיר בכוחם עלינו. להודות להם שלכל הפחות, לא הכל קפוא, ניטרלי. הגרייטפול דד שרו פעם "גשמי חורף, אמרו מדוע / קיץ חולף, מותו של פרח ידוע / התשובה הגיעה, הגשם והרוח". הערב אלך לים ואעמוד מולו בידיים פשוטות, ולא אתכוון לדבר.


#איכותהסביבה #משברהאקלים