קיצור תולדות הפילוסופיה הפסיכדלית

בוקר אחד ראיתי את הפרה. ראיתי הרבה פרות לפני כן בחיי; ברפתות, בשדות מרעה מחלון המכונית הנוסעת, בפרסומות בטלוויזיה ובסרטים. ראיתי אותן כדימוי או כצורה. אבל עד אותו בוקר לא ראיתי אותן באמת. זה היה בצפון הודו, באחד העמקים הירוקים והשופעים שחבל הארץ העצום הזה מלא בהם. טיילתי אחוז התרגשות במורד ערוץ הנחל הארוך והמפותל שנמתח מקצה ההר עד לנקודה בלתי נראית במורד העמק, דילגתי כילד חסר דאגות (ייתכן ששרתי לעצמי), מעלי שמיים כחולים ללא רמז עננות, תחתי דשא רענן שהתפרש לכל הכיוונים, מסביב פרחים, עצים בריאים והרים עד איפה שהעין משגת, ומולי, פתאום – עדר פרות ענקיות. עצומות.


נבלמתי בבהלה. אלה לא הפרות המחייכות שהכרתי מקרטון החלב. אלה היו עשרות פרות בגוני קרם וכתום, גדולות, עבות, מקורננות, שלמראה היצור הרזה שהתפרץ לשלוותן הרימו את ראשן, חדלו מליחוך העשב והביטו בי. מעולם לא ראיתי עדר גדול כל כך בטבע, ממש מולי. המרחק ביני לבין הקרובה ביותר היה מטר אחד, אולי שניים. כשהבטתי סביבי ראיתי שהן מקיפות אותי מכל עבר, או שמא אני הוא מי שפרץ לתוכן. לאט לאט הן התקרבו אלי, רחרחו, בדקו. ראשה של כל אחת היה כגודל ארבעה ראשים שלי. ראיתי את הסקרנות והחקרנות, וחקרתי גם אני.


כשאחת התקרבה, התקרבתי גם אני. כשרחרחה, גם אני עשיתי כן. שלחתי יד ללטף, ואחת מהן התמסרה כמו חתול. מפלס הבהלה ירד בשני הצדדים. כשהבטתי לה בעיניים, ראיתי דבר שעד אותו רגע לא ראיתי מעולם בבעל חיים, ולא באשמתם: מבט חוזר. גם היא הביטה לי בעיניים. לא מבט חולף, אלא כוונה. לרגע אחד שנדמה אל-זמני חוויתי משהו שבין הרגשה לידיעה, שיש כאן עשרות תודעות שחוות אחת את השנייה כל אחת מנקודת המבט שלה, אך באופן משונה באותו רגע לא הייתה נקודת מבט כלל, לא היה חווה; הייתה רק חוויה של מגע בין בעלי חיים מסוגים שונים. לא היו מביטים, היה רק מבט. ולפתע הצטרף לחוויה הזו גם הדשא שנדרך מתחת לרגלינו. כעת הייתה ידיעה והרגשה גם של החוויה של היות הדשא נדרך והיות הרגל דורכת על דשא; היות האוויר נשאף לריאות והיות הריאות שואפות אוויר; היות אטומי חמצן באים במגע עם חומרים אחרים בתוך הגוף. כל מה שהיה קיים במקום ההוא ובזמן ההוא בא במגע זה עם זה ויצר חוויה כוללת של השפעות הדדיות שיצרו בתורן את התמונה המתוארת לעיל: אדם עומד במרכז מעגל של פרות, מעל דשא ואדמה, בתוך אוויר צלול, ומלטף אותן. כך זה נראה מבחוץ. מבפנים זה הרגיש כמו אנרגיה אדירה ששוחה בתוך מדיום שקוף בין נקודות מסוף. כמו מה שאנחנו מדמיינים שקורה בתוך לוח בקרה חשמלי. ידעתי, או הרגשתי, שללא אחד המרכיבים לא תוכל להתקיים התמונה הזו. ללא אטומי מימן וחמצן לא יהיו מולקולות שמרכיבות מים. ללא מים לא יהיה דשא. ללא דשא לא יהיו פרות. ללא פרות לא היה הרגע הזה. אינסוף חוטים בלתי נראים קישרו בין כל חלקיק של מציאות ויצרו קיום שמותנה בכל אחד מהחלקיקים הללו. תחתוך חוט אחד וכל העסק מתמוטט. כמה זה עדין, כמה זה יקר. הכל היה חי וקשור זה לזה, כל חלקיק ורגע של קיום ביקום.


זו הייתה חוויה מהממת, וכשחזרתי לחוות את המציאות מנקודת המבט הסובייקטיבית שלי – אחרי רגע או נצח – קיבלתי לק מהפרה שהחזיר אותי לקרקע, כאילו אמרה לי: "תודה על ההבנה, אתה יכול להמשיך עכשיו". הבטתי לה בעיניים ולראשונה בחיי הבנתי עד כמה גם הן חיות; הבנתי מה משמעות הביטוי "בעלי חיים". כמה חודשים אחר כך הפסקתי לאכול אותם. באותו בוקר לפני שהתחלתי את הטיול הזה נטלתי לראשונה כ-100 מיקרוגרם LSD.


מאז ועד היום אני עסוק בניסיון למשמע במילים את החוויה ההיא ואת אלה שבאו אחריה. ספוילר: זו משימה בלתי אפשרית. ובכל זאת, כמו סיזיפוס, אני מגלגל את הסלע הצבעוני הזה במעלה ההר שוב ושוב, ובכל פעם מצליח קצת יותר, נדמה לי. לאורך השנים כתבתי כאן ובמקומות אחרים על החוויה הפסיכדלית – על האספקטים הפילוסופיים, ההיסטוריים והתרבותיים שלה. המאמר הזה הוא מבוא למחשבות שלי ושל הוגים שאני מושפע מהם, ובסופו מובאים קישורים למאמרי המשך, מעמיקים יותר.


כבר כאן אסתייג: אני לא מדען, לא רופא, ואני גם לא ממליץ לאף אחד להשתמש בשום חומר, חוקי או לא. אני גם לא המומחה הגדול ביותר לחומרים פסיכדליים. כל מה שאני יודע הוא לחבר כמה נקודות מעניינות בין המחשבה האנושית לחוויה הפסיכדלית. אני רק יכול לקוות שהנקודות האלה יאירו באופן חדש את העולם שנגלה לעיני הקוראות והקוראים.


גן העדן הפסיכדלי


חומרים פסיכדליים כמו LSD מלווים את האנושות לכל אורך ההיסטוריה. בני אדם על פני כל הגלובוס ולאורך אלפי שנים מצאו דרכים לזקק את החומרים הפעילים בצמחים שונים כגון פטריות, קקטוסים או עלים שונים, בין אם בעישון, בבליעה או בשתייה, על מנת לחוות מצבי תודעה חלופיים. מצבי התודעה הללו משתנים מחומר לחומר, אך המשותף לכולם הוא שהם גורמים למשתמש לחוות את העולם שסביבו ואת העצמי שלו באופן שונה מהרגיל. כמה מהחוויות הללו כוללות שינויים בתפיסת האני-זולת, אובדן תחושת אגו, שינויים בתפיסת הזמן והמרחב ושינויים בתפיסות החושים.


עד איפה אחורה הולך השימוש של בני אדם בחומרים כאלה? בהמשך תוכלו למצוא קישור למאמר על ההיסטוריה של שימוש בחומרים פסיכדליים, אבל כדי לגרות את התודעה בינתיים נתחיל הכי קרוב אלינו – בסיפור גן העדן, הסיפור המכונן של האנושות, שיכין את הקרקע להבנה של הפילוסופיה של הפסיכדליה. כשאנחנו לומדים בבית הספר את סיפור גן העדן, יש פרט אחד מאוד בולט שאיננו מתעכבים עליו – העובדה הפשוטה והחותכת שאדם וחווה השתמשו בחומר מרחיב תודעה, ושבעקבות החוויה הזו הם קיבלו ידיעה אבסולוטית של טוב ורע והפכו לדמויי אלוהים, נענשו על ידי החוק, נזרקו מגן העדן, והחלו למעשה את ההיסטוריה האנושית. לא פחות ולא יותר – סופר "בראשית" כותב שחור על גבי לבן שמה שהתחיל את התרבות האנושית הוא "טריפ", האכילה של אדם וחווה מפרי עץ הדעת טוב ורע.

The Fall of Man – Titian

בספר בראשית, פרק ב', מצווה אלוהים על האדם לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע: "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת".

האיסור על האכילה מפרי העץ הזה כה חמור, עד שהעובר עליו יקבל עונש מוות. אבל מדוע האיסור כה חמור? מדוע אלוהים כל כך חושש שמא אדם יאכל ממנו? את התשובה אפשר לקבל כבר משמו של העץ: דעת טוב ורע. כלומר, האוכל מפרי העץ מקבל ידיעה לגבי הטוב והרע, ידיעה שרק לאלוהים יכולה להיות. זאת, מפני שאם האדם יודע באופן אבסולוטי את המטען המוסרי של מעשיו, הוא מקבל ידיעה אלוהית. לו היינו יודעים מה ההשלכה של כל מעשה ומעשה שאנו עושים, והאופן שבו מעשה זה ישפיע על שרשרת הפעולות שיגיעו בעקבותיו – הייתה לנו ידיעה על כל המעשים שיגיעו אי פעם בעתיד, כלומר ראייה קוסמית כוללת של כל מה שיקרה.


ואולי, כשאלוהים אומר לאדם "ביום אכלך ממנו – מות תמות", הוא לא מתכוון שהוא יעניש אותו במוות, אלא שאכילה מפרי זה כמוה כמוות. כזכור, אחת ההשפעות של חומרים פסיכדליים היא תחושה של התמזגות טוטאלית עם ההוויה, איבוד ההגדרה העצמית, מות אגו. ייתכן שאלוהים מזהיר את האדם שלא לאכול מהפרי הזה כדי לא לחוות את מות האגו הזה. הסבר זה מתאים לעצה שהנחש משיא לחווה בפתח פרק ג':

וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.

הסבר זה של הנחש מוכיח לנו כי אכן, אלוהים לא מעוניין שהאדם יחווה את הטריפ הזה, כי הוא יהפוך את האדם ליודע טוב ורע, כמו אלוהים. כשהאדם יאכל מפרי עץ הדעת טוב ורע, הוא יתאחד עם הבריאה כולה, ישיל מעצמו את הגדרות המפרידות אותו משאר הטבע, ויקבל ראייה למשמעות המעשים כולם. הוא יהיה כאלוהים. ואלוהים לא רוצה שיהיו עוד אלוהים. או לפחות, סופר בראשית לא רוצה שיהיו עוד אלוהים. אבל את חווה זה לא מרשים:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת

מהרגע שבו אדם וחווה אוכלים מהפרי נפקחות להם העיניים (מטאפורית, וסביר להניח שגם מילולית. ראיתם פעם אדם בטריפ?) והם רואים את עצמם באור חדש לגמרי: מתפתחת אצלם תודעה מסדר אחר. הם חשים בושה על כך שהם עירומים ותופרים לעצמם בגדים. על פי מחבר ספר בראשית, חומרים פסיכדליים הם מה שהפריד את האדם מהחיה מבחינה תודעתית – אדם וחווה חשו בושה על כך שהם עירומים; ומה שהחל את התרבות – הם תפרו לעצמם בגדים.

ציור מכנסייה מהמאה ה-12 בצרפת המציג את עץ הדעת כפטרייה

ציון העובדה הפשוטה הזו – אין מדובר בפרשנות, אלא בקריאה צמודה של הטקסט שבו אדם וחווה נוגסים מפרי המעניק להם ידיעה אבסולוטית של טוב ורע והופך אותם לדמויי אלוהים – רחוק מלהיות אלמנטרי. אין מורה לתנ"ך בבית ספר יסודי שילמד זאת. ערך הויקיפדיה בעברית של פרי עץ הדעת מלא בהצעות לזהות הפרי – תאנה, אתרוג, בננה, תפוח ועוד. מיותר לציין שאין עדויות לכך שפירות אלה יכולים לחולל באדם את מה שמחוללת בו אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע. התפיסה המוסרית והחוקית המודרנית בנוגע לשימוש בסמים מונעת מאיתנו להכיר בכך שלכל אורך ההיסטוריה בני אדם השתמשו בסמים לצרכים שונים – רפואיים, רוחניים, פסיכולוגיים וכן, גם להנאה גרידא. במשך רוב ההיסטוריה האנושית לא היו הסייגים כלפי השימוש בסמים חריפים כל כך, אם בכלל, והשימוש בהם חצה מגזרים. גם משוררים, סופרים, פוליטיקאים, מלומדים ואפילו פילוסופים השתמשו בחומרים משני תודעה לאורך תקופות שונות – מאפלטון, דרך ניטשה ועד מישל פוקו. אז מה כל כך מיוחד בחוויה הפסיכדלית?


המפץ הגדול


בעוד עמים מסוימים בדרום אמריקה משמרים את השימוש בחומרים מרחיבי תודעה כחלק מהתרבות עוד מקדמת דנא, "המפץ הפסיכדלי" של העולם המערבי המודרני התרחש בטעות. זה קרה יום בהיר אחד ב-1938. בעוד אירופה מתכוננת להרוס את עצמה לדעת, כימאי בשם אלברט הופמן זיקק במעבדות סנדוז בבאזל, שוויץ, חומר מעובש שגדל על פטריה, ומשלא מצא לו שימוש הולם אחסן אותו במעבדה. רק בשנת 1943, כשהוא נחשף בטעות ל-250 מיקרוגרם של החומר, הוא גילה את האיכויות, שהיום אנו קוראים להן פסיכדליות, של החומר הזה. הוא נתן לו את השם Lysergic Acid Diethylamide – או בשמו המוכר, LSD. בעודו רוכב הביתה על אופניו לאחר שספג לתוכו את הכמות הנכבדת הזו, הוא שם לב שמשהו מוזר קורה. תחילה חשב שהורעל, אך כשהגיע הביתה נשכב על הספה, ותיאר כך את החוויה: "נהניתי מהצבעים חסרי התקדים ומהמשחק של הצורות מאחורי עיני העצומות. דימויים קליידוסקופיים פנטסטיים באו אלי … נפתחים ונסגרים במעגלים וספירלות, מתפוצצים במפלים של צבע". כך, בלי שידע מה טומן בחובו אותו מסע אופניים תמים, הכניס הופמן את העולם המערבי לסחרור.

"בולי" LSD המתעדים את גילוי החומר

לאחר תגליתו של הופמן גבר המחקר ב-LSD, ובמקביל גם בחומרים אחרים כמו מסקלין. העובדה שחומרים אלה היו חוקיים לצריכה ומסחר באותה תקופה הביאה לזליגה שלהם מהחוקרים לאנשי הבוהמה, בעיקרם אמנים, ציירים, משוררים ומוזיקאים, שהיו "שליחים" של החומרים הפסיכדליים בדרכם להמונים. חיבור מכונן במסעם של החומרים הללו אל הציבור הרחב היה "דלתות התודעה" שכתב בשנת 1954 הסופר והפילוסוף הבריטי אלדוס האקסלי בעקבות חוויה שעבר עם מסקלין, החומר הפעיל בקקטוס הפיוטה, ובו כתב בין היתר את השורות הבאות, אשר מביאות בתמצית את מהותה של החוויה המיסטית הפסיכדלית:

"העובדות החשובות באמת היו שיחסי המרחב לא היו חשובים ושדעתי תפסה את העולם במונחים שונים מאלה של קטגוריות מרחביות. בזמנים רגילים העין מתעניינת בבעיות כגון איפה? באיזה מרחק? מה ממוקם ביחס למה? בחוויית המסקלין השאלות שעליהן מגיבה העין הן מסדר שונה מכל וכל. המקום והמרחק כבר לא כל כך מעניינים. הדעת 'תופסת' עתה במונחים של עוצמת קיום, עומק של משמעות, יחסים בתוך תבניות. ראיתי את הספרים, אך מיקומם בחלל כלל לא עניין אותי. הדבר שהבחנתי בו, מה שנרשם בדעתי היה העובדה שכולם זהרו באור חי ושאחדים מהם בלטו ביפעתם יותר מאחרים. בהקשר הזה לא הייתה כל חשיבות לעניין המיקום ושלושת הממדים. מה שקרה הוא לא שקטגוריית המרחב התבטלה. כשקמתי על רגלי והתהלכתי יכולתי לעשות זאת באופן רגיל למדי, מבלי לטעות לגבי מיקום האובייקטים. המרחב המשיך להיות, אך הוא איבד את עליונותו. הדעת הייתה עסוקה לא במידות ובמקומות, אלא בעיקר בהוויה ומשמעות. ועם האדישות למרחב באה אדישות אפילו גדולה יותר לזמן. 'נראה שיש זמן בשפע' היה כל מה שעניתי כשהחוקר ביקש ממני לתאר את הרגשתי לגבי הזמן. זמן בשפע, אך כמה בדיוק – זה היה לגמרי לא רלוונטי. יכולתי כמובן להביט בשעון; אך השעון, זאת ידעתי, היה ביקום אחר. מה שחוויתי בפועל היה משך זמן אינסופי או לחלופין הווה נצחי שמורכב מחזון-אחרית-הימים אחד המשתנה ללא הרף".

ההתפשטות של החומרים הפסיכדליים בשנים שלאחר מכן הייתה מהירה מאוד. חומרים חדשים התגלו, ההבטחה התרפויטית הייתה גדולה, ובעולם המערבי התפתחה תרבות חדשה שבה לחומרים הללו היה חלק פעיל ומשמעותי. אבל הסיפור של שנות ה-60, על ההצלחות והכשלונות שלו, מוכר וידוע, ולא זה המקום להרחיב בו. השאלה המעניינות יותר בעיני היא לא איך זה קרה, אלא מה קורה לאדם אשר נמצא תחת השפעת חומרים פסיכדליים, אילו אפשרויות של ידע והרגשה הדבר פותח, ומה אפשר ללמוד על העולם מכך. במילים אחרות, לא השאלה הסוציולוגית, אלא השאלה הפילוסופית.


"מן ההכרח שהוא ילך ויגדל ואני אקטן"


תחום הפסיכדליה חווה בשנים האחרונות פריחה מחודשת, בעיקר במדעי המוח והפסיכיאטריה. מאז שנות ה-60 לא נרשמה התעניינות גדולה כל כך בנושא בקרב העולם האקדמי, הרפואי, והציבורי. אבל הסוגיות הפילוסופיות העולות מהפריחה הזו כמעט ולא נשמעות. החוויות הפסיכדליות שעברתי לימדו אותי הרבה וגרמו לי להבין כמה מעט אני יודע, בו בזמן. כל אחת מהן פתחה לי צוהר להמשך הדרך וחיברה עבורי נקודות בציור שהוא המארג הגדול של החיים. הן הראו לי איך אני קשור לכל דבר בעולם וגרמו לי להבין מיד ראשונה מושגים שעד אז היו עבורי תאורטיים: אנימיזם, אקולוגיה, פנתאיזם. הפילוסופיה של הפסיכדליה היא מהתחומים המרתקים והאוונגרדיים ביותר במחשבה האנושית היום.


אבל מה זה בכלל אומר, "פסיכדליה"? המונח עצמו הומצא בעת התכתבות בין אלדוס האקסלי, שמספרו "דלתות התודעה" ציטטתי למעלה, ובין הפסיכיאטר האמפרי אוסמונד, בשנת 1956. הוא מורכב משתי מילים ביוונית: psychē (נפש) ו-dēloun (להפוך לגלוי, לחשוף). החוויה הפסיכדלית והחומרים הפסיכדליים חושפים את הנפש או את התודעה והופכים אותה לגלויה או לשקופה. מוכר בהקשר הזה הציטוט של המשורר וויליאם בלייק, מתוך "נישואי גן עדן ושאול", שעליו מבוסס שם ספרו של האקסלי (וגם להקת הדלתות): If the doors of perception were cleansed every thing would appear to man as it is, Infinite. כשמנקים את דלתות התפישה, או התודעה, כלומר החושים, הדברים יתגלו כפי שהם באמת – נצחיים. שלושה מרכיבים חשובים לענייננו יש בציטוט הזה: ניקוי החושים, הדברים כפי שהם באמת, והנצח.

אלדוס האקסלי

בני אדם עושים זאת מאז ומתמיד, או לפחות אלפים רבים של שנים. ממצאים ארכאולוגיים, ספרותיים ואנתרופולוגיים מראים כי בני אדם מפרו ועד אלסקה, מיוון ועד הודו, משתמשים בעלים, פטריות וקקטוסים על מנת לחשוף את נפשם שלהם ואת נפש העולם באופן טקסי מזה דורי דורות.


למה הם עושים את זה? במאמרו "הטרנס-אדם הפסיכדלי" ד"ר עידו הרטוגזון מציין ש"החוויה הפסיכדלית הציעה חוויות שיא דרמטיות שמחוץ לגבולות החוויה האנושית הרווחות גם עבור משתמשים חסרי כל הכשרה וידע. מי שעשו שימוש בחומרים הללו דיווחו על חוויות בלתי רגילות של עצימויות חושיות גבוהות יותר, האטה ושינויים בתפיסת הזמן, התגברות על מחסומי זמן וחלל, מחשבה יצירתית יותר ובהירות פנימית יוצאת דופן. חלקם דיווחו גם על התנשאות מעל האגו המצומצם וחוויית טרנס של חיבור למעין רשת תודעה רחבה יותר המקיפה את הכוכב ומחברת אותם עם כל בני האדם ועם מארג החיים כולו".


רשת תודעה רחבה יותר המחברת את המשתמש עם מארג החיים כולו. זו נשמעת כמו סיבה טובה להשתמש בחומרים הללו, בין אם את שמאנית באסיה הקטנה לפני 20 אלף שנים, כהן בדתות המיסטריות של יוון לפני 4000 שנים או סטודנטית שמסתקרנת ממה שיש למציאות הזו להציע מעבר לתודעה היומיומית. כפי שמציין בלייק, בשבועות שלאחר הפעם הראשונה שבה השתמשתי גם אני בחומר פסיכדלי הרגשתי שקיבלתי הצצה למציאות כפי שהיא באמת, לדבר כשלעצמו. חזיתי בנצח. בהתאם לתיאור של הרטוגזון, הרגשתי שחושי מתחדדים, הזמן איבד כל משמעות, המרחב לא נראה יותר מוגבל על ידי שלושת הממדים ולרגע – שהרגיש כמו נצח – התנשאתי מעל האגו המצומצם שלי, השלתי מעלי את כל מה שעשה אותי אני בעיני – שמי, מעמדי בעולם, תכונות שהגדירו אותי – והצלחתי להיעשות אחד עם היקום. ראיתי דבורה קטנה מרחפת מול העיניים שלי. היא קפאה במקום למשך עידנים. ראיתי את תזוזת הכנפיים שלה בהילוך איטי. הבנתי מה זה להיות דבורה. שוחחתי איתה והבנתי שהיא חלק מהמארג הכולל של הקיום. היא אך חלקיק קטן בפאזל, אבל היא בכל זאת חלק מהפאזל כולו. האם שגיתי בחזיונות שווא? האם החוויה הזו היא לא יותר מ"הזיה", כפי שמכנים אותה לא פעם? ייתכן. אבל אז נהיה מוכרחים להודות שגם מצב התודעה הרגיל שלנו, שבו אנחנו תופסים את המציאות "הרגילה", הוא לא יותר מהזיה.


יוחנן, אחד מתלמידיו של ישו, מצוטט בבשורה הנושאת את שמו כאומר על אדונו "מן ההכרח שהוא ילך ויגדל ואני אקטן". דבר כזה בדיוק מתרחש בזמן החוויה הפסיכדלית. העולם, או האובייקט, גדל, בעוד האדם, או הסובייקט, קטן. אסביר: היקום מורכב מאינסוף מידע – ריחות, קרני אור שמאירות אינסוף דברים, קולות. אין סוף לדברים שהיקום מכיל ושניתן לתפוס בחושינו. אלא שהתודעה שלנו מוגבלת. כדי לשרוד ולבצע את המטלות היומיות שמקיימות אותנו ושומרות אותנו בחיים – אכילה, שינה, חיזור, התגוננות מפני סכנה – כמות המידע שנקלט בחושינו מתוך סך המידע הקיים מוגבלת. אנחנו מריחים את מה שאנחנו צריכים, קולטים בעינינו את הדברים שעוזרים לנו, שומעים את מה שאנחנו חייבים. יותר מזה ונקרוס מעודף מידע. אין ביכולתנו לעבד את כל המידע הקיים ביקום.


הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון כבר כתב על כך, באומרו שתפקידם של המוח, איברי החישה ומערכת העצבים הוא למעשה לצמצם את כמות המידע ולא להרחיב. אנחנו רואים שכמות ואיכות המידע – כלומר הקלט החושי – משתנה מחיה לחיה, ולכן מבינים שהאופן שבו אנחנו חווים את העולם כפי שהוא נגלה מתוך חושינו שונה מהאופן שבו, נאמר, עכבר חווה את העולם. אבל אנחנו גם יודעים שמניפולציות מסוימות שאנחנו מפעילים על עצמנו משנות את כמות ואיכות המידע הנקלט, ובהתאם לכך משנות את האופן שבו אנחנו חווים את המציאות. אם נשב למשך עשר דקות ונתרכז רק בצלילים שאנחנו שומעים ניווכח שאנחנו יכולים לשמוע הרבה יותר דברים מבדרך כלל, ושמשאר החושים אנחנו שוכחים לרגע.


בספרו "החוויה הדתית לסוגיה" כותב וויליאם ג'יימס כי "התודעה הנורמלית שבהקיץ אינה אלא טיפוס מיוחד של תודעה, ומסביב לה נמצאות צורות-תודעה שונות לגמרי, צורות שבכוח, שרק דוק דק מן הדק מבדיל ביניהן ובינה. יכולים אנו לחיות את כל חיינו ולא להרגיש במציאותן של אלה; ברם, די להשתמש באמצעי-הגירוי הדרוש ומיד הן מופיעות במלוא ישותן, טיפוסים מוגדרים של מנטליות שיש להן מן-הסתם תחומי פעולה והסתגלות. שום השקפה על היקום בשלמותו אינה יכולה להחשב לסופית, אם אינה מביאה בחשבון כלל את צורות-התודעה האחרות הללו". ואכן, כפי שגם ג'יימס כותב בספרו פורץ הדרך, אחד מאמצעי הגירוי הללו הוא חומרים מרחיבי תודעה, או חומרים פסיכדליים.


כאשר אדם נוטל חומר פסיכדלי כמו LSD או פסילוסיבין, מתרחשים שני תהליכים מקבילים: כמות המידע הנקלטת על ידי החושים גדלה, ותחושת העצמי קטנה. הצבעים נראים בבהירות וזוהר רב, הריחות, הטעמים, והקולות נחווים באופן מוגבר ואחר. כשזה קורה, היחס שלנו לדברים שבהם אנו מעסיקים את עצמנו בזמן "התודעה הנורמלית שבהקיץ", כדברי ג'יימס, פוחת. זו הקריסה שלנו מעודף המידע החושי. אי אפשר לשמור על "אני" מובחן ועסוק בטרדות היומיום וההישרדות מול התפוצצות המידע המתרחשת כשהחושים נפתחים.


האקסלי דמיין שסתום, או ברז, שמתרחב בעת נטילת חומרים כאלה ונותן ליותר יקום להיכנס. כפי שאומר יוחנן, "מן ההכרח שהוא ילך ויגדל ואני אקטן". אנחנו מתקיימים בתוך משוואה. מצדה האחד עומד האני ומהצד השני עומד העולם, או היקום. מהצד האחד הסובייקט ומהעבר השני של המתרס האובייקט. כשאחד גדל השני קטן. זו הסיבה שבעת החוויה הפסיכדלית יכולה להתרחש תופעה המכונה "מות אגו", ולכן רבים כל כך אומרים שהם ראו את אלוהים. האני שוכח מעצמו וחווה את היקום. זו גם הסיבה שתחת החוויה הזו אנשים עשויים להתקשות לבצע משימות פשוטות ויומיומיות. כפי שכתב האקסלי בספרו, "על אף שהאינטלקט נותר ללא פגע ועל אף שהתפיסה משתפרת פלאים, הרצון סופג שינוי מהותי לרעה. מי שלוקח מסקלין לא רואה סיבה לעשות כל דבר שהוא ומוצא שמרבית הסיבות שבגינן היה בדרך כלל מוכן לפעול ולסבול, לא מעניינות באופן מהותי. אי אפשר להטריד אותו איתן, מהסיבה הפשוטה שיש לו דברים טובים יותר לחשוב עליהם". בעת שהבטתי בדבורה, או הרגשתי שאני הוא הדבורה, אחד מחברי שאל אותי אם אני רוצה ללכת. "ללכת לאן?", שאלתי. לא הצלחתי להבין מדוע יש ללכת למקום אחר, שהרי כל מקום הוא חלק מהפאזל היקומי הנפלא, ואין עדיפות ללהיות במקום אחד על פני משנהו. חשבתי שאוכל לשבת על הדשא ולבהות בדבורה לנצח.


אבל זו הייתה רק מחשבת שווא. בסופו של דבר, אחרי מספר שעות, החומר מתפוגג, השפעתו נמוגה, והתודעה הרגילה חוזרת לתפקד. בניגוד להפחדות החוזרות ונשנות של סוכניה השונים של המלחמה בסמים, מצבים שבהם "לא חוזרים" מהחוויה הפסיכדלית נדירים מאוד.

ראם דאס (ריצ'רד אלפרט)

גם ריצ'ארד אלפרט, מראשוני ההוגים הפסיכדליים ומחלוצי התחום, ידע שבסוף תמיד חוזרים. בימים התמימים ההם של שנות ה-60, עוד לפני ששינה את שמו לראם דאס והפך לגורו של אמריקאים רבים שחיפשו להמשיך את הטריפ האמריקאי באמצעות מסע למזרח, אלפרט היה חלק מחבורת פסיכולוגים צעירים ומבריקים מאוניברסיטת הרווארד, בהם גם טימותי לירי וראלף מצנר, אשר ביצעו כמה מהמחקרים הראשונים בחומרים כמו LSD ופסילוסיבין. באחד הכנסים שעסקו ב-LSD ושנערך בברקלי, קליפורניה, ב-1966, סיפר אלפרט על ניסוי מעניין שערך. "במהלך הניסויים שלנו עם LSD ומצבים של מודעות מוגברת, באופן טבעי עלתה לנו המחשבה: 'למה לרדת?'. החלטנו לגלות אם זה אפשרי לחיות כל הזמן במצב של תודעה מורחבת באמצעות שימוש ב-LSD", הוא סיפר. "סידרנו את הניסוי כך שכל דבר שהיה לנו נחוץ סופק לנו למשך תקופה בלתי מוגבלת, במהלכה לקחנו LSD כל ארבע שעות. זה נמשך שלושה שבועות, אבל נפסק בשל מספר סיבות, כאשר החשובה שבהן היא שלא היו לנו תנאים מתאימים להתמודד עם ה'ממשק', עם העולם החיצוני של המציאות הרגילה. היו מספר תוצאות לניסוי – אחת מהן היא שאני עדיין כאן כדי לספר על זה. מלבד זאת, בלתי אפשרי להשאר ברמה הגבוהה ביותר של מודעות כל הזמן. אי אפשר להיות כל הזמן מואר באור הלבן האדיר. רוב הזמן אתה באיזו רמת ביניים של תודעה מוגברת. ודבר נוסף שלמדנו הוא שאתה תמיד יורד בחזרה!".


הירידה הזו בחזרה היא לא דבר פשוט. כפי שיודע כל תרמילאי ישראלי שחוזר מהודו, האינטגרציה חזרה למציאות היומיומית, לעולם הרגיל והמשעמם שבו מיליארדי בני אדם הולכים לעבודה, חוזרים הביתה, רואים טלוויזיה, הולכים לישון, וחוזר חלילה – דבר זה אינו פשוט כלל. למרבה המזל, הקהילה הפסיכדלית ברחבי העולם מבינה את זה יותר ויותר, ומספקת כלים תרפויטיים מסוגים שונים להתמודדות עם ההבדל החד בין "שם" ל"כאן". אני מקווה שגם הרחבת הידע התאורטי-פילוסופי לגבי החוויה הפסיכדלית תעזור למי שזקוק לזה. עד כאן זו הייתה מעין הקדמה. המעוניינים והמעוניינות לצלול עמוק יותר למחילת הארנב, בואו לקרוא את שאר המאמרים הפסיכדליים בבלוג.


#פילוסופיה #פסיכדליה