עצמי נחצץ, עצמי נקבובי וקורונה

בשנת 2007 הציע הפילוסוף הקנדי צ'ארלס טיילור, במסגרת הדיון שלו בחילון, שני סוגים של תפיסת העצמי באנושות: זו של התקופה המודרנית וזו של התקופה הפרה-מודרנית. לפני המודרנה העצמי היה "נקבובי", כלומר האדם התהלך בעולם ללא גבולות בין מה שמתרחש בחוץ למה שמתרחש בפנים. בעצם לא היה "חוץ" ו"פנים" במובן שאנחנו מבינים אותם היום, ודאי שלא היה אובייקט וסובייקט. המציאות שקורית "שם בחוץ" והדברים שמתרחשים בתוך האדם היו חלק מאותו רצף, ולכן כל מה שקורה לו – כולל מחלות, נגיפים וכו' – נובע מכוחות חיצוניים. זה נכון לגבי השפעת הכוכבים, קללות, ברכות, אלים, רוחות וכו', וזה מייצר אדם שמתהלך בעולם שהוא לגמרי חלק ממנו ואחד איתו.


האדם ה"נחצץ" של התקופה המודרנית הוא האדם שאחרי החלוקה של סובייקט לאובייקט, של העולם שכביכול איבד את הקסם שבו, של העולם שבו השתכנענו שיש הסבר מדעי ורציונלי לכל דבר שקורה לנו. יש גבול ברור בין הפנים לחוץ וזה מביא איתו באופן בלתי נמנע תחושה של נפרדות מהעולם וכל מה שזה מביא איתו – הזרה, בדידות, ניכור. אני חושב על המילה אינדיבידואל שהגיעה במובן המוכר שלה עם המודרנה: זה גם אדם בעל הגדרה עצמית אבל זה גם בלתי ניתן לחלוקה; יחידה בודדת בסיסית.


בשנים האחרונות העולם המערבי הראה בבירור שעדיין יש קסם בעולם. במאה ומשהו השנים האחרונות המחשבה המערבית השתכנעה במה שאמר לה הסוציולוג מקס וובר – שהקסם פג מן העולם והרציונליזם החליף אותו לגמרי. היום ברור שאלה שטויות במיץ עגבניות. טנטרה, טארוט, פסיכדלים, מדיטציה, קריסטלים, כישוף וכמובן דת ממוסדת שממשיכה להיות חזקה למרות (ואולי בזכות) הכל – כל הדברים האלה נמצאים יותר ויותר בתודעה שלנו ומראים שהמדע איננו מספיק. הרצף בין החוץ לפנים וההשפעות בין כוחות לא רציונליים למה שמתרחש בנפש שלנו דומה למה שהיה בתקופה הפרה-מודרנית.


ועדיין, הטיפוס האנושי היום הוא לא נקבובי. תחושת הנפרדות מן העולם עדיין חזקה מאוד. אולי יותר מאי פעם. העולם נהיה צפוף יותר ויותר, הערים גדלות, הדירות קטנות, הקלונקס זול, האחר (אדם, צמח, מינרל) הוא פוטנציאל לניצול כלכלי. להגיד שזו תקופה של ניכור זה המובן מאליו.


שני הסוגים של תפיסת העצמי – הנקבובי והנחצץ – אולי כבר לא רלוונטיים. יש טיפוס היברידי. במידה רבה זה הגיוני. הגבולות בין המדינות פרוצים לגמרי – גם בעולם הפיזי וגם בעולם הוירטואלי – אבל המדינות מתכנסות לתוך עצמן והודפות מעליהן את העולם החיצון. ה"גזעים" האנושיים מתערבבים ללא שיעור ויש ויכוח ארוך אם יש דבר כזה בכל מגדר, למשל, אבל השיח על זהות לאומית, גזעית ומגדרית נמצא בעלייה. הקונפליקט הזה יוצר דו קוטביות שיכולה לשגע אנשים, חברות ואומות, ונראה לי שהיא אכן עושה את זה. כל זה מעניין בגלל הקורונה. כאנשים שיש להם גבולות עצמי ברורים זה בלתי נסבל עבורנו שיש אובייקט שיכול לחדור את העור והנקבים – הפיזיים והחברתיים-מדומיינים שלנו – בצורה כל כך דרמטית עד שהוא נדמה ככוח כמעט קסום, מטאפיזי (אין תרופה! לא יודעים מה לעשות! הכי טוב להישאר בבית ולהתפלל); מצד שני כמי שרואים את הרצף של ההוויה בעולם הזה אנחנו יודעים שככה זה יהיה מעתה והלאה, אולי אפילו חושבים שזה שיעור או עונש על משהו שעשינו. במידה מסוימת – וזה קצת far fetched – ההכרה המתפתחת של האנושות באקולוגיה הביאה עלינו את הקורונה באותו מובן שכשלומדים מונח חדש פתאום שומעים ורואים אותו בכל מקום.


ואולי צריך להתייחס לדיכוטומיה הזו, ולפרדוקס המובנה בה, אחרת. הדיכוטומיה הזו היא קריטית להבנה של התקופה, והיא יכולה להחליף את הדואליזמים המוכרים שדרכם אנחנו בוחנים את המציאות בדרך כלל, כמו גוף-נפש או סובייקט-אובייקט. מאז שפרצה הקורונה לחיינו אנחנו מודדים את עצמנו כל הזמן ביחס לסביבה, מביטים בשבע עיניים בכל תנועה וקול ברדיוס הקרוב אלינו. העניין הוא כבר לא היחס בין הסובייקט לאובייקט, איזו אתיקה פוסט מודרנית שנגזרת מהמבט על האחר והמבט של האחר. עידן המבט בפילוסופיה חלף, אנחנו בקושי מביטים בעיניים של אנשים אלא רק אם יש להם מסכה על הפנים. העניין עכשיו הוא העור שלנו, הנחיריים שלנו, הפה שלנו מול הסביבה.


מצד אחד יש וירוס שעובר באופן פיזי בין גופים; בין בני אדם לבני אדם ובין חיות לבני אדם. מצד שני מבקשים מאיתנו להסתגר, לא לתת לאף אחד לחדור את המרחב האישי שלנו. אנחנו מתבקשים להיות נחצצים אבל מכירים יותר מאי פעם בעובדת היותנו נקבוביים. הנקבוביות שלנו מתבטאת באופן פיזי ממש ולכן אנחנו מטהרים ומחטאים ומכסים את הנקבוביות הפיזיות שלנו, אבל הן גם נפשיות; זו תקופה של דיכאון שמחלחל מבחוץ ואנחנו מנסים לשמור על עצמנו שלמים שלא להתפרק. זה לא רק הווירוס: ההכרה בכך שאנחנו נקבוביים, כלומר מושפעים על ידי הסביבה באופן פיזי, ממשי ומיידי, מגיעה בדציבלים שהולכים וגוברים מהעצים הנופלים באמזונס ומהקרחונים המתרסקים לתוך הים בגרינלנד. משבר האקלים מביא איתו שינויים פיזיים בחום הגוף, בהזעה, במזיקים המתרבים; ומהפן הנפשי הוא חודר אלינו בצורה של Climate Grief. תמונת העולם של המונדות הבלתי חדירות אך מקושרות זו לזו דרך האינטרנט – נוחות בניתוקן ומחוברות ברצונן – קורס.


גם מודל הרמזור מתכתב עם הדיכוטומיה הזו. במאה ה-21, בטח בישראל, כמעט בלתי אפשרי לחלק ולסגור קהילות. כולנו רקמה אנושית אחת וכו'. בני ברק ורמת גן הן רק דוגמה אחת לאבסורד. הניסיון לשמר נחצצות בין בני אדם, קהילות, ערים, אפילו סקטורים כלכליים, מתרסק מול הנקבוביות של כל תחומי החיים האלה.

כבר יותר מעשור שהגוף, הפציעה שלו, פטישיזם, חדירה, מתיחת גבולות הגוף – כל הדברים האלה נוכחים מאוד באמנות ובחשיבה התאורטית. זה כבר הפך לבלתי נסבל, למטפורה מגעילה של נרקיסיזם ותולדה בלתי נמנעת של העיסוק האובססיבי בעצמי עד זוב דם. מתברר שזו הייתה עמדה כמעט נבואית, או אולי אפילו יוצרת מציאות. אנחנו עסוקים כל הזמן בגוף ובדברים החודרים אליו. כל נגיעה של האצבע בחפץ מזמנת מחשבה על החומרים הביולוגיים שעברו במגע הזה, כל נשימה מביאה איתה תמונה של הריאות המכניסות אליהן אורחים לא קרואים. אפשר שזה צחוק הגורל על כך שלא השכלנו להבין שאנחנו חלק מהמרקם האקולוגי של העולם. לא רצינו להכיר בכך שהרעלת העולם מרעילה אותנו, ועכשיו אנחנו נאלצים להבין את זה על אפנו (סליחה) ועל חמתנו.


ואם להתקרב עוד צעד במיקרוסקופ, הגיע הזמן שנכיר בכך שאנחנו רשת מהלכת. אנחנו עשויים תאים שעשויים מולקולות שמורכבות מאטומים שבהם חלקיקים שכל מה שאפשר להבין מהקשר ביניהם הוא שיש ביניהם רווח. אם נתקרב עוד ועוד, כמו בפרסומת לאבקת כביסה, ניווכח שאנחנו שבכה. פלא שאנחנו לא נופלים לתוך האדמה בכל צעד על המדרכה. בכל רגע חלקיקים בשם נייטרינו עוברים וחולפים דרכנו, ברווח שבין הקטנים שבחלקיקים שמרכיבים אותנו (אלה שאנחנו תופסים, בכל אופן), משל היינו רוח רפאים. ובתוך כל הטירוף הזה, אתה יכול להחזיק לאהובתך את היד, והידיים לא חולפות זו דרך זו. פלא. במופע הקסמים הזה גם הבקטריות והווירוסים שעוברים לנו בין הידיים הם צופים שנהנים מהקיום הבלתי מוסבר הזה. מנקודת המבט הזו ההומו ספיינס וה-SARS-CoV-2 קרובים הרבה יותר ממה שנדמה לנו. גם הנגיף נקבובי, גם דרכו חולפים חלקיקי חומר אפל, גם הוא רשת מהלכת (מעופפת? זוחלת?). גם הוא אומר כמה פעמים ביום "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם, אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יי, רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת". מול הפלא הבלתי מוסבר של הקיום עובדת היותנו נקבוביים היא ברכה. הנחצצות אולי עוזרת לנו לשמור על שפיות, אבל יותר מדי שפיות כזו ונאבד.


#איכותהסביבה #טבע #משברהאקלים #פילוסופיה