על ג'ון פרושיאנטה לרגל (עוד) אלבום חדש

1. בעוד הרד הוט צ'ילי פפרז משחררים עוד אלבום חדש שלא צריך (ולא כדאי) לשמוע אפילו דקה ממנו כדי לדעת שהוא תוצר של אלגוריתם ה-Fאנק-פופ הלעוס שהם שכללו במהלך השנים, ג'ון פרושיאנטה שחרר אתמול אלבום חדש ומרענן של רימיקסים שהוא עשה לקטעים האינסטרומנטלים שהוא הקליט והפיק לאלבום Almighty של צמד ההיפ-הופ בלאק נייטס.


2. הוא לא מקל עליך לאהוב אותו. שני האלבומים הראשונים שלו, שיצאו סביב ובתוך תקופה שחורה מאוד שלו בתחילת עד אמצע שנות התשעים, הם כמעט בלתי-שמיעים. תשעת האלבומים שהוא הוציא אחר כך – בין 2000 ל-2009 – הם מופת של מתיחת גבולות מלודיים, הרמוניים והפקתיים, ואמנם קשה לדבר עליהם כעל מקשה אחת, כי יש ביניהם לו-פיי אלקטרו-אקוסטי, אלקטרוניקה, פופ מתקתק, רוק מתקדם וג'אמים אקספרימנטליים ארוכים, אבל הם מראים אמן בשיא ההתפתחות והפתיחות שלו. ואז, בתחילת העשור הנוכחי, הוא הפסיק לנגן בגיטרה. כאילו, לא הפסיק, אבל התחיל לחשוב על הגיטרה כעל עוד כלי חשמלי-אלקטרוני, סוג נוסף של סינתסייזר. האלבומים שהוא הוציא בשנים האחרונות נעים בין היפ-הופ, האוס, ואלקטרוניקה שמלחימה את ג'ון קייל, פיליפ גלאס, שטוקהאוזן, רוברט פריפ, והחייזרים שחיים בנשמה שלו. הוא כתב לאחרונה באתר שלו פוסט ארוך שבו הוא מסביר, בסיכומו של דבר, שאין לו קהל בראש שעליו הוא חושב כשהוא כותב ומקליט, ולכן הכל יכול לצאת תחת ידיו: "האם הקהל 'רצה' את סרג'נט פפר לפני שהוא יצא? זה לא היה אפשרי, כי אף אלבום לא נשמע ככה לפני זה".


3. "כל טיפה של ים היא האוקייאנוס כולו", השורה שלו מ-The Past Recedes מתוך האלבום Curtains שיצא ב-2005, הכניסה אותי אז לעולם הפנתאיזם, בלי שידעתי מה זה פנתאיזם. הוא רואה בכל סגנון מוזיקלי חלק מאותו שלם. גם הוא אותו אדם למרות שלא. תראו אותו ב-1991, ב-1997 ותראו אותו היום. אי אפשר לדעת שמדובר באותו אדם. זה מקל עליך להזדהות עם עצמך תמיד.


4. בפוסט באתר הרשמי שלו שהוא צירף לאלבום שהוא שחרר אתמול, הוא מסביר באופן מקצועי איך הוא הקליט, באילו טכניקות ועם איזה כלים ואיך הוא הגיע לצלילים מהחלל החיצון. הוא מתגאה בחדר ההקלטות שהוא בנה ושכלל. תראו את החדר הזה, ואז תראו את החדר שבו הקליט ב-1993, שמתועד בסרט Stuff שג'וני דפ עשה עליו כשהוא היה משתמש קבוע בהרואין.


5. לפני כמה שנים טובות, אני וחבר טוב שלי ישבנו וצפינו בהופעה של הצ'ילי פפרז, בטח תחילת שנות האלפיים. פרושיאנטה ניגן וכרגיל חירע את הגיטרה בצורה לא מובנת. החבר לא הצליח להבין למה הוא כבר לא מנגן כמו שהוא היה מנגן בתחילת הניינטיז, כמו גיבור גיטרה של פעם. לפני כמה חודשים הוא הסביר שנמאס לו לעמוד במרכז, שהוא לא אוהב שהגיטרה עומדת במרכז, מכיוון שהיא עוד כלי חשמלי, עוד אות חשמלי, עוד אלקטרוניקה במרחב שהוא המוזיקה. ובאמת, המוזיקה שלו כבר הרבה זמן דומה לחלל, למרחב, לא לקו. היא דומה יותר ליצירה של פיליפ גלאס במובן הזה מאשר לשיר של הצ'ילי פפרז.


6. על האלבום שהוא הוציא אתמול הוא כתב באתר שלו, והסביר למה הפעם התכנות של התופים לא תופס מקום מהותי. זו כבר לא הגיטרה אפילו שצריך להסביר: "המוזיקה הזו הוקלטה במהלך המחצית הראשונה של 2013. כמו תמיד במהלך תשע השנים האחרונות, הקלטתי אותה כדי ללמוד, כי זה מה שרציתי לשמוע. רציתי לשמוע גרוב איטי ולחקור סוגים שונים של ביטים אוף-טיים שמזרימים גרוב בצורות שונות. במשך מספר שנים לפני כן הייתי עסוק בתופים, הפכתי אותם לכלי מוביל, אז כאן נמנעתי מלנגן ממש מהר או לגמרי אוף-ביט, או במשקלים מאוד מוזרים, גם מתוך התחשבות מוזיקלית בזמרים האחרים, אבל בעיקר כי לא רציתי להשוויץ בתופים בתקופה הזו. עכשיו, לעומת זאת…"


7. בעוד שבוע יצוין יום השנה ה-28 למותו של הילל סלובק, הגיטריסט הראשון והמוזיקאי החד-פעמי של הצ'ילי פפרז ואליל נעוריו של פרושיאנטה, שלאחר מותו ממנת יתר החליף אותו בלהקה. את פרושונטה עצמו החליף לפני שבע שנים ג'וש לינגהופר – חבר ומעריץ צעיר של פרושיאנטה, שגם עבד ועובד איתו על מוזיקה מתחילת שנות האלפיים. מה קורה בלהקה הזו, שעם כמה שהיא גרועה, היא מגדלת כאלה גאונים. ואיזה רצח אב היא מטפחת פעם אחר פעם.

#מוזיקה