מאי, יוני, יולי: רוברט וייאט נופל בחודשים

ישנה הסתברות שאדם יפול ולעולם לא יגיע לקרקע. הסיכוי לא גבוה, אבל הוא קיים. משהו שקשור למשהו פיזיקלי בתנאים גאולוגיים מסוימים יכול להסביר את זה. בהתחלה האדם נבהל. מבהיל ליפול מגובה, הנשימה נעתקת והלב דופק. הוא מנפנף בידיים ומסתובב. אחרי כמה שניות הוא חושב על זה שזה נגמר, זהו, ופחות משנייה אחר כך הוא כבר משלים עם זה, שזהו זה. אבל הנפילה נמשכת, ואז מגיע מצב משונה של כמה שניות שבהן הוא יודע, מצד אחד, שזהו זה, אבל מצד שני זה עדיין נמשך, כל הסיפור הזה. אלה כבר לא החיים, אבל גם לא המוות. וזה נמשך. ואחרי כמה דקות כאלה של נפילה הוא כבר מפסיק לחשוב מחשבות מורכבות כאלה כי זה מעייף, והגוף מתרגש נורא, והמערכות הביולוגיות עובדות קשה. אחר כך הוא משלים עם זה. הוא פשוט לא חושב על מה יקרה בסוף. בהתחלה הוא עוד מתגעגע למה שהיה קודם, חושב למה זה מגיע דווקא לו, אבל כשרק נופלים קשה להזכר איך זה מרגיש לא ליפול. אז מתרגלים. והוא לומד ליהנות מתנוחות מסוימות יותר מאחרות. יש כאלה, כשהגוף נוטה לכיוון מסוים והגפיים מקופלות בצורה מסוימת, שזה ממש נעים. האוויר מלטף את העור באופן עדין וחריף בו זמנית. הוא תמיד יודע שמתישהו זה יגמר, מתישהו הוא יגיע לקרקע, ואז זהו זה, הכל נגמר. אבל ההרגשה הזו מתקהה עם הזמן. מה כבר אפשר לעשות, הוא אומר לעצמו. הוא אומר את זה בקול, כי הוא לבד. מה כבר אפשר לעשות.


"ירח ביוני" היה הקטע האחרון עם מילים שסופט מאשין הקליטו. זה היה תחילת הסוף של הסוף של רוברט וייאט עם הלהקה. התמונות מסוף שנות השישים ותחילת השבעים מציגות אותו צבעוני, ליצן דכאוני, בדחן בריטי; וחבריו במעילי עור ומשקפי שמש, דומים יותר לשמאלנים גרמנים. בגרסה שהלהקה הקליטה עם וייאט, כמעט ללא רצון, לתוכנית הרדיו של ג'ון פיל ב-BBC, רוברט שר, בטייק על דילן, אחרי ששינה את כל המילים בספק-הומור-ספק-פאסיב-אגרסיב: "כוכבי פופ שותים את היין אחד של השני, חורשים את האדמה אלה של אלה".


והוא שתה, ושתה ושתה ושתה, ונפל. אבל הנפילה האמיתית, הפיזית, היא שעצרה את הנפילה הלא נגמרת. המשורר הרומי אובידיוס הציע שהשם "יוני" מגיע מהמילה הלטינית ל"צעירים", iuniores, בניגוד ל-maiores, "מבוגרים", של החודש הקודם. אבל לא ברור מי היה כאן המבוגר ומי הצעיר. בחודש מאי שקדם לנפילה הוא הוריד כל ערב סדרה של שוטים עם קית' מון. ירח בחודש מאי. זו הייתה השיטה: שוט מתוק של סאות'רן קומפורט, שוט מלוח-חמוץ של טקילה, סאות'רן קומפורט, טקילה, וחוזר חלילה. זה היה כבר אחרי שהנדריקס, חבר השתייה של רוברט בסיבובי ההופעות, שתה את עצמו למוות בקשית.


ביום הראשון של יוני 1973, 1780 שנה בדיוק לאחר נפילתו מהכס והירצחו של הקיסר הרומי דידיוס יוליאנוס שלו היה מת חודש מאוחר יותר היה מתאים יותר לסיפורנו אבל נכניס אותו בכל מקרה (כי גם תאריך הלידה שלו הוא יומיים לאחר זה של וייאט), נפל רוברט וייאט בן ה-28 מהחלון. הוא שבר את הגב, כמו שאומרים בניסוח לא רפואי, והובהל לבית החולים. זה קרה ימים ספורים לפני הקלטות מתוכננות לאלבום חדש של להקתו מאצ'ינג מול, מחלון ביתה של ליידי ג'ון, הגברת יוני, ידידתו האמנית האקסצנטרית ממשפחת הליצנים הקנטרבריאנים המורחבת, שאירחה את חבריה בביתה לכבוד יום הולדתה שחל יומיים מאוחר יותר.


כשקוראים ראיונות וביוגרפיות של רוברט וייאט, שם זה נגמר. אין תיאורים של בית החולים, הוא לא ממש מדבר על תקופת השיקום, אין מסקנות קורעות לב. הוא אפילו לא לגמרי הפסיק לשתות אחר כך. כל מה שהוא מספר, שוב ושוב, זה שהנפילה הזו עצרה את הנפילה האמיתית שלו. שזה הציל לו את החיים. העולם הפיזי חשוב, בכל זאת. אפילו האלבומים שהוא הקליט מאז נשמעים יותר ויותר ארציים ופיזיים מאשר האלבום שהוא הקליט לפני התאונה, The End of an Ear, שנשמע כולו כמו נפילה של צלילים לתוך האוזן.


על כל פנים, כדי להשלים את סיפור החודשים שלנו, נספר שחברתו הטובה השחקנית ג'ולי כריסטי נתנה לו מקום לישון בו בלונדון, וב-26 ביולי שנה מאוחר יותר, 1974, הוא התחתן עם אישתו אלפי בנג' וגם הוציא את אלבומו המוכר ביותר, Rock Bottom. אולי יולי הוא חודש טוב לוויאט כי אין בו את צילו את יוליאנוס, שנרצח כבר ביוני וחסך לנו צרות.





#מוזיקה