מאה משקולות של טון: על "True Love Waits" של רדיוהד

בשנת 2001 הייתי נער צעיר בעיירה פרברית שמכלה את זמנו בהאזנה למוזיקה ואוננות. כשיצאו "אמנזיאק" ו"קיד איי" הסכמתי לחרוג מההחלטה שלי לשמוע פסיכדליה ופרוגרסיב רוק משנות השישים והשבעים בלבד ורדיוהד נכנסו לטבעת הצלילים שגוננה עלי מפני הפחד החברתי המשתק של חטיבת הביניים. כשיצא אלבום ההופעה "איי מייט בי רונג" הזדרזתי לאחד מפורומי המוזיקה שבהם החלפתי לראשונה את החיים שבחוץ בחיים שבמסך כדי לכתוב שאין בשורה של ממש ושהשירים נשמעים ממש כמו בהקלטות בשני אלבומי האולפן הקודמים שלהם. זה כמובן היה קשקוש, מדובר באלבום מרטיט, אבל את ההתרסה לשם התרסה אימצתי כבר בגיל מוקדם.


מה שלא כתבתי בפורום היה שהשיר שסוגר את האלבום, בלדה פורמת לב בשם "True Love Waits", הותיר אותי המום. לראשונה בחיי הקצרים, בלי כל קשר פיזי או רוחני עם בת המין השני באמתחתי, הרגשתי את קצה ההרגשה של אהבה בנפח היקום מכווצת לתוך כדור של לבה שנכנסים אליו לרחוץ ולהמיס את העור כדי להתאחד עם הדבר הזה עד שהכל מתקרר ואתה נותר מקלף בזלת מהלב ולא זוכר איך זה בכלל התחיל.


בגיל 16 נפרדתי מהחברה הראשונה שלי. עדיין כיליתי את זמני בהאזנה למוזיקה ואוננות, אבל הייתה לי גיטרה אקוסטית. יללתי איתה את "טרו לאב וויטס" והייתי אומלל כמו שבני 16 שנפרדו מהחברה הראשונה שלהם אומללים. אחר כך התאהבתי והנערה החדשה לא רצתה אותי – יללתי עם "טרו לאב וויטס".


התאהבתי, נפרדתי, התאהבתי, התאכזבתי, וכל הזמן "טרו לאב וויטס". בלדה פורמת לב שבלי לשים לב נהגתי בה בחוסר זהירות מזעזע והפכתי אותה לקיטש מבחיל שמשתווה בסתמיותו רק למערכות היחסים הרגשיות כל כך שקיימתי בגיל הנעורים עם עצמי וטעיתי לחשוב שקיימתי עם זולתי.


אחר כך הגיע הביתה פסנתר. לא ידעתי לנגן, אבל ידעתי לעשות כמעט, כאילו, קצת. את השיר הזה, אחרי שהבנתי שאני לא יכול לנגן ולשיר כמו שצריך, ניגנתי כמעט בלי לנגן. תו אחד, שניים. נזהר מההרמוניה הכי קטנה. נהנה דווקא מהדיסוננסים. מרווח השטן. עשיתי את זה שעות. רפטטיביות שגילתה לי שאפשר להרגיש משהו כלפי מוזיקה גם אם היא לא עובדת על הסנסורים הרגילים והרגישים מדי. הבנתי שאם מניחים מאה משקולות של טון על הלב אחת אחרי השנייה זה משמעותי יותר מלהניח אחת של מאה טון. אחר כך גיליתי את השפעות הקראוט רוק של רדיוהד. ואת המוזיקה הכלית המודרנית והמינימליסטית. טרי ריילי ריגש אותי יותר מכל בלדה. עדיין התאהבתי כמו דבק שלוש שניות. עדיין הסתובבתי עם משקולות של מאה טון. לזה זה לא עזר. עד היום.


הגרסה של "True Love Waits" באלבום האחרון של רדיוהד, "A Moon Shaped Pool", מתחילה בחזרה רפטטיבית על ארבעה תווים. ארפג'יו בפסנתר. אחר כך מצטרף עוד אלמנט. עוד פסנתר, עוד ארפג'יו, מפורק יותר, בן דוד של נבל. הדוושה של הפסנתר למטה כל הדרך. כמו חדר מתמלא בכלום. ועוד קצת. גם בס. "רק אל תעזבי". שרתי את זה כל כך הרבה פעמים עם תום יורק. בכל פעם זה היה לבחורה אחרת. או לאף אחת. או למישהי מדומיינת. לפעמים זה לאהבה עצמה. האלבום הזה זו הפעם הראשונה שהשיר מופיע בגרסת אולפן. בלי קיטש הפעם. משהו מינימליסטי הפעם. הולם. הולם גם עבורי, היום. כמו סיוט של פיליפ גלאס. משהו תת מימי הפעם. לבה בתוך המים יוצרת איים שאפשר לעמוד עליהם. אולי אפור וצחיח בסוף, אבל לפחות לא צריך לקלף בזלת מהלב. גם המשקולות לא הכרחיות.



#מוזיקה #רדיוהד