1. הכל מרגיש מוזר לאחרונה. יותר ויותר, הדברים שהעולם עסוק בהם נדמים לי מנותקים מהחוויה הבלתי אמצעית שלי איתו. הפוליטיקאים בירושלים נראים כמו הזיה טוטאלית, וכך גם העיסוק בהם. שאלות כמו לאן נטוס כש"זה" ייגמר, אנשים ש"חוזרים" לקניונים. שקיות במבה וכלים חד פעמיים מכסים את החוף. מאתיים מיני בעלי חיים נכחדים מדי יום. אנחנו ציוויליזציה בדעיכה. כאילו מתקיימות במקביל שתי נקודות מבט על המציאות: מבפנים ומבחוץ. ומבחוץ ברור שכל הסיפור הזה שנראה לנו שיתקיים לנצח כבר נמצא בדמדומיו.
2. כדור הארץ נע במהירות של כמאה אלף קילומטרים לשעה סביב השמש, אשר נעה בתורה סביב מרכז שביל החלב במהירות של כשמונה מאות אלף קילומטרים לשעה, והוא נופל יחד איתה לתוך החלל האינסופי. נופל? אולי נוסק. אולי פונה. ביקום האינסופי אין משמעות לכיוונים. אין למעלה או למטה, ימינה או שמאלה. אם מנסים לאמץ נקודת מבט של יקום שאין לו קצוות, שאינו נמצא בתוך גוף אחר שיכול להעניק לו פרופורציות, קשה לראות איך גופים יכולים לנוע בו בכל כיוון שהוא. אם גוף נע בכיוון כלשהו ללא נקודת סיום, האם הוא נע לאנשהו? האם הוא נע בכלל? מה הכיוון של כדור הארץ?
3. הרוקנ'רול הוא מטריושקה של מיתולוגיות. כשלעצמו, הדבר הזה שנקרא רוקנ'רול הוא עולם תרבותי שלם כמו "התרבות הנורדית" או "התרבות האמריקאית". הוא לא ז'אנר בתוך אמנות, הוא רחב כמו תרבות שלמה, ויש לו סיפור היווצרות, גיבורים, מיסטיקה, פילוסופיה, היסטוריה. בראשית היה חשמל והוא נכלא בתוך גיטרה. היו גיבורים שידעו לאלף את הכוח הזה. יש ארכיטיפים שונים של גיבורים: הסולן המיני, הגיטריסט המסתורי, כותב השירים האאוטסיידר. הגיבורים הללו, כמו דמויות מיתולוגיות של עמים קדמונים, יצאו לגלות ארצות חדשות ויצרו מיתולוגיות משל עצמם. לד זפלין, לדוגמה, היא להקה עם מיתולוגיה שלמה. יש כמה כאלה. אבל אין עוד להקה שכל שיר שלה יצר מיתולוגיה משל עצמו כמו הגרייטפול דד.
4. אנחנו לא הציוויליזציה הראשונה שנמצאת בדמדומים ולא הראשונה שתיעלם. מתחת לכל אחד מכם, שקוראים עכשיו את השורות האלה, קבורים באדמה צמחים, בעלי חיים ולא מן הנמנע שגם שאריות של חברות אנושיות – תכשיטים, כלי מאכל, חומרי בנייה, פסלים, אפילו עצמות של מישהי שחייתה ממש כאן. במשך אלפי שנים הלכו והתפתחו הסיפורים שהאנשים שחיו כאן סיפרו לעצמם. הם הפכו לסיפורים מורכבים על מקורם של האנשים, על אופן היווצרות העולם, על הישויות שמנהלות אותו ועל היום שבו כל זה ייעלם.
כוכב אפל שופך אורו לאש נופל ההיגיון נוזל הכוח משתחרר מהציר, אוזל זרקור סורק אחר פגמים בענני האשליה.
5. הגרייטפול דד ניגנו יותר מ-2,300 הופעות ב-30 השנים שבהן הם היו פעילים. רוב ההופעות האלה תועדו והוקלטו והחלו להחליף ידיים בזמן אמת. כל הופעה הייתה שונה מרעותה. לא היה באמת דבר כזה סט-ליסט בהופעה של הדד. לא ידעת מה אתה הולך לקבל. גם הם לא ידעו. הכל התאלתר מתוך עצמו באמצעות האנרגיה שבין חברי הלהקה. לכן לא רק שכל הופעה הייתה שונה, גם כל ביצוע של כל שיר היה שונה לגמרי. אפשר לשבת ולשמוע ביצוע של שיר מסוים בכל הופעה ולראות איך הוא משתנה ומתפתח מחודש לחודש ומשנה לשנה, כמו חומר אורגני בעל חיים משל עצמו. ראש וראשון לשירים האלה הוא Dark Star, יצירה שמגלמת בתוכה את כל הדבר הזה שהוא הגרייטפול דד. היא מורכבת מפתיח של עשרים תווים שמנוגנים בגיטרה ובבס, שני אקורדים בסיסיים, אלתורים ארוכים ושיר.
6. בעוד כמה מיליארדי שנים השמש תמות. היא תתנפח, תאדים, תשרוף הכל ואז תכבה ותהפוך למעין גוף שמימי דחוס, קטן וכבוי. מה יהיה אז בכדור הארץ? איך הוא ייראה? האם יהיו עוד שרידים לתרבות בני האדם אז? כנראה שלא. ובכל זאת, היעלמותה של השמש היא הסיוט של בני האדם מאז ומתמיד. זו האפוקליפסה. אופל מוחלט. ליקוי מאורות. טירוף. היום שבו הכל נעלם. כוכב אפל הוא אוקסימורון. אבל הוא מתקיים.
7. הגרייטפול דד ניגנו את Dark Star יותר מ-200 פעמים. כשמאזינים להתפתחות שלו מהפעמים הראשונות שבהן הוא נוגן בסוף שנות ה-60 ועד הפעמים האחרונות בתחילת שנות ה-90, שומעים גוף שמימי מתלהט ומשתנה, מתכווץ ומתרחב. לעתים הוא קצר. 7 דקות והופ לשיר הבא. לפעמים הוא רק אזכור, הדהוד של כמה תווים בתוך אלתור על שיר אחר. ולפעמים הוא מגיע במלוא עוצמתו ומאיר במשך 30 דקות את אורו הזורח והאפל.
8. אי אפשר לנגן אותו מסביב למדורה. זה לא שיר עם מילים ואקורדים. כלומר, יש לו מילים ויש לו אקורדים, אבל הוא מורכב מזה. הוא כמעט מיצג – שילוב של כמה מדיה בתוך יצירה אחת: שירה, מוזיקה (שבתורה כוללת רוק, ג'אז, נויז, מוזיקה קלאסית מודרנית), אורות, וידיאו, צבעים וקהל. הקהל הוא משתתף חשוב. כשהם מנגנים את השיר בפעמים הראשונות הקהל מוחא כפיים בתחילת השיר, אבל לא יותר מזה. עם הזמן הטירוף שהשיר הזה יצר אצל הצופים והמאזינים התפרש לכל מקום שאליו הם הגיעו, ומייד אחרי ארבעה התווים הראשונים – סי, סי במול, סי ורה – מגיעה צווחה קולקטיבית מהקהל, שמבין איזו חוויה ייחודית הוא עומד לעבור, וכמה בר מזל הוא שנפל על הופעה עם השיר הזה. החל מאמצע שנות ה-70 מעריצים היו סופרים כמה ימים כבר לא נוגן דארק סטאר. הוא הפך לגביע הקדוש של הדד.
9. בפברואר 1970 הדד מנגנים את דארק סטאר במועדון הפילמור איסט בניו יורק. כרגיל, השיר מתפתח, חברי הלהקה מתמסרים ברעיונות מוזיקליים, מגבירים ומנמיכים את האנרגיה, בונים והורסים מלודיות, ואז מתוך ההריסות והרעש עולה מנגינה עליזה ונעימה. כמעט דומה לשיר של סיימון וגרפונקל, "The 59th Street Bridge Song (Feelin' Groovy)". כוכב אפל זורח. מתוך הריסות של שיר הדד מאלתרים שיר חדש על הבמה, כותבים מלודיה. כשהם חוזרים חזרה לדארק סטאר לא ברור לך איפה אתה נמצא ומה קרה פה עכשיו.
10. לשמוע את דארק סטאר זו חוויה מדיטטיבית. היא שולפת אותך מהמקום בו אתה נמצא ומעבירה אותך למישור אחר של מודעות. כמו חוויה פסיכדלית, היא מעוותת את תחושת הזמן. כשג'רי גרסייה נכנס עם הפראזה האלמותית שפותחת את הבית הראשון אתה שואל את עצמך: "רגע, רק עכשיו מתחיל השיר? כמה שנים אני כבר שומע את הקטע הזה עכשיו?". וזו סוגייה מעניינת. השיר הכתוב הוא חלק מהיצירה, הוא לא שווה לה. הוא רק חלק. כמו הגרייטפול דד, כמו הרוקנ'רול, גם דארק סטאר הוא מטריושקה. עוד ועוד שכבות נגלות בו ככל שמעמיקים להאזין לו.
11. הגרייטפול דד שרפו את עצמם. שלושים שנה בדרכים עושות את שלהן. גם זה חלק מהמיתולוגיה של הרוקנ'רול, אחד המוכרים שבהם: הכיליון הבלתי נמנע שנובע מהמרדף אחר משהו בלתי ניתן להשגה. לכן הרוקנ'רול הוא אחד הייצוגים שהכי קל לאנשים להזדהות איתם; זה ממש האנושות עצמה. אצל הדד גם זה, כמו שאר הדברים, היה בווליום גבוה. הכוכב שלהם נשרף ונכבה באמצע שנות ה-90. אין יותר דבר כזה גרייטפול דד, אבל גם יש. זה אוקסימורון. הלהקה אינה קיימת כלהקה, אבל אלפי הקלטות של הופעות, אינספור הרכבי צד, להקות מחווה, פסטיבלים וקהילות קיימים מסביב לעולם, וקהל המעריצים רק הולך וגדל, מביט על ציוויליזציה שהייתה פעם וממשיך לקיים אותה באופן שונה. כמו ששרה דניאלה ספקטור, הכוכב הזה מת אבל רואים אותו כאן. הוא כבר לא באמת אבל האור שלו לא נעלם. להפך, הוא רק ממשיך לבעור.
12. אנחנו חיים על הריסות של ציוויליזציה על גבי ציוויליזציה. רואים אותן מבצבצות מבעד לצמחים, למים, למולקולות שמרכיבות הכל. שום דבר לא מתבזבז. מצד אחד ברור הכיוון שהכדור הזה הולך אליו, וידוע עתידו של הכוכב שמאיר אותנו. מצד שני, איזה כיוונים יכולים להיות בכלל ביקום הזה, ומה אפשר לעשות עם זה ברגע הזה? כל הציוויליזציה שלנו מתקיימת בתוך יקום שבו נשרפות ונכבות בכל רגע שמשות. פיצוצים קוסמיים אדירים מרעידים את מרחבי השממה של היקום. כוחות לא מוכרים מותחים ומועכים גופים שמימיים. מדי פעם, אולי, ניצת פתיל המודעות בשדה התכונות האפשריות של היקום, ובוער למשך כמה שנים, הרף עין, כנף פרפר, סגול זוהר בנוצות צוואר צוצלת, מים מפכפכים על גדת הנחל. המבט תופס את זה תחת אורה של השמש. רוברט האנטר, המשורר של הגרייטפול דד, שאל מט.ס אליוט את הפזמון עבור דארק סטאר, והוסיף בכך לתיאור הטירוף של סוף הדברים גם אופציית יציאה וחיים:
שנלך שנינו כל עוד אפשר?