הדיגרז: בין תיאטרון רחוב לאקטיביזם פסיכדלי

אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אבל אנחנו רוצים שינוי. זה, פחות או יותר, היה המוטו (גם אם לא נוסח בדיוק כך) של תנועות אוקיופיי רבות ברחבי העולם, גם בישראל, החל משנת 2011. בתל אביב, לדוגמה, הייתה זו קבוצה שהתפתחה מתוך גרעין קטן, והייתה בעלת סממנים אנרכיסטיים – אך לא הייתה מוכנה להודות בכך. התנועה לא הצליחה להביא את עצמה לידי ביטוי כן ומלא של הרעיון שהניע אותה – פתחו את הראש ודמיינו את השינוי; הכניסו את הפוליטי אל הלא פוליטי ולהיפך; ערבבו את הקלפים ושלפו קלף – בעולם של קלפי 3 תלתן שחור כל אחד הוא ג'וקר. הדמיון והמקוריות היו בבסיס המחאה החברתית הזו, אך על מנת להיתפש כרצינית על ידי החברה היא הסתירה את זה במידה מסויימת.


ההתנהלות הזו אינה מקרית. היא תולדה של האכזבה מתנועות המחאה של שנות השישים, אשר ערבבו את הפוליטי עם היומיומי וקראו לשינוי דרך האמנות, התרבות והדמיון – הרבה בזכות החוויה הפסיכדלית שהתגלתה כבעלת יכולת לגרום שינוי של ממש בתודעה העולמית, לתפישתם של דור תרבות-הנגד המקורי, שעוד היו שבויים בקסמו של ה-LSD, לפני התמוססות האידיליה.


דובר כבר רבות על הסיבות להתמוטטות מגדל הקלפים שבנו ההיפים והאקטיביסטים בארה"ב ובאירופה בשנות השישים. היום הכשלון היחסי של הדור ההוא לנסות ולבצע הפיכה טוטאלית בעולם נחשב לקונצנזוס, אך יש דברים ששווה עדיין לחלץ מתוך הריסות מגדל הקלפים ולהביא שוב לקדמת הבמה. אחד מהדברים הללו הוא פוליטיקה פסיכדלית, או אקטיביזם פסיכדלי. כדי להביא לשינוי דרסטי באורח החיים המערבי ובתפישות הפוליטיות-כלכליות שמנחות אותו, כפי שמבקשות תנועות המחאה בשנים האחרונות, צריך צעדים דרסטיים. כדי להזיז את העולם לכיוון מסויים צריך למשוך אותו לקיצון, כדי שיוכל להתייצב במקום הרצוי. ואי אפשר לעשות את זה בלי להצית את הדמיון, בלי לגעת בנקודות החשוכות ולהאיר אותן. וזה מה שעשו הדיגרז.

הדיגרז (The Diggers) היו קבוצה שפעלה בסן פרנסיסקו, בשכונת הייט-אשבורי המפורסמת, בשנות הששים המאוחרות. הם לקחו את שמם מהתארגנות בשם זהה שפעלה באנגליה במאה ה-17 וקראה לשחרור מקניין פרטי. הדיגרז של סן פרנסיסקו דאגו למזון, מחסה וטיפול רפואי לכל מי שהיה זקוק ומעוניין בכך, בדומה למה שנראה בתנועות האוקיופיי, והם נהגו לארגן פעילויות גרילה ברחובות, בהן מצעדים ותיאטרון, פרסמו מניפסטים וחוברות, עודדו סחר חופשי מכסף, קראו לייסד "ערים חופשיות" (וגם הסבירו בפרוטרוט כיצד) ואתגרו קונספציות חברתיות-פוליטיות בתוך הקהילה ומחוצה לה, בהמשך למסורת של האנרכיזם האמריקני – אבל עם טוויסט, שהיה כאמור LSD.


החיבור בין האנרכיזם לפסיכדליה הביא מצד אחד להרחבה של התנועה הפסיכדלית אל מקומות ישימים ומציאותיים יותר (LSD לבדו לא יביא לשחרור האדם ולגאולתו), ומצד שני הכניס לאקטיביזם מה שהיה חסר לו – היכולת להביא לידי ביטוי את מה שאי אפשר מבלי להרחיב את התודעה.


הדיגרז הכניסו לשיח מושגים חשובים שרק מי שיוצא לרגע מהמיינד שלו ומסתכל על הדברים מבחוץ יכול לטבוע – כסף בחינם (גם כקונספט וגם מעשית – הם חילקו בהזדמנויות שונות כסף לעוברים ולשבים ועודדו אנשים לעשות כן); וכן את דימוי התרבות הרווחת כבית חולים לחולי נפש, ובני האדם שמשלימים עם החברה כחולי נפש שחייבים את התרופות שלהם; והמושג "היום הוא היום הראשון של שארית חייך". הם הכניסו לשיח הפוליטי, גם אם בצורה מקומית ועם הד מוגבל לזמנו, את החשיבות שבחשיבה מחוץ לקופסה הקפיטליסטית, ולשיח הפסיכדלי את החשיבות שביצירת ערך מוסף בעולם הזה על ידי הפתיחות והחדשנות שהחשיבה הפסיכדלית מאפשרת. וזה, אולי יותר מכל, מה שחסר באקטיביזם של שנות העשרה של המאה ה-21.

מובאים לפניכם מספר טקסטים בתרגומי שפרסמה תנועת הדיגרז במהלך שנות השישים.


טיול ללא כרטיס

(מניפסט הדיגרז, הודפס במקור באוקטובר 1966)


הדברים השפויים שמותרים לנו הם כל כך הרבה תרופות הרגעה. אזרחים "נורמלים" עם חיוכי בובות ראווה עומדים הרחק זה מזה כמו קפסולות בבקבוק, ארוזות בכותנה. חולי נפש שלא מפסיקים להגיע לבית החולים. משרות סטריליות למשוגעים, אהבה שמוכנסת בכוח ל"יחסים אישיים פונקציונליים" תפלים ואמנות כמשכינת שלום בחלומות. כולם נותרים בפנים בעוד החוץ נגלה דרך חלונות: פרסום וחדשות מיופיפות. וכולנו יודעים את זה.


כמה תוכניות ספישל בטלוויזיה צריך בשביל להתחיל מהפכה גואטאמלית אחת? כמה שבועות צריכה סוכנות פרסום כדי לעשות מתיחת פנים לתדמית של הוויאט-קונג? לאט, לאט מאוד, אנחנו מובלים לשום מקום. מופעי קרקס של צרכנים נערכים במחלקה בכל יום. היחס למבקרים הוא כמו לקפצונים. יגידו לנו לאיזה אסיאתים בוערים להתייחס ברצינות. לאט. אחר כך.


אבל יש סכנה אמיתית בלהעיר פתאום חולה סהרורי. וכולנו יודעים את זה. מה אם הוא יקפוץ פתאום מהחלון?


אף אחד לא יכול לשלוט ברגע שובר המעגל שהופך משחקים למציאות גורלית. אם הזגוגית תשבר, אם המרחק הנוח של התקשורת יוסר, החולים עלולים לא להגיב כבני אדם נורמליים שוב. הם יהפכו לשחקני-חיים.


תיאטרון הוא טריטוריה. מרחב בו ניתן להתקיים מחוץ לקירות מרופדים. להעמיד במה זה להכריז על חופש אוניברסלי לדמיון. אבל למה שקורה אחר כך צריכה להיות משמעות רבה יותר ממקלט או שמורה. איך סוהרים אמיתיים יגיבו לשחקני-חיים על אדמה משוחררת? איך יכול החופש המהותי של התיאטרון להאיר קירות ולהציג את נקודות החולשה בהן יכולה להתרחש פריצה?


תיאטרון גרילה שם לעצמו למטרה להביא קהל לטריטוריה משוחררת כדי ליצור שחקני-חיים. הוא נשאר קליל ומנצל-תבניות מאותן סיבות שהוא שם לעצמו למטרה להשאר חופשי. הוא מחפש קהל שנוצר על ידי סוגיות. הוא יוצר קבוצת שחקנים של ישויות משוחררות. הוא יהפוך לסוגיה בפני עצמה. זהו תיאטרון של מחתרת שרוצה לצאת. מטרתו היא לשחרר קרקע שמוחזקת על ידי סוהרי צרכנים ולייסד טריטוריה ללא קירות. המחזות שלו הם שוברי זגוגית לחלונות של אימפריות.

חנות חופשית/רכוש של אחוזי דיבוק


הדיגרז מבינים רכוש. הכל חינם, תעשו מה שאתם רוצים. בני אדם הם אמצעי חליפין. מזון, מכונות, ביגוד, חומרים, מקלט ואביזרים פשוט נמצאים. דברים. מתקן מושלם יהיה מכונה אוטומטית פתוחה ברחוב. מנעולים גוזלים זמן. צרופים הם שעונים.


אם כן, חנות של מוצרים, מרפאה או מסעדה חופשית הופכים לצורה של אמנות חברתית. תיאטרון ללא כרטיסים. בלי כסף ובלי שליטה.


"קודם צריך להבין מה לא בסדר עם המערב. חוסר אמונה בטבע האדם, מה שמביא לחוסר אמונה בטבע. חוסר אמונה בפראות של האדם משמעה חוסר אמונה בפרא" – גארי סניידר.


הדיגרז פותחים את החנויות החופשיות כדי לשחרר את טבע האדם. קודם כל יש לשחרר את המרחב, את המוצרים והשירותים. שתאוריות כלכליות ילכו אחרי עובדות חברתיות. ברגע שחנות חופשית נפתחת, רצייה ונתינה אנושית, צורך ולקיחה, נהיים פתוחים ביותר לאלתור.


שלט: אם מישהו מבקש לראות את המנהל תגידו לו שהוא המנהל. מישהו שאל כמה עולה ספר. כמה הוא חשב שהוא שווה? 75 סנט. הכסף נלקח והוצע לכל מי שרוצה. "מי רוצה 75 סנט?" בחורה שבדיוק נכנסה לקחה אותם. סל עם תווית של "כסף בחינם". אין בעלים, אין מנהל, אין עובדים ואין קופה. מוכר בחנות חופשית הוא שחקן-חיים. כל מי שיתן תשובה לשאלה או יתייחס לבעיה כאל דבר מניע. שאלה (בלחש): "מי משלם את שכר הדירה?" תשובה (בקול רם): "אפשר לעזור לך?"


מי מוכן להשלכות של חנות חופשית? נשות רווחה עורמות שקים מלאים בבגדים כמה ימים וחוזרות לתלות שמלות. נערים באים למקום כדי לבדוק איך אפשר לגנוב.


קסדות מכבי אש, מכנסי רכיבה, וילונות אמבט, חלוקי מנתחים ומגפי צבא ממלחמת העולם הראשונה הם חלקים של תחפושות. אלות, מזוודות, מקטרות, רובי צעצוע וכדורים פורחים הם אביזרים. כשחומרים באים בחינם, הדמיון הופך למטבע עבור הרוח.


מהיכן מגיעים הדברים? אנשים. בני אדם. ישויות. זה לא ברור שחפצים הם בסך הכל חלקים חולפים של ערך אנושי? חפץ ששוחרר מערך של אדם מסוים יכול לההרס, להנטש או להתפנות לאנשים אחרים. הבחירה היא של כולם.


השאלה שעומדת בבסיס חנות חופשית היא בפשטות: מה תרצה?

ארוע רחוב – הולדת הייט/הלוויה לדולר עכשיו

פופ ארט ייצג את הקליפה החברתית. התרחשויות עשו רנטגן לעצמות. ארועי רחוב הם תודעה חברתית מוגברת של מה שאמיתי ברחוב על ידי אסיד. להרחיב את מה שנקלט בעיניים עד שהעובדות ממוסדות על ידי פעולה.


יום המתים המקסיקני נחגג בבתי קברות. עלי כותרת של פרחים צהובים נופלים אחד אחד על קברים. לאור ירח. שירים אהובים על הנפטרים וכולם נדלקים. ילדים מוצצים סוכריות של גולגלות עם ציפוי של שמותיהם. ארוע של הדיגרז. פרחים, מראות, משרוקיות, בחורות בתחפושות של עצמן, מלאכי הגהינום, אנשים מהרחוב, מיים טרופ.


המלאכים רוכבים במעלה הייט עם בחורות שמחזיקות שלטים עליהם כתוב "עכשיו!", פרחים ומשרוקיות מחולקים לכולם.


מקהלה משני צדי הרחוב שרים "אהה! אהה! ששש תהיו קול!". מראות מוחזקות כדי להציג את פני העוברים והשבים.

מוזיקת משרוקיות, מחיאות כפיים, פרחים נזרקים לאוויר. נהג אוטובוס עוצר ליד ההתרחשות ויוצא כדי לרקוד לרגע קצר. אין יותר עוברים ושבים, כולם ביחד.


תהליך הקבורה. שלושה שליחים בשחור מחזיקים שרביטים שבקצותיהם סמלי דולר נוצצים. רץ עם פנס אדום. ארבעה נושאי מיטה חובשים ראשים של חיות ונושאים ארון קבורה שחור מלא במטבעות דולר ענקיים. מקהלה ששרה Get Out Of My Life Why Don't You Babe לצלילי מצעד המוות של שופן. המשתתפים בתהלוכה מחלקים מטבעות דולר ונרות.


עכשיו עוד מציאות. מישהו קופץ על מכונית בהשמע החדשות ששני מלאכים נעצרו. הקהל, התהלוכה וחברים של המלאכים ממלאים את הרחוב וצועדים לעבר תחנת המשטרה. שוטרים מתעמתים עם 400 ישויות חופשיות: משורר נוהם עם נבל, נשמות חייתיות בשחור, בחורות עם נרות ששרות Silent Night. כסף לשחרור בערבות ממלא קסדה של מלאך. צעדה חזרה להייט וריקודים ברחוב. ארועי רחוב הם טקסי שחרור. שחרור טריטוריה (שקיעה, תנועת מכוניות, אושר ציבורי) באמצעות הרוח. רכוש. הגיון ציבורי חדש.


לא תיאטרון רחוב, הרחוב הוא הוא תיאטרון. מצעדים, שוד בנק, שריפות ופיצוצים קולניים ממקדים את תשומת הלב ברחוב. ההמון הוא הקהל בארוע. שחרור של רוח ההמון יכול לקבוע עובדות חברתיות. התפרעויות הן תגובה לתיאטרון של המשטרה. זריקת בקבוקים והפיכת מכוניות הם המענה למופע משעמם, כבד, מכני וקטלני. אנשים ממלאים את הרחוב כדי לבטא רגשות ציבוריים מיוחדים וכדי לערוך מפגש אנושי. כדי לשאול: "מה קורה?"

האלטרנטיבה למוות היא הלוויה שמחה בלווית החיים.


מי שילם על הטריפ שלך?


התיעוש היה קרב מול האקולוגיה של המאה ה-19 כדי להשיג ארוחת בוקר תמורת פיח ואי-שפיות. מלחמות נגד אקולוגיה הן התאבדות. רמת החיים האמריקנית היא שמיכת תינוק בורגנית למנהלים שצורחים בשנתם. שום ביצה פליסטוקנית לא יכולה להשתוות לאימה המזוהמת של הביוב האורבני המודרני. שום ילד, בן לקדמה הלבנה המערבית, לא יוכל לברוח מתשלום החובות על אנשים שנושמים את חומרי הגלם שלהם.


אבל הכלים (ומפעלים הם בסך הכל זה) עדיין תמימים וכללי המוסר של הבצע אינם הכרחיים. מחשבים הופכים את עקרונות העבודה בשכר למיושנים על ידי כך שהם מתאחדים איתם. אנחנו משתחררים מהתודעה המכנית. אנחנו יכולים לפנות את המפעלים, להעביר אותם לאנדרואידים ולנקות את הזיהום שלנו. צפון אמריקנים יכולים לוותר על הצדקנות כדי להרחיב את ההוויה שלהם.


הקונפליקט שלנו הוא עם סוהרי-עבודה ושומרי-צרכנות של בית משוגעים מתירני. רכוש, אשראי, ריבית, ביטוח, תשלומים ורווח הם מושגים מטופשים. מיליוני עניים ונושרים מקולג'ים בארה"ב חיים על הצפה של שומן שמיוצר באופן טכנולוגי. הם לא נלחמים באקולוגיה, הם מגיבים לה. חדרי הסלון של מעמד הביניים הם אולמות לוויה ורק קברנים ישארו בהם. המאבק שלנו הוא באלה שיהרגו אותנו באמצעות עבודה מטומטמת, מלחמות בלתי שפויות, מוסר כסף משעמם.


תוותרו על העבודות כדי שמחשבים יעשו אותן! כל עיסוק אנושי חשוב יכול להעשות בחינם. האם אפשר לתת את זה בחינם?


מהפכות באסיה, אפריקה, דרום אמריקה, הן למען תיעוש הומאני. ניתן להשתמש במשאבים הטכנולוגיים של צפון אמריקה בכל העולם. ללא תשלום. לא כמתנה מתנשאת, אלא כדי לשתף. הקונפליקט שלנו מתחיל עם משכורות ומחירים. שילמנו על הטיול במחיר בלתי נתפש של מוות, שיעבוד ופסיכוזה.


ארוע לרובע העסקים הראשי של כל עיר בארה"ב. יש לחדור לבניין המשרדים הגדול ביותר עם שחקני-חיים כמו מזכירות נימפומניות, שיפוצניקים מגושמים, מנהלים שיצאו מכלל שליטה, שומרים מרושלים, פקידים עם חיות בתוך הבגדים. יש לשמור על איפוק עד הפסקת הקפה הראשונה ואז להתחיל.


מזכירות פותחות את כפתורי החולצות שלהן ולוחצות פקידים ביישנים אל הקיר. שיפוצניקים מפילים מכונות כתיבה ומקלקלים ברזי שתייה. מנהלים פורצים לתוך משרדים פרטיים ודורשים קידום. שומרים מביאים בקבוקי אלכוהול ותוקעים בשמחה את דלתות המעליות. פקידים משחררים דגי זהב, ארנבים, יונים, חתולים וכלבים.

בצהריים 1,000 ישויות משוחררות שרות ורוקדות מופיעות בחוץ ומשכנעות את העובדים לצאת מהעבודה. שלטים נתלים מחלונות המשרדים ומכריזים על שחרור. לוביסטים בחליפות עסקים יוצאים בריצה מהבניין, מתפשטים וצוללים למזרקה. מעליות מתמלאות בקטורות ומלחמת עוגות פורצת בקפיטריה. תיאטרון הוא עובדה/פעולה.


תוותרו על עבודות. תהיו עם אנשים. תעניקו הגנה מפני עוני.

א-פוליטי או קרימינלי או קרבן או או או או או או או


"וכך, על פני השטח של חיי היומיום, תודעה יוצרת ישויות וגופים שניתן לראות שנאספים ומתנגשים באטמוספירה, כדי לבדל את האישיות שלהם. והגופים האלה יוצרים קנוניות מכוערות בהן כל מאורע אפשרי מגיע לעולם כדי לטעון נגד דברים שלא ניתן לערער עליהם. אני לא אנדרה ברטון ולא הלכתי לבולטימור אבל זה מה שאני ראיתי על גדות ההאדסון"*. אתה נולד אזרח של אומה. אזרח של אומה עם שליטים שמחוקקים חוקים שפוקדים עליך להיות חופשי. חופשי להיות מושא להתניה בבית הספר עד שאתה מגיע לגיל שש עשרה. חופשי להיות חייל מתנדב. חופשי לשלם ששים אחוז מהמסים שלך לתקציב הצבא. חופשי להנשא לפי חוק. חופשי לעבוד בשכר מינימום. חופשי להצביע בגיל עשרים ואחת. חופשי להצביע למפלגה הדמוקרטית או הרפובליקנית האהובה עליך. חופשי לקנות בגדים, מזון ונכסים מ-200 התאגידים שמהווים 45% מכלל הייצור בארה"ב ב-1966. חופשי לציית לשעות עוצר שרירותיות. חופשי להנות מכך שהחופש שלך מוסדר על ידי שוטרים שהם חברים שלך ומגנים עליך. מגנים עליך מפריצות. מגנים עליך משוטטות. מגנים עליך מעירום. מגנים עליך מהסתה וחתרנות. מגנים עליך ממריחואנה, LSD וסמים. מגנים עליך מהימורים. מגנים עליך מהומוסקסואליות. מגנים עליך מאונס המוגדר בחוק. מגנים עליך מנישואין ידועים בציבור. מגנים עליך מהפלות. מגנים עליך מהאתה הבודד. מגנים עליך מהפגנות נגד אלה המגנים עליך.


אז אל תדאג לגבי המציאות שעל פני השטח. אחרי הכל, טרנס או'פלהרטי אמר היום בקרוניקל שאתה השוטה הממוצע ברחוב ואין לך זכות לומר את דעתך. אז בטח בחברה. בטח במומחים. ובטח בסוחרים, במיוחד בשותפים של החנות הפסיכדלית, החזית לשחרור האמנים, והאני/אתה. להם יש דיאלוג עם המגנים, שמברכים אותך בסבר פנים יפות ביום חמישי ב-20:15, למען בטיחותך האישית והשטח הפרטי שלהם. שוטרים הם חברים שלך. אבל מה שלא תעשה, אל תשאל את ג'ורג' מטסקי – התשובה שלו תהיה ערבוביה של צעקות לא ברורות של זעם.


* ציטוט של ארטונן ארטו


פורסם לראשונה בגיליון 2+3 של מגזין "לפסיכונאוט"


#אנרכיזם #היפים #פסיכדליה