התמונות שזכו במקום השני בקטגוריית סיפורי טבע ב-World Press Photo, תחרות צילומי העיתונות הבינלאומית לשנת 2020, עוסקות בפנגולין. צילום אותן ברנט סטירטון מדרום אפריקה עבור נשיונל ג'יאוגרפיק. פנגולינים אולי נראים כמו לטאות, אבל הם יונקים בעלי קשקשים. קרובים יותר לכלבים ולדובים מאשר לדובי נמלים או לארמדילו.
הם נפוצים באסיה ובחלקים מאפריקה ויכולים להגיע לאורך של מעל מטר. הם חיים לבד ונפגשים רק כדי להזדווג. הקשקשים שלהם יקרים מאוד בחלק ממדינות אסיה. מכינים מהם תרופות והבשר שלהם נחשב למעדן.
אסור לסחור בהם, אבל הם החיה הנפוצה ביותר בעולם במסגרת הסחר הבלתי חוקי בחיות בר. בעשור האחרון צדו, על פי ההערכות, כמיליון פנגולינים. יש שמונה סוגים במשפחה הזו. כולם מוגנים בחוק ושניים מהם בסכנת הכחדה חמורה.
באחת התמונות רואים כמה גברים יושבים עם 3.6 טון קשקשים. 3,600 קילוגרם. בתמונה אחרת בני זוג, דור שישי לרופאים "עממיים" בוייטנאם, טוחנים קשקשים עבור תרופה. התמונה המהממת באמת, במובן המקורי של "מהמם", מציגה בעל מסעדה בגואנגז'ו תופס פנגולין בזנב, רגע לפני שחיטה, כדי להפוך אותו למנה שעולה 376 דולר לקילוגרם.
זו הדרך שבה רובנו היינו מתארים את התמונה הזו, ואת שאר התמונות. אבל אפשר גם אחרת: בעל חיים במקום שאינו שייך אליו, חדר מלא חלודה, לכלוך. נראה שהוא כבר איבד רגל אחת. הוא כנראה בהלם. בכאב, פחד מוות. ניסה לברוח לרגע. אבל אדם מחזיק בו, מביט בו כאינסטרומנט, בידו סכין, מתחת לקשר הפיזי היחיד בין שני בעלי החיים מונחים שני סכינים נוספים. הכל בחדר אטום, מטונף. רק הפנגולין מבריק, נראה כמעט רטוב בתמונה, חי בתוך המוות. ובכל זאת, לו רוב האנשים היו מוצאים את עצמם לרגע בחדר הזה, הם ודאי היו חשים רתיעה דווקא מהחיה הקטנה הזו. לא מהסכין, לא מהשוחט שמייד ייקח חיים מיצור נושם, מורכב, בעל מודעות ורצונות, לא מהקרש שעליו בטח כבר מצאו את מותן חיות אינספור.
סדרת התמונות הזו מושכת כי היא אקזוטית. חיה משונה, בעלת צורה מוזרה, נרדפת על ידי ציידים מעמים שאת שפתם איננו דוברים, עורה מופשט מעליה וקשקשיה מחליפים ידיים במחשכים עבור הון. לאחרונה אף עלו השערות שמקור הקורונה בפנגולין.
האקזוטיקה הזו היא שמאפשרת לפנגולין מרווח נשימה. אולי. סיכוי להצלה. קלוש, זה נכון. לאינספור חיות אחרות אין אפילו את הסיכוי הזה. הן לא תיכחדנה, אבל הן אינן קיימות כבר במובן שהפנגולין קיים. אנחנו מזדעזעים במקצת, לפחות זעים באי נחת, ממה שעושים לפנגולינים. אבל מה שקורה בכל שנייה נתונה למיליונים על גבי מיליונים של פרות, חזירים, אווזים, דגים, ארנבים, גדיים, אפרוחים, תרנגולות, עגלים וכבשים חומק מאיתנו. אבל אין הבדל בכלל. דמיינו את זה ותראו בקלות, אפילו לא צריך לצרף תמונות זוועה: שוחט מחזיק בזנב חזיר ובידו סכין; משאיות מלאות באלפי קילוגרם של עורות ובשר פרות עם בני האדם ששומרים על הסחורה.
רבים המצדדים בהמשך הסחר והניצול של בעלי חיים טוענים שצריך לפחות להתייחס אליהם בצורה הומאנית. זה עוזר להם לישון בלילה. אני מתנגד לכך. לומר שצריך להתייחס לבעלי חיים בצורה הומאנית משמעו שבני אדם הם במרכז הקיום וכל התייחסות שלנו אל מה שאינו אנושי נגזר מהיותנו במרכז היקום. היחס שלנו לבעלי החיים נובע מהתועלת שאנו מפיקים מהם. חיות מחמד, חיות מעבדה, חיות משק (ואיזו מילה מכובסת זו, משק). יש חיות בר, אבל גם הן מהוות צידוק עבורנו: הנה, יש בר, יש טבע. וגם כך הן, כמונו, בעיצומה של הכחדה גלובלית.
הפנגולין מאפשר מבט אחר. אין לנו – מרבית בני האדם – שימוש בו. אנחנו אפילו לא מכירים אותו, בקושי מבחינים אם מדובר ביונק או בלטאה. לדבר עליו במובן הומאני זה כמעט אבסורדי. מה לנו ולו? הביטו בפנגולין. מה השימוש בו? אין בו צורך. תראו אותו הולך בשמש, על האדמה בין השיחים. לאן הוא הולך? מי יודע, למי אכפת. חוסר האכפתיות הזה הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבעלי חיים. שפשוט יהיו. חבל שבמידה רבה האפשרות הזו כבר חמקה מאיתנו. מה שנשאר זה לתרגל את המבט הזה, להיות הפנגולין. ללכת, לחלוף באמצע התמונה, במקרה. וכשהפריים יהיה ריק, להשלים עם זה. הייתה חיה, ואיננה. מי שמבין את זה יתחיל לדבר עבורן, כי את שפתן איש אינו רוצה לשמוע.